חוויות מאתמול: מה היה לנו השנה באחד במאי – סרטים, הרצאה מאלפת, הפגנה ומסיבה אדומה – תרבות אחרת בת"א

האחד במאי שלי השנה התחיל בסינמטק ת"א עם הסרט שביתה (ישראל 2005) בבימויים של אסף סודרי ואמיר טאוזינגר. זהו סרט המתאר את המאורעות שהתרחשו במפעל חיפה כימיקלים בדרום הארץ. דקומנטאציה קולנועית על קבוצה קטנה חבורה של פועלים צעירים ונחושים, המנסה להתארגן ולהקים בסיוע ההסתדרות וראשה – עמיר פרץ בימיו כמנהיג פועלים עולה. לפני ההקרנה התקיימה שיחה קצרה עם הסרט אמיר טאוזינגר.
 
זהו סרט מעורר כעס אך גם תוגה אצל כל מי שחושב שחייהם של שכירים יכולים וראויים להיות אחרים. שביתה עשוי טוב ושומר על מתח ועניין לכל אורכו. חבל שמקומו של האדון, איש העסקים וידידו הטוב של אריאל שרון אריה גנגר, אשר רכש את השליטה בחיפה-כימיקלים יחד עם קבוצת משקיעים אמריקנים, נפקד באופן משמעותי מהסרט. כי קיימת בנושא זה מימד הגלובליזציה, ההון שלא יודע גבולות, הון ושררה (גנגר – שרון), אמריקה -ישראל ואמריקנזציה של החיים החברתיים כלכליים בכלכלה ויחס יצור בישראל באלף השלישי. אלא שהגיבורים האמיתיים של הסרט הדוקומנטארי הזה הם אחרים. אלו אנשים אמיצים ובלתי מתפשרים, ובמאי הסרט הצליח היטב להוציא את רגשותיהם ואת חלומם שהתנפץ לביטוי קולנועי יפה. מי שטרם ראה סרט זה מומלץ לו לעשות זאת בהקדם ואף להזמין שיחה עם יוצרי הסרט, שיצרו כאן מסמך מאלף על חלום ראלי (כולו ועד עובדים) שלא התממש, ועל כוחו של הון שאינו יודע גבולות, כוח ואדנות.
 
יצאתי מהסינמטק אל הרחבה שבמורד מדרגותיו ולפתע מצאתי את עצמי בעיצומה של הפגנת האחד במאי שאירגן עמותת מען שפועלת למען עובדים והתארגנויות של ועדי עובדים במקומות עבודה . העמותה היא יוזמה של מפלגת דע"ם, שביטאונה אתגר אולי מוכר יותר בקרב השמאל הישראלי. ברחבת הסינמטק מצאתי תערוכת ציורים וטקסטים המבטאים את הוויית עולמו של מעמד הפועלים, דגלים לבנים עם לוגו של מארגני ההפגנה, פועלים ופועלות: יהודים וציבור ערבי גדול במיוחד, אשר הגיעו מהפריפריה התל אביבית לציין את האחד במאי במעוז הישראליות – בהחלט חוויה מרעננת וגם יפה. מתברר שאי-אפשר שלא למכור גם משהו, גם אם אלו מכירות ראויות: מכרו שם את כתב העת ספרות, שירה, אמנות ורעיונות: מעין ואת מערבון (מגזין חדש לקונוע) שיוצא בהמתחתו וגם את דקה כתב עת דק וצעיר לשירה וביקורת שראוי בעצמו לביקורת עיניינית. בהפגנה שמחתי לפגוש את מתן קמינר תלמידי לשעבר לפסנתר שעבר וחילק הזמנה ל"התחברות למאבק משותף" יהודי ערבי, פרי יוזמה של התארגנות שמאלית חדשה שנקראת התחברות – תארבוט, ובהחלט ראויה לרשימה נפרדת.
 

 

אחרי סיומה של ההפגנה נכנסתי שוב לסינמטק לסרט נוסף שאורגן על ידי המוסד הקולנועי ביחד עם המכללה החברתית-כלכלית (שאחראית גם להקרנתו של הסרט הקודם). צפיתי בסרטו הגדול של צ'רלי צ'פלין זמנים מודרניים ( MODERN TIMES, ארה"ב 1936). זהו סרטו האחרון של הנווד הצ'פלינאי, בחיפוש המתמיד אחר האושר. הנווד מתעמת עם חוליי העולם המודרני, המכונה, הרעב והשפל הכלכלי, ושורד כדי ללכת עם אהובתו אל עבר האופק. לאחר ההקרנה דיבר משה צוקרמן מאוניברסיטת תל-אביב על הנושא ניכור כפי שהוא מופיע בהגותו של מרקס וכפי שהוצג באופן יוצא דופן על ידי הבמאי הגדול וסרטו שראוי לראותו כקלאסיקה קולנועית שיפה לשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, אך גם ל"זמנים המודרניים" של ימינו.
 
את יום הסולידאריות הבינלאומי עם מעמד הפועלים חתמתי ב"מסיבה אדומה" שהתקיימה בגדה השמאלית. היו שם אין ספור צעירים, רדיקאלים, ומחפשי צדק חברתי וכאלו שלכאורה סתם באו למסיבה מסוג אחר במטרופולין התל אביבי. את המסיבה יזמה ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי שקראה לה "מסיבה אדומה". הופיע שם להקת אנרגיה חולנית וגם סרטי "וידאו ארטס". על המוזיקה ואיכותה טעונת השיפור, איכות הצליל הבעיתית מאוד של המועדון הזה, שמתעקש לקיים תרבות אחרת, וכן על סרטיי הבוסר שהוקרנו שם, לא ארצה להרחיב את הדיבור, משום שלא בזה מדובר. הברכה למארגנים ולכל הרבים שעשו במלאכה.
 
ישנה רוח צעירה ורדיקאלית בעיר הזו, והאחד במאי הוציא אותה החוצה. היא נשבה באופטימיות ראויה לציון, והזכירה לנו איפה אנחנו חיים. עולם של ניצול, רווחים, סחורות אינסופיות, אך גם חלומות לעולם אחר, אנושי והומני יותר. מי שלא ציין השנה את האחד במאי, והם רבים, יכול לנסות בשנה הבאה – בינתיים השיטה עובדת אך "המאבק נמשך".