ביקורת קונצרט של אסף לויטין ודן דויטש במוזיקה מודרנית בתיבה ביפו: להעיז לשיר את הלא מוכר

זמר הבאס-בריטון אסף לויטין
והפסנתר דן דויטש

בתיבה ביפו
במסגרת סידרת "מרתון התיבה"

יום רביעי 14.5.2008 שעה 18:30
 
m. Kagel Rrrrr
נ. בלס: שני שירים מאת עוזר רבין
S. Wolpe Decret Nummer 2 an die Armee der Künstler
F. Martin 6 Monologe aus Jedermann
G. Kurtág 3 Songs by Janos pilinszky, Op. 11
D. Schostakovich Captain Lebyadkin's Love, Op. 146 
 

 

לפני מספר חודשים ציינתי באחת מביקורתי כי התיבה ביפו כובש לו מעמד בכורה כמקום אלטרנטיבי להתרחשות מוזיקאלית אחרת מול נוף מוזיקאלי משמים, שגור ומשכפל בתרבות המוזיקה בישראל.

מרתון התיבה הוא הישג ראוי ומכובד וברכות כנות לעושים במלאכה.
 
גם עבור קהל קטן של כעשרים מאזינים, ראוי לעשות מוזיקה, ולהמשיך הלאה, כי פופולאריות לא היתה אף פעם קריטריון לאיכות – נהפכו, הפופוליזם התרבותי, גם בשטח המוזיקה הקלאסית יצר לנו תוצרים אשר גוזרים על המוזיקה הקלאסית שיתוק ושיממון, ולכן מוזיקה אמנותית מודרנית, גם עבור קהל קטן למדי היא דבר שראוי לברכו ולעודדו.
 
קונצרט כזה התקיים אתמול, בזמרתו של הזמר אסף לויטין ונגינתו של דן דויטש על הפסנתר, אשר שמעתי לפני מספר ימים בבתם של עציון-זק – ראו ביקורת קונצרט קודמת. הפעם הם ביצעו מוזיקה אקלקטית ומגוונת מן המאה ה-20. תוכנית לא פופולארית, בלשון המעטה, אתגרית, ותובענית במיוחד – הן למוזיקאים והן לקהל – ואולי בכך יש להסביר את הנוכחות המצומצמת של הקהל הדל שבא להאזין לקונצרט הלא שיגרתי הזה – בשעה ערב מוקדם לא שגרתית.

 

יריית הפתיחה היתה 3 שירים של המלחין הגרמני החשוב מאוריצ'יו קגל, שרק מעטים מכירים אותו במחוזותינו. לפסנתר ופס קול, ולזמר ללא לווי, ולזמר ופסנתר ופס קול. מפתיע, ומעורר עניין. פס הקול היה לטעמי מדי חזק ואיכותו היתה חלשה, אבל השירה והנגינה, כאמור עוררו עניין לקראת הבאות.
 
לא אוכל לסקור את כל שלל המוזיקות שרסיטל דואו זה הכיל. אהבתי במיוחד את יצירתו של שטפן וולפה: "כרוז מספר 2 אל צבא האמנים" על-פי טקסט של משורר האוונגרד ולאדימיר מאיאקובסקי. משפטים כמו:
 
"די!
די,  די, די עם החרוזים, עם
האריות,
עם זר-השושנים והזמיר
ועם כל שאר הנסורת מארסנל
האמנות המסמורטט!
את מי זה מעניין??  איך הוא
אהב, וכמה הוא סבל תוך-כדי?
אנחנו זקוקים לאנשי מקצוע
ולא לנחילים של יפי-נפש
מגודלי שיער.
הקשיבו!"  

 

וולפה באמצעות הטקסט המיליטאנטי של מאיאקובסקי קורא לאסתטיקה חדשה. הוא קורא אותנו כפי שמפקד קורא את חייליו אל הדגל, במילים כמו: הקשיבו! די עם האריות, ועם החרוזים המלאכותיים, מספיק עם הרגשנות המתקתקה – אנו זקוקים לאנשי מקצוע אחרים. ביטויים מתגרים מסוג זה הם ניסיונות נועזים להרחיב את גבולות האמנות, את גבולות המוזיקה ואת המבע האסתטי – זה מעורר למחשבה, ולרגע לא על חשבון המימד הסונארי.
 
את שיריה של נועה בלס אהבתי הרבה פחות, ולטעמי הוכנסו לתוכנית במאמץ להרחיב את היריעה המודרניסטית כך שתכיל גם מבע "תוצרת ישראל".
 
היצירה המרכזית של הערב המוקדם הזה היתה של המלחין השוויצרי משנת 1943 Jedermann ("כל אדם"), על-פי טקסט של הוגו פון הופמנסטל, המוכר/לא מוכר במחוזותינו בעיקר בזכות הליברטות לאופרות של ריכארד שטראוס (למשל אביר הוורד הנפלאה). הקטסט עוסק במהלך חייו של אדם רב נכסים, אשר מקבל את יומו האחרון ממלאך המוות, חשבון נפש, פחדים, ונחמה דתית-נוצרית בסופה של היצירה המעניינת הזו, הבנויה על 6 מונולוגים. ללויטין יופי של דיקצייה, קול עמוק ונוקב, הבעה, והגשה דרמטית, והפסנתרן דן דויטש תמך בו במוזיקלית רבה.
 
ארבעת שיריו ההומורסטיים במיוחד של דימיטרי שוסטקוביץ' "אהבת הסרן לביאדקין" על-פי מילים של  פיודור דוסטוייבסקי  מתוך הרומן "שדים", סיומו על הקונצרט במצב רוח משועשע במיוחד. משעשע באופן מפתיע במיוחד, בהתחשב בעובדה כי המלחין הלחין את יצירתו בשנה האחרונה לחייו.
האם אפשר לצפות כי האופוס הלפני אחרון של אמן כה רציני כשוסטקוביץ', יולחן על-פי מילים כגון:

"היה-היה פעם מקק
מקק מבטן ומלידה
עד שיום אחד נחת
בכוס-זבובים.
אלוהים אדירים, מה זה??".
 
מה זה??

אפשר בהחלט להמשיך ולשאול. וזוהי רק דוגמא אחת לרוח השטות שנחתה על המלחין הרוסי הגדול ואולי היה במילותיו של דוסטוייבסקי  כדי להרחיק את המלחין בשלהי חייו מחווית המוות הממשמשת ובאה.

לויטין הוא זמר חוקר ובודק, המתרגם את שיריון על מנת ללמוד את מלאכת הביצוע. הוא תרגם את כל הטקסטים של יצירות הערב – ואני שמח לצרף אותם בסוף הרשימה למטה, ללא עריכה, כפי שהופעו בתוכניית הקונצרט.

חוץ מהחוויה המוזיקאלית של הקונצרט גופו, יישאר עוד משהו, בו הושקעה עבודה לא מעטה – עבור רבים-רבים אשר לא באו לערב מיניאטורי למדי, מעניין ובודק גבולות של אמנות המוזיקה הווקאלית המודרנית, אשר כה חסרה במחוזותינו. אך אולי ישנה תקווה כי קונצרט זה אינו ירייה ספורדית נטולת הקשר והמשכיות, אשר תשאיר אחריה שתיקה רועמת.

"מרתון התיבה" ימשך עד יום שבת הקרוב, עם עוד אתגרים, ניסיונות ובדיקת גבולות של המוזיקה האמנותית במאה ה-21.

 

פרטים מופעים ברשימת הביקורת הקודמת שלי, וכמובן באתרי האינטרנט המתאימים. 
 
 

 

פרטים ביוגרפיים על אסף לויטין ועל דן דויטש מופיעה בביקורת הקודמת שלי על הקונצרט שהתקיים בביתם של עציון-זק, ביום שבת האחרון.

עוד על אסף לויטין בתוכנית האירוח ב"כל המוזיקה" שתשודר היום בשעה 18:00.
 

 

תרגום השירים שבוצעו בקונצרט*   מתוך הדקאמרון )בוקאצ'ו(: הנערה, בראותה שהאורח שלה הוא לא אחר מאשר אב המנזר, די איבדה את שלוות רוחה, ורועדת מבושה החלה לבכות. אב המנזר בחן אותה מכף רגל ועד ראש, ומצא אותה רעננה ומושכת, ונפל טרף, חרף גילו המבוגר, למחשבות זימה שלא נפלו במאום מאלה של פרח- הכמורההצעיר, והחל לשיח בינו לבינו: "אויה, למה שלא אקטוף לי את העונג כאשר הדבר אפשרי?“… 3 שירים מאת יאנוש פילינסקי 1. אלכוהול אני קורא לבלתי אפשרי, בית עומד עליו ושיח ויצור שקט, שקט ומכנס בשעת דמדומים. 2. לזכר פ.מ. דוסטויבסקי תתכופף )מתכופף( תעמוד ישר )מזדקף לאט( הסר חולצה ותחתונים )מסיר אותם אחד אחד( הסתובב והבט אלי )מסתובב, מביט( תתלבש )מתלבש( 3. הלדרלין חומו של דצמבר, הברד של הקיץ, ציפור פרועה מתענה על החזוק, כל זאת הייתי פעם. בשלווה אמות עכשיו. כרוז מס' 2 אל צבא האמנים ולדימיר מאיאקובסקי אליכם, הבריטונים השמנים אשר בתפארת הכרסים השמנות מימי אדם הראשון ועד ימינו במסבאות הנקראות תיאטראות שרים את האריות של רומיאו; אליכם, המשוררים, אליטות רוסיה המזוהמות, תעשיית חרוזים זוללת, סובאת, אתם השרים כמו קודם על מצב-רוח, על פרחי-חמד ואהבת-נשים; אליכם, מיסטיקנים קטנים מכוסים בעלי תאנה, שמוחותיהם הקטנטנים קהי- מחשבה, קלאסיקונצ'יקים , אקפרסיוניסטצ'יקים, חוזי- עתידותצ'יקים מוכי-כינמת בביצת השירה; אליכם, המחליפים את כובע הפועלים בצילינדר החלק, המחליפים את נעלי האיכר בלכה לציפורניים, משכירי-תרבות פרולטריים המטליאים את הפראק הקלאסי המיושן; לכם אגיד, לא משנה אם גאונים אתם או לא, אני המתאמץ למען העתיד, אני אומר לכם, לפני שיצוו עליכם באיומי רובים: די! די, די, די עם החרוזים, עם האריות, עם זר-השושנים והזמיר ועם כל שאר הנסורת מארסנל האמנות המסמורטט! את מי זה מעניין?? איך הוא אהב, וכמה הוא סבל תוך-כדי? אנחנו זקוקים לאנשי מקצוע ולא לנחילים של יפי-נפש מגודלי שיער. הקשיבו! הקטרים מתנשפים בקולם החלול, תנו לנו פחם! מסגרים, מכונאים! רובצות על בטנן, אכולות-רקב כמו פרות מזוהמות בנמלים הספינות מייללות, תנו לנו נפט מבאקו! אנחנו מחפשים את ההגיון העצום באשד החרוזים. תנו לנו צורות חדשות, צועקים כל הדברים. שום אידיוט לא מסתופף יותר בערפלי השירה אל מול המאסטרו בחרדת קודש. חברים! תנו לנו אמנות חדשה, כדי שנעקור את הרפובליקה מתוך הזוהמה! שירי עוזר רבין .1 להיות כשעשועי ענן צפים לשם, צופים לכאן, חלמתי כך, רציתי כך ועודי מוכן – אבל אני לחפור מוכרח. גוף שח, ראש מורכן. .2 לא צלם בענן ולא ערגה אליך – המרחקים בך והיער… מזמן, מזמן עבר בי הנער, הו תשוקה… בטרם זמן הכה הסער את הסער, זעקת-רעב אכלה את הרעב, להט לצמיחה שדף את הניצן. כל-אדם הוגו פון הופמנסטל .1 הבא הנשף אל קיצו וכולם עזבו את אולמי? האכן לא נשארה לי כל עזרה? האם, אם כך, אני אדם אבוד? בודד לגמרי בעולם, האם אמנם נחרץ כבר גורלי? האם הוא שם כבר הפך אותי לעירום ועריה, חסר אונים? כאילו כבר שכבתי בקברי בעוד שדמי החם עדיין בעורקיי ומשרתים עדיין סרים למשמעתי ובתים רבים, ואוצרות ברשותי? קדימה! צלצלו בפעמוני האש! אתם, המשרתים, אל תתמהמהו בבית, בואו כולכם אליי החוצה! אני חייב לצאת מהר למסע, וזאת עליי לעשות ברגל ולא ברכב, כל הפמליה חייבת לבוא איתי ואת ארגזי האוצרות שלי עליהם לסחוב עמם. המסע יהיה קשה כמלחמה, לכן זקוק אני מאוד לאוצרות. .2 הו אלוהים, כמה חרד אני מפני המוות. זיעת הפחד שוטפת אותי מרוב מצוקה האם היא יכולה לרצוח את הנפש בגופנו? מה היה איתי לפתע? הרי תמיד בשעות קשות מצאתי לי איזו נחמה, מעודי לא הייתי עזוב לגמרי, מעולם לא הייתי שוטה עני ומסכן. תמיד נמצאה לי איפשהו נקודת אחיזה שאותה תפסתי לי בכוח. האם אמנם אזלו כל כוחותיי והכרתי כבר משובשת, עד שבקושי זוכר אני מי אני: כל-אדם כל-אדם העשיר תמיד, הנה ידי, הנה בגדי, והנה שם בזה המקום הנה כספי, זה אוצרי שבעזרתו תמיד, בכוח, השגתי לשעשועי כל דבר. עכשיו הוטב לי, בראותי אותו ישר לידי, בהישג יד. כשאני יכול להימצא לידו לא אכפת לי מזוועות וחרדות. אך אויה לי, הרי אני מוכרח ללכת לשם, לפתע מתחוור לי הדבר. השליח היה כאן, הזימון ניתן. עכשיו נותר לקום וללכת לשם. לא בלעדיך, אתה חייב לבוא אתי, לא אפקירך בעד שום הון שבעולם. אתה חייב עכשיו לעבור לבית אחר אם כך קום, ומהר החוצה! .3 )כל-אדם, כל-אדם, האם אתה שומע?( נדמה כאילו מישהו קרא, הקול היה חלש, ובכל-זאת ברור יעזור לי האל, רק שלא תהיה זו אמי. היא כבר זקנה ושברירית, הייתי רוצה שהמראה ייחסך ממנה. הו, רק בזאת רחם עליי, עשה שזו לא תהיה אמי! .4 כך רציתי ללכת לאבדון מוחלט באשר בכל יישותי אין נימה אחת שלא זועקת מחרטה כוססת וצער פראי חזור! ואי אפשר לשוב! ואל תחזור אף פעם! זוועה ועינוי! כאן לא חיים פעם שניה! עכשיו יודע החזה הפלוח כפי שלא ידע מעולם, מה משמעות המלים הללו: שכב לארץ ומות, יומך הגיע! .5 כן! אני מאמין: כזאת הוא עשה, את זעם האב הוא שיכך, השיג ישועת נצח לבני האדם ולמען זאת מת על הצלב. אך יודע אני, מזאת תצמח תועלת רק למי שקדוש הוא וטוב: בעמל טוב ואדיקות יקנה לו אדם חיי נצח. אך ראו, כזה הוא עמלי: צברתי הר של חטאים אשר עליי רובץ בכזה כובד עד שאלוהים אינו יכול עוד לרחם עליי, באשר הוא הצדיק שאין משלו. .6 הו אל נצחים! הו פני אלוהים! הו דרך צדיקים, הו אור שמימי! כאן בשעתי האחרונה אני זועק אליך, קינה יוצאת מפי. הו מושיעי, בקש-נא מהבורא שבסופי ירחם עליי, כאשר יריבו שבאופל דוחק את השעה והמוות באימה מהדק את החבל על צווארי, עשה שנשמתי תעלה למעלה. וגם זאת, מושיעי, עשה-נא בהשתדלויותיך שאגיע לעמוד לימינו, ובתפארתו אלך. עשה שתתקבל תפילתי, בזכות כך שאתה מתת על הצלב, ובכך קנית את נשמות כולנו. אהבת הסרן לביאדקין פיודור דוסטוייבסקי, מתוך הרומאן "שדים" )תרגום חופשי( 1. האהבה, כרימון טעון התפוצצה בחזו של איגנאט ושוב החל לבכות מרה כמו אז בסבסופול, הגידם! אמנם בסבסטופול לא הייתי וגם גידם אינני - אבל אילו חרוזים יפים! ועל סוס מרחף לו כוכב במקהלה של אמאזונות ומחייכת אלי מהסוס ילדה ארי-סטו-קרטית. על יופיה של העלמה טושינה המושלמת, הוד רוממותה יליזבטה ניקולאייבנה: הו, אוצר שכמותה, יליזבטה טושינה, כאשר היא מרחפת על האוכף בחברת בני משפחתה ותלתליה מתבדרים ברוח. או כשבחברת אמה היא כורעת ברך בכנסייה והסומק בלחייה ניכר כשרואה אני את יראת האלוהים בפניה אז חושק אני בתענוגות חיי הנישואין ואני מזיל דמעה אחרי גבן של השתיים. הרוכבת היפה שברה את רגלה וכך יפה היא שבעתיים ומעניינת כפליים כך אוהב אותה עוד יותר זה שמאז ומעולם היה כרוך אחריה. נכתב בידי בור ועם הארץ בגלל התערבות. 2. היה היה פעם מקק מקק מבטן ומלידה עד שיום אחד נחת בכוס-זבובים. אלוהים אדירים, מה זה?? זאת אומרת, בקיץ, לתוך הכוס באים הרבה זבובים, כך נוצרת כוס-זבובים, כל אידיוט מבין את זה! אל תפריעי לי שוב, כבר תראי! )לפסנתרן(: בבקשה, מהתחלה. היה היה פעם מקק מקק מבטן ומלידה עד שיום אחד נחת בכוס זבובים. המקק לקח לעצמו הרבה מקום בכוס והזבובים מחו: הכוס מלאה מדי צעקו עד ליופיטר. ובזמן הצעקות בא המשרת ניקיפור, אדם משכיל ומעודן…. כאן עוד לא הספקתי לגמור את השיר, אבל לא משנה, אני אספר במלים שלי: ניקיפור לוקח את הכוס, אדיש לצעקות הזבובים, ומנער את כל הקומדיה הזו לתוך קערת מים, מה שהיה צריך לעשות כבר מזמן. שימי לב, גברתי החסודה – המקק אינו מתלונן! מה שניקיפור עשה מייצג בשיר את הטבע. 3. שלום, שלום לך, האומנת, שמחי ועלצי. אם מיושנת את או אם ז'ורז' סנד, לא משנה עכשיו, תשמחי! את מלמדת ילדים זבי-חוטם את האל"ף בי"ת הצרפתי והיית מוכנה לפלרטט עם כל אחד, אפילו עם שמש הכנסייה! אבל במאה שלנו של רפורמות גדולות אפילו הוא לא ייקח אותך - עלמה, את זקוקה לכסף, או שתמשיכי ללמד את האל"ף בי"ת! אבל בשעת החגיגה הזו אספנו גם קפיטל ובשבילך אספנו נדוניה מהכנסות הנשף. מיושנת או ז'ורז' סנד, עלייך לשמוח יש לך עכשיו נדוניה, תירקי על הכל ותשמחי! 4. לא דם כחול זרם בעורקיו בין האיכרים גדל אבל מוכרח היה לברוח מזעמו של הצאר ומאכזריותם של בעלי ההון. הוא לקח על עצמו את עינויי הגלות, הלך אל העם וסיפר לאנשים הפשוטים על חירות, שוויון ואחווה. וכשהחל את המהפיכה מוכרח היה לברוח לארצות אחרות מאימת הכלא של הצאר וממכשירי העינויים הנוראים. העם כבר היה מוכן למהפיכה, מסמולנסק ועד לטשקנט חיכו הכל לשובו של הסטודנט. העם חיכה להפיל את הצאר הזקן ללא עיכובים ואיתו את בעלי ההון,לחלק את כל העושר, ואז להתנגד למוסד- הנישואין, לכנסייה, למשפחה ולכל העולם הישן ומנהגיו     *תרגום אסף לויטין