ברלין היא עיר של הנצחה – אבל יש מקום גם לחיים
ברלין עסוקה בהנצחה: אתמול חגגו כאן ברוב פאר, חשיבות ויומרה דמוקרטית את 20 השנים לנפילתה או הפלתה – הרי היא נופלת מעצמה, של חומת ברלין.
היום הרדיו הקדיש למשורר, מחזאי, פילוסוף והיסטוריון ומה שפעם היה נחשב לדמות של איש תרבות רב פעלים וכישורים, יוהאן כריסטוף פרידריך שילר (1802 – 1759) 250 שנים והאיש הזה היה צריך לקבל רשימה לא פחות קטנה מזה. ולפני כשבועיים מת בברלין בגיל 77 היינץ-קלאוס מצגר (Heinz-Klaus Metzger).
למצגר הקדשתי רשימת יומן-ברלין, אבל למעשה מקומה של רשימת זיכרון הוא בקטגוריה הזו ועם כותרת שונה – אז הרי התיקון ואפשר לקרוא שוב משום שמצגר מעורר עצלי הרבה מחשבות ועניינים שונים..
היינץ-קלאוס מצגר היה אחד המוזיקולוגים החשובים ביותר שפעלו בגרמניה ממחצית המאה השני של המאה הקודמת. כמו מיתר נמוך בכלי מיתר שמהדהד כל אימת שפורטים על המיתר הגבוה לידו. כך גם במקרה של מצגר. שמו מהזכר, כמו ברפלקס מותנה את שמו של האורים ותומים של מדע המוזיקה תיאודור אדורנו.
וזו באמת סיבה מספיק טובה להקדיש למצגר רשימת זיכרון מרחיבת התייחסות, לא מתוך נימוס אלא מתוך הוקרה והכרה בחשיבותו של אדם ובפועלו התרבותי למה שבאמת ראוי להיות חשוב בחיי אדם.
כך יעשה למי שהחברה [בגרמניה] חפצה בייקרו
אני מעריך שלא בכול מקום הופך מותו של מבקר מוזיקה, איש תיאורה והגות סיבה לעצור את השעון ואת לוח השידורים המתוכנן כדי להקדיש מספר שעות לרעיונותיו הלא שגרתיים ולשרטט קווים לדמותו המרתקת.
אני גם מניח שבישראל לא שמעו לא על מצגר וגם על מותו – וזוהי כבר סיבה טובה להשמיע מילה חאת או שניים.
בברלין, העיתונים כתבו יום אחרי יום על האיש ועל הקשרים הקשורים לו. זהו אחריתו של מי שהחברה בגרמניה רוצה להנציח, לכבד את זכרו ולסמנו באופן סופי כאושיית תרבות שאנחנו מאמצים אל קירבנו, ואגב כך כמובן להתפאר בזכרו ולהראות יפה יותר מול המראה.
אבל גם בברלין אני מניח לא כל איש מן היישוב (על אחת כמה וכמה מהשכונה בה אני גר שמע את שמו של היינץ-קלאוס מצגר ומעטים אולי גם אינם יודעים מה טיבו של הצירוף מוזיקולוג (בגרמנית: "איש מדע המוזיקה"), וגם אם יכונה תיאורטיקן של מוזיקה זה לא יאמר הרבה לרבים בברלין.
לשמוע את כל אותם התבטאויות של מוזיקאים ומלחינים חשובים על מבקר מוזיקה ותיאורטיקן בשבילי רגע של קורת רוח והתוודות לאיש מרתק ובעל מבע חד ועקבי. אדם שביקר באופן כל כך רדיקאלי, קיצוני ולעיתים פרובוקטיבי בכוונה תחילה זוכה לכבוד מנצחים. יפה. אלא שאת זה אפשר לעשות אחרי מותו של המבקר שמה יכעיסו אחד ושניים שהיו מטרה לחיציו של המבקר המושחז. נדמה לי שבישראל המקרה המובהק היה של יהושע ליבוביץ שהפך עם מותו לדמות נערצת עליה כותבים עוד ועוד ספרים ועושים ימי עיון לרוב – אך מעטים היו מוכנים לשמוע את דעתו ולהתמודד איתה כאשר עוד היה בחיים, ובכישרון מופלא שחט בלי חשבון עוד ועוד פרות קדושות. ואין כאן טענה כי ליבוביץ היה מוקצה חברתית או מנודה – לא אלו היו הדברים, אלא בדבר הטרנספורמציה שחלה במעמדו הציבורי של מבקר חברה עם מותו – ובדיוק בגלל מותו – כי אז הוא פחות מסוכן וכולם יכולים להרגיש מאוד סובלניים לסופר ליבראליים.
זה קרה בימים האחרונים במספר עיתונים מקומיים ובמספר ערוצי רדיו בברלין (אני נוהג לאזין לתחנת הרדיוKulturradio – rbb) לאחד מאושיות התרבות המוזיקאליות המוזיקה החשובות בגרמניה – על ידי רבים, המבקר בה' הידיעה. למושג ביקורת ולמוסד הביקורת בגרמניה יש מעמד מיוחד אשר ישראלים ביקורתיים יכולים רק לחלום עליו ולהסתפק בעיתון הליבראלי ההוא או בחידוש מנוי השנתי לכתב-העת "מטעם".
משהו על המוסד "ביקורת" (בגרמניה)
הזכרתי את כתב העת הביקורתי הזה אשר שבאופן פלא כמעט מסרב לגווע, אף על פי כל התחזיות שצפו שלו, בגרמניה יוצאים לאור עשרות עיתונים וכתבי עת שהמושג ביקורת (Kritik) נימצא אם בכותרת העיתון ואם בכותרת המשנה שלו. המילה "ביקורת" כאשר היא מופיע בכותר העיתון רומזת על תחכום, מורכבות, עיקשות, רפלקציה, התנגדות, ומניחה דעת מיעוט שראוי לבטאה.
הצורך בביקורת הוא הודעה וגם הודאה כי החיים מכילים קונפליקטים מסוגים שונים שמבטאים מציאות בלתי הרמונית בעלת כוחות לא שווים ורצונות שאינם עולים בקנה אחד זה עם זה. אם לומר את זה באופן עקרוני יותר ומופשט: המציאות היא פרטיקולארית במהותה גם אם היומרה והאידיאולוגיה היא אוניברסאלית וככזו שואפת להתגבר על הפרטיקולריזם הרגרסיבי – הביקורת היא ביטוי לחשיבה הטרוגנית באופן מילולי ומנוסח היטב.
למוסד הביקורת בגרמניה יש עבר מפואר. תולדותיו מן מהרנסנס שערכיו התפשטו בכל אירופה; תכונה רפלקסית חדה של ביקורת עצמית וחברתית על רקע המצאת הדפוס וביקורת המקורות ההיסטוריים (שני הדוגמאות הקלאסיות הן לותר והביקורת על הקתוליות, ולפני כן מתת קונסטנטינוס). ליהודים היה מקום של כבוד ב"מוסד" זה לא בגלל איזה גנוס יהודי שעדיין לא נמצא, אלא בגלל מעמדם החברתי כקבוצת מיעוט הקוראת תיגר על הדת ההגמונית. מבקר החברה החשוב ביותר הוא כנראה עדיין קארל מרקס המסמן את המפץ הגדול. אנשי אסכולת פרנקפורט נולדו מהמסורת הזו ובמידה רבה נשענים על מספר הנחות יסוד חשובות, על סוג זה פוזיציה רדיקאלית בתוך החברה ויש אף דמיון באימפולס הביקורתי-רדיקאלי של אותם מבקרי חברה.
יהודים אחרים הלכו רחוק מאוד עם רעיונות חדשים ותרמו תרומות משמעותיות מאוד לתחומי התרבות, המדע והחברה (שלא זה המקום לפרט) – הביקורת, קריאת התיגר ועירעור על הקיים תמיד היו אלו שסללו את הדרך להמצאות חדשות, לשיפור החיים ולקידמה.
אם תופסים את החיים כהתמודדות מתמשכת על משאבים חומרים והשגת כוח חברתי, הרי אז עולם הרוח, האמונות, תפיסות החיים וערכים, נתפסים כסוג של הצבת אנטיתזה לאופן ההתנהלות השלטת בתהליך דיאלקטי וקונפליקטואלי במובהק. כל זה הופך את מבקר התרבות, האמנות והמוזיקה למוסד שהחברה מוקירה, משמרת, מעריכה וצריכה לשם האבולוציה של הדיאלקטיקה ההיסטורית. אז גם הופך מבקר החברה, גם אם הוא תיאורטיקן או פילוסוף המתעקש לפרש את הדברים באופן אחר לאושיית חברה ולדמות ציבורית מוערכת אליו מטים אוזן כדי להבין משהו נוסף על טבעם של דברים (פילוסוף), על מצב הדברים האקטואלי (סוציולוג או היסטוריון), על תרבות ואמנות (מבקר תרבות), וכל זה מניח תהליך דיאלקטי-היסטורי בלתי נתון לבחירה לשינוי וקידמה.
מדוע נזכרת חברה להוקיר כבוד ולהטות אוזן רק עם מותו של אדם? ובמקרה היותר טוב יהיה זה ב"יארצייט" שלו (שנת מותו) ובמקרה הפחות טוב הוא ישכח כליל ולא יוזכר; שאלה גדולה שעליה ראוי לענות באופן פחות אופטימי.
לעיתים, כל ששאר הוא לעשות את עבודת הזיכרון וההנצחה לבד. לא כדי להסתכן בהאדרה נטול מהות, שיכולה להגיע גם לפולחן לאישיות (אפרופו מושג הפטיש), אלא כדי להתחשבן נכון עם העבר ולחיות את העתיד נכון יותר – שוב, תמיד עבור העתיד!
אז מה עושה חברה כאשר איש חשוב מתוכה מת? אז כמובן עולה השאלה עבור מי חשוב?
לא כל אחד שמת יש לדבר נגיעה לחיי, או אפילו חשיבות עבורי – מוזר לומר זאת באופן הזה, אולי כי חנכו אותנו לכבד את המת באשר הוא מת. אולי כי הוא מת והוא מסכן ואת המסכנים לפחות מכבדים – אך האמת היא ארצית וערומה יותר: לא מול כל מודעת אבל ברחוב או בעיתון אנחנו מתאבלים. אחרת יאבד האדם את מידת היחסיות, וההבחנה בין חשוב וזניח / ראשוני ומשני – והיררכיה של חשיבויות הוא עיקרון בסיסי מאוד של חיים.
אז עד לפני מספר ימים לא ידעתי דבר על האיש. שמעתיו ברדיו מספר פעמים, ואולי משהו בקולו הנמוך והשקט עורר את העניין שלי בו. החלטתי לדעת יותר. אפשר ללכת לספריה שנמצאת 5 דקות ברגל, לפתוח ספר אחד או שניים. אם הנסיבות לא מאפשרות, אפשר גם לקרוא חומר עקיף יותר או פחות שנמצא על הרשת – אגב, הרשת בעברית לא מכירה את מצגר. ומי שחשוב לו, יכול גם לכתוב רשימת זיכרון בשפה אותה מצגר לא חלם להבין, לתייק אותה בקטגוריה הנכונה של האתר שלו, ולשלוח אותה לרשת ולקוות שהיא תגיע ליד הנכונה וליעד הנכון.
לכתוב תיאודור אדורנו והיינץ-קלאוס מצגר באותו שוונג הקלדה
כפי שפתחתי, כמעט כל מי שדיבר או כתב על מצגר בימים האחרים היזכר את שמו של אדורנו. דיברו על אבדה גדולה שאבדה לעולם המוזיקה וכמעט תמיד בנשימה אחת עם אדורנו, שעדיין נחשב על ידי לאוטוריטה מספר אחת כתיאורטיקן של מוזיקה ואסתטיקה (אדורנו כמובן לא היה אוהב את הביטוי הזה).
רשימת זיכרון זו כנראה תחרוג אל מעבר לדמותו של מצגר ותגע בסוגיות ודמיות שהעסיקו אותו ובהם השקיע את חייו - ראשון לפני כולם היה ת. אדורנו אשר מצגר ערך את המוזיקה שהלחין וגם פרסם מספר מאמרים שלו בכתב העת אותו ערך.
רשימת זיכרון זו אינה פוסחת על שמו של אדורנו וגם משום ששמו של בלוג זה הוא פרפראזה על כותרת המשנה של ספר המכתמים של אדורנו (מינימה מורליה: השתקפויות מחיים הרוסים), ואילו כותרת המשנה של בלוג זה מצטטת משפט אניגמאטי במיוחד על הדיאלקטיקה שבעשייה הביקורתית (מאותו הספר).
היזכורו של בחיר מבקרי המוזיקה בגרמניה עם שמו של מצגר היא תופעה מעניינת במיוחד הדורשת הסבר סוציולוגי ופסיכולוגי החורג הרבה מעבר להיקפה של רשימה זו. אם כן רק על קצה המזלג. כלל עבודתו האינטלקטואלית של מצגר היא כהתכתבות מתמשכת עם רעיונותיו של אדורנו. כמובן צריך להזכיר את תכתובת המכתבים הפורה שניהלו השניים ישר עם שובו של אדורנו לפרנקפורט. ואת המחלוקת בין השניים על טיבה של מוזיקת האוונגרד של אחרי מלחמת העולם השנייה.
בין מצגר לאדורנו הוצתה בעקבות מאמר פולמוסי במיוחד שכתב האחרון על "זיקנתה של המוזיקה החדשה" (Das Altern der neuen Musik), אשר מצגר מצא את עצמו במחלוקת עקרונית עם מסקנתו הלא מעודדת ביחס לאוונגרד האירופי של שלהי מלחמת העולם השנייה. מצגר (שנולד בעיר קונסטאנץ שבגרמניה) חזר מפריז המהפכנית אל גרמניה ואל מעוז המוזיקה המודרנית. בעיר דרמשטדט האקספרימנטאלית בעלת האג'נדה האוונגרדיסטית והאימפולס המהפכני במחיצתם של קארל היינץ שטוקהאוזן וג'ון קייג' (שנחשבו עבור חוג סגור זה של קליקה יודעי דבר כמוזיקת העתיד של העידן של אחרי מלחמת העולם השנייה), הוא החל לנהל עם אדורנו שיחה ארוכה שהתפרסמה כספר חלופת המכתבים בין השניים (Briefe und Briefwechsel – Band 6: Theodor W. Adorno/Heinz-Klaus Metzger. Briefwechsel 1954–1967).
כך גם כותרת ספרו הקנוני של מצגר מדוע מוזיקה: כתיבה על תווים (Musik wozu. Literatur zu Noten, hrsg. v. Rainer Riehn, Frankfurt a. M., 1980) היא משחק מילים ומשמעות עם כותרת ספרו של אדורנו Noten zur Literatur. גם האנסמבל שיסד מצקר עם חברו ריינר רייהן (Riehn) בשנת 1969 Musica negative אשר יונק את שמו ואת הצדקת קיומו מרעיונותיו ומכותרת ספרו הלפני אחרון של אדורנו דיאלקטיקה נגטיבית. על כן כנראה שלא בכדי בחר אחד מהמספדים להכתיר את מצגר כ"אחרון הענקים", בהזכירו, שוב, את אדורנו ("הענק מכולם בעומק ידענותו ודעתנותו").
הציטוט האחרון נלקח מן הרדיו ונאמר על ידי מי אשר בהגה האקדמי של מדעי התרבות מכונה "סוכני תרבות" (בורדייה מדבר במושגים כאלו). זוהי ללא ספק שעתם של הסוכנים למיניהם; יהיו אלו סוכני מכירות, סוכני ביטוח, או סוכני תרבות וכיד הטובה של השיטה הכלכלית הזו, המייצרת עוד ועוד סוכנים כדי למכור עוד ועוד סחורות.
במדיה האלקטרונית, תעשיית התקשורת ועיתונות (אדורנו אגב העדיף את הביטוי שאולי היום נשמע מעט זר או מיושן – חרושת התרבות) אשר מציע לנו עוד ועוד כבלים, והכוונה לכבלים של ממש, ואשר תוקפת אותנו בכל מקום ושעה, ריאיון הטלוויזיה או הרדיו צריך להיות קליט ובעיקר קצר ולעניין. לאינטלקטואלים מסוגו של מצגר אין היום סיכוי לחדור את בועת התקשרות הקפיטליסטית אם הם לא באים עם רקוד עשיר כמו שלו. התעשייה הזו די בזה לידענות, חוכמה, ואין הרבה ערך לאדם על פי עושר למדנותו ויכולתו לתרגם ידע לאמירה קוהרנטית ומקורית באמצעות כתיבת עוד ספר או מאמר למדני. צריך לתרגם את הופעתו של פלוני בתקשורת למונחים של רייטינג, גרפים של בעלי מניות ובסופו של דבר לאומדני כסף – ואז הכל בסדר, אפשר להיכנס לשידור. על רקע כל זאת, חוששני שגם היינץ-קלאוס מצגר היה מתקשה להיכנס לזמן שידור ארוך כל כך של רדיו התרבות בברלין (שלא בנסיבות אלו, אם מותר להוסיף).
כמו אדורנו הניף מצגר בגאון וללא פשרות את לפיד המוזיקה כאמנות אוטונומית. שניים תפסו את המוזיקה והמוזיקה החדשה עד רבה ורבה כמהות ועשייה אמנציפטורית אשר מסמנת עולם אוטופי המתעקש על הבטחת אושר אנושי והגשמת מהותו האנושית של האדם. גם את לפיד המוזיקה האוטונומית בניסוחו הבהיר והדקדקני ביותר של אדורנו, הצית והפיץ מצגר וחוג המוזיקאים שקיבל את השראתו מההגות הפרנקפורטאית בעיקר ומהעבודות החשובות בתחום האסתטיקה וביקורת התרבות מבית מדרשם של האסכולה הפרנקפורטאית.
בדומה לאדורנו, גם מצגר שייך את עצמו למסורת ההגות של העידן הנאורות והמודרניזם. אפשר גם לומר כי את מצגר אפיין אימפולס פרוגרסיבי ומהפכני בזמן שאצל אדורנו אפשר למצוא יחס ספקני הרבה יותר אל המהפכה ויחס דיאלקטי לקידמה. מצגר היה חדור ברוח מהפכנית עלי קרב שצריך לקיימו "מחר", באומרו בתרגום חופשי: "השאלה אינה איזו מוזיקה היא מהפכנית אלא איזו מהפכה דרושה למוזיקה". אך שנייהם שייכים באופן מובהק למסורת המודרניסטית על האתוס הפרוגרסיבי שבבסיס מחשבה זו, שאפשר להצביע על ראשיתה המובהקת עם עידן הנאורות באירופה, ובאופן מובהק עם ההוגים כדוגמאת קאנט, שילר, גתה, היינה, הגל ומרקס. ואליהם אפשר להוסיף את הממשיכים של פרויקט הנאורות הבלתי נשלם הזה (במושגיו של האברמס), הוגי המכון לביקורת חברתית בפרנקפורט, ובפרט אדורנו, מקס הוקרהיימר, אריך פרום והרברט מרקוזה.
חברים אלו להגות ולעבודה אינטלקטואלית יחסו מקום מיוחד לאמנות והמוזיקה שנחשבה עבור כמה מהם לאמנות הנשגבת / גבוהה /מרוממת ביותר. כמובם גם מצקר "שמע" את שירת הסירנות ועשה רבות כדי לפתוח את אוזניו ותודעתו של עולם אטום לשירתן הקסומה של הסירנות; בבסיס הטענה שנמצאת המקום הסיפרו של אדורנו והורקהיימר דיאלקטיקת הנאורות, האדם נתון בתוך חברה מנוהלת (ובר) ועולם מחופצן וממוסחר (מרקס) עד צוואר, ממש כמו אודיסאוס (הומרוס) שבוחר להיות אדון ורב שליטה - בעצמו, בטבע ובאחר – אך במחיר כבד של כבלים הכובלים אותו אל תורן הסירה ומרחיקים אותו מעצמו ומאנושיותו.
מצגר נחשב לאחד האוטוריטות המובהקות במחשבה וההגות על מוזיקה וחברה. הוא כתב ספר אחד חשוב (Musik wozu: Literatur zu Noten) אך מעמדו בשדה העשייה וביקורת המוזיקה בגרמניה לא היה מוטל בספק, כנראה בזכות כתב העת שערך בו לא יכלו להתעלם. היכרותו עם אדורנו זיכתה אותו בקרדיט, כמי שזכה לחסות בצילו של ענק. הוא הרבה להתראיין ולשונו הייתה תמיד נוקבת ובלתי מתפשרת. הרטוריקה המתפלמסת שלו, לשונו החדה והפרובוקטיבית הפכה אותו לסוג של נביא המוכיח בשערה של חברה; חברה אשר איבדה את מצפנה התרבותי ואת מצפונה המוסרי. הוא עשה נפשות לאסתטיקה של "הנביא" הבלתי מעורער של מחצית הראשונה של המאה ה-20, ארנולד שנברג, ממנו למד שיעור או שניים על מעמדה של המוזיקה ומעמדו של האינטלקטואל מול חברה טועה ואטומה (האיקונה הפרוטגוניסטית של שנברג היא משה רבנו המוכיח את עמו אך לא זוכה להיכנס לארץ הקודש).
היינץ-קלאוס מצגר (2009-1932)
מצגר רכש את המיומנויות המוזיקאליות בפריז תחת הוראתו של מקס דויטש (Max Deutsch), תלמידו של ארנולד שנברג, אך ידע לא רק לעשות מוזיקה אלא גם להבין היטב את הפוטנציאל הטמון במוזיקה כמהות אנושית משחררת. בראיון שנתן לפני מספר שנים, הוא התלונן כי הוא משמיע את ביקורתו על אוזניים כבויות, המפוצצות בטרטור של רעש אקוסטי מרמקולים ומסכים גדולים. הוא טען כי הרעש האקוסטי הזה נמצא בכול מקום: החל בסופרמרקט, דרך המסעדה וכלה בטלפון הצלילים המונוטוני והמטרטר (אלא אם אוסרים עליך באופן מפורש). סביבה רועשת זו, משאירה רק מעטים משוחררים מעריצות הצליל הטוטאליטארית של מוזיקה מתועשת, מנוכרת ומנכרת, של רעש מצטבר המשנה את הפרצפציה של האדם בימינו, והעושה שמות ביכולת הקשב שלו למוזיקה בלתי אינסטרומנטאלית, היינו מוזיקה האוטונומית.
באתרי האינטרנט בגרמנית כותבים כאלו אשר הכירו את ספרו הקנוני של מצגר משלבי החניכה של חייהם. הם מזכירים את הספר בעל הכריכה בצהוב-בז' שפתח להם את הראש, ואגב כך צוהר לעולם אחר שלא היה נגיש להם, בסביבה של חרושת תרבות ממוסחרת אשר מטבע בריאתה נמוכה ובלתי מאתגרת. אחד מהם, ארנו שמו, סיים את רשימתו היפה והאישית באמירת "תודה" קצרה, תמימה ואומרת כל.
כארבע שנים פעל האנסמבל שהקים מצגר לביצוע מוזיקה מודרנית (מוזיקה נגטיבה), אחר כך פנה לתיאורה והגות (עם יוצא דופן אחד כאשר נענה לקבל את תפקיד הדרמטורג שאופרה של פרנקפורט הציע לו). שלושה עשורים (1973-2003) של כתיבה ועריכה ביחד עם חברו לחיים ריינר רייהן (Rainer Riehn) את אחד מכתבי העת החשובים ביותר בתחום המוזיקה שיצא לאור בגרמניה (Die Zeitschrift Musik-Konzepte von Heinz-Klaus Metzger und Rainer Riehn ). הםהפיקו כ-100 כרכים של Musik-Konzepte, שזכה להיחשב בקרב אנשי מקצוע פעילים ולאו דווקא בקרב אנשי אקדמיה, למי שקובע אג'נדה ומעורר את השאלות המציתות את הוויכוחים שנוקבים בין אנשי המקצוע, ותמיד בדעה מנומקת, בפרשנות, בשמירה על סטנדרטים אסתטיים ואתיים ובהתמדה עיקשת. היה מי שתיאר בדמותו של כוהן דת אשר עושה את עבודת הקודש שלו בהתמדה וללא סייג במן כת נזירים ההולכת ומתמעטת השומרים בקנאות על דתם החילונית – היא המוזיקה – שמשמעותה היחידה היא אסתטיקה צרופה.
מצגר ליווה את חייהם של מוזיקאים מקצועיים רבים ונחשב לסמכות ולבר סמכה בתחום המוזיקה הרצינית, וכמי ששואלים את דעתו בסוגיה מוזיקלית כבדה או שבמחלוקת. הוא ביטא את עצמו באופן קיצוני וחריף, והתנהל בשדה המוזיקה כמי שלוקח לו את הזכות לקבוע מסמרות בענייני אסתטיקה, מוזיקה, אמנות וכיוצא בזה.
עם מותו של מצגר, נראה כמו כבה עוד לפיד של אור ונאורות והרעש אקוסטי הממוסחר המציף את האדם בסביבתו המודרנית ימשיך לחגוג את ניצחונו הטרגי באור מנצחים מסנוור ורועש. הוא היה בין אלו אשר התריע בכול הזדמנות שרק ניתנה לו על הנזק התרבותי שיש בהצפת צליל שמביאה לרדוקציה בערכה של המוזיקה, ובסופו של דבר לעיצובה של פרפוזיציה חסרת קשב ומתח הראוי להיות מושקע ביצירת אמנות, בגלל המציאות רווית הרעש ואינפלציה האודיאלית שמתקיפה אותנו בכול מקום כמעט ובכול שעה. באחד הראיונות האחרונים שנתן, מפרט מצגר אחד לאחד את כל אותם אתרים המציפים אותנו ברעש אקוסטי בלתי פוסק (המכונה גם מוזיקת מעליות /סופרמרקטים): החל מבית הקפה, אל המספרה ולפעמים גם בתערוכת האמנות אשר יש מי שחושב שצריך ללוות אותה ברעש רקע.
אני מנחש כי מצגר היה רוצה שיזכרו אותו כאחד מנביאי המוזיקה המודרנית של מאותו דור נפילים הולך ונעלם של בני תרבות ואמנות עיקשים וחסרי פשרות. הוא ניחן בטמפרמנט עיקש ובלתי סבלני, ואף אודה כי פרובוקציה היא סוג של יחס אמנותי אל דברים, מה שגם גיבה עמדתו התקיפה ביחס לחוסר הפשרנות והטוטאליות שבמעשה האמנותי – עיקרון שהיה מרכזי בהגותו. אני יכול לחשוב כי מצגר ראה את עצמו כאביר מודרני בשירות האמנות הטהורה, אשר נלחם לשמר את המוזיקה כמעוז אחרון של עולם אחר, מושלם ומלא יופי, מול המציאות הכעורה ועולם נעדר אסתטיקה. גם אם נודה כי המדינה אינה מכשיר אסתטי והמציאות החברתית כעורה, פגומה וחסרת צדק אנושי, רק מעטים יהיו מוכנים לאתגר את עצמם במחשבה בחשיבתו של אינטלקטואל הזה אשר ראה את המוזיקה האוטונומית אידיאל הומאני ואוטופי. לחוסר הסובלנות לאוטונומית של המוזיקה "אש מלחמה בוערת על כל מעוז של אוטונומיות על ידי הממסדים שכבר לא מתיימרים להיות סובלניים [לאוטונומיית האמנות]".
אני עצמי לא זכיתי ללמוד מספרו הצהוב המצוטט בכל כך הרבה חום ואהבה., בלימודי המוזיקה בישראל עדיין שלטת המסורת השמרנית הרצל שמואלי (ראש החוג בו למדתי) ומיכל זמורה כהן שספרם מוסיקה: שליחות ובשורה, יכול לשמש כתב קטגוריה (מרושל למדי, ולטעמי בלתי משכנע) כנגד המוזיקה החדשה והמודרניזם של המאה ה-20 (כולל ארנולד שנברג וחוג תלמידיו: ברג וברן ואדורנו אשר בהגותו נגעו רק על קצה המזלג). השאלות הטהורות וכבדות המשקל שמוזיקאים צריכים לתת את דעתם להן העסיקו את מצגר כמו את סביבתו האינטלקטואלית לא מעט (כמו את שלושת המוזיקאים שהוזכרו קודם לכן).
מארנולד שנברג כנביא עד מצגר כשליח
באופרה משה ואהרון של ארנולד שנברג לוקח משה את עם העבדים האבוד שאינו שומע (תרתי משמע) את בשורת החופש אלא נוהג מנהג קדם ועושה לו עגל זהב – במילים אחרות, עושה לו פטיש. שנברג ראה את עצמו בדמותו של משה הנביא וכשליחה של בשורה אנושית חדשה – השפה האטונאלית הדודקפונית שפיתח. מצגר היה אחד השליחים שעשו להפיצה.
משה ובן לוותו הנאמן אהרון מנסים לשדל את העם לאמץ את התורה החדשה ולהשתחרר מן השעבוד של העבר. אך האתגר הוא גדול מידותיו של העם. זה המתעקש להיאחז במוכר לו, בזה הנגיש, החומרי ובעל צבע הזהב הנוצץ. (פרשת עגל הזהב).
משה ואהרון היא האופרה אחרונה שכתב שנברג, המלחין הנערץ לא רק על מצגר אלא גם על אדורנו ועל כל התיאורטיקנים החשובים ביותר של המאה ה-20 והעידן המודרני. שנברג, כמו משה התנכי, לא זכה להגשים את משימת חייו, להיכנס לארץ חדשה בה מתקיימת אמנציפציית הצליל. שנברג (כמו מצגר) ביקש לגאול את המלחין (המוזיקה) מהכבלים של הטונאליות המשעבדת שהגיע למיצויה עם טונאלית המעורערת ואמציפציית הדיסוננס באופרות של וגנר ואחריהם (מחצית השנייה של מאה ה-19). הדור שלא ידע את משה, גם לא ידע את שנברג, ברג ואדורנו (תלמידו של ברג). זהו הדור שהפנה עורף למוזיקה החדשה, אשר מצגר קיווה כל כך שתצליח להתנחל בלבבות ההמונים.
היינץ קלאוס מצגר מת בביטחון עצמי שבשורת המוזיקה החדשה עוד עתידה להתגלות, ואף על פי שתתמהמה בו תבוא. לא רק היקלטותה של המוזיקה החדשה, אלא גם ערכים מופשטים יותר כמו האמנציפציה של המוזיקה, והאסתטיקה של האדם, החינוך והחברה – והדברים כאמור כרוכים זה בזה אליבא דמצגר. מצגר שייך למסורת מודרנית של תיאורטיקנים של תרבות, חברה, אמנות ואסתטיקה שיש לה מעט מאוד מקום בחיי הרוח בישראל, וגם בגרמניה צריך לחפשה בכתבי העת, תוכניות רדיו וקונצרטים שמתעקשים לטפח ערכים תרבותיים, פוליטיים ואסתטיים אלו.
בשביל מה מוזיקה ? Musik wozu – רק בשביל המוזיקה עצמה!
כאשר מצגר בפרובוקטיביות האופיינית לו שאל את השאלה: בשביל מה מוזיקה? רבים ידעו רק לגרד בפדחת ולהשמיע קלישאה שחוקה או שתיים ולפתור אותם מהסוגייה הנכבדה.
והאמת תאמר כי שאלה זו כמעט אינה נשאלת גם במקומות שראוי להעלותה. מצגר חשב שזוהי שאלה קרדינאלית לחיי חברה ותרבות. אני מוכן להסתכן ולהעלות השערה כי מצגר היה מתחיל לענות את תשובתו הארוכה במשפט הצרפתי האלמותי "l'art pour l'art" (במקורו הוא לטינית: Ars gratia artis).
רוצה לומר, מוזיקה בשביל מוזיקה. אמנות ללא חפץ עניין (קאנט ומושג האמנות האוטונומית). עבורו ועבור כול תיאורטיקנים של האסתטיקה מאסכולת פרנקפורט זהו המשפט שראוי להגות בו יום-וליל. ראוי גם ראוי, עבור זה אשר המוזיקה היא לו סוג של "דת חילונית" ומי שרואה את קיומה הטהור ביותר של אמנות האוטונומית רק בחברה אוטופית בעלת תפיסת קידמה משוכללת, המכוונת ליצירתה של חברה צודקת בה יותר פועל אדם חופשי יותר, היוצר אמנות יפה ובעיקר מוזיקה רק בשביל המוזיקה עצמה!
*
מספר ציטוטים מתוך מספר ראיונות עם מצגר בתרגום חופשי שלי מגרמנית
"אני זוכר היטב את הימים שבהם היה גוסטאב מאהלר מלחין מנודה. פתאום תוך שתיים הפך מאהלר למלחין מבוצע בכול תזמורת שמעריכה את עצמה. זה קרה בין 1960 (100 שנים להולדתו) ל-1961 (50 שנים למותו), עיתוי נפלא גם לספרו של אדורנו על מאהלר. אני צופה שהדבר יקרה גם לשנברג, לווארז ולאחרים. התהליך של הסטיגמה וההדרה של המוזיקה החדשה הסתיים ב-68 כאשר אנו הגינו את הביטוי 'אנו רק מיעוט רדיקאלי קטן' ועיתוני שפנגלר השתמשו בו כנגדנו".
* * *
"כוחה של המוזיקה לשנות את העולם נראה הרבה פחות מכוחו של העולם לשנות את המוזיקה. זוהי הכרה מזעזעת. המהפכה האטונאלית של האסכולה הוינאית השנייה השיגה את סופה של ההיררכיה הטונאלית, כי זה היה מבוסס לא רק על שוויון של טונים, אלא גם על שוויון של כל מערכות היחסים האפשריות. אלא שמבנה-על חדש זה נשאר תלוי באוויר. מהפכה בבסיס החברה לא התממשה. זו הסיבה שלמוזיקה החדשה עדיין אין בסיס חברתי".
* * *
"לעזאזל עם העידן הבורגני הארור ההוא. למעשה, היה אפשר לדלג ישירות ממארנציו וג'יזואלדו [עידן הרנסאנס] ישר אל תוך האטונליות [של העידן המודרני]. ואז שלוש מאות שנה של חברה ותרבות בורגנית היו נעדרים את מבנה העל שלהן. חופש ושוויון ישירות מעידן המדריגלים תוך דילוג על כל העידן הבורגני, ועם זאת אסור לנו לשכוח את הגדרתו של אדורנו כי חופש ושוויון הוא המצב שבו כל אחד ואחד יכול להיות שונה ללא פחד".
* * *
"המוזיקולוג קורט פון פישר דיווח על קונצרט מוזר של יוהן גוטליב נאפה, המורה של בטהובן בבון. הקונצרט הזה היה כסוג של הפתעה עבורו וכינה אותו 'ניסוי'. בקונצרט ההוא, היו למעשה רק יצירות של מלחינים שכבר מתו. אז נסגר הדיווח בהבעת תקווה כי קונצרטים מהסוג הזה לא יוכלו להתקיים לנצח. היום ההווה [של אמנות המוזיקה] נלמד מאוחר מדי".
* * *
"בשאלת היסוד של ערכה של יצירת האמנות והקריטריונים להערכת איכות יצירת אמנות, לצערי אני עומד עם ידיים רייקות. אני מוכן רק לומר כך, .אם יצירת אמנות היא פשוטה ואני מבין אותה מיד, אז זה לא טוב. אם העניין בה נגמר והיא אינה ממשיכה להתפענח אנחנו מאבדים בה. יצירת אמנות צריכה להכיל בעיות אסתטיות וטכניות בדורשות פענוח ופתרון – ומול היופי הזה שטיבעו הוא שהוא בלתי ניתן להגדרה מילולית אנחנו עומדים המומים וחסרי מילים".
|
