מול מציאות של ניכור מעמיק והטמעתו של עיקרון הסחורה בכול תחום מחיי האדם, עד כדי העשותו של האדם עצמו לסחורה, נישאר להתמיד בקיים ביקורת רדיקאלית מן היסוד על החברה ותרבותה, ולקוות לקיומה האוטונומי של כול יצירה אותנטית (אמנות והגות), משום שבזמנים אפלים ומקומות מסוכסכים כשלנו, קולו הצלול (והראוי להיות גם נוקב) של מבקר החברה, האינטלקטואל (וכותב המכתמים) הוא קול דיסוננטי רק למי שכבר הורגל לשמוע את המוזיקה המטמטמת בעלת ההרמוניה הממוחזרת, המלודיה המרדימה והריתמוס של מצעד הלכת (המארש) – אם לאפיין במשהו את טיבעו וחשיבותו של הספר בשפה אליגורית מבית המדרש של ת. ו. אדורנו הנוכח ניפקד הבולט ביותר בין מכתמיו של הספר הצנוע ויוצא הדופן הזה.זוהי גם הסיבה מדוע הקדשתי מאמר ביקורת מקיף על ספר זה אשר לדאבון הלב לא זכה לשום ביקורת ספרותית בישראל – בבחינת "ולד מת".גורל דומה נפל בחלקו של מאמר זה. המאמר נדחה בשעתו על ידי עורך מוסף ספרים של עיתון הארץ בטוענה כי איבד את האקטואליות שלו (משום שנשלח זמן רב אחרי פרסומו של הספר)

 

                                            

משה צוקרמן על אסכולת פרנקפורט

 

דיווח על הרצאתו של צוקרמן על האסכולה הפרנקפורטאית ועל מחשבה נאו-מרקסיסטית אחרי מרקס שהתקיימה במכללה החברתית כלכלית בת"א תוכלו לקרוא בקישור הזה.

בשנת 2001 יצא לאור ספרו של משה צוקרמן חרושת הישראליות, מיתוסים ואידיאולוגיה בחברה מסוכסכת (רסלינג), המכיל אוסף מאמרים רב-גוני העוסק בביקורת החברה והתרבות הישראלית, תוך הכפפתם לסד עריכתי (לוחץ, יש לומר) בעל ארבעה שערים קונצפטואליים: ההוויה המודרנית, הרהורים על השואה, החברה הישראלית ואמנות ושאלת הזהות. בפתח-דבר של ספרו חרושת הישראליות כותב המחבר: "הם [הטקסטים] קובצו כאן למעין פסיפס, שאפשר אומנם לראות בו מכלול, אך מותר גם להניח ששלמותו לוקה בחסר… הספר אינו מבקש לספק הגדרה לאותה 'זהות' [ישראלית], גם לא להציע דרכים ל'גיבושה', אלא, אדרבה, להאיר באורח לא-שיטתי דווקא היבטים שונים של אי-אפשרותה…".

ספרו האחרון בשפה העברית של המחבר (מאז כבר יצא לאור בגרמניה ספרו הנוסף שני פנים לישראל [נכון ל-2007]), חפצון האדם שב ועוסק בנושאים רבים בהם דן ספרו הקודם, אלא שבספר זה צועד המחבר כברת דרך נוספת באסטרטגיה פרגמנטרית ובעלת מבע אקלקטי של עבודתו האינטלקטואלית. ספר זה נכתב כמעין יומן אינטלקטואלי במהלך שנה תמימה אחת (2001) והמתעד באופן אותנטי, אקראי וקליידוסקופי הרהורים אקטואליים (אך גם כאלו הנעדרים הקשר אקטואלי ציבורי), שהמחבר אסף וכרך בספר מוגמר ושלם.

בין נושאי המכתמים של הספר

 

תשוקה

 

הרמפה של אושוויץ

 

הדיאלקטיקה של נר – הזיכרון

 

ואגנר

 

פרטיקולריזם כאידיאולוגיה

 

חברה משוחררת

 

ניטשה, זמן פנוי

 

הפמיניזציה של החברה

 

שחרור האדם

 

הרמנויטיקה

 

געגוע

 

תבונה

 

אדורנו

 

הורקהיימר

 

הגשם הראשון בתל – אביב

 

זיכרון

 

פריצה לבנק

 

עולם ללא אל

 

הפתטית של צ'ייקובסקי

 

כרמן

 

זיכרון השואה

 

אינסטרומנטאליזצית השואה

 

דיאלקטיקה של הנאורות

 

טרור של מדינה

 

היידן

 

מוצרט

 

בטהובן

 

ציונות

 

וירטואוזיות

 

מרצדס

 

מוות מצטלם היטב

 

תקינות פוליטית

 

שתיקתו של צייר

 

גלות

 

זיכרון היסטורי

 

קיטש

 

גזענות

 

דניאל ברנבוים

 

האופי הפטישיסטי של

 

הכסף והסחורה

 

1812

 

ערך החליפין של החרטה

 

על הדחקה ושבחה

 

חורבות היסטוריות

 

11.9.2001

 

על אתיקה ואסתטיקה

 

עולם ללא סחורות

 

יופי מושלם

 

היינה, ברלין

 

אנלוגיה היסטורית

 

ואגנר בישראל

 

קולבים אנורקטיים

 

על נהיגה ממושטרת

 

על כסף וחירות

 

אמנות אוטונומית

 

חרושת התרבות

 

ההוא מן האוניברסיטה

 

ועוד

מכתם ז'אנר ספרותי פרגמנטרי באופיו. המכתם מכיל רעיון/ות מתומצת/ים במיוחד. השאלה הראשונה שמתעוררת שעה שקוראים ספר מכתמים שהוא גם ספר עיון פילוסופי-פוליטי היא מדוע אימץ המחבר את ז'אנר המכתם ?

על שאלה זו מנסה מחבר הספר לענות  בפתח דבר לספרו: המכתם "מאפשר נגיעה ממוקדת (פחות או יותר) בנושא כלשהו, בהיבט מסוים שלו, אולי בהשלכות מרחיקות לכת שעולות ממנו – כל זאת מבלי שיידרש למתן דין וחשבון קפדני על מעמדו של אותו נושא באיזה מכלול שלם, ועל השתלבותו במערכת שיטתית מקיפה…". ובהמשך מוסיף המחבר וטוען כי למרות הפרגמנטריות המאפיינת את קובץ המכתמים, והצורה ה"פוחזת" של קטעי הטקסט, "מהווה האוסף בכללותו, בכל זאת, מעין פסיפס בעל קוהרנטיות מסוימת, ואולי אפילו עם אינטגרליות של ממש".  
 
בשיחה אקראית שניהלתי לפני מספר שנים עם עמיתת מחקר של מחבר הספר, טענה אותה חוקרת כי "כוח הסבריו של המחבר טמון ב'מנוע קונצפטואלי' באמצעותו נטחנת אצל צוקרמן כל תופעה חברתית-תרבותית דק-דק לכדי הסבר קוהרנטי ומשכנע". "מנוע" זה, אם להמשיך מטפורה זו, היא פרדיגמת הביקורת הפרנקפורטאית, אשר הופעלה בעוצמה גדולה במיוחד על חרושת העיתונות הישראלית בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה (1991), והביאה להוצאתו של ספר יוצא דופן. דומני כי שואה בחדר האטום, אשר יצא לאור ב-1993 בהוצאת המחבר (עקב מה שנודע לי כסירובן של הוצאות ספרים שונות לפרסמו). להבנתי, ספר זה היווה עבור המחבר נקודת ציון דרך בפריצתו האינטלקטואלית (והציבורית בפרט) וכאינטלקטואל בעל אמירה פוליטית מאוד וייחודית בשדה השיח בישראל, אשר בו מרקסיזם אינו נחשב כ"בונטון".

משום שמעטים מכירים עבודה מחקר מופתית זו, רק אוסיף כי שואה בחדר האטום היא מיפוי יסודי ונוקב של התרבות הפוליטית בישראל, תוך כך שהמחבר מאתר את היפעלותו (החוזרת ונשנית) של "קוד השואה" בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה (1991). יש בעיני מקום לסברה כי חיבור זה סייע בידי המחבר במידת הביטחון והאומץ הציבורי הנחוצים על מנת לפרוץ לספרת השיח האינטלקטואלי בישראל, עם ביקורת רדיקאלית מעוררת השתאות מסוג ההגות הפרנקפורטאית, בפריזמה הרדיקאלית-מיליטאנטית שלה (באופן יותר מובהק בהשפעת הגותם של אדורנו ומרקוזה). 
 
עיסוקו של המחבר באופיו של זיכרון השואה בישראל, הוא סוגיה המהווה ציר מרכזי גם בחצפון האדם, ועל-כך מצביעים המכתמים הנושאים כותרות כגון: זיכרון היסטורי, הרמפה של אושוויץ, היסטוריה-עוברת-בירושה, אווילותה של אנלוגיה, ורבים אחרים. הטיעון המרכזי העומד בבסיס טענתו של המחבר במכתבים אלו (טיעון שאותו, כאמור, ניסח בספרו הקודם), הוא כי מדינת ישראל (התופסת את עצמה כמדינתם של קורבנות השואה) נכסה לעצמה את זיכרון השואה כמונופול לאומי בלעדי, תוך שהיא הופכת זיכרון זה למכשיר פוליטי למדיניות החוץ והפנים שלה. במקום לקח אוניברסאלי כלל-אנושי, אימצה לה מדינת ישראל משואת היהודים באירופה, לקח פרטיקולארי המטפח תרבות פוליטית רוויית חרדה ומאוימות קיומית שמיתרגם, בסופו של דבר, לאידיאולוגיית ביטחון כוחנית, השואבת ומטפחת (כמו במעגל סגור) אידיאולוגיית "חרדה" ו"מאוימות קיומית". מערך אידיאולוגי זה נבנה על עיקרון אידיאולוגי נוסף, אותו מכנה המחבר אינסטרומנטליזציית השואה (ביטוי שנהגה כמדומני לראשונה בישראל על-ידי המחבר) ממנו נובעות (בסופו של דבר) פרקטיקה ומציאות פוליטית, שתוצאותיהן הנפסדות מביאות לבגידה ואף להשכחת זכר הקורבנות עצמם (במעמדם כקורבן), וזאת תוך כדי הקרבתם של קורבנות חדשים (על מזבח ובשם קורבנות השואה היהודים). טיעון נוקב זה, נובע מאופן הבנתו של המחבר את הסוגייה האידיאולוגית, סוגייה החיונית גם להבנת בסיס טיעוניו של הספר כולו. המחבר מאמץ נקודות הנחה הנעוצות בהגות אסכולת פרנקפורט, הנצמדת לתובנתו של מרקס, הרואה באידיאולוגיה תודעה כוזבת בהכרח (אגב, ל"תודעה כוזבת" מקדיש המחבר שני מכתמים בספר). הסוגייה האידיאולוגית היא סוגייה קרדינלית בהגותו של המחבר, אך גם מבלי להרחיב את היריעה בנקודה זו, ניתן לחוש בטרדה האוחזת במחבר, כלפי שימושם האידיאולוגי של מושגים, אשר בעטייה של מניפולציה אידיאולוגית ופוליטית, הפכו זה מכבר לכדי מושגים נבובים, ריקים וחסרי תוכן. לא פחות, ובאופן משלים לאידיאולוגיה המזהמת את חיינו התרבותיים-פוליטיים, יוצא המחבר חוצץ כנגד תוצריה התרבותיים והאמנותיים של חרושת התרבות, העומדת דיכוטומית אל מול יצירת האמנות האוטונומית. 
 
את המושג אמנות אוטונומית הגה פילוסוף הנאורות עמנואל קאנט, והמשיכו את המסורת ההגותית אנשי המכון לביקורת חברתית בראשם אדורנו, הורקהיימר ומרקוזה וממשיכם מחבר ספר זה. על מושג מרכזי זה ראוי להגיד מספר מילים. מחבר הספר ממשיך מסורת הגותית נאו-מרקסיסטית (אסכולת פרנקפורט), הרואה באמנות האוטונומית שני קטבים המשלימים זה את זה: האמנות האוטונומית מגלמת בפרדיגמה רעיונית זו, את שדה הפרויקציה בה יכול האדם לגאול את האנושי שבו, חרף המציאות הבלתי-אנושית בה הוא חי (באותו מובן מרקסי של "היעשותו של האדם לבן מינו"), ובו-זמנית, האמנות היא גם מפלט מחיים בלתי-אנושיים המנוכרים לאנושיותו של האדם. במילים אחרות, האמנות (ופה היא כבר קרובה לפונקציה אותה ממלאת הדת), מהווה עבור האדם את הנחמה הגדולה מאותו עולם מנוכר בו האדם עצמו מנוכר לחברתו בה הוא חי, ואף למהותו האנושיות. באחד מספריו הקודמים (פרקים בסוציולוגיה של האמנות, האוניברסיטה המשודרת, 1996), מסביר צוקרמן את יחסו אל יצירת האמנות (האוטונומית), באופן שעשוי לזרוע אור גם על כותרת ספרו האחרון (חפצון האדם). יצירת האמנות היא "כעין מקום יחיד – ואחרון לכאורה – שבו יכול להתקיים עדיין 'סובייקט חתרני לא-מחופצן', מקום היכול לשלב את יסודותיה של הרוח התבונית ביסודות הדחף והרגש". והוא ממשיך ומסביר: "ככל שהחלו מסתברות גם השלכותיהן האנושיות של מגמות החפצון והניכור של החיים בעידן המודרני… כן הלכה והתגבשה ה'אוטונומיה' של האמנות, וליתר דיוק: מעמדה של האמנות כספרה, הנבדלת משאר הספרות האנושיות החברתיות על-ידי מידה כלשהי של התנגדות אימננטית למציאות החברתית הקיימת" (פרקים בסוציולוגיה של האמנות, ע' 54, 58). במילים אחרות, האמנות האוטונומית משמרת עדיין את אותה "הבטחת אושר" לאידיאל אוטופי, ממציאות חברתית רווית דיכוי אשר בה שולטים עקרונות הסחורה, החליפין וראיפיקצית האדם (ראיפיקציה=חפצון; על-כן ומתוך הקשר זה, ראוי גם לגזור את כותרתו של הספר חפצון האדם).
 
האהבה הגדולה של המחבר לאמנות בכלל, ולמוזיקה המציפה ספר זה בפרט, מביאה למחשבה נגה כי שתי "גיבורות" לספר זה, האחת היא האמנות, והשנייה היא הנשגבת שבאמנויות–  המוזיקה. במובן מסוים, ניתן לומר, כי עולם האמנות הוא המעניק לספר זה את האימפולס הסרבני לחיים בלתי-אנושיים ונעדרי כבוד אנושי. מתחילתו ועד סופו נוכחת האמנות בספר זה, כמו שירה המהללת את אותו "אחר לחלוטין" (במושגיו של תיאודור אדורנו). ואם בעולמה של המוזיקה (ובשירת סירנות מענגת) עסקינן, הרי העדות החותכת לאותה תחושת ערגה – המציפה את המחבר בהשתקעותו לתוך עולם צלילים רווי עונג זה – היא במספר הרב של המכתמים שעוסקים במוזיקה ובמלחיניה. איזכור חלקי בלבד של מכתמים אלו כולל את זה העוסק בהרולד באיטליה מאת ברליוז (אותו מעדיף המחבר על-פני הווירטואוזיות של פאגניני), ואחר העוסק במנדלסון (ובאורטוריה שלו אליהו), שאת מותו מבכה המחבר כמו גם את מותם ללא עת של מוצרט ושוברט (ואת מותו בטרם עת של המחזאי הגרמני גיאורג ביכנר). עובדת מרכזיותה של המוזיקה בספר זה מצדיקה את איזכורם של כמה מהמלחינים שאותם זורה המחבר ביד נדיבה במכתמיו, ביניהם: היידן, צ'ייקובסקי, מאהלר, ליסט, מקס ברוך, וון ויליאמס, אלגר, מוסורגסקי וכמובן ריכארד ואגנר (על הקשריו השונים, הזוכים המוצאים ביטוי במכתמים רבים במיוחד). לבטהובן ולסימפוניות שלו שמורים שני מכתמים ומקום מיוחד בעולמו של המחבר. מכתם אחד (רווי פתוס רומנטי במיוחד) עוסק בפרק המקהלה המונומנטאלי המסיים את הסימפוניה התשיעית של הגיבור ההרואי של התרבות הרומנטית, מולו ניצב המחבר נפעם ואחוז ריגוש על סף בכי. מכתם נוסף המבטא ערגת אין-קץ אל החוויה המוזיקלית, ניקרא געגוע, בו מבטא המחבר באופן אינטימי וחושפני את השתקעותו בעולם קסום זה. "אותו מעבר מוזיקלי-הרמוני, המציף אותך בתחושת היזכרות ללא זיכרון ספציפי, בתחושה נטולת אובייקט, הצורך הנשלט-לא-נשלט לפרוץ בבכי גדול, בכיו של היקום כולו – האם הוא מבטא געגוע המופנה לאחור או קדימה?".
 

אך מתברר שמציאות מורכבת ורוויית סתירות יכולה להוליד מתוכה גם תוצרים פרדוקסליים למדי, כפי שמעיד על-כך המכתם בעוסק באופיו של המדיום האופראי בעידנו הבורגני. במכתם הדן באופרה כרמן (ביזה), מסב המחבר את תשומת הלב לדמותה המורדת של כרמן (וכנופיית המבריחים איתה היא פועלת), שמפגשה עם דמותו המהוגנת (והמתייסרת בשל כך) של אהובה, דון חוזה, מביא את האופרה לסופה הטרגי. המחבר נשען על טענתו של אדורנו, הפורס מפרט ענף של דמויות אופרה (ברובן נשים!), אשר "כולן [דמויות] זרות ומושמצות, שהתשוקה ניצתת כלפיהן ונכנסת לקונפליקט עם הסדר [החברתי] הממוסד", ביניהם: היהודיה (הלוי), האפריקאית (מאיירבר), לה טרוויאטה (ורדי), ואאידה (ורדי) הנסיכה האתיופית (ולא כפי שנכתב בטעות "נסיכה מצרית"). המחבר ממשיך ומצטט את דבריו המחכימים של אדורנו ביחס למדיום האופרה: "ראוי לפרש את האופרה כצורה הבורגנית הספציפית, אשר מבקשת, באורח פרדוקסלי, לשמר את היסוד המאגי של האמנות בתוככי עולם שקסמו הוסר, תוך כדי שימוש באמצעיו [של עולם זה]".  

את חרושת האמנות תיעב אדורנו במיוחד, אבל מודרניסט כמו אדורנו ידע גם ידע להעריך טכנולוגיה, והרי איך אפשר בלי אוזניות להאזנת מוזיקה? ועם זאת, אדורנו היה זה ששאל את השאלה שהפכה לאפוריה, לא רק עבור מוזיקולוגים ומוזיקאים גם בימינו אנו: "האם סימפוניה משודרת היא עדיין סימפוניה?".

המכתם Nomen est omen (שניתן אולי לתרגמו כאות לבאות) מחדד את מהותה של האמנות האוטונומית מול תופעת חרושת התרבות (על עיקרון "הסחורה" העומד בבסיסה). במכתם חד ומזוכך זה, מנסח המחבר את "עיקרון ההמרה בממלכת ערך-החליפין" הגוזר על האדם מכניזם הרסני שמזהם את תודעתו ומחפצן כל שארית של אנושיות שעוד נותרה בו. "בעולם שבו הפכו הדת, המין ואמנות לסחורה, נעשה המסחר לדת חדשה – לבעלת כוח-משיכה מיני, והאמנות – לשפחתו של השיווק. פולחן הסימנים והצעקות בבורסה, לצד נערת הביקיני המדגמנת את המכונית החדשה וה'קריאטיביות' של עולם הפרסום, חוברים יחדיו על-מנת לחפצן את כל מה שאי-פעם יוחסה לו מידה של אוטונומיה תוך כדי הכפפתו סופית לעקרון ההמרה בממלכת ערך-החליפין. אכן, הזמרת מדונה מסמלת את התקופה ואת רוחה".
 
במכתם יופי מושלם (בו משתעשע המחבר בין המותג מדונה לבין האם הקדושה – המדונה) עולה שוב לדיון יחסו של המחבר אל סוגיית הדת, אשר מתגלה (בכמה מכתמים העוסקים בסוגיה זו) כיחס רב-משמעי ואמביוולנטי. דומני שיחסו של המחבר אל הדת (בראש ובראשונה לדת הנוצרית), נובע מאותה קדושה אאורטית המיוחסת גם לאמנות, כפי שהדבר מתבטא במכתם דברי האתיאיסט. הדת, כדברי פרויד, היא "רעל מריר מתוק", כדברי מרקס, "אופיום של העם" (וראוי לזכור גם את סופו של הציטוט המרקסי המפורסם, הטוען בטון קורע לב של ממש, להיותה של הדת גם נחמה גדולה של האדם הדתי מחיים מנוכרים). "אבל אם בסמים דתיים עסקינן", מוסיף המחבר, "עדיפים אלה של הקתדרלה הקתולית: מקום שבו תוכל לפחות לטבוע ביופי, ולהתמסר בכל נפשך ובכל מאודך לאותו דבר שאחרים זקוקים לאל כדי לחוותו: שכחת העצמי". מכתם חושפני במיוחד, שהוא גם אמנות הפרוזה בהתגלמותה, הוא המכתם הנקרא בד לבן, ממנו נחשף כמו מתוך יומן אישי ואינטימי, עולמו המוחמץ והפרטי מאוד של הכותב (שעסק בצעירותו בציור, כמו גם בהלחנת מוזיקה). בתחילת המכתם, תוך תיאור פלסטי של פינת עבודתו, מספר הכותב בגוף שלישי (עדות לקושי שלו בדיבור ישיר), על תסכול מתמשך מכך שמכחולו חדל מלצייר; על יצירתיותו שנגדעה: "מאז שחדל לצייר, לפני שנים, ניצב כן הציור בחדר עבודתו, ועליו בד לבן מתוח על מסגרת עץ וזר מכחולים בצנצנת, קופסה גדושה בשפופרות שמן, פלטת ציור משומשת, פחית טרפנטין ישנה, וערמת סמרטוטים לניגוב מכחולים המכסים את משטח השולחן הקטן לצדו של הכן". המשכו של מכתם זה, מבטא את רגש ההחמצה על עולם דיוניסי הכבוי בנפשו; על "אי התמסרות לריגושים", על "חיים שלא נחיו", על "חוויות שלא נחוו", ועל "אמנות שנותרה בגדר האפשרות גרידא". סופו של ודווי  תאור כואב ומתייסר זה בוידוי טראומטי ורווי פתוס: בערוב ימיו התברר לו שהבד הלבן היה פרדיגמטי – ה-memento mori  של חייו.

קיימים גם בספר זה מכתמים המבטאים מחשבות והגיגים משגרת החיים היומיומית של המחבר. אחד המכתמים עוסק בחוויית הנהיגה במכונית, אשר גם דרכה מצליח המחבר להבליח הערה והארה על טבעו של הכורח הציביליזטורי ועל אי-הנחת שבתרבות (ופרויד מהדהד כאן שלא במקרה). "פקק התנועה היומי (הספרה הציבורית המודרנית בהתגלמותה), וקבלתו השגורה ככורח אורבני 'טבעי', מבטאים היטב את האופי הדיאלקטי של מנגנוני המישטור והאילוף של חיית-האדם בעידן העכשווי: ההשתלבות מרצון במה שמתגלה מדי יום כמקור בלתי נדלה של תוקפנות ואלימות, לצד הטינה התוקפנית כלפי מה שנתפס כהכרח בל-יגונה, 'מצב-טבעי' אשר יש להשתלב בו ולקבלו מרצון". 
 
 
ואפשר לשמוע גם טון אנדרסטייטמנטי אנגלי ובלתי ישיר אשר נמנע מלומר את המפורש ביותר, כפי שעולה מהמכתם המריר (כמעט נעלב) ההוא מהאוניברסיטה, בו המחבר עושה חשבון עם אישיות כלשהי מעולמו האוניברסיטאי, אשר השילה את עורה האקדמי כדי להפוך לעסקן פוליטי. האם הכוונה לאחד משגרירי ישראל לשעבר בנכר? או שמא הכוונה לשר (אולי שרה) לשעבר בממשלת ישראל? לא! זהו ההוא מהאוניברסיטה. מכתם על אישיות אחרת מן הספרה הפוליטית הישראלית הוא מכתם אישי למדי, העוסק בחוסר האונים הפוליטי אותו חש המחבר, מול היהפכותו של גנרל רב-מעללים (היכול בקלות להיחשב כ"פושע-מלחמה") "לראש מדינתך". חוסר אונים זה מביא את המחבר להרהר שמא "הייאוש הדכאוני מצטייר כגלגל אחרון לשפיות…" דמות אחרת בתכלית היא גיבורתו של המכתם הסרקסטי Persona non grata   (אישיות בלתי רצויה), הדן (מבלי לנקוב בשם האיש) במנצח יהודי גדול ש"הפר הסכם עם הרשויות", על כי רצה לנגן את ואגנר. אולי הוא למד מווטאן (גיבורו של "המלחין המוחרם"), משתעשע המחבר, כיצד לא לכבד הסכמים. ועל-כן, בשם הפרת הסכם של אותו אמן חסר-משמעת, הכריזה עליו – "הוועדה האתנו-רליגיוזית על מאווייה הריאקציוניים, שומרי החוק והסדר – חרם ונידוי בשם "האימפולסים הריבוניים של ה'עם'".
 

דומני, כי ספר זה הוא עבודה שמטבע צביונה האקלקטי ורב המבעים, יכולה להיכתב רק אחרי כברת-דרך ארוכה ומפרכת של כתיבת ספרים, העוסקים בתחומים מגוונים של שדות-השיח האינטלקטואלי השונים. מעטים הם אנשי הרוח בישראל (האוצרים בקרבם עושר רעיוני כה רב-גווני, גופי ידע רבים וביקורת מושחזת), אשר היה בכוחם כדי להעיז ולפרוט את רעיונותיהם למכתמים בני פיסקה אחת או שתיים. רעיונותיו של צוקרמן מנוסחים באופן מהוקצע ומדויק, דרכם נפרש עולמו הרוחני של המחבר וזה האחרון כמו משדל את בן-שיחו, הקורא, לנהל איתו דיאלוג כמעט אינטימי.
 
תקצר היריעה במסגרת זו להמשיך ולמנות את שלל הרעיונות שספר זה צופן בחובו.  אך תהיה זו החמצה, אם לא יוזכרו כמה מהמכתמים הפוליטיים במיוחד בספר זה. במכתם ארוך, חריף ומעניין, דן המחבר באירועי ה-11.9.2001, ומעורר את הקורא למחשבות טורדניות על מציאות פוליטית אימפריאליסטית ועולם של אדונים ושליטים. במכתם זיכרון קובל המחבר על חוסר אונים מול "עיי חורבות הנערמים עד לב השמיים" (ביטוי הלקוח מהתזה המפורסמת של בנימין על ההיסטוריה), ומבטא רגש אשמה על חוסר מעורבות פוליטית, המלווה ברציונליזציה, ההופכת את הדיכוי המתמשך ואת הזוועות הבאות בעטיו, למציאות שרירה וקיימת המלווה במשיכת כתפיים של "ככה זה". מציאות זו, על-פי המחבר, הופכת "את המחויבות ל'לקחי העבר' לפרסה שקרית, כזב קולקטיבי שבעטיו הופך ה'לקח' לפטיש וה'עבר' לאידיאולוגיה". מכתם משלים לזה האחרון הוא המכתם שנאה מוצדקת, אשר באמצעותו נותן המחבר דרור לשאת הנפש אותה הוא חש נוכח ההוויה הפוליטית השוררת בארצו, המייצרת תרבות של "אדנות יהירה, דיכוי אכזרי ואידיאולוגיה חומסת-רומסת". מכתם זה מתפלמס המחבר עם מגלגלי העיניים המתחסדים למיניהם, אשר נזעקים – "שנאת חינם!". מה פתאום "שנאת חינם" קובל המחבר, "השנאה מוצדקת לחלוטין". ומוסיף, "הם, בני הנרדפים שהפכו לרודפים, מממשים בדרך התנהלותם הפוליטית את הזיהום המובהק של מה שנישא בפי כל, והידרדר זה מכבר לאידיאולוגיה השקרית בהא הידיעה של הזיכרון הקולקטיבי: 'זכר הקורבנות'". והמכתם מסתיים בטון מריר-נוקב, כמענה לטענת "שנאה עצמית" שכביכול נזרקת לפתחו: "אם הם חלק מהקולקטיב אליו משייכים גם אותי, 'חלק ממני' (בעל כורחי!), אזי אכן יש מקום להאשמה של 'שנאה עצמית' – ובדין! אך נידמה שהתשובה היא פשוטה בהרבה: לא, אין כאן שמץ של שנאה עצמית, מדובר בשנאה המופנית כל כולה כלפיהם, שנאה מוצדקת לחלוטין"
 

מול הסחורתיות המחופצנת של הקיום האנושי ניצבת האמנות האוטונומית והמוזיקה בראשה כמצפן (ומצפון) אמנציפטורי. לכן מול תהליכי חצפונו חסר הגבולות של האדם, היינו העשותו אובייקט, זכות היא ואולי חובה לקיים ביקורת רדיקאלית של הפוליטיקה והתרבות, לאורה של האמרה הלטינית הנאורה, אשר מרקס ציטט בפני בנותיו כאהובה עליו ביותר: "בכול יש להטיל ספק" .

זהו ספרו השני של המחבר היוצא לאור במסגרת הסדרה לביקורת התרבות – פטיש (הוצאת רסלינג). ופה יש גם שתי אמירות ביקורת: הספר אינו מכיל תוכן עניינים, מה שמשווה לו מבנה, כמעין יומן אינטלקטואלי, אלא שדבר זה מקשה על הנוחות לשוב בשנית אל מכתם זה או אחר, מבלי לדפדף עוד ועוד, אגב סריקתו של הספר כולו.

גם חסרונו של לפחות מפתח אחד, אינו עושה חסד עם ספר זה, אשר אין ראוי ממנו להתהדר במפתחות מושגים ושמות. מול חיסרון זה, יש ציין כי עריכתה הלשונית של מרים קראוס מצליחה להעביר את רעיונות הספר ברהיטות ובבהירות רבה. משמח להחשף לספרות מקור של הגות נאו-מרקסיסטית היוצאת לאור בישראל, ולהצטער, אגב כך, על דלילותם המצערת של תרגומים לעברית מהגות זרה (והגרמנית בפרט) של אנשי אסכולת פרנקפורט וממשיכיהם הרעיוניים.
 
לספר ישנם "הורים" ו"מורים" רבים אשר הטביעו את חותמם על מחברו, רבים מהם מבצבצים להם מבעד לשלל מכתמיו של הספר. אלא ששניים, דומני, יכולים להיחשב ל"הוריו-מיילדיו" המובהקים, הן מבחינת צורתו של הספר (הכתיבה המכתמית,  אפוריזמית בלועזית), והן מבחינת מצפנו הרעיוני. הראשון מביניהם הוא, כאמור, הפילוסוף-מוזיקולוג תאודור אדורנו והשני יכול בצדק להיחשב, הפילוסוף הרומנטי הגדול, פרידריך ניטשה. בשנת 1951 פרסם אדורנו את מכתמיו הרבים בספרו מינימה מורליה. במכתמים אלו דן אדורנו בהרגלים ובנוהגי חיים, אותם הוא מפזר כמו פירורים "מתוך מדע מלנכולי", החושפים הרהורים מחיים שניזוקו (ביטוי בו משתמש אדורנו לכותרתו המשנית של ספרו) ומחשבות תוגה על חיים חסרי אותנטיות ובעולם הזרוע ניכור וחפצון, בו הסובייקט הרוס מבפנים.

  

תאודור לודוויג ויזנגרונד אדורנו [ליד הפסנתר]: פילוסוף יהודי-גרמני, סוציולוג, מוזיקולוג, קומפוזיטור אשר הספר ומיטב הגותו של המחבר יכולה להיחשב כמו אנדרטה חייה, נושמת ואקטואלית, לא רק לספר המכתמים שפרסם בשנת 1951, מינימה מורליה (הוקדש לידידו מקס הורקהיימר איתו צעד מפרנקפורט אל הגולה האמריקאית ואיתו חזר אל פרנקפורט). אדורנו ממשיך מסורת כתיבה ענפה שאחד מאבותיה הוא פרידריך ניטשה אשר התמקצעה בכתיבת אפוריזמים. אל מסורת הגות זו שייך הספר הצנוע הזה ועם זאת היחיד במינו במחוזותינו הדלילים בהגות ניאומרקסיסטית וביקורת חברה רדיקאלית.

רשימה יצאה לדרך עם אג'נדה של מאמר ביקורת ספרים והפכה לרצנזיה על עבודתו האינטלקטואלית של משה צוקרמן. אדם יוצא דופן המתעקש לשמור על האדם שבו ולהישמר מראיפיקציה, פטיש וחפצון. ושמה ראוי לסיים רשימה זו, במילת סיום על על מוח קודח רעיונות ומחשבות מקוריות אחר, ועם זאת בעל ניחוח דומה: פרידריך ניטשה, אשר לצד היינריך היינה זכה למספר רב מכתמים בספר.

מכתמיו והגיגיו של ניטשה סבים סביב נושאים אשר גם ספר זה עוסק בהם, במרכזם סוגיות המוסר, התרבות, האמנות והאדם. באחד ממכתמיו הרבים כותב ניטשה על ספרו, מה שראוי בעיני להיכתב גם על ספר זה, ועם זאת לחתום רשימה מורחבת זו:

"ספר כמו הספר הזה, לא נועד לקריאה או להקראה רצופה מתחילתו עד סופו, אלא להיפתח באקראי בעמוד זה או אחר, בעיקר בשעת טיול או נסיעה; עליך להיות מסוגל לתקוע את ראשך ושוב ושוב, להוציאו ולא למצוא סביבך שום דבר מן הדברים שאתה רגיל להם" (תרגמו: י. ניראד וא. המרמן). 

כמה מספריו של משה צוקרמן:

שואה בחדר האטום: ה"שואה" העיתונות הישראלית

בתקופת מלחמת המפרץ.

 

זהו בעיני חיבור פורץ הדרך של צוקרמן. עבודת מופת זו מכילה שני פרקים תיאורטיים ולאחרייהם ניתוח מבריק (חד כתער ונוקב) של טקסטים פוליטיים מהעיתונות היומית בתקופת מלחמת המפרץ (1991).  דומה שמיותר לומר כי עיסוק מסוג זה לא רק שלא התקיים בשנת 1991 בישראל, אלא שהמחבר היה ראשון בדיון פורץ דרך בשיח האינטלקטואלי והפוליטי בישראל – בכך לטעמי, יחודייותו וחשיבותו של ספר זה.

ופרט חשוב נוסף הוא כי חיבור מופת זה, יצא לאור בהוצאת המחבר. ולו רק בשום שאביון נולד, הרי צילום של תוכן העיניינים של הספר:

 

                                   

                                            עטיפת הספר מוסיקה

                                            ומה שמסביב לה(מאמריו

                                              המוזיקולוגיים של

                                               המחבר).

     

 

עטיפת הספר  פרקים

בסוציולוגיה של

האמנות. דיון

באסכולת

פרנקפורט

 ובהגותה (בסוגיות

כמו קיטש, חרושת

האמנות ואמנות

אוטונומית).

 

Moshe Zuckermann:

"Israel – Deutschland –

Israel. Reflexionen eines

Heimatlosen". Wien,

2006, Passagen Verlag.

219 Seiten.

עטיפת ספרו האחרון של

צוקרמן בשפה הגרמנית

על ישראל וגרמניה ["ישראל –

גרמניה – ישראל: הירהוריו

של חסר-מולדת"]:  יצא לאור

ב-2006 בווינה.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “ביקורת על ספרו של משה צוקרמן חפצון האדם – מכתמים מוזיקאליים

  1. חן חן על מאמרך הנפלא.
    נהניתי ממנו מאד. הספר ראוי מאד והוא אחד הטובים שיצאו כאן בשנים האחרונות, אף כי נשכח. דרך כתיבתו מרתקת והוא מאפיין את צוקרמן.

    הספר נפלא ומומלץ.

    נ.ב. – יצא לי בלי סוף נפלא.

  2. "ספר כמו הספר הזה, לא נועד לקריאה או להקראה רציפה מתחילתו עד סופו, אלא להיפתח באקראי בעמוד זה או אחר, בעיקר בשעת טיול או נסיעה; עליך להיות מסוגל לתקוע את ראשך ושוב ושוב, להוציאו ולא למצוא סביבך שום דבר מן הדברים שאתה רגיל להם", הוא ציטוט המתאים לספר הקטן והזה, הגדול במה שהוא מקיף. תודה על הרשימה המונומנטאלית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s