עבר שלא עובר: טיפה אחרת למבול העיתונאי השוטף אותנו על מלחמת 67'

 

לא זכור לי גודש כתיבה ורפרוטאג'ה שעוסק באופן כה חסר מנוחה במלחמה ממלחמות ישראל, כפי שאנו עדים לו בימים אלו – בשנתה ה-40 של מלחמת 67' והכיבוש שמלחמה זו הולידה.

נראה לי כי כמה סיבות מבניות נשכחו אחרי 40 שנים של כיבוש – ראוי להזכיר אותם, ולו גם אם בחטף.

מה היא הסיבה למבול חרושת העיתונות המציף אותנו בימים אלו? אם לענות על כך במשפט אחד, הרי זה עבר שלא עובר.

 

 

 

עבר שלא עובר

לא אוהבים לדבר בישראל על הצד שירה את טיל הראשון. והאמת שהטיל הראשון הוא לא תמיד העדות הניצחת לצד התוקפני – אלא שבמקרה של מלחמת 67' הדברים הם קומפלמנטאריים.

מלחמת 67' נשארה סוגיה בלתי מוסכמת ואפילו חידתית, משום שאנו עדיין חיים את תולדותיה של מלחמה זו – בראש ובראשונה הכיבוש והדיכוי האלים על קולקטיב לאומי אחר. אפשר בבטחה לומר כי כל הקשר של החיים בישראל משנת 1967 עד היום, קל וחומר בחייהם של הפלסטינים, קשור במידה זו או אחרת לכיבוש השטחים ולשליטתה של ישראל בעם אחר החיי תחת הכיבוש שלה. 40 שנה אחר מלחמה זו ועדיין אנו נעדרים מערך הסברי מעמיק וממצה (בוודאי לא מוסכם) על סיבותיה של מלחמה זו.

 

כאשר עושים לנו כתבות טלויזיה – וראיתי במקרה אחת מהן אתמול (עם קריינות של ירון לונדון) – חוזרים שוב ושוב (כמו מנטרה אשר מקווים שתשקע בסופו של דבר בתודעה הנסערת) על אותן סיבות קוניונקטוראליות שהביאו למלחמה היא: שוב סגירת מיצרי טיראן, כניסת הצבא המצרי לסיני, בעיית המים בצפון והסתננויות של לוחמי גרילה מירדן ומסוריה. זה אינו מספיק. אני רוצה להציע באופן טלגרפי בלבד מספר גורמים שלעניות דעתי הביאו למלחמה ההיא – גורמים שלא מצאתי להם עד והתייחסות בשיח הפוליטי בישראל, למעט מספר מאמרים ומעט דיונים אקדמיים נשכחים שלא זכו כמעט לדיון ציבורי בשיח הציבורי. 
 

הגורמים המזרח תיכוניים העומדים ברקע למלחמת 67':

 

הקמתו של אש"ף בשנת 1964 דרבן את ישראל לקחת את היוזמה הפוליטית כדי למנוע את העלאת הבעיה הפלסטינית ולסכל פתרון פוליטי לבעיה זו. התחזקותו של נאצר במצרים והאידיאולוגיה הפאן-ערבית שהוא הוביל על רקע ההתקרבות של סוריה – תגובתה של ישראל היא קומפלמנטארית לתגובת העולם המערבי שנאצר עורר. עלייתו של משטר חדש בסוריה, מפלגת בע'ת סורית והמתיחות הגדולה שישראל קידמה בגבול הסורי – ועל כך ישנם עדות רבות (משה דיין כתב על כך מספר דברים מפתיעים).

 

 

הגורמים הפנימיים בתוך ישראל העומדים ברקע למלחמת 67':

עלייתו של רכיב השואה כמרכיב מרכזי בתרבות הפוליטית הקולקטיבית של הישראלים. משנת 1961 – משפט אייכמן, השואה החלה למלא תפקיד יותר ויותר מרכזי בתרבות הפוליטית בישראל. תחושת החורבן, והיותנו קורבנות אשר לא ילכו שוב "כצאן לטבח" דרבן את הישראלים לעמדה אופנסיבית. סיומו של המשטר הצבאי על אזרחיה הערבים של מדינת ישראל בשנת 1966. המשבר הכלכלי בין השנים 1965 עד 1967. המיתון הכלכלי יצר אווירת מצור ותחושת מאוימות סובייקטיבית של הישראלים. המיתון הכלכלי הביא בשנת 1967 לאבטלה גדולה (11.4 אחוזי אבטלה) ולמשק הישראלי נידרש באופן מיידי שינוי כלכלי שיביא להשקעות חדשות, שווקים חדשים וכוח עבודה זול שלאט לאט יוציא את המשק הישראלי מהמיתון אליו הוא נקלע. עם סיומה של המלחמה מצבה הכלכלי של ישראל לא יהיה כפי שהיה. המשק יצא מהמיתון אבל המדינה נכנסה לעידן שרבים מאיתנו היה רוצה כבר להיות מאחוריו – אבל אנחנו עוד שם!

 

 

בכל המלל הרב שהציף את הרשימות הרבות שהופיעו בימים האחרונים על מלחמת 67' לא מצאתי רמז על גורמים אלו. בעיני ללא הכלה של נסיבות היסטוריות אלו כל דיון בסיבותיה של המלחמה ההיא לא יהיה מספק.

 

אלו רק מספר נקודות למחשבה אודות הרקע למלחמת 67'. פקטורים שצריכים כמובן להיות מגובים במספרים ובתיאור יותר מדוקדק. למרות הגל העיתונאי המציף אותנו על המלחמה זו, לצערי נעדרים פקטורים חשובים לסיבותיה של המלחמה – חוץ מאשר העובדות הפשטניות שלעצמן, שמייחסות את פרוץ המלחמה לכניסתו של הצבא המצרי לסיני, ולסגירת מיצרי טיראן – אלו הן נסיבות קוניונקטוראליות ולא ניתוח לתנאי עומק למלחמה הארורה ההיא, ולמה שבא בעקבותיה.
 

 

 

גילגוליו של "קיר הברזל":

ראשית יש להוריד את ה"חומה" הלכודה בתודעתם של הישראלים – אחר-כך תיפולנה חומות העויינות והשנאה מעצמן.