בהמשך למה שכבר כתבתי על מלחמת 67' הרי כמה משוואות שראוי לתת עליהם את הדעת במלאת 40 שנה של כיבוש ישראלי על העם הפלסטיני.

  

 

 

ככול שהכיבוש הפך לברוטאלי יותר וללא לגיטימי בעולם, החלה תנועת התנגדות לאומית-פלסטינית שקיבלה שיא בתנועת ההתקוממות הפלסטינית מסוף 1987 (אינתיפאדה ראשונה).
 
ככול שהכיבוש הפך לאלים ודכאני יותר, כך איבדה ישראל את הלגיטימציה שהיתה לה בעולם למפעל הקולוניזאטורי של המשך הכיבוש.
 
ככול שהכיבוש היה לאלים יותר, כך גדלה תנועת המחאה הישראלית. תנועת השלום הישראלית של השמאל הרדיקאלי ולימים גם תנועת שלום עכשיו, החלו לפעול באופן מאורגן ומתואם עם נציגים של העם הפלסטיני הכבוש עם תחילת שלטונה של ממשלת בגין (1977) – למשל ועד הסולידיות עם אוניברסיטת ביר זית, די לכיבוש, פורום מרצים ותנועות בלתי/לא ציוניות אחרות.
 
ככול שהכיבוש הפעיל את כוחו המדינתי לדיכוי ההתנגדות של הנכבש החלה לפעול תנועת שלום יותר גדולה. אך תנועת שלום פרגמנטארית זו פעלה עם הפלסטינים על בסיס פעילות פוליטית נקודתית ולא פרוגראמה פוליטית מוסכמת על ישראלים ופלסטינים.
 
ככול שהכיבוש היה ברוטאלי יותר וגבה עוד ועוד קורבנות, כך החלה התקשורת הישראלית לסקר את המציאות האלימה בשטחים והחלו להשימע דעות החורגות מהמחנה הציוני שהיה תמים דעים עם הכיבוש. אך בכלל אפשר לומר כי פרקטיקת הכיבוש זכתה רק להד תקשורתי דל למדי בישראל, מאחר שהתקשורת על כול אגפיה לא שללה את הכיבוש באופן קטגורי ורק מיעוט של עיתונאים יוצא דופן התנגד לכיבוש ולמפעל הקולוניזאטורי שהוא הוליד.
 
ככול שהכיבוש הפך לפחות לגיטימי וביקורת בישראל ובעולם העמיקה אינסטרומנטאליצית השואה והמונופול של הישראלים על זכר השואה וזכר קורבנות שואת יהודי אירופה. בהתאמה להעמקת הדיכוי בשטחים הכבושים, החלו בישראל, ובעיקר באירופה להעמיד בסימן שאלה את פרויקט הכיבוש וההתיישבות שהוא הוליד. בהתאמה גם הביקורת של ישראל גדלה – וביקורתו של השמאל האירופי למדינת ישראל ולציונות הוא תולדה של הכיבוש ושל הפרקטיקה הציונית.
 
ככול שהעמיק הכיבוש העמיקה "אידיאולוגית השואה" בישראל. המקרבן הישראלי עשה מאמצים להציג את עצמו כקורבן תוך שהוא עושה מאמצים כבירים להשכיח את זוועות הכיבוש. התחזקותה של תודעת שואה, תוך כדי תפיסה עצמית של הישראלים כקורבן יהודי אולטימטיבי, פינו את מקומו של היהודי החדש. הישראלי הופך להיות יותר ויותר יהודי, והיהודי הישראלי הופך להיות יותר ויותר יהודי אירופאי גלותי (של אמצע המאה ה-20), קורבן של אנטישמיות ומעשי השמדה – מיותר לומר שאירופה אינה ישראל, והיהודי כאובייקט של רדיפה והשמדה אינו ישראלי כסובייקט המשקיע את רוב פעילותו הפוליטית ומשאביו לפעילות של זיכוי ושליטה וכיבוש על עם אחר.

 

 

מספר הערות על מלחמה קצרה שהולדה כיבוש ארוך 
 

 

  • כמו כל אירוע אחר ב-120 השנים האחרונות, נראית מלחמת 67' באור שונה מאוד בעיני שני הצדדים. לפי המיתוס הישראלי, היתה זאת מלחמת-מגן נואשת שבה עמדה הגבורה היהודית מול איום קיומי אשר רק בנס עלה בידי הישראלים לנצח את הצורר מחרחר המלחמה. מצדדיה או לפחות מצדיקיה של מלחמת 67' הכילו את כל אגפי הציונות – הימין הרביזיוניסטי, השמאל הציוני, תנועת העבודה ואחרים. רבים, גם בתוך תנועת העבודה (טבנקין, אלתרמן ורבים אחרים) ראו בשטחים אלו חזרה לנחלת אבות ושיבה לארץ התנ"ך על כל המטען האידיאולוגי המגולם בביטוי אידיאולוגי-משיחי זה. לפי המיתוס הפלסטיני, נלכדו מנהיגי מצריים, סוריה וירדן בפח שטמנה להם ישראל, שנועד לאפשר לישראל לכבוש את כל שארית ארץ פלסטין ולהנציח את שליטתם על הארץ כולה ועל תושביה הפלסטיניים. על פי התיזה הערבית ישראל קידמה את מלחמת 67' והיא זו שבסופו של דבר פתחה במלחמה.

 

  •  תקופת הכיבוש הביאה לתלות כלכלית ולמעשה חיבור המבוסס על הזנה כלכלית חסרת תקדים של ארצות הברית את ישראל. זהו הרקע העולם כדי להבין את מערכת היחסים בין ישראל לארצות הברית, שזכה לביטוי "ישראל כנכס אסטרטגי של ארצות הברית במזרח התיכון". זמן קצר אחרי תחילתו של הכיבוש "זכתה" ישראל בסיוע ביטחוני ואחר מהממשל האמריקאי. בתקופה שבין 1967 עד 1970 גדל הגרעון המסחרי של ישראל ביותר מ-150 אחוז. משנת 1971 שינה הממשל האמריקאי את מדיניות הסיוע שלו ועבר לסיוע צבאי ישיר ורב עוצמה. מסיוע שעמד על פחות מ-100 מליון דולר לשנה, הוא קפץ ל-600 מליון דולר בשנת 1972. אחרי מלחמת 73' חלה עליה נוספת בסיוע מארצות הברית והוא עלה לסך 2.5 מליארד דולר. השקעה אמריקאית זו שנתמכה על ידי הלובי היהודי ואיפ"ק הגיע בשנת 1979 לסיוע שיא של 4.8 מיליארד דולר! עם השנים הזנה כלכלית זו ממדינת החסות של ישראל (או כביטוי אחר: הפטרון האמריקאי של מדינת ישראל) השתנתה רק באופנים קוסמטיים. מדינת ישראל חבה את עתידה ואופן התפתחותה לארצות הברית. האמריקאים כמובן עשו את החשבון שלהם: תעשיית הנשק האמריקאית שיגשגה בד בבד עם העמקת הכיבוש. אילו הממשל האמריקאי היה מעוניין בסיומו של הכיבוש, הכיבוש היה מסתיים כבר אתמול – אך הכיבוש והמשך העימות הישראלי-ערבי הוא עסק טוב למדיניות הגיאו-פוליטית של ארצות הברית באיזור והוא קומפלמנטארי לשליטה של ארצות הברית, ושימור יחסי הכוח באיזור שתקפות המלחמה הקרה. ההגמוניה האמריקאית באיזור והמצב הגיאו-פוליטי מבוסס על ישראל חזקה כבסיס אסטרטגי המשמר את ההגמוניה אמריקאית. מיותר לומר כי ישראל, על מדיניות המלחמה שמונחת בבסיס מדיניותה, ראתה את מציאות זו עין בעין – הכיבוש ושימור יחסי הכוח של ישראל כמעצמה איזורית היה אינטרס אמריקאי מובהק – הישראלים והפלסטינים שילמו ועדיין משלמים את המחיר הנורא.
  • ישראלים רבים מאמינים כי מלחמת 67' היא החטא הקדמון של הישראלים, וכי רק אז הפכה ישראל, המתקדמת ושוחרת-השלום – על-פי נקודת מבט זו, למדינה כובשת, מתנחלת וסרבנית לאסטרטגיה פוליטית של שלום ודו-קיים ופשרה עם תושביה הפלסטינים של ארץ זו, ועם המזרח התיכון בכללותו. אמונה זו מאפשרת לבעליה לטהר את הציונות והמדינה מכל רבב עד לאותו מועד, וכך להמשיך ולדבוק במיתוסים הישנים – אין כל ממש בתזה זו, והיא מאפשרת לציונים לשמר את עמדתם היסודית ולוותר על דין וחשבון מעמיד ונוקב עם ההיסטוריה של הסכסוך הציוני-ערבי שראשיתו בסוף המאה ה-19 והמשכו המכריע בהחלטת החלוקה, בהקמת מדינת ישראל ובמלחמת 48' הרות הגורל.

 

  • למעשה מלחמת 67' היתה רק שלב נוסף במאבק ההיסטורי בין שתי התנועות הלאומיות. היא לא שינתה את המהות, אלא רק את הנסיבות. השאיפות המהותיות של התנועה הציונית (מדינה יהודית, התפשטות והתנחלות, שהן המשכה של הפרקטיקה הציונית המהדירה את תושביה הערבים של ארץ זו) זכו בטריטוריות נוספות ובשיפור עמדות לשם המשכה של הפרקטיקה הציונית באמצעות מדינת ישראל. בגלל הנסיבות המיוחדות של מלחמה זו, לא היה ניתן לבצע הפעם את הטיהור האתני בממדים נרחבים – כפי שנעשה במלחמת 48' למרות שגל פליטות נוסף התרחש גם במלחמה זו. במלחמת 67' גורשו ועזבו כמה מאות אלפי פלסטינים.

 

  • אחרי שהחלטת-החלוקה משנת 1947 העניקה לישראל כ-55% מהארץ, ובמלחמת 1948 היא כבשה 23% נוספים, הרי היא כבשה עכשיו גם את 22% הנותרים, שמעבר ל"קו הירוק" (קו שביתת הנשק משנת 1949). מבלי שהתכוונה לכך, איחדה ישראל במלחמת 67' את העם הפלסטיני (ובכלל זה גם חלק מהפליטים) תחת שלטונה. הפלסטינים ניסו להתנגד בשיטות שונות, ובעיקר בפשיטות מעבר לגבול הירדני והלבנוני, ובפיגועים בתוך הארץ וברחבי העולם. פעולות אלה נקראות בפי הישראלים "טרור", ואפשר גם לראות בהן התנגדות לגיטימית של עם כבוש לכיבוש כאשר לא נראית כל פרספקטיבה פוליטית באופק המדיני, וכאשר מעמדו הבינלאומי של העם הפלסטיני, כעם בעל זהות לאומית וזכויות לאומיות מוכרות, אינו מוכר, לא על-ידי הכובש ולא על-ידי הקהילה הבינלאומית.

 

  • הנהגת אש"ף, בראשותו אחמד שוקיירי ולימים מנהיג אש"ף יאסר ערפאת (1969) , שהיתה בעיני הישראלים ארגון טרור המכיל מפקדת טרור כחלק מרכזי של מהות קיומו, הוכרה עם השנים לא רק על ידי הקהילה הערבית, אלא גם על-ידי הקהילה הבינלאומית כ"נציג הלגיטימי היחידי" של העם הפלסטיני. כאשר נוכחו הפלסטינים לדעת שפעולות מסוג זה אינן מצליחות לעצור את תנופת ההתנחלות, המשמיטה הדרגה את הקרקע מתחת לרגליהם, הם פתחו בסוף 1987 באינתיפאדה – התקוממות עממית ספונטאנית של כל שכבות האוכלוסייה. באינתיפאדה זו נהרגו בידי ישראל כ-1500 פלסטינים ומאז נהרגו ונפצעו מאות של פלסטינים במאבק נגד הכיבוש הישראלי. 

 
 
 

  • העובדה שלא אוהבים להזכירה היא מיד עם תום המלחמה החלה תנועת ההתנחלות. 12 נקודות התישבות קמו ישר עם סופה. השתתפו בה כמעט כל הזרמים הפוליטיים במדינה – החל בתנועת "גוש אמונים" וכלה בקיבוץ המאוחד מתנועת העבודה (מהשמאל הציוני, למשל תמיכתם של אלתרמן, טבנקין ואחרים במפעל ההתיישבותי החדש-ישן: בסיני, הגדה ברצועה ובבקעת הירדן). המתנחלים הראשונים זכו בחסות רוב הפוליטיקאים מימין ומשמאל, החל ביגאל אלון (חברון) וכלה בשמעון פרס (קדומים), שראו בהם חלוצים וממשיכי דרכה של הציונות ההתיישבותית. הכיבוש ומפעל ההתיישבות שבא בעקבותיו זכה לתמיכה אם בשקט ואם כתמוכה גלויה על ידי רוב הישראלים, ו שלא ראו בשליטה הישראלית השטחים כיבוש – למעשה המושג "כיבוש" בהתייחסותו לשטחים שנכבשו במלחמת 67' שהיה בשימוש על ידי השמאל הרדיקאלי מראשיתו של הכיבוש קיבל לגיטימציה מושגית-פוליטית בשיח הפוליטי בישראל רק אחרי הסכם אוסלו (1993), אשר כביכול הביא את הכיבוש לסופו. היום מתברר יותר ויותר כי הכרזה כי הגענו לסופו של הכיבוש עוד מוקדם ואוסלו – גם אם היה לו חשובות גדולה בהכרה בעם הפלסטיני ובנציגו הפוליטי (אש"ף), .

 

  • צה"ל מילא תפקיד מרכזי בתכנון ההתנחלות ובביצועה. הוא יצר את מפת ההתנחלויות (המזוהה עם אריאל שרון): ריכוז ההתנחלויות והכבישים-העוקפים בצירי האורך והרוחב, כך שהגדה והרצועה בותרו בתרים-בתרים והפלסטינים נכלאים במובלעות מנותקות, שכל אחת מהן מכותרת על-ידי ההתנחלויות וצבא-הכיבוש – זו המציאות של קנטונים ופרגמנטציה אשר ישראל כפתה על הפלסטינים. העובדה שכל ממשלות ישראל טיפחו וקידמו את ההתנחלות מעידה על כך ששאיפת ההתנחלות חורגת ממחנה אידיאולוגי זה או אחר, ומקיפה את המחנה הציוני כולו. הרושם כאילו רק מיעוט דוחף את מפעל ההתנחלות קדימה הוא אשליה. רק מאמץ מרוכז של כל משרדי הממשלה מאז 1967 ועד היום אפשר את יצירת התשתית התחיקתית, התכנונית והתקציבית הדרושה למאמץ לאומי כה ממושך ויקר. התשתית התחיקתית כוללת את ההנחה שקרית-כוזבת ששלטון-הכיבוש הוא בעל "אדמות המדינה" השייכות למדינת ישראל.

 

  • מפעל ההתיישבות בשטחים הכבושים (שהיום רבים יודעים להכאת על חטא עליו, לעיתים קרובות בצביעות ראויה לציון) הוא מפעל קולוניאלי לכל דבר ועניין. המפעל הקולוניאלי הזה ממשיך את מפעל הציוני, שפירושו יהודי במקום ערבים: מקסימום שטח עם מינימום ערבים (בלשונו של יגאל אלון). פירושו של מפעל קולוניזטורי הוא התרחבות טריטוריאלית של יהודים במרחב הפלסטיני-ארצישראלי תוך כדי נישול האוכלוסייה הפלסטינית המקומית ממקורות החיים שלה (בעיקר אדמה ומים), ותוך פגיעה בזכויות יסוד אחרות כמו עבודה והזכות לשלוט ולנהל את חייהם באופן חופשי.

 

  • באמצעות המפעל הכיבוש הקולוניאלי הזה עלה בידו של הזרם הלאומי-דתי (גוש אמונים, מועצת יש"ע וקבוצות אחרות פחות מוכרות) להוביל לתחייה של הפרויקט הציוני, תוך כדי קבלת לגיטימציה כלל ישראלית וראייתם כחלוצים של הציונות, או כתנועה ניאו-ציונית המחייה את התנועה הציונית ואת מדינת ישראל כמדינה ציונית-יהודית.

 

  • תנועת גוש אמונים ותנועת ההתיישבות בשטחים הכבושים נכנסו לפנתיאון הציוני בתמיכה ובלגיטימציה חברתית מוחלטת של הציבוריות הישראלית והממסד הישראלי (הפוליטי, העיתונאי והאקדמי). רק עם המהפך הפוליטי של 77', ודווקא משום שהמפעל הפך לפלטפורמה פוליטית של תנועת הליכוד, התחילו להישמע קולות ביקורתיים על מפעל זה, כדוגמא הומוריסטית אחת אפשר להביא מערכוני הטלוויזיה ניקוי ראש שהוקרנו בטלוויזיה (ממחצית השניה של שנות ה-70 של המאה הקודמת). תנועת ההתיישבות של הזרם הלאומי-דתי בגדה המערבית (יהודה ושומרון) היה מתואם עם הקולוניזציה בסיני, ברמת הגולן ובבקעת הירדן. לא כל מתיישביהם של טריטוריות אלו הגיעו מתנועת הציונות הדתית, ולכן יש לראות את הקולוניזציה של השטחים הכבושים  כפרויקט לאומי כלל ישראלי, המגובה על-ידי כל ממסדי החברה הישראלית כהיגיון מתבקש לטנדנציה של התנועה הציונית.

 

  • על רקע מפעל ההתיישבותי של התנועה הלאומית-דתית אשר זכתה בתמיכה ובעידוד של כל ממשלות ישראל מראשיתו של הכיבוש, החלה החברה הישראלית לעבור תהליך קלריקאלי המשלב את הלאומיות עם הדת, למשל מוסד הרב קוק, מפד"ל שהיתה חברה ברוב ממשלות ישראל. הלאומית הישראלית פינתה את מקומה ללאומיות דתית יהודית ולמהפך בתפיסת הזהות הישראלית אל עבר זהות יהודית. מנחם בגין כפרסונה, ו"השואה" כרכיב אידיאולוגי בעל פרקטיקה אינסטרטמנטאלית (במושגיו של משה צוקרמן) אפשרו לכיבוש להתקיים על אף תחילתם של בקיעים בהחלו להתגלות במציאות קולוניאלית זו.

 
 

  • כל האפראט המדינתי עסק במפעל התיישבותי זה, והמציאות ההיסטורית רחוקה מלתאר את המפעל הקולוניאלי הזה כפרוייקט של תנועה פוליטית – היה זה מפעל התיישבותי שלמעשה ממשיך את הטלוס הציוני מראשותו של מפעל הקולוניאלי באזור זה. ההשפעה שהיתה להתפתחות זו היתה הרת גורל. הלאומיות הישראלית נטענה במטען רב עוצמה של אתוסים דתיים, אידיאולוגיה משיחית, חיזוק הזהות והארכיטיפים של היהודים-ישראלים ואתנוצנטריות במאופיינת בפרקטיקה של דיכוי העם אחר באופן דורסני וללא כול אופוזיציה משמעותית שהייתה יכולה להתעורר מתוך החברה הישראלית. הדיכוי, הנישול מאדמות ומזכויות אדם, הגזענות המובלעת והמוחצנת הפכה למציאות שבשגרה, ולמעט אופוזציה קטנה של שמאל רדיקאלי לא היתה התנגדות משמעותית מתוך ישראל, שתקרא תגר על מציאות אלימה ובלתי-אנושית זו. הימין הישראלי עלה באופן טבעי מתוך התפתחויות אלו, והמהפך הפוליטי של 77' וממשלת בגין הראשונה והשניה, מבשרות את האינרציה האורגנית המתבקשת מכיבוש השטחים, יישובם וסירובן של כל ממשלות ישראל לשינוי אסטרטגית "קיר הברזל" אל עתיד המגולם באסטרטגיה פוליטית של פשרה עם הסביבה, ובפרט עם העם השכן, החי על אותה כברת ארץ: העם הפלסטיני שעבר כולו אחרי מלחמת 67' מכיבוש ירדני ומצרי (בגדה וברצועה) לכיבוש ישראלי ברוטאלי ונעדר כול זכויות אדם בסיסיות.

 

  • הלאומיות הדתית הפכה לאוונגרד של הציונות (ניאו-ציונות במושגיו של אורי רם), ולממשיכי דרכה של התנועה הציונית, כאילו דרך הדלת האחורית של הציונות, אך תנועה פוליטית זו שנציגיה המפלגתיים, המפד"ל, ישבו ברוב ממשלות ישראל עד 1991 ("ועידת מדריד" ואחריה "הסכם אוסלו"), הובילו את מפעל הכיבוש באופן ממשי בתמיכת הממסד הישראלי שבחר אגב זאת באסטרטגיה של המשך המלחמה והקיום הזר של מדינת ישראל במרחב המזרח תיכוני. "גוש אמונים" לא היו "אדוני הארץ" (במושגיהם של עידית זרטל ועקיבא אלדר), הישראלים מימשו את אדנותם על הארץ תוך ניצול סנטימנטים משיחיים, אידיאולוגיה דתית-לאומית, כדי לשמר את מצב יחסי הכוח והעליונות של הישראלים במרחב הישראלי – מזרח-תיכוני כדי לשמר את המציאות הגיאו-פוליטית בה הישראלים והיהודים בפרט נהנים מרמת-חיים ומעמד פביליגטורי של בעל הכוח והמפנים ערף לסביבתם הנחשלת.

 

  • הוויכוח בין חסידי ארץ-ישראל השלמה וחסידי הפשרה הטריטוריאלית הוא ויכוח על דרכי ההגשמה של השאיפה הציונית הבסיסית: מדינה יהודית הומוגנית בשטח גדול ככל האפשר – במילים אחרות: מינימום ערבים מקסימום טריטוריה. חסידי "הפשרה" הזו שמים את הדגש על הצד הדמוגראפי ורוצים למנוע את הכללת האוכלוסייה הפלסטינית במדינה, בעוד שחסידי ארץ-ישראל השלמה שמים את הדגש על הצד הגיאוגרפי ומאמינים (בגלוי או בסתר) שניתן לגרש את האוכלוסייה הלא-יהודית מהארץ ("טרנספר").

 

מלחמת 67' היתה מלחמה קצרה – מלחמת בליץ במושגים אירופיים. היא הולידה כיבוש ארוך – הכיבוש הזה נחשב לכיבוש הארוך ביותר שידע העולם במחצית השניה של המאה ה-20.

 

אנו כבר בתוכו של אלף חדש והכיבוש עדיין איתנו!
 

  

המלצה:

התערוכה "מעשה מדינה"

אוצרת: אריאלה אזולאי

עוזרת אוצרת: אלי ערמון אזולאי  

"התערוכה מעשה מדינה שתיפתח במלאת 40 שנה לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה, הנה נסיון ראשון מסוגו לשרטט קווי מיתאר להיסטוריה חזותית של הכיבוש. מדובר בתערוכה היסטורית, בקנה מידה מוזיאלי הן מבחינת היקפה והן מבחינת המחקר שקדם לה. דימויים רבים מאלה שיוצגו משני העשורים הראשונים של הכיבוש טרם הוצגו ועדין לא נשזרו בנרטיב היסטורי המתחקה אחר הפרוייקט הלאומי המרכזי של מדינת ישראל בעשורים האחרונים. הדימויים מציגים את חיי היומיום של הפלסטינים הנתונים בשליטתה של מדינת ישראל הפוגעת בעקביות בזכויותיהם לחירות, לפרטיות, להתאגדות פוליטית, לחופש תנועה, למגורים, לחיי משפחה, לפרנסה, לקנין, לחינוך. הפגיעה בזכויותיהם אלה התחילה כבר בשנה הראשונה של הכיבוש באמצעות הריסת בתים ומחיקת סביבות מגורים, מעצרים המוניים, מניעת מידע על העצורים ומהעצורים, חיפושים גופניים בפומבי, פגיעה גופנית, קשירת עיניים וידים, מניעת, שיבוש ופגיעה בתשתיות, עיכובים אינסופיים, נישול מאדמות ומרכוש, שלילת אזרחות, התעלמות מקיומם ופלישה לחייהם.  
מעשים אלה, הם מעשי מדינה. "מעשה מדינה" היא דוקטרינה משפטית המעניקה חסינות לאנשים הנשלחים על ידי מדינתם לבצע מעשים שבתנאים אחרים היו מוגדרים כפשעים. אילו מה שנראה בתצלומים המוצגים בתערוכה לא היה מעשה מדינה היה כל אחד מן התצלומים האלה משמש כראייה במשפטיהם של האנשים שביצעו את המעשים המתועדים בהם.

התערוכה בעלת אופי ארכיוני ויוצגו בה מאות תצלומים ממקורות ישראלים ופלסטינים הממויינים הן לפי חתך כרונולוגי והן לפי חתך נושאי. במקום להציג את התצלומים כאיור לכרוניקה המוכרת של אירועים מרכזיים בתולדות הכיבוש תבקש התערוכה לספר היסטוריה מתוך התצלומים עצמם. התערוכה מעלה שאלות כמו מה היו השטחים לפני שנעשו "השטחים" או איך הפכו למקום של הפקר? ממתי הסבה השליטה בשטחים סבל לאוכלוסיה הנשלטת? מדוע אי אפשר היה לראות את הזוועה הגלויה לעין שחולל הכיבוש? מדוע קו הרכבת אשקלון עזה נחנך באישון לילה ונסגר כעבור יומיים של פעילות? מדוע הפכו שווקי עבדים וילדים עובדים לנוף טבעי במרכזי הערים בישראל? מהו סף הסבל של הנכבש ומהו גבול ההתעמרות של הכובש? מתי החלו הפלסטינים לראות בצילום בית משפט אלטרנטיבי לבטא בו את הקובלנה שלהם? מדוע אלימות כנגד פלסטינים שנראתה במרחב הציבורי בישראל לא עוררה מחאה אזרחית?" 

 

גלריית בית הספר לאמנות מנשר , דוד חכמי 18.
 

מישהו/י היה/היתה צריך/כה לעשות את העבודה החשובה הזו – תודה לאוצרות.

 

בקרוב אכתוב עליה רשימת ביקורת.

 

לא להחמיץ!!!

 

 

מחשבה אחת על “מלחמה קצרה וכיבוש ארוך – מספר הערות לבירור הנושא

  1. לשיטתך. שיטתי היא לא פחות קיצונית ושוללת, אבל מנקודת-תצפית אחרת. הנקודה החשובה לי היא לא נקודת האיך אלא המה. הציונות אינה המשך של היהדות אלא דת אחרת, דרך מכובדת-אלגנטית להתבולל.
    הביטוי "תנועות לאומיות" לא נראה לי, הוא גדול גם על הציונים וגם על הפלסטינאים.
    אמנם איזכרת את הנקודה הסוציולוגית (הפיסקה שמתחילה במילים "באמצעות מפעל הכיבוש הקולוניאלי…") אבל לא מספיק. זהו הרובד העיקרי. היטיב לבטא את הרובד הזה עו"ד וינרוט בנאום הסנגוריה שלו במשפט מחתרת הר-הבית. ריגשי הנחיתות של יוצאי "המזרחי" כלפי החילוניים, שאכן הם שהמציאו והנהיגו את הציונות. אופציית ההתנחלות היתה בשבילם הזדמנות ליישר קו, והם הצליחו בכך הרבה יותר מאשר הפנתרים בפועלם.
    "ניאו-ציונים" זה הברקה, אני נוהג לומר פסאודו-ציונים (מן הסתם בגלל סנטימנט למוצאי המשפחתי הציוני-קלאסי).
    הזדמנות להזכיר שוב את אמירתו של קיסינג'ר: "לישראל אין מדיניות-חוץ אלא רק מדיניות-פנים".

    הירדן כחומת ברלין:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=3300687

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s