פרלוד

ברלין עיר גדולה. עיר הקודחת תרבות, אמנות, יצירתיות, וחיפוש קדחתני אחר האורגנאלי. צריך כנראה להיות בן המקום, לחיות בברלין זמן ארוך מספיק, או אולי לפעול בזיקת קשר לאמנויות הבמה כדי להכיר את המפעל הנקרא Berliner Festspiele ואולי ניתן לתרגום כ"פסטיבלי ברלין". ה-Berliner Festspiele אחראי לכמה מהאירועים החשובים ביותר שמתקיימים בברלין מידי שנה בקביעות ובראשם ה-10. internationalen literaturfestival berlin שהתקיים השנה במקביל ל-Berliner Festspiele. (ה"ברלינר פאסטשפיילע") ביתר פירוט ה-Berliner Festspiele הוא קונגלומרנט של מספר פרוייקטים המתקיימים באופן קבועה בבירה הגרמנית בתחומי האמנות והתרבות: Theatertreffen, musikfest berlin, international literature festival berlin, spielzeit’europa, JazzFest
ובתחילת האביב, חודש מרץת מרצמוזיק MaerzMusik. 2011).

ה- Berliner Festspiele מתקיים תחת גגו של מוסד הפילהרמוני המוזהב אשר ליד פוטצדמרפלץ. אבל ה- MaerzMusik למשל, מפוזר באולמות שונים בעיר, וגם במספר בתי קולנוע בעיר (כגון בבלון וארסנל) וזו הזדמנות להכיר מקומות חדשים שלא תמיד מגיעים אליהם באופן עצמאי. אך על על פסטיבל מרצמוזיק שמתחיל באמצע מרץ 2011 ברשימה אחרת.

ברשימה זו אסכם באופן לבתי פרטני, כמו ממעוץ ציפור, סיכום אישי, מאוחר בזמן את אירועי המוזיקה של קיץ 2010, ואת 18 הקונצרטים שביקרתי ב- musikfest berlin 10 ובעברית "פסטיבל [חגיגת] המוזיקה העשירי ברלין". גם אירוע מתמשך זה נולד מתוך ה- Berliner Festspiele (ברלינר פאסטשפיילע). ה- Berliner Festspiele הוא מוסד תרבות הבמה הגדול ביותר בברלין והפועל תחת תקציבי ענק של המדינה . ה- Berliner Festspiele הוא פרוייקט גרנדיוזי שמאורגן על ידי Berliner Festspiele ביחד עם ה-Stiftung Philharmoniker, והוא מתקיים ברובו תחת קורת הגג של אולמות הפילהרמוני אשר ביחד עם הקונצרטהאווס בג'רדרמהפלץ מהווים את שני המרכזים הפעילים והחשובים ביותר בחיי המוזיקה הקלאסית של ברלין.

יותר משבועיים של אירועים יומיומיים (מ-2 עד 21 בספטמבר). 24 קונצרטים (כ-20 קונצרטים שונים: רובם תזמורתיים ומקצתם קאמריים). מעל 60 יצירות שונות של כ-25 מלחינים.37 סולנים בעלי שם עולמי. 27 מקהלות. הרכבים ותזמורות החשובים ביותר שפועלים גרמניה ולמעשה באירפוה כולה (נתזמורת הסימפונית של לונדון והקונצרחבאו הם רק שתי דוגמאות להמחשת העניין). זוהי בערך הסקירה הסטטיסטית היבשה של מה שראוים להיות "פסטיבל" ממסדי ןרב המצאים של עיר גדולה כמו ברלין. ואם מזכירים את ברלין במרכז של תרבות ויצירה אירופית, אודה שוב ושוב, כי כאשר אני קורא באקראי בעיתון Zitty (שהוא התנ"ך של אירועי התרבות בברלין) על 20 קונצרטים קלאסיים שמתקיימים בברלין ביום אחד. כאשר אני כרגע מנסה לסכם את פסטיבל המוזיקה שבו נכחתי בשבועות האחרונים. שוב אפשר לממצוא שוב את הירידה לפרטים ואת הדקדקנות שאינה מחמיצה שום פרט ויותר מכול את המשאבים שעשייה אמנותית עשויים לתבוע מהעושים במלאכת הפקת יצירת אמנות ואת ההשקעה החברתית שכרוחה בפרוייקטים מסוג פסטיבל הספרות או המוזיקה, ואת המוכנות לשאת העול ההוצאות על מנת לסבסד תרבות ולקיים את הצריך בתרבות, לא רק כסחורה שצריכה לממן את עצמה על פי דפוסים של הצע וביקוש ותנאי מכירת כרטיסים של שוק מוצרי תרבות ואמנות.

פסטיבל המוזיקה הוא פרוייקט גרנדיוזי שמאורגן על ידי Berliner Festspiele ביחד עם ה-Stiftung Philharmoniker. הוא מתקיים ברובו תחת קורת הגג של הפילהרמוני שאר ביחד עם הקונצרטהאווס בג'רדרמהפלץ הפועל כאחד המרכזים הפעילים והחשובים של חייו המוזיקה הקלאסית בבברלין. לפלהרמוני אני קורא "בית המקדש של המוזיקה", (או "בית המקדש המוזהב בברלין") ומי שלא ראה (ובעיקר שמע) את המקום המיוחד הזה, עדיין לא נחשף לפוטנציאל של המוזיקה הקלאסית שיש בעיר הזו. האקוסטיקה שם היא יוצאת דופן. אפשר ליהנות כמעט בכול מקום שיושבים בו. שומעים נקי ומספיק נוכחות צליל – איכויות הצליל נשארות גם מהגובה של הקומה השלישית. הישיבה היא מאוד מאוד נוחה. ושם לא משתעלים – וזה גם מוסבר יפה למה בתוכניה. ואכן, ראו זה פלא אין שיעולים. אין רעש מיותר. התוכניה של מרשרשת ומעילים ותוקים רובם במלתחה מה שמשאיר מקום רב לרגלים ולידיים למצוא להם מקום. מחוץ לאולם, על יד עובדי המלתחה הרבים (בערך 20 עובדי מלתחה וסדרנות) מחלקים סוכריות רילקה או מנטה, ומי שאינו יכול להתאפק פשוט יוצא את האולם – ולזה הייתי עד בעצמי. ואני גם עד לכך שזה עדיף על חירחורים, וגירגורים ושיעולים טורדניים.

הרבה Pierre Boulez וגם לא מעט Luciano Berio
לברלין מומלץ להגיע בספטמבר כדי להעריך נכונה את כמות התרבות שהעיר הזו מכילה בתוכה בדרך כלל מייצרת בתוכה. חודשי הקייץ הם אולי זמן להכיר משהו מהתרבות המסיבות והריקודים שליש בעיר הזו, אז זה לא זמן כדי לראות את התחום של המוזיקה הקלאסית. מה שתיירים נוטים לשכוח הוא שגם ברלין היא עיר בפגרה בחודשי הקיץ: התזמורות, בתי האופרה (שלוש!) מתחילים את עונת ההופעות רק בספמבר. רבים מתייחסים לפסטיבל המוזיקה הוא כמו חימום לקראת תחילת העונה – חוזרים לשיגרה.

הפסטיבל השנה הוקדש השנה לשתי דמויות שהשפיעו במובנים רבים על אופיה של המוזיקה המודרנית של העידן שלאחר מלחמת העולם השניה: למלחין ממוצא איטלקי (אם כי בעל קשרים מעניינים ומפתיעים לישראל וליהדות), לוצ'יאנו בריו (Luciano Berio), ובעיקר יש להוסיף לבר הפלוגתא שלו פייר בולז (Pierre Boulez) דמות מרכזית בתחום ההפקה והניצוח וגם מלחין ואיש הגות בתחומי המוזיקה השונים. שני המלחינים נולדו באותו שנה (1925); בריו הלך לעולמו בשנת 1993 ושנייהם שמרו על ידידות רבה זה עם זה.

בישראל מעיטים מכירים את פועלו של פייר בולז ויש לומר כי בגרמניה זכה בולז בעיקר בקרב חובבי המוזיקה המודרנית (אחרים מכנים אותו כמו בגרמנית – מוזיקה חדשה) תמיד לשבחים רבים. בולז היה אחד התלמידים המבריקים של אוליוויה מסיאן, אשר כבר בתקופת לימודיו בקונסרבטוריון של פאריז גילה את הנטיות הבלתי קונפורנימסטיות ואפילו מרדניות של תלמידו הטמפרמנטי.

בולז נולד למשפחה בורגנית של תעשיינים. אביו ניסה להניע את בנו לפנות לקריירה עסקית ולוותר את חלומו להיות מלחין, אך ללא הועיל. בולז מספר שהוא הגיע להחלטה להשקיע את עצמו במוזיקה בהיותו בן 17 אחרי שהוא שמע את יצירתו של סטרווינסקי שירת הזמיר (La Rossignol). מצד אחד ניכרת השפעתו של מורו מסיאן על יצירתו המוקדמת (החל להלחין ולפרסם את יצירותיו בגיל 20) ומצד שני ניכרת ללא ספק השפעתה של הסכולה הוינאית השנייה ויצירתו הסריאלית של שנברג ווברן. בולז הוא סינטזה של השפעות שונות ומגוונות שרחשו בספרה התרבותית של מחצית ראשונה של המאה ה-20. מצד אחד מסיאן ופתיחותו אל תרבויות העולם במובן האנטרופולוגי (לוי שטראוס מבחינה תיאורטית וכן נגישות קלה אחרי מלחמת העולם השנייה לתרבותיות אסייתיות, דרום אמריקאיות ושל ארצות אקזוטיות אחרות). גם השפעות דאדאסטיות (cummings ist der dichter, 1968). ההשפעה הדאדאיסטית הישירה על בולז היתה מצד רנה לייבוביץ (Ren'e Leibowitz) שהשפיע אל בולז במוזיק הווקאלית שלו, בה הוא פירוק את הטקסט להברות, תוך שהוא מסיר את המובן המילולי של המילים. בהקשר זה אפשר גם להזכיר את השפעתו של פייר שאפר שיצר את הדוגמאות הראשונות של מוזיקה קונקרטית שהבשילו מאוחר יותר (האסכולה שפעלה במכון למוזיקה חדשה בדארמשדט ומלחינים כמו שטוקהאוזאן וג'ון קייג' על מנת לא להעמיס בשמות פחות מוכרים).

אפשר לומר על בולז כי הוא מלחין "בלתי מסופק". אפשר להוסיף ולומר כי הוא אדם ספקן. הוא היה עובד על יצירתיו בהמשכים, ללא הפסקה וללא נקודת סיום החותמת את סופה. עבודה מתמשכת על יצירותיו במשך עשרות שנים התאימה לו כאדם סקרן וספקן, אדם פתוח להשפעות ודינמי ושינויים. חזרתו לעבוד על יצירתיו איפשרה לו ביתר קלות להחיל בתוכו השפעה חדשה, לבחון טכניקה חדשה או רעיון חדש. המגמה שאפשר לראות אותה ביצירתיו המאוחרות של בולז היא של זניחת פרמטר גובה הצליל, והשקעה גוברת של הפרמטר הקצבי, הדינמי (חוזק הצליל) וגוון הצליל (הכנסת כלי נגינה חדשים ובחינתם של הרכבים מוזיקאליים בלתי שגרתיים. הוא החל להתרחק יותר ויותר מההשפעה של המוזיקה האירופאית (וואגנר, ש ללא הפסקה בזמן עבודתו עם והכבר בתקופת אהנה לנו בן צרפת אמיתי הקושר את גורלו עם גרמניה שאחרי למלחמות העולם ובמובנים רבים קשר את תולדותיה של המוזיקה האמנותית בצרפת וזו אשר בגרמניה, לכדי יצירה על-לאומית או לפחות אינטגרציה אירופאית של סגנון מסונתז (סינתזה) היונקת ממסורות גרמניות (שנברג, ואגנר ווברן) וצרפתיות (מסיאן, ווארז, דביוסי, ראוול) ביחד עם השפעה ניכרת של יוצרים רוסיים (סטרווינסקי ופרוקופייב) וכמובן של ברטוק, אותו הרבה לבצע בתזמורות שונות.

בולז הוא אכן מוזיקאי רב הפעלים. לא מכבר הוא חגג את יום הולדתו ה-85 ובגרמניה יודעת להעריך דמות, יש לומר, עיקשת בהתמדתה המודרנית. לכאורה הפסטיבל העשירי של המוזיקפסט היא דרך ראויה במיוחד להוקיר תודה והערכה על פועלו רב התחומים של יוצר חשוב ופורה.

אודה כי שכאשר שמעתי את הצהרת הכוונות של מנהל הפסטיבל במסיבת העיתוניים לפני תחילת הפסטיבל הייתי לגמרי מופתע. בולז? בריו? נזכר בבדיחה של אחד ממורי באקדמיה: "שטוקאהוזן בעברית יוצא 'משתיק אוזניים', ובולז, פירשו 'בולעץ' ". הרבה פתיחות למוזיקה מודרנית לא היתה באקדמיה למוזיקה התל אביבית בה למדתי. עדות אקטואלית הוא סיפרה של מיכל זמורה-כהן והרצל שמואלי – ראש החוג למוזיקולוגיה בזמן תחילת לימודי – "המוזיקה: שליחות ובשורה": שהוא בבחינת כתב אשמה, רדוד למדי ומוטב השתלחות שמרנית של מוזיקולוגית אשר נתקעה עם גוסטאב מאהלר (הגדול כשלעצמו), ומכריזה חדשות לבקרים על בגידתה של המוזיקה המודרנית ב"שליחותה של המוזיקה", במושגי עולמה השמרני. בולז או בריו? הס מלהזכיר, עבורה שנברג ולתמידיו הם התפוחים הרקובים שבשק, שיצרו שפה מוזיקאלית מלכותית ומנותקת ממסורות העבר. עד כאן "שליחותה של זמורה-כהן" אל עולם העבר, בגרמנית מכנים את זה: "Die gute alte Zeit" – אלא שגם אז לא היה כל כך טוב, אם תשמע את העדויות באוזן בלתי משוחדת.

ישבתי בכנס העיתונות שלmusikfest berlin 10 ותהיתי עם עצמי, בולז? פסטיבל שלם המוקדש למלחין כל כך קונטרוורסאלי ומעורר מחלוקת (לא רק על פי סיפרה של גב' זמורה-כהן הנכבדה)? מי יבוא לשמוע מוזיקה של בולז ושל בריו? הכרתי את ההקלטות של בולז כמנצח וגם שמעתי הקלטות של המוזיקה שלו . אבל חשבתי לעצמי. וואו, זהו באמת סיכון אמיתי. עבדתי במשכן לאמנויות הבמה בתלאביב כעורך פרסומים, ולא יכולתי לדמיין אפילו קונצרט אחד המוקדש לאחד המלחינים הללו, מקסימום, אולי, יצירה ראשונה בתוכנית יוצאת דופן של מוזיקה מודרנית. חשבתי לעצמי כי רק במרכז מוזיקה ופסטיבל שהולך עם החלטה אמנותית עד הסוף יכול לקיחת סיכון אמיתי להפוך את בולז ואת המוזיקה שקשורה איתו למרכז הפסטיבל שלו.
שאלתי את אחת המנהלים האמנותיים, מי יגיע למוזיקה כל כך מודרנית? מי יגיע לאולם הגדול של הפילהרמוני לשמוע מוזיקה כל כך לא שגורה ומוכרת? אחר כך שאלתי גם את גברת פטריציה הופמן (P. Hofmann) העובדת החביבה והמסורה של מחלקת יחסי הציבור של הפסטיבל.
וכאן המקום אולי למילת פרגון, מדוע לא?
מחלקת יחסי ציבור היא מחלקה שברבים מן המקרים משפיעה באופן קטגורי על הצלחה של פרוייקט אמנותי. איתה צריך מבקר מוזיקה, צריך להיות תמיד ביחסים טובים – וזו הזדמנות טובה להודות גם למי שעושה את העבודה מאחורי הקלעים: אשר סייעו לרבים כמותי לאורך כל אותם כמעט 3 שבועות ו-18 קונצרטים בהם נכחתי, בהפקידה בידי בסליל כרטיסים כתום וארוך, וכן סט תוכניות כבד ורב תוכן, אשר צריך עכשיו למצוא את מקומו הנכון על מדף הספרים המוגבל שלי בברלין).

גם מאותה עובדת חרוצה וגם ממקומות שונים (כבר במסיבת העיתונאים שהציגה את הפסטיבל לפני יותר מחודש) כבר שמעתי כי מכירת הכרטיסים אינה מצליחה לפרוץ את גבול חובבי המוזיקה המודרנית. לא הבטחתי שאכתוב על כל קונצרט אבל הבטחתי לכתוב סיכום והרי התוצאה בתמונות. שחיה איחלתי להם בהצלחה וחיכיתי לראות איך יראו אולמות הקונצרטים. העניין הוא שאולם כמו הפלהרמוני הוא אולם כל כך גדול וכדי להפעיל אותו ואת כל מה שמסביבו צריך למלאו – אחרת צוברים הפסדים גדולים – והפלהרמוני הוא אינו מוסד שיכול להרשות עצמו הפסדים גדולים ואולמות חצי מלאים.

לכן כתיבה על הפסטיבל רב חיים זה היא הדבר הקטן שאדם כמוני יכול לעשות כדי להשמיע את קולו של הפסטיבל גם למחוזות רחוקים שאינם יכולים להגיע ולחגוג את תחילת עונת הקונצרטים שעומדת בפיתחה בהתקף של 20 קונצרטים ביום אחרי יום של סולנים, מקהלות ותזמורות ששומעים אותם בדרך כלל מעל גלי האתר של rbb או Kultur radio.

הפסטיבל העשירי עומד בסימנה של יצירתו ופועלו של פייר בולז. בולז אחת הדמויות המרכזיות שפעלו ממחצית השניה של המאה ה-20 בתחום המוזיקה המודרנית (ביצוע ויצירה מקורית). הרעיון שהנחה את העורכים האמנותיים הוא כי מיוצר אחד אפשר להוציא עולם שלם ולפחות להמציא פסטיבל ראוי לשמו. הרעיון המרכזי הוא לשמור על הומוגניות ועל זיקה בין התוכניות השונות – אך ישנו גם רעיון הומאני בדבר, והוא אומר כי האדם הוא במרכז וממנו יוצאים כל הדברים האחרים. היוצר הוא עמוד התווך עליו עומדים הדברים האחרים, ממנו יוצאים הדברים ומתחברים לכדי פסיפס רב צבעיים הקשור בקומפוזציה אחת קוהרנטית ושלמה.

הרציונאל של בניית תוכנית של יותר מ-20 קונצרטים על רקע דמות של אמן-יוצר-מלחין-מבצע אחד היא הכרעה מעניינת. בבסיסה של אסטרטגיה עריכתית זו ההיגיון כי דמות אחת מכילה בתוכה עולם ומלאו. מדמות אחת אפשר לצאת לעולמות שונים ומרוחקים ועדיים להישאר קוהרנטים ומחוברים לעשייה אחת (במקרה זו זהו בניית תוכנית פסטיבל שלמה.

אפשר להעריך ולשער שיום הולדתו ה-85 של המלחין רב הפעלים שיחק תפקיד ברציונאל העריכתי שהופך את פייר בולז לעמוד תווך של הפסטיבל כולו. גם מעמדו של בולז כדמות מרכזית בחיי המוזיקה של ברלין למעשה משנות ה-60 של המאה ה-20. ברלין הפכה עם השנים למקום קבוע בו בולז ביקר והפיק את הפרוייקטים המוזיקאלים איתם היה קשור ובדרך כלל הוא זה שניהל אותם. הפקת הומג' כה עשיר באמצעים היא מחווה יוצאת דופן והכרת תודה שרק מעטים יכולים לזכות בו ממוסד כמו התזמורות הפלהרמונית הברלינאית איתה עשה בולז עשרות פרוייקטים משותפים. יפה עשתה התזמורת הפלהרמונית ומוסד הפילהרמוני (שזה אינו אותו דבר) בזוכרו לבולז את חסד נעוריו, משום שעוד כאשר החומה עמדה על טילה עשה בלוז (כמלחין ויוצר מרכזי של המוזיקה החדשה) את ברלין לביתו השני.

יש דבר נוסף שבולז אולי מסמל עבור הגרמנים. בולז הוא מלחין שיונק מן המסורת של המוזיקה הגרמנית ומן המסורת הצרפתית, מן המסורת האירופית ומן התרבות החוץ אירופית– כמבצע וכמלחין. היתרון של אימוץ מלחין שיכול לקחת חלק פעיל בפסטיבל עצמו (במילים גסות – מלחין שעדיין בחיים) היא גם כן סיבה טובה לעורכי הפסטיבל להחליט על ציר מרכזי שכזה לפסטיבל כולו. ציר מרכזי, או אם רוצים, חוט שני ששוזר את הקונצרטים כולם בקשר ארוך וסבוך של חוט מקשר. מלחין עשיר בפעילות ויצירה, ממנו אפשר לצאת לעולמות שונות ורחוקים.

בעריכת תוכנית פסטיבל מאין זו, תמיד יהיה מה או מי שישלם את החשבון. כל החלטה תהייה על חשבון החלטה אחרת. לפעמים החיבור הוא כפוי ובלתי טבעי ולפעמים הוא נובע באופן ישיר מהקונצפט הכללי של העורך האומנותי. כמו אומן יוצר אשר צריך לפעול במיני תנאים שהוא צריך לעבוד בתוכם. אפשר גם לומר כי דווקא כאשר האמן הוא "כבול" בתנאים מגבילים יותר, כך הוא צריך לאמץ את יכולתו היצירתית כדי להתגבר על מגבלות של אמצעי ביטוי מוגבלים כדי לייצר משהו בתוך גבולות של פורמט, זמן, ובעיקר חומרי הגלם האמנותיים (ואין זה משנה אם זה צלילים והרמוניות, כלי נגינה או צורה מוזיקאלית או גודל פורמט הציור, צבעי העבודה, נושאה וכולי וכולי).
אז הינה יחס קונצטרפונקטי או אולי דיאלקטי אל תוכנית הפסטיבל: מצד אחד, יש משהו מאולץ בהיצמדות הקונספטואלית אל בולז ואל לבריו, כאשר לא היצירות מצדיקות את הכללתן בתוכנית הפסטיבל. להיות קוהרנטי זה אולי נקודה חשובה, אבל לא על חשבון תכנים מוזיקאליים ועל חשבון תוכנית שפותחת לקהל את עולם המוזיקה האמנותית החדשה. המטרה יפה וראויה, להכין לבולז הומאג' ולהוקיר לו תודה והרבה הערכה – אלא שאת זה אפשר להשיג גם באמצעות עריכת תוכנית פחות רדיקאלית, אשר מקצה לבולז (ולבריו במידה פחותה) שני שליש מכלל היצירות שבוצעו בפסטיבל.

מצד שני, ההחלטה לקחת את בולז כמרכז קונצפטואלי לפסטיבל היא החלטה אמיצה של עורך העובד על בסיס עקרונות של אמן, שתמיד מוגבל מבחינת החומרים והצורה ויצירה היא תוצאה כל מאמץ עיקש להתגבר על גבולות החומר והצורה, ואת כול זאת אני מעריך ניסה לעשות, לא מן הבמה כאומן מן השורה, אלא משולחן העריכה כעורך הפסטיבל Dr. Winrich Hopp.

מה בין פייר בולז ליוהן סבסטיאן באך
ישנה ציטטה אחת שאני מאוד אוהב. ארנולד שנברג, ביעינ המלחין החשוב ביותר למוזיקה אמנותית החדשה של המאה ה-20, נשאל פעם: מאיפה הוא יונק את ההשראה למוזיקה החדשה שלו? או באופן יותר מורחב: מה הם המקורות המוזיקאליים מהם נולד הסגנון החדש והשיטה הדודקפונית שהוא פיתח והפיץ במלאכה מיסיונארית כמבשרה של בשורת דת חדשה?
שנברג ענה ללא שהות: "את הכול למדתי ממוצרט!". אני זוכר שהציטוט הזה היכה אותי בהלם. לכאורה זהו ציטוט אשר נראה כמו פרובוקציה או התרסה כלפי אלו אשר גינו אותו כשרלטן או משהו ממין זה. אלא שמי שמכיר טוב את תולדות המוזיקה יכול אולי לעשות מאמץ לרדת לסוף דעתו של המלחין שראה את עצמו כנביא, משה מודרני. לא בכדי יצירתו האופראית האחרונה של שנברג, אותה לא לגמרי גמר (עובדה סמלית בפני עצמה, בבחינת פרוייקט שלא הושלם) היא משה ואהרון.

בולז וגם בריו כתבו על באך כבעל מלאכה וגם על יצירתו האלמותיתאמנות הפוגה. אל הגיגיהם אין סיבה מספיק טובה לאכנס (זה נמצא בתוכניה וגם ברשת מי שרוצה לקרוא).
האם העובדה ששני המלחינים (בריו ובולז) לא התעלמו מבאך ומיצירתו הגדולה אשר כל מלחין מוזיקה אמנותית (כן, יש בעיה עם שם התואר של התחום הזה המקרה "מוזיקה חדשה" או " מוזיקה מודרנית") לומד באיזה שהוא שלב מחייו להכיר אותה, יכולה להוות סיב מספקת (שלא לומר תריגר) כדי להכיל את אמנות הפוגה בתוכנית כולה ויתרה מזאת, לשמה כקונצרט פותח של הפסטיבל כולו?
יש אולי מי אשר ירימו גבה או יביעו פליאה או אפילו תרעומת. אולי הם גם ימשיכו להקשות ולשאול, האם אמנות הפוגה לא הוכנסה לתוכנית כדי לתת לפסטיבל חזות של קלאסיקה מסורתית כדי לזכות במקובלות ולגיטימציה ציבורית, בעיני גם אילו אשר אינם חסידים גדולים של המוזיקה המודרנית?
אך מדוע להיות חשדנים ומדוע לעורר ספק קנתרני? נותנים לכם את באך? תקחו! נותנים לכם את אמנות הפוגה – תקחו ותשתקו!

אמנות הפוגה "שלי"
יום חמישי, 16:00 כמו כל שבוע. יורד מאוטובוס קו 55 בתחנה שליד הסופר, זו שאחרי יהושע בן נון שלמה המלך. לפני ארבע ארצות אני כבר מכיר את הקיצור. בחצר ליד המספרה אני פונה ימינה עוד קצת ימינה ואז פנייה חדה שמאלה ואני כבר בחצר של רחוב אמשטרדם 4. קומת קרקע. דירה שמאלית. כמה מדרגות ואני בביתו של עידו אברבאיה מורי לעוגב. אני בן 16 ועידו הוא חוכמולוג לא קטן אבל מבצע לא גדול. אבל את הסקרנות שלי הוא ידע לפטם בספרים וסיפורים ואני כנראה הייתי התלמיד הסקרן שפותחים בפניו עולם חדש.

שם גיליתי את באך של אלברט שויצר וגיליתי גם כי אי אפשר להשיג ספר זה. לא אצל פולק המיתולוגי (באבן גבירול – כאשר הוא עוד היה קטן ומאוד מאובק) אלא רק לחפשו בספריות. ושם גורלו של "באך" היה פרוץ בפני כל מי שיצרו החמדני לא עמד בפיתוי (וזאת מבלי להרחיב את הדיבור על כיצד ואיך מצא "באך" – חלק ב' בלבד, את דרכו אל מדף ספריי).
בספרו של שוויצר קראתי בעיניים מבריקות על ימיו האחרונים של באך. ואין זה אומר שאנחנו יודעים יותר מדי על בעל מלאכה זה. אמרתי בעל מלאכה וזוהי גם הסיבה שעד לעידן הקלאסי-רומנטי (בטהובן הוא בהחלט דמות מפתח בהקשר זה) שהמציא את דמות האומן (והגאון) לא ידוע לנו הרבה על המלחינים או הציירים או הסופרים הגדולים. כמובן שנשארו בידינו היצירות עצמם, ומשם יוצא שוויצר ומנסה להכיל את הקורפוס היצירתי אל סיפור החיים של אדם יחיד במינו שהיה גם איש מאמים מאוד. הוא מקדיש פרק שלם לאמנות הפוגה, היא יצירתו האחרונה של באך אותה הוא לא סיימה. התיאור הרומנטי הוא באך הוא אדם עיוור, לצד מיטת חוליו יושב בנו קארל פיליפ עמנואל באך וכותב את אשר מכתיב לו אביו. ואז היצירה לא מסתיימת וכיתוב כנראה של עמנואל באך שאומר כי עם חתימת שמו החזיק היוצר (באך) את נפשו לבוראו.

בפרק האחרון של היצירה, הקנון מספר 14 (Canon alla Duodecima in Contrapuncto alla Quinta – Contrapunctus XIV) אנחנו מוצאים את חתימת שמו של באך בתווי המוזיקה (B-a-c-h = סי-לה-דו-סי במול [תעתיק גרמני]). כאמור גיליתי את הדבר בגיל ההתבגרות שלי, ואני זוכר שזה השאיר עלי רושם כביר, אשר לא מוגזם יהיה לכנות את זה "רושם בל ימחה".
"התגלית" המרעישה הובילה אותי עד מהרה אל הספריה המוזיקאלית רחוב ביאליק 26 בתל אביב אל דרורה. דרורה היתה הספרנית המיתולוגית של הספריה המיוחדת הזו, שהיתה כמו אי אחר בתוך החמסינים של ישראל-פלסטין. ביקשתי בעדינות וכמעט מתנצל תמיד מאותו דרורה (שהיתה תמיד כועסת וחסרת סבלנות) להוציא עבורי את אמנות הפוגה. היא נתנה לי את הכרך לשבועיים, מה שהוביל אותי להיכרות עם הביצוע האלמותי של גלן גולד לאמנות הפוגה חלק ראשון על עוגב(!) אותו הקלטתי על קסטה שאני חושב שנמצאת עצמי עד היום. ביצוע מצחיק למדי. ארטיקולציה נונ-לגטית חריפה ומדוייקת ללאשום רובטו או פיסוק ברור ורגיסטרציה אחידה. האם זה תרגיל / שעשוע עבור גולד עצמו או עבור המאזין לאוזניים. אני מעריך שגולד סבר שבאך "שמע" את היצירה בקולות העוגב. היום אנו יודעים שבאך לא כתב את אמנות המוזיקה עבור כלי מסויים. זוהי הייתה העבודה התיאורטית האחרונה של חייו איתה נפרד מן החיים, עבודה שלדעתי שלי החזיקה אותו בחיים עוד זמן מה לפני "שהמלחין החזיר את נפשו לבוראו" – כפי שכתב על הפרטיטורה בנו ק. פ. ע. באך.
אני מעריך שבסביבות הזמן הזה התחברה אצלי הדעה שבאך הוא המלחין שאין שווה לו, אין דומה לו, ואין מלחין חשוב ממנו – דעה שלא השתנתה עד היום הזה, אלא התחזקה. ואם כבר כתיבה בסופרלטיבים מאין אלו; ראוי להזכיר גדולים ממני שאמרו בשפה אחרת את אותו הדבר; דומני שהיה זה בטהובן, מלחין טרום רומנטי (עוד לפני שפליקס מנדלסון "גאל" את המוזיקה של באך מתהום השיכחה) שאמר, בציטוט מאוד חופשי: מפלג המים (פלג מים בגרמנית = Bach) הזה כולנו חוזרים לשתות.

אני זוכר שלקחתי את הספר עם הכריכה הקשה, כמדומני, בהוצאת פטרס הסמכותנית, ונתתני לאבי לצלם בעבודה את הספר כולו עם צילום הכריכה. שמתי בפלסטיק והנחתי על המדף, כמו אומר: טוב שיהיה בבית". לעיתים מאוד רחוקות פתחתי את הפלסטיק ועשיתי איזשהו שימוש בצילום הזה. וכמובן שהיה זה לא עבור ביצוי אלא לעקוב אחרי הקלטות של מבצעים. גלן גולד היה אחד, מוזיקה אנטיקה קאלן החזיקו בביצוע שהיה לביצוע מופת מוכר על רבים, גוסטאב לאונהארדט על הצ'מבלו והיו גם אחרים. לימים עבר הצילום של אמנות הפוגה אל הבויידם של הורי ושם הוא נתקע שנים רבות, מבלי שיזרק ומבלי שמישהו יעשה בו שימוש. הצילום של אמנות הפוגה לא זכה שיגאל מחוסר חיוניותו. לפני מספר שנים נפגשתי עם הצילום שהצהיב והפך להרמת ניירות ישנה ושאלתי את עצמי שוב: לזרוק, או לא לזרוק? לא החלטתי. זאת אומרת, החלטתי לשומרו. מי יעשה שימוש בצילום צהוב על נייר צילום (כמו של פעם) של יצירה מופת נדירה גם אם היא נחשבת בצדק להישג אמנותי יחיד במינו של רב אומן? יצירה אשר כבר עם בריאתה הפכה לפאסה, ליצירה שאף אחד לא התעניין בה, וגם אף אחד לא ביצע אותה. אפשר להעריך שבאך לא שמע את אמנות הפוגה בשלמותה, בטרם מותו, אלא בראשו בלבד. ואולי גם אפשר להניח שזה לא היה עבורו מאמץ מיותר ועבודה חסרת תכלית.

לצד עשרות הפרלוד כורלים של באך לעוגב אשר רק את חלקם הקטן הכרתי שאותם שנים, וגם את המתאוס פסיון (פסגת המוזיקה הליטורגית של המוזיקה המערבית – עליה תמיד דיברו בנשימה אחת עם באך ואלברט שוויצר מדגיש את גדולתה של היצירה המונומנטאלית הזו) היתה זה אמנות הפוגה שהבהירה לי יותר מכול כי הכתיבה הקונטרפונקטית וצורה הפוגה המזוהה עם הטקסטורה הפוליפונית, מצב אחד, ובאופן משלים יצירתו של באך הן אחד השיאים של היצירה האנושית כולה, ולטעמי פסגת המוזיקה והיצירה הפוליפונית. את אמנות הפוגה כמו את הפסיונים של באך שאפתי לנכס לעצמי מנערותי להפוך אותם לחלק מעולמי התרבותי והאמנותי – ובזה נדמה לי שאמרתי על עצמי די הרבה.

מאז לימודי העוגב וההישקעות אל תוך אמנות ומוזיקה קלאסית המשיך "הרומן" שלי עם באך עד היום. וכאשר קראתי כי אמנות הפוגה היא היצירה הפותחת את פסטיבל המוזיקה בברלין השנה, שמחתי מאוד וחשבתי לעצמי אלו עוד פנינים מחכים לי. בתוכנייה המאוד מהודרת לא מצאתי עוד מוזיקה ברוקית. מצאתי חצרונית מתקופת הרנסאנס, רביעיה אחת של מוצרט, יצירה אחת של ריכארד שטראוס (מטמורפוזות), מוואגנר יצירה אחת שהיא עיבוד של מלחין לנושא מתוך האופרה זיגפריד (יצירה נעדרת תוכן אמנותי מספק לעמוד בפני עצמה), ברטוק אחת, דביוסי, ברליוז, הרבה סטרוינסקי הרבה מוזיקה מודרנית בעיקר של בריו ושל בולז (הפסטיבל הקיף את כל הקורפוס היצירות הגדולות של ברליוז – הומאג' של ממש).

ואז הספק החל לקונן והביקורת התעוררה לחיים, ושאלתי את עצמי מספר שאלות: מה עושה באך בתוכניה הזה וכקונצרט פותח? האם יש לכך כיסוי, האם התוכנית המבוססת על בולז מצדיקה את השימוש (אם רוצים יותר חריף את האינסטרומנטליזציה) ביצירתו הקנונית של באך ("קנונית" אכן ביטוי מתאים מאוד)? האם לא נעשתה ביצירת המופת האלמותית של באך שימוש כוזב ולפחות בלתי הולם למען הכשרתה של היצירה המודרנית והיצירה של בולז בפרט? עד עכשיו הספק עדיין עומד בעינו, אבל לא אני יגיד מילה רעה על הכנסת אמנות הפוגה אל תוכנית קונצרטים של פסטיבל המוזיקה ברלין.

את הווכוח על המוזיקה החדשה אין בכוונתי לפתוח כאן, אלא רק להעיר כי המוזיקה האמנותית המודרנית (בגרמניתצ מכנים זאת "מוזיקה חדשה") הדעות חלוקות גם בעיני מוזיקולוגים ובעלי מקצוע התחום האמנות, התרבות והמוזיקה האמנותית. ובהקשר הישראלי, אזכיר רק את סיפרה החדש יחסית של מיכל זמורה-כהן (שליחות ובשורה) אשר יוצא חוצץ נגד המוזיקה החדשה, באופן שהוא לטעמי נעדר ארגומנטציה רצינית. כן, עדיין נסוב הווכוח על המוזיקה שנפרדה לתמיד מן הטונאלית, וגם פילוסופיים רציניים של אמנות, עדיין מתקשים לפצח את האגוז הקשה שנקרא: מוזיקה מודרנית, ומגדירים את הסוגייה כבעיה קשה וסבוכה. – ואכן כך.
חבר שעוסק בתיאורה של האמנות וביקורת האמנות הקשה עלי פעם את הקושייה אשר עדיין מחפשת מענה הולם: "מדוע רק המדיום המוזיקאלי המודרני זוכה לכל כך הרבה תגובות של איבה וסלידה קיצונית, יותר מאשר כל מדיום אמנותית אחר. ציור מודרני, שירה וספרות מודרנית, פיסול מודרני וכול הולך, הכול סביל, ורק המוזיקה המודרנית מוציאה את האנשים מדעתם". קושייה מעניינת שעדיין פתוחה וממענת להענות. ובנתיים דרושה גם הכרעה ערכית, אנחנו בעד ביטויים של מוזיקה מודרנית או שאנחנו נעצרים עם מאהלר וסטרוינסקי לכול היותר? ואולי אשר לדידי, מוזיקה האמנותית החדשה היא תחום של יצירה אמנותית שאני קודם כל קשוב ופתוח אליה. לפעמים גם אוהב ומעריך. אני מוצא את עצמי שוב ושוב קשוב ליצירות חדשות ולמלחינים מודרניים.

לפני כמה חודשים נקלעתי די במקרה לתחנת הרכבת הראשית בברלין ואני מוצא שם פסטיבל של מוזיקה מודרנית, כאירוע של 5 ימים בתחנה עצמה עם כל הרעש וההמולה שמסביב. לקחתי כמה תמונות ויצא לי גם לשוחח עם המארגנים, שאלתי, האם אתם אומרים לבאים והולכים בתחנה הגדולה הזו: "אם אתם לא תבואו למוזיקה המודרנית, אנחנו כבר נבוא אליכם!". התשובה הייתה: "כן זה נכון, אבל אולי באופן פחות אנטגוניסטי מכפי שאתה מציג את הדברים". אין ספק שלאמנות מודרנית הוא ידע ויכולת תרבותית שצריך לרכוש ודאבון הלב רק למעטים יש את ההון התרבותי להכיל את היצירה שהיא כלל אינה קלה להתמודדות ולעיקול.

את ספרו של לוצ'אניו בריו (כמו את שפתח לי צוער אמיתי אל המוזיקה המודרנית: מהי מוזיקה: שיחות על מוזיקה שתורגם על ידי אשתו הישראלית לעברית בתחילת שנות השמונים אני מכיר היטב. זהו ספר שפתח עבורי צוער אמיתי אל המוזיקה המודרנית בגיל צעיר. הייתי לוקח את הספר הזה למקום שונים בצעירותי. קורא בו בטיולים, בצבא וכדומה ומתבסם בשפה חדשה על מוזיקה שלא הכרתי – שפה מודרנית אחרת. את הספר הירקרק של בריו אשר נכנס בקלות גם לכיס המכנסיים של מכנסי א' צבאיות, אני מכיר טוב דיו. הייתי מרפרף, בטקסטים המפולפלים של בריו וממען להבין, רק נהנה למשמש את כריכת הספר תוך שאני תוחב אותו לכיס מכנסי במאמץ פטאטי לשמור על קשר עם העולם השפוי שנמצא מעבר לביתו של הצנחן. כן! גם בעולם הסוריאליסטי של צבא – חוויה בלתי אסתטית בעליל – בריו ליווה אותי ואת שפיותי. אך את המוזיקה של בריו הכרתי בעיקר מקונצרטים ומלימודים אקדמים פורמליים, מספר שנים אחר כך. אני זוכר הסקוונצה לויולה , ואת שירי העם שלו שבוצעו על ידי הפילהרמונית הישראלית. כי בריו הוא מלחין שזכה להכרה בישראל. אולי הזיקה שלו ליהודים וליהדות, אולי השימוש שהוא עשה בעברית ובתרבות היהודית, ואולי הסיבה היא פרוזאית יותר וקשורה לתחום האישי האינטימי של החיים, כי עובדה ידועה היא כי רעייתו השנייה של המלחין חייה ודומני כי גם נולדה בישראל. היא כרנאה גם זו אשר אחראית לאותו ספר מוזיקולוגי מסוג אחר, אותו היא תרגמה מאיטלקית לעברית. גם אם עובדה זו תרמה לכניסתו של בריו לקורפוס המלחינים המבוצעים בישראל, בריו הוא בהחלט מלחין ביצירתו בוצעה ומבוצעת עדיין בכול העולם?

מאחד המרצים בהרצאות שלפני הקונצרט, נאמר לי שאלמנתו של בריו נמצאת בברלין, ויש מי שאומר כי היא תשמח מאוד לדבר עם עיתונים על בעלה המנוח. חשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות טובה לשוחח על מוזיקה ולהכיר ממד על בריו (זכרתי כמובן שהיא זו אשר תרגמה את אותו ספרון לעברית), גם חשבתי כי הגברת תשמח לדבר בעברית על מי שאותו היא מכירה היכרות קרובה. יתכן ראיון בבלוג אינטרנטי. לטעמה אינטרנט, ושיחה עם בלוגר אינו המדיום אשר מתאים לה לספר על עצמה ועל חיי בעלה. באותו רגע, חשתי נבוך. כמו איזה עיתונאי פפרצי המנסה לכתוב על איזו פרימה דונה (או על איזו דיווה בלתי מושגת). כאילו שיש לי עניין לשים את ידי על ידיעה רכילותית שתמצא את עצמה בטבלואיד רכיתותי וזול.

נפגשנו מאחרי הבמה ואשת יחסי הציבור של הפסטיבל ניסתה להביא אותנו לכדי מפגש – מה שמזמין כתיבה עיתונאית. רציתי לשמוע מעט על היחס של בריו לישראל; לשאול, מדוע לדעתה הלחין בריו יצירה שלמה על זוג המילים הפותח את ההימנון הלאומי של ישראל ("כל עוד"). אך התגובה היתה מוזרה למדי. "שאלה די מיותרת. הוא הרי התחתן איתי – ודאי שדבר זה אומר הרבה". זה היה אחרי הקונצרט וחשבתי שנמצא לנו פינה שקטה למספר שאלות אותן הכנתי מראש. אך נכונה לי הפתעה. אלמנת המלחין הסבירה לי כי אין לה עניין להתראיין לבלוג אינטרנטי, וגם הוסיפה כי אין זה אומר שאינה מכבדת כתיבה של בלוגרים, אך אם היא כבר מתראיינת למדייה בעברית, היתה מוכנה להתראיין עבור עיתון הארץ למשל (לידיעת מערכת העיתון). אמרתי, "בהצלחה!", הוספתי שלום ויצאתי החוצה אל הפואייה של מקדש המוזיקה, אופניים והביתה.

את המוזיקה של פייר בולז הכרתי רק חלקית ומקטעים קצרים ששמעתי לעיתים רחוקות בתקליטים. בתזמורת הפילהרמונית לא זכור לי שהאזנתי לאחת מיצירותיו. ובמסגרת ההרכבים של המוזיקה המודרנית (אנסמבל המאה ועשרים אחת למשל) דומני כי גם שם לא שמעתי ביצוע של יצירתו (ואם שמעתי הרי ששכחתי. בברלין הכרתי את אלכנדרה (Alexandre) חובב מוזיקה מברזיל, שנפגשתי שוב ושבו באותם קונצרטים עד אשר התחלנו לדבר בהפסקות ולהיות מיודדים. הוא אשר לי כי ברשותו אוסף גדול של מוזיקה מודרנית וגם הקלטות לא מעטות של בולז. וכאשר שאלתי אם הוא מקשיב למוזיקה זו. הוא ענה לי שלא. בעצם מדוע לא? שאלתי. תשובה מספקת לא קיבלתי, והסוגיה שהיא, דומני, חורגת מעבר לאופן שבו אלכנדרה נוהג, ונותר לי להשאיר שאלה זו לעת עתה כחומר למחשבה.

על כל פנים, פסטיבל הוא הזדמנות נדירה להתוודה גם הכרות מאוחרת למוזיקה נשכחת – והמוזיקה של בולז נופלת אצלי לקטגוריה זו. עניין של טעם, של מצב רוח אחרי יותר רע, עייפות – מוזיקה מודרנית, כמו שפה חדשה וקשה לעיכול היא חשופה לכול המשתנים הללו. על האמת יש להאמר – האהבתי רק מעט מן היצירות של בולז. כאשר נהנתי היתה זו הנאה חלקית ובלתי שלמה. הייתי קשוב לסוגי כלי הנגינה, מההרכבים המיוחדים, מהפריסה של הביצוע על הבמה (אולם קהל), לקשב של הנגנים זה לזה, לדינמיקה והאקספרסיביות – כמו שחוויתי בריטואל לברונו מדרנה (אותה אהבתי במיוחד). דומני כי הייתי פתוח וקשוב ליצירתו של בולז. ואפשר להניח כי השפה תתחיל להיותמוכרת יותר ומובנת כי הפסטיבל הציג כמעט את כל קורפוס יצירתו התזמורתית (כולל אנסמבלים גדולים) של בולז. אלא שההנאה היתה קטנה או אולי מוטב לומר כי היתה לחלקי זמן קצרים. ולעיתים מדי, מוטב להודות, הייתי חסר סבלנות וגם היו ביצועים שבהם איבדתי עניין עוד לפני מחציתה של היצירה. חוויה אחת קשה במיוחד היתה עבורי עם יצירתו הארוכה של בולז אשר נחשבת לאחת מפסגת יצירתו: Pli selon pli. הגעתי לקונצרט עייף, בלתי מרוכז, חש בראשי, ואחרי שינה קצרה מאוד בלילה. התוצאה היא לא מאוד לא נעימה. מאמץ לצלוח אותה עד לסופה, איבוד הסבלנות, וציפיה שתגמר ומהר. אודה על האמת כי להגיע לקונצרט תובעני של מוזיקה של בולז, בעלת יצירה אחת ארוכה במיוחד אטונאלית ובלתי קומוניקטיבית, וכול זה במצב סוביקטיבי של כאב ראש, עייפות וחוסר ריכוז, יוצר שילוב מאוד לא מוצלח שלא לומר קטלאני מבחינת חווית ההנאה – ומאחר שמדובר ביצירה אמנותית מודרנית ולבלתי מוכרת של מלחין תובעני במיוחד אני מעיד על עצמי כבלתי כשיר לעדות ומוכן ללקחת בחדווה ובהשלמה מלאה את האחריות לחוסר ההנאה שחוויתי באותו ערב בלתי נשכח.

אז הרי המלצה לעניין זה. למוזיקה אמנותית מודרנית, מוזיקה חדשה, סריאלית, דודקפונית, קאקופונית, קונספטואלית, קונקרטית, מינימאליסטית וכיוצא בזה, היינו מוזיקה שהיא לא טואלית או אטונאלית כמו כמו במקרה הנדון (של מלחינים כמו בולז, לוטוסלאבסקי (W. Lutoslawski) קסנקיס (I. Xenakis) של Henri Pousseur ואחרים שהופעו בפסטיבל) מומלץ להיכנס לאולם לא ברגע האחרון ולהצטייד בהרבה אורך רוח וסבלנות. לא מומלץ להגיע לקונצרט רעבים, או סובלים מכאב ראש או עייפות גדולה, או טירדה מטרידה מאוד (נאמר למשל, ארנק שאבד מספר שעות לפני תחילת הקונצרט, או משורה מאוד לא נעימה) ופה הווריאנטים יכולים להיות מגוונים ומאוד סובייקטיבים. במקרה שלי עם ה- Pli selon pli של בולז, יצירה , אטונאלית, ארוכה למדי (בסביבות שעה) ומאוד לא שיגרתית לקשה לעיקול או פיענוח.

MaerzMusik
מאז התאוששנו. הרבה שלג ירד בעיר הלבנה הזו. היום אנחנו כבר באביב וה-MaerzMusik כבר בפתח. מרצמוזיק הוא האירוע המציין את תחילת עונת האביב בעיר הקרה הזו אשר מפשירה לאט מעוד חורף טיפוסי קר ונעדר שמש. השלג שנערם ברחובות העיר עדיין לא הופשר באופן סופי, אך גם אם במרץ בברלין עדיין לא מרגישים את האביב ופריחת פרחי הגן, קרני שמש קורנות כבר מספר ימים גם עם עדיין מאוד קר. ואולי זה יותר עניין אשר בתודעה. תושבי העיר כבר יודעים כי החורף כבר מאחוריהם, וזו סיבה לתחילת עונת הפסטיבלים. הראשון הוא מרצמוזיק, המתחיל בעוד כשבועיים וימשך כעשרה ימים המלאים באירועי מוזיקה מודרנית, סרטים עם מוזיקה (ועל מוזיקה), הרצאות ואירועים מודרניסטיים אחרים הנוגעים במוזיקה חדישה ומה שמסביבה ( 27-18 במרץ 2011: MaerzMusik).

musikfest berlin 10 | Programm

2.September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

Keller Quartett
Johann Sebastian Bach [1685–1750]
Die Kunst der Fuge BWV 1080 [1745–50]

Contrapunctus I – Contrapunctus II – Contrapunctus III – Contrapunctus IV –
Contrapunctus V – Contrapunctus VI, a 4, in Stylo Francese –
Contrapunctus VII, a 4, per Augmentationem et Diminutionem –
Contrapunctus VIII, a 3 – Contrapunctus IX, a 4, alla Duodecima –
Contrapunctus X, a 4, alla Decima – Contrapunctus XI, a 4 –
Contrapunctus XII, a 4, rectus / inversus –
Contrapunctus XIII, a 3, rectus / inversus –
Canon per Augmentationem in Contrario Motu – Canon alla Ottava –
Canon alla Decima in Contrapuncto alla Terza –
Canon alla Duodecima in Contrapuncto alla Quinta – Contrapunctus XIV, Quadrupelfuge (fragment)

Keller Quartett
András Keller violin
Zsófia Környei violin
Zoltán Gál viola
Judit Szabó violoncello

3.September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

LONDON SYMPHONY ORCHESTRA / DANIEL HARDING
ERÖFFNUNGSKONZERT
FOLKSONGS I

Luciano Berio [1925–2003]
Folk Songs
für Mezzosopran und sieben Instrumente [1964]

Luciano Berio
Sinfonia
für 8 Singstimmen und Orchester
in 5 Sätzen [1968]

Hector Berlioz [1803–1869]
Harold en Italie
Symphonie in vier Teilen mit Solo-Bratsche op. 16 [1834]

London Symphony Orchestra
Synergy Vocals
Kelley O’Connor Mezzosopran
Tabea Zimmermann Viola
Daniel Harding Leitung

4. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

SWR SINFONIEORCHESTER BADEN-BADEN UND FREIBURG / SUSANNA MÄLKKI
PIERRE BOULEZ & RENÉ CHAR

Pierre Boulez [geb. 1925]
Le Soleil des eaux
Text von René Char
Fassung für Sopran, vierstimmigen gemischten Chor und Orchester [1948-65]
I: Complainte du lézard amoureux – II: La Sorgue. Chanson pour Yvonne

Alban Berg [1885–1935]
Kammerkonzert
für Klavier und Geige mit 13 Bläsern [1923–25]

Pierre Boulez
Première Sonate
für Klavier [1946]

Pierre Boulez
Le Visage nuptial
Text von René Char.
Fassung für Sopran, Mezzosopran, Frauenchor und Orchester [1946-89]
I: Conduite – II: Gravité. L’emmur – III: Le Visage nuptial – IV: Évadné – V: Post-Scriptum

SWR Sinfonieorchester Baden Baden und Freiburg
SWR Vokalensemble Stuttgart
Damen des RIAS Kammerchor und NDR Chor
Bernhard Epstein Einstudierung der Chöre
Laura Aikin Sopran
Lani Poulson Mezzosopran
Pierre-Laurent Aimard Klavier
Thomas Zehetmair Violine
Susanna Mälkki Leitung

5. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

KONINKLIJK CONCERTGEBOUWORKEST AMSTERDAM / MARISS JANSONS

Igor Strawinsky [1882–1971]
Symphonies d`instruments à vent [1920, rev. 47]
à la memoire de Claude Achille Debussy

Béla Bartók [1881–1945]
Musik für Saiteninstrumente, Schlagzeug und Celesta [1936]

Luciano Berio [1925–2003]
Quatre dédicaces für Orchester
Fanfara [1982] – Entrata [1980] – Festum [1989] – Encore [1978/1981]
Deutsche Erstaufführung

Igor Strawinsky
Der Feuervogel
Ballett-Suite für Orchester [1909/10, rev. 1945]

Koninklijk Concertgebouworkest Amsterdam
Mariss Jansons Leitung

6. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

LONDON PHILHARMONIC ORCHESTRA / VLADIMIR JUROWSKI

Anton Webern [1883–1945]
Passacaglia
für Orchester op. 1 [1908]

Luciano Berio [1925–2003]
Stanze
für Bariton, 3 Männerchöre und Orchester [2003]
auf Gedichte von Edoardo Sanguinetti, Dan Pagis, Paul Celan, Giorgio Caproni und Alfred Brendel
Deutsche Erstaufführung

Sergej Prokofjew [1891–1953]
Symphonie Nr. 3 c-Moll op. 44 [1928]

London Philharmonic Orchestra
Herren des SWR Vokalensemble Stuttgart
des RIAS Kammerchor und des NDR Chor
Bernhard Epstein, Florian Helgath Einstudierung
Dietrich Henschel Bariton
Vladimir Jurowski Leitung

7.September 2010 | 20.00 Uhr | Kammermusiksaal der Philharmonie

ENSEMBLE MODERN / BEAT FURRER
PIERRE BOULEZ & E.E. CUMMINGS

Igor Strawinsky [1882–1971]
Élégie
für Viola solo [1944]

Igor Strawinsky
In memoriam Dylan Thomas
Dirge-Canons and Song auf eine Threnodie von Dylan Thomas
für Tenor, Streichquartett und vier Posaunen [1954]

Pierre Boulez [geb. 1925]
Cummings ist der Dichter
für 16 Solostimmen und Orchester auf ein Gedicht Edward Estlin Cummings [1970/86]

Beat Furrer [geb. 1954]
Begehren
Musiktheater nach Texten von Cesare Pavese, Günter Eich, Ovid und Vergil
für Sopran, Sprecher, gemischten Chor und Orchester [2001]
konzertante Aufführung

Ensemble Modern
Schola Heidelberg
Walter Nußbaum Einstudierung
Megumi Kasakawa Viola
Petra Hoffmann-Petersen Sopran
Jonathan Boyd Tenor
Johann Leutgeb Sprecher
Beat Furrer Leitung

8. September 2010 | 20.00 Uhr | Gethsemanekirche

GRAINDELAVOIX
CODEX CHANTILLY

Musik des späten 14. Jahrhunderts: Schüler und Nachfolger
von Guillaume de Machaut, Meister der Ars subtilior

Kompositionen von Solage, Johannes Simonis Hasprois,
Matheus de Sancto Johanne, Baude Cordier und anderen

Weltpremiere des neuen graindelavoix-Programms

graindelavoix

Olalla Alemán Superius
Patrizia Hardt Superius
Marius Peterson Contratenor
Yves Van Handenhove Contratenor
Lieven Gouwy Tenor
Thomas Vanlede Tenor
Tomàs Maxé Bassus
Antoni Fajardo Bassus

Björn Schmelzer Künstlerische Leitung

9. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

RUNDFUNK-SINFONIEORCHESTER BERLIN / MAREK JANOWSKI
FOLKSONGS II

Igor Strawinsky [1882–1971]
Agon
handlungsloses Ballett für 12 Tänzer und Orchester [1954–57]
konzertante Aufführung

Luciano Berio [1925–2003]
Voci (Folk Songs II)
für Viola und zwei Instrumentalgruppen [1984]

Richard Strauss [1864–1949]
Der Bürger als Edelmann
Suite für Orchester op. 60 [1917/18]

Rundfunk-Sinfonieorchester Berlin
Antoine Tamestit Viola
Marek Janowski Leitung

Eine Veranstaltung des RSB
in Kooperation mit dem musikfest berlin | Berliner Festspiele

10. & 11. & 12. September 2010 | jeweils 20.00 Uhr | Philharmonie

BERLINER PHILHARMONIKER / SIR SIMON RATTLE
FOLKSONGS III

Luciano Berio [1925–2003]
Coro
für 40 Stimmen und Instrumente [1975/76, rev. 77]
u.a. mit Liedtexten der Sioux, Navajo, Zuni, aus Polynesien, Peru, Kroatien, Venedig, dem Piemont, aus Chile und mit Versen von Pablo Neruda

Igor Strawinsky [1882–1971]
Pulcinella
Tanzkomödie für Pantomimen und Sänger mit Orchester [1919/20]
nach Musik- und Gesangsstücken von Giovanni Battista Pergolesi nach einem Commedia dell’Arte-Libretto
konzertante Aufführung

Berliner Philharmoniker
Rundfunkchor Berlin
James Wood Einstudierung
Stella Doufexis Mezzosopran
Burkhard Ulrich Tenor
Ildebrando d’Arcangelo Bass
Sir Simon Rattle Leitung

Eine Veranstaltung der Stiftung Berliner Philharmoniker
in Kooperation mit dem musikfest berlin | Berliner Festspiele

11. September 2010 | 20.00 Uhr | Parochialkirche
Duke Quartet
SONGLINES

Kevin Volans [geb. 1949]
Hunting: Gathering
Streichquartett Nr. 2 [1987]

Kevin Volans
The Songlines
Streichquartett Nr. 3 [1988, rev. 1993]

Kevin Volans
Shiva Dances
Streichquartett Nr. 9 [2004]

Duke Quartet

Luisa Fuller Violine
Rick Koster Violine
John Metcalfe Viola
Sophie Harris Violoncello

12. September 2010 | 11.00 Uhr | Kammermusiksaal der Philharmonie

BENEFIZKONZERT
30 Jahre Alternativer Nobelpreis – Projekte der Hoffnung
Benefizkonzert zugunsten des Right Livelihood Award
Begrüßung durch Jakob von Uexküll

Igor Strawinsky [1882–1971]
Trois pièces
für Streichquartett [1914]

Wolfgang Amadeus Mozart [1756–1791]
Streichquartett B-Dur KV 458 Jagdquartett [1785]

Claude Debussy [1862-1918]
Streichquartett g-Moll op. 10 [1893]

Philharmonia Quartett Berlin
Daniel Stabrawa Violine
Christian Stadelmann Violine
Neithard Resa Viola
Dietmar Schwalke Violoncello

Empfang nach dem Konzert im Foyer des Kammermusiksaals mit Gelegenheit zu Gesprächen mit dem Gründer des Alternativen Nobelpreises Jakob von Uexküll
Moderation: Helge Grünewald (Stiftung Berliner Philharmoniker)

Eine gemeinsame Veranstaltung von IPPNW-Concerts,
dem musikfest berlin | Berliner Festspiele und der Stiftung Berliner Philharmoniker

13. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie
MUSIKFABRIK / PETER EÖTVÖS
FOLKSONGS IV: LE CRU ET LE CUIT

Luciano Berio [1925–2003]
Naturale (su melodie siciliane)
für Viola, Perkussion und »voce registrata« [1985]
Gesang des sizilianischen Volkssängers/Cuntista Peppino Guiseppe Celano

Iannis Xenakis [1922–2001]
N’Shima
für zwei Mezzosoprane, zwei Hörner, zwei Tenorposaunen und Violoncello auf Phoneme und hebräische Worte [1975]

Peter Eötvös [geb. 1944]
Steine
für Ensemble [1985–90]

Henri Pousseur [1929–2009]
La Seconde Apothéose de Rameau
für 21 Instrumente [1981]

Luciano Berio
Kol od – Chemin VI
für Trompete solo und Kammerorchester [1996]

musikFabrik
Olivia Vermeulen Mezzosopran
Vanessa Barkowski Mezzosopran
Axel Porath Viola
Dirk Rothbrust Schlagzeug
Marco Blaauw Trompete
Peter Eötvös Leitung

14. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

BAYERISCHES STAATSORCHESTER / KENT NAGANO

Luciano Berio [1925–2003]
Concerto
für 2 Klaviere und Orchester [1972/73]

Richard Strauss [1864–1949]
Metamorphosen
Studie für 23 Solostreicher op. 142 [1945]

Igor Strawinsky [1882–1971]
Petruschka
Burleske Szenen in vier Bildern [1910/11, rev. 1947]
I. Jahrmarkt in der Fastnachtswoche – II. Bei Petruschka
III. Beim Mohren – IV. Jahrmarkt in der Fastnachtswoche
Konzertante Aufführung

Bayerisches Staatsorchester
Andreas Grau Klavier
Götz Schumacher Klavier
Kent Nagano Leitung

15. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

DEUTSCHES SYMPHONIE-ORCHESTER BERLIN / DAVID ROBERTSON

Béla Bartók [1881–1945]
Divertimento
für Streichorchester [1939]

Pierre Boulez [geb. 1925]
Figures – Doubles – Prismes
für großes Orchester [1963, erweitert 1968]

Maurice Ravel [1875–1937]
Daphnis et Chloé
Ballett in einem Akt [1909–1912]
konzertante Aufführung

Deutsches Symphonie-Orchester Berlin
Cantus Domus | Ralf Sochaczewsky Einstudierung
Ensemberlino Vocale | Matthias Stoffels Einstudierung
David Robertson Leitung

Eine Veranstaltung des DSO Berlin
in Kooperation mit dem musikfest berlin | Berliner Festspiele

16. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

KONZERTHAUSORCHESTER BERLIN / LOTHAR ZAGROSEK

Luciano Berio [1925–2003]
Sequenza II
für Harfe [1963]

Luciano Berio
Chemins I
für Harfe und Orchester (su Sequenza II für Harfe) [1965]

Witold Lutoslawski [1913–1994]
Doppelkonzert für Oboe, Harfe und Streichorchester [1979–80]

Claude Debussy [1862–1918] / Hans Zender
Cinq Préludes aus den Préludes für Klavier [1909–1913]
für Orchester instrumentiert von Hans Zender [1991]

Pierre Boulez [geb. 1925]
Rituel in memoriam Bruno Maderna
für Orchester in 8 Gruppen [1974/75]

Konzerthausorchester Berlin
Frédérique Cambreling Harfe
Alexei Ogrintchouk Oboe
Lothar Zagrosek Leitung

Eine Veranstaltung des musikfest berlin | Berliner Festspiele
in Kooperation mit dem Konzerthaus Berlin

17. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

BERLINER PHILHARMONIKER / PIERRE BOULEZ

Pierre Boulez [geb. 1925]
…explosante-fixe …
für Flöte mit Live-Elektronik, 2 Flöten und Ensemble [1991/93]

Igor Strawinsky [1882–1971]
Le Rossignol
Ein musikalisches Märchen in drei Aufzügen [1908/14, rev. 62]
Libretto vom Komponisten und von Stjepan Mitussow
nach einer Erzählung von Hans Christian Andersen

Berliner Philharmoniker
Rundfunkchor Berlin
Simon Halsey Einstudierung
Barbara Hannigan Sopran
Stephanie Weiss Mezzosopran
Julia Faylenbogen Alt
Ian Bostridge Tenor
Roman Trekel Bariton
Georg Zeppenfeld Bass
Peter Rose Bass
Jan Remmers Tenor (aus dem Chor)
Wolfram Tessmer Bass (aus dem Chor)
Emmanuel Pahud Flöte, auch MIDI-Flöte
Marion Ralincourt Flöte
Sophie Cherrier Flöte
IRCAM Paris Klangregie
Pierre Boulez Leitung

18. September 2010 | 17.00 Uhr | Kammermusiksaal der Philharmonie

ENSEMBLE INTERCONTEMPORAIN / SUSANNA MÄLKKI

Pierre Boulez [geb. 1925]
Incises
für Klavier [1994/2001]

Pierre Boulez
Structures pour deux pianos
Deuxième livre [1956/61]

Pierre Boulez
Sur Incises
für 3 Flügel, 3 Harfen, 3 Schlagzeuger [1996/1998]

Ensemble intercontemporain
Hidéki Nagano Klavier (Incises, Structures, Sur Incises)
Sébastien Vichard Klavier (Structures, Sur Incises)
Dmitri Vassilakis Klavier (Sur Incises)
Sandrine Chatron, Ségolène Brutin, Marianne Le Mentec Harfe
Gilles Durot, Samuel Favre, Michel Cerutti Schlagzeug
Susanna Mälkki Leitung

19. September 2010 | 11.00 Uhr | Kammermusiksaal der Philharmonie
ENSEMBLE INTERCONTEMPORAIN / FRANÇOIS-XAVIER ROTH

Pierre Boulez [geb. 1925]
Deuxième Sonate
für Klavier [1946/48]

Pierre Boulez
Le Marteau sans maître
für Altstimme und sechs Instrumente [1953/55; rev. 57]
auf Gedichte von René Char

1. Avant l’Artisanat furieux. Rapide – 2. Commentaire I: de Bourreaux de solitude. Lent
3. L’Artisanat furieux. Modéré sans rigueur – 4. Commentaire II: de Bourreaux de solitude. Rapide
5. Bel édifice et les pressentiments / version première – 6. Bourreaux de solitude. Assez lent
7. Après l’Artisanat furieux. Rapide – 8. Commentaire III: de Bourreaux de solitude. Assez lent
9. Bel édifice et les pressentiments / double. Tempo libre de récit.

Ensemble intercontemporain
Dmitri Vassilakis Klavier
Margriet van Reisen Alt
François-Xavier Roth Leitung

19. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie
BAMBERGER SYMPHONIKER / JONATHAN NOTT
PIERRE BOULEZ & STÉPHANE MALLARMÉ

Richard Wagner [1813–1883]
Siegfried Idyll
für Orchester [1870]

Pierre Boulez [geb. 1925]
Pli selon pli
Portrait de Mallarmé
auf Gedichte von Stéphane Mallarmé
für Sopran und Orchester [1957/89]

I Don [du poème]
«Je t’apporte l’enfant d’une nuit d’Idumée!»
II Improvisation I sur Mallarmé
«Le vierge, le vivace et le bel aujourd’hui»
III Improvisation II sur Mallarmé
«Une dentelle s’abolit»
IV Improvisation III sur Mallarmé
«A la nue accablante tu»
V Tombeau
«Un peu profond ruisseau calomnié la mort»

Bamberger Symphoniker
Yeree Suh Sopran
Jonathan Nott Leitung

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s