פרלוד כללי
העתיד שייך לעם הסיני – אומרים לנו.
בנתיים עד אשר מיליוני הסינים (על אפם וחמתם של טהרני הלאום והגזע) יציפו את העולם כולו ואת אירופה בפרט, אפשר לראות בכול פינה בברלין יפנים; קבוצת תיירים מיפן, עם מצלמה ביד ומבט מלא תימהון מול תמונות ציור ומוצגי מוזיאונים, שם אפשר לגלות את כוחו של הייאן היפני ואת יצר הסקרנות (והתיעוד יש להוסיף) של בני האי האסייתי ההוא המגיעים בהמוניהם לגרמניה ולמעשה לכול אירופה כולה – אבל כנראה שאין זה סוף הסיפור.

מה אנחנו יודעים על היפנים?
לא הרבה!
מעט כאשר ניחת על הארץ הזו אסון טבע, כמו זה לאחרונה – שהחדשות מודיעות היום כי גרולם של כ-10 אלפים יפנים עדיין אינו ידוע.
יותר מאשר אנחנו יודעים על היפנים, דומה כי היפנים יודעים עלינו!
וגם ה"עלינו" הזה עוד טעון בירור – על ישראל מעטים יודעים, אמריקה ואירופה, הם הסיפור האימיתי עבור יפנים, אשר מגיעים לברלין בהמוניהם עם מצלמותיהם המשוכללות (made in Japan) וכמעט תמיד בחבורות של אנשים קטני קומה בד"כ וגם מרכיבי משקפיים – ופה כבר נכנסתי לספרת הסטריוטיפים, אשר במידה זו או אחרת אין מהם מנוס, ועם זאת הם גם הסכנה הגדולה להתיחסות בלתי אנושית ומכלילה.
לפעמים גם אנו מוכנים להטות אוזן כדי להכיר את ה"אחר" הרחוק הזה ששוכן לו בצד השני של כדור הארץ. בדרשת יום ראשון במשודרת ברדיו הברלינאי, מקדישה הדרשנית מקום לדאגה על אותצם קורבנות אסון הצונאמי הנורא.
צונאמי, עוד מילה שנכנסה ללקסיקון המילים החדש שלנו. מי שמע על המילה הזו לפני 10 שנים?

פרלוד אישי
"ההכרות" הפרטית שלי עם יפן היה דרך הפרודוקטים שיוצרו באי המפותח טכנולוגית שהביא לנו את סוני, אייוה, וימאהה.
זה היה היפני שלי. אורגן יפני בעל שתי קומות, עם מקצבי תופים, רגיסטרים לבנים, אדומים וצהובים וגם מערכת פדאלים בתחתיתו.
זה היה האורגן הראשון שקיבלתי במתנה היה אחרי הסרוב העיקש שפיתחתי ללימודי פסנתר. פסנתר היה נראה לי מחוייבות גדולה מדי. בנימוס של ילד הרוצה עוד להישאר בעולם הקטנים וותרתי על פסנתר כבד ויקר וקיבלתי אורגן איטלקי משומש בעל קומה אחת בשם פרפיסה. אחרי כשנה אחרי שהוכחתי מספיק רצינות (להורי ולאחותי שהיתה מורתי הראשונה למוזיקה), רכשו לי על פי המלצה של יודע דבר, אורגן ימאהה – מלך האורגנים ללא עוררין.
הימים הם ימים של תחילתו של השוק האורגנים והמקלדות, משם הקונצרן הענק הזה, יתחיל ליצר פסנתרים, כינורות, מערכות סטריאו ורמקולים איכותיים, ואחר כך גם אופנועים, ומגרסות דשא ובעצם מה לא.
מעטים היום יודעים את הכסף הראשוני עשתה החברה המצליחה הזו ממוזיקה, ומאז חרושת התרבות פורחת, בתי ספר הנושאים את שם החברה ואת המתודה הפדגוגית המכוונת לרכישת כלי נגינה חדש, ואחריו כלי נגינה נוסף וכך הלאה והלאה והלאה.
ניגנתי על כלי הנגינה הללו ולא ידעתי דבר מאיפה הגיעו ומהיכן נולדו כלי הנגינה הללו. ידעתי כי יש לי כלי נגינה יפני, והאנשים הקטנים והמתוכחמים הללו החיים בצד השני של כדור הארץ מיצריים הכלי נגינה מצויינים. מעבר לכך מה האדם הממוצע בישראל ובאירופה יודע על יפן?

We Don’t Care About Music Anyway …
כל הפתיחה הלא שייכת למוזיקה פרסה, לא לסרט על המוזיקה, ולא ממש לתחום המוזיקה המודרנית ביפן היא פלטפורמה אישית כדי לנסות ולקפוץ לארץ כל כך רחוקה וגם כדי לומר משהו על סרט דקומנטארי על מצב הדברים של המוזיקה האבנגרדית ביפן בנקודת זמן זו. על רקע הידע המאוד מוגבל שלי בתרבות היפנית, וב"מוזיקה יפנית" בפרט, נכנסתי בשעת חצות מאוחרת לקולנוע באבלון (Babylon) לראות ובעיקר להאזין וגם ללמוד דבר או שניים על מוזיקה אבנגרדית היום ביפן.
סרטם של Cédric Dupire / Gaspard Kuentz "We Don’t Care About Music Anyway … " משנת 2009 הוא סרט צנוע מידות ובלתי יומרני, בדיוק כפי שהתוכניה הבטיחה לי ולעוד 25 צופים שישבו שותקים ומרוכזים מול הצלילים החדשים הללו והיוצרים הללו שמחפשים באופן נואש למדי ביטויי צליל חדשים, רעשים שיהיו בעיניהם יפים או מקוריים.
זוג הבמאים אספו כ-8 מוזיקאלים ויוצרי צליל מטוקיו ודרכם ניסו למפות את מצב הדברים בשטח המוזיקה המודרנית המאוד אבנגרדית בעיר הגדולה והמדרנית ההיא, אשר לפתע נראת כל כך רחוקה. בעזרת Otomo Yoshihide, Numb & Saidram ,Yamakawa Fuyuki / Kirihito / / Sakamoto Hiromichi / Umi no Yeah/ Goth-Trad / Hiko ואחד שקורא לעצמו L?K?O (?!) למדתי שגם יפן מצמיחה לעצמה את הביקורת על המינסטרים על חרושת התרבות ועל תרבות המוצרים המשוכפלים. גם ביפן מחפשים את הבריחה לביטויים אמנותיים אותנטיים ובאופן מובהק ומוקפד יותר: "אישיים". החיפוש אחר צליל חדש, רעש מקורי, היא תופעה הקיימת בכול העולם המתועש, והוא יכול להיחשב כביקורת על המודרנה אפשר עדיין נימצאת בתחום הפרדיגמה המודרניסטית. מותר להניח, כי רק בעולם שבעה, מתועש, אשר מייצר ללא גבול ומידה את השפע שיחוץ כדי קיים בסיסי (היינו, עולם שפתר זה מכבר את "המחסור הפודומנטאלי") של הדומה והמשוכפל, "יוולדו" אלו אשר ינסו לאתגר את עולם היצירה ולחפש בצורה קדחתנית למדי ביטוי אמנותי אותנטי, אישי, אמיתי, בעל ערך, חדש על באמת – ועל כך מגיע לאותם יפנים, וגם למי שניסו לתעד יוצרים יחודיים אלו – "שאפו" ובשפה שמית רווחת: "מאברוק".
מה צריך לעשות מבקר תרבות מול סרט בעל התכוונות דקומנטאריזציה-אבנגרדית על עולם של אלו ההולכים בראש המחנה ("אבנגרד") שכזה?
האם להתייחס לסרט עצמו? או שמה למושא הסרט עצמו?
ואולי לשני הדברים גם יחד – לסרט ולגיבוריו. דומני כי על סצנת המוזיקה המודרנית ביפן למדתי מן הסרט אך מעט – הסרט הוא קליל, וקצר למדי על מנת להכיל ביטוי מאמן של התופעה. אם זאת, למדתי כי תרבות האבנגרד האירופית שהתגלגה ברבות מן הימים לארה"ב' נשענה על מסורת המוזיקה הקלאסית – אולי פרט לפאזה שהתחוללה באמריקה עם השפעתו מרחיקת הלכת של ג'ון קייג (John Cage) שחיפש את הצליל הטהור, את השאלות העקרונית של רעש, צליל, תוך ניתוק מודע ובלתי מתפשר ממסורות מוזיקה קודמות, במובן של יחס משוחרר אל המוזיקה – טבולארסה צליל/רעש/מוזיקה.
נדמה לי שאת קררקעת הגידול של היפן אפשר להשוות במובנים רבים לקרקע הגידול של המוזיקה האבנגרדית באמריקה.
הסרט מציג את עולמו המבודד וחיפושיו של נגן הצלו Sakamoto Hiromichi לצליל חדש שהוא יכול לייצר מן הצלו שלו על רקע בית המלאכה שלו שאינו נראה כמו חדר מוזיקה טיפוסי וגם לא חדר עבודה או סלון בבית מן היישוב. פרט אליו מציג הסרט טיפוסים שונים של מוזיקאיים ואולי מוטב, יוצרי צליל ורעש שמגיעים מתרבות המועדונים של יפן, מסצנת האמנות של המולטימדייה והמייצגים שביפן. אחד מכניס לתוך גופו מקרופונים ומקיש על גופו באופנים שונים על מנת ליצר צליל חדש ומעניין. אחר מקיש על אביזרים שונים ובאופן נימרץ במיוחד על פטיפון הדי-ג'י שלו. ופרפומנטית, יפת גוף ולבוש סטרפטיזי שרה ורוקדת, ועושה כדי לבטא את עצמה דרך קול ותנועה.
ואולי "קול ותנועה" זהו בדיוק החיבור הישיר לפסטיבל מרצמוזיק (MaerzMusik) אשר השנה מוקדש ליחס של מוזיקה ודימוי בתנועה, ומכין לקהל האירוע הגדול הזה הרבה מאוד סרטים, קונצרטים, על הגבול שבין מוזיקה, צליל ורעש ועל הגבול עם מבעיי אמנות ממדיומים אחרים ושונים.

זהו סרט אשר ערוך מצויין, המכיל סטים נפלאים של טבע ובתי מלאכה. הצילומים ואיכות הצליל מוקפדים ואין בו רגעים של שעמום – רק חשק להיות שם בעולם האחר ההוא עם היוצרים המיוחדים הללו המחפשים באופן קדחתני למדי רעשים וצליל של עולמות אחרים – גם אם "לא מעניינת אותם בכלל המוזיקה" כותר הסרט עצמו, שהוא לא של ה"מוזיקאיים" עצמם! אלא של יוצרי הסרט אשר לקחו את המוזיקה כמדיום אשר חושף עולם אחר, בתוך יצירה אחרת, בתוך מחשבה אחרת על העולם ועל החיים בו בארץ מודרנית, מתועשת אשר חרושת התרבות מציפה אותה במוצרים אינסופיים שאינם מתאימים לצרכים האנושיים ממש של בני אנוש, גם ביפן השונה והרחוקה.

ואם פרנסי MaerzMusik ירצו בייקרי וגם ירצו בעוד פדבקים בעברית Willkommen!, גם אם הקהל שעשוי לקרוא רשימות אלו אינו מגיע לפסטיבל הזה כל שנה ולא בהמוניו – אם להגיד את זה לשון סגי נהור, אדווח לעצמי ולבלוג זה ואולי ליותר מזה – בנתיים נשאר לקנות כרטיס טיסה להיידה:
"ברלינה!".

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “יוצרי הצליל והרעש מיפן – מיפוי קצר יריעה של המוזיקה האבנגרדית ביפן בסרטם של Dupire ו- Kuentz במסגרת MaerzMusik

  1. איך שאני מכירה את התרבות היפנית היא נורא שמרנית.. ואפילו אם הם מטיילים בהרבה מקומות העולם הם בחיים לא משאירים את מקומם להרבה זמן.. ולעולם לא יגורו בחוץ לתרבותם..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s