לברלין אין סינמטק. די מפתיע. במיוחד כאשר יודעים את מקומו של הקולנוע בחיי התרבות של העיר. לא רק "הברלינאלה", פסטיבל הנושא את שם העיר עצמה, אלא כ-150 בתי קולנוע ובהערכה גסה ומבלי לספור אפשר להעריך כי בשבוע אחד מוצגים ברחבי העיר כ-500 סרטים שונים.
אני זוכר כי לפני הרבה שנים כאשר חיים בברלין היו עבורי בבחינת חלום עמום וחסר גוף, פנטסיה אסקפיסטית, אולי בבחינת מעוז של אוטופיה, הייתי פותח את עיתון ה-Zitty ונדהם שוב כל פעם מחדש, לגלות רשימה של מאות סרטים בסופו של הגילון מסודרים ABC, ולמלמל לעצמי: "ואוו! אפשר ליראות כאן הכול".
מאז, הספקתי לגלות כי בברלין ישנם גם דברים אחרים פחות מרנינים, בוודאי לא מעוז אוטופיה לכל אחד ואחת. צריך אולי להעביר חורף אחד לפחות בעיר הערפית הזו כדי לגלות גם את הצדדים הפחות מחמיאים של העיר הזו. לראות גם הכתמים האפורים של העיר הזו, והם לא רק ערפילים מכסי שמים אותם בעינים נוכחות ולא כמקום בו יש הכול. בכול האמור בקולנוע – המדיום המובהק ביותר של חרושת התרבות – נשארו מספר אתרים מעטים שמאפשרים חריגה אל מעבר להיגיון הכלכלי הצרוף של עשיית כסף וגריפת רווחים. וזה נמצא כבר במושג עצמו, "תעשיית הקולנוע", המושג הרווח יותר במדיומים התקשורתיים, שמוטב יותר לכנותו תעשיית התקשורת, הפורחת עם עוד ועוד ערוצי שידור רדיו וטלויזיה והרחבתו של העיתון הישן, לכדי אוסף מוספים ונוספים חדשות לבקרים.

גם אם נכניס את היצירה הקולנועית לקטגורית האמנות, אפשר לומר כי המדיום הקולנועי נולד על הטפר בין הפרדיגמה האמנותית לבין עשייה חרושתית כמובנה כיצירת תוצרי צריכה למכירה מקסימאלית – היינו ללא קרטריונים אמנותיים ו/או אימפוס אסתטי. ליצירה הקולנועית גם היסטוריה קצרה – קצת יותר מאשר מאה שנים: אמנות או אומנות צעירה עד מאוד.
גם ההיסטוריהשל ברלין היא היסטוריה קצרה למדי. ואולי מילה על זו. הפריצה הגדולה התרחשה במאה ה-18 ובעיקר המאה ה-19 ובעיקר המאה ה-20 היא הנסיקה של העיר למעמד של בכורה בספרה הגרמנית ומרכז הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של גרמניה אשר גם מתאחדת "בדם וברזל" על ידי איש פרוסיה חמור הסבר, אוטו פון ביסמרק, שהזניק את ברלין למעמדה כמטרופולין בכל מובן ששיכול להיות מיוחס לעיר גדולה, הוא גם הפכה מיני הווה, לבירתה של גרמניה המתעוררת רק ב-1870 אל השחר הלאומי שלה, זמן (יקר ומשמעותי) אחרי הלאומים אירופאים האחרים שיודעים ליצר את הנוסחה הלאומית לכול המאוחר מאז המהפכה הצרפתית הגדולה.

כל הסיפור הזה אינו בא כדי לספר את ההיסטוריה של גרמניה וגם לא לתאר תיאור היסטורי חטוף של ברלין, אלא כדי לספר דבר אחד או שניים על בית קולנוע מיוחד הממוקם במוזיאון להיסטוריה גרמנית (Deutsches Historisches Museum) השוכן בבניין מסיבי ורב ממדים באונטר דן לינדן (Unter den Linden) – "קולנוע מחסן הנשק" בשפת המקום Zeughauskino בשפה צה"לית היו כנראה קוראים לו "קולנוע הנשקייה", אבל כדי שנשקייה צה"לית תהפך לבית קולנוע צריך לקרות הרבה ונדמה לי שעבור המציאות המזרח תיכונית וישראל בפרט, עוד חזון למועד.
בית הקולנוע Zeughauskino שוכן באגף המזרחי של המוזיאון, הוא נולד מתוכו וממלא פונקציה חשובה בפעילותו של המוסד שמוסד מיסוד חדש אחרי איחוד ברלין (1990) ואחרי שיפוץ כללי אשר השבית את הבניין בין השנים 1995-1998 ושכוון כדי לחשוף את הבניה המקורית של המבנה הברוקי. את ההיסטוריה של הבניין הזה, שיסודותיו הוקמו ב-1706 ובנייתו הסתיימה בשנת 1730 בימי שלטונו של פרידריך השלישי ועבר מיד ליד של ארבע ארכיטקטים שונים.
מי היה חולם לתקוע בית קולנוע במרכז של המרכז של ברלין; על אונטר דר לינדן לצידי הדום שהיא הכנסיה הפרוטסטאנית הגדולה. על הדום היחס הוא מעורב. עדיין לא ברור עם אני אוהב את הבומבסטיות הפרוסית המעוגלת אך גם הזקורה כלפי מעלה שלו. קיום השייך למאה אחרת ולאמונות אחרות שהחזיקו את העיר הזו ביחד. במרחק מאה מטרים או יותר זקור מגדל הטלויזיה (Fernsehenturm) האומר זרות מסוג אחר. אך כנראה שלא מתכוון להסתלק מן המקום הזמן הקרוב. העדות הצעקנית ביותר של ברלין המזרח גרמנית שרירה וקיימת והקיום לשעבר של DDR מסרב להימחק מפני השטח של העיר שקיומה המתחדש מסתיר את הרבדים רבדים עליה היא בנויה. במרחק 200 מטר דרומית מן המוזיאון להיסטוריה גרמנית מגלות חפירות ארכיאולוגיות את ראשיתה של העיר כנראה ברחוב (scharren str.) וסביב השנה 1237. במושגים אירופאים שלא להזכיר מושגי זמן מזרח תיכוניים, ברלין היא עיר צעירה למדי אבל עם היסטוריה עשירה, מרתקת ומלאת תפניות ושינויים חריפים.
ולמעוניינים לראות במה הדברים אמורים, וגם לראות את ברלין במצלמת וידאו מגג המוזיאון בזמן אמת – לכוון שער ברנדנבורג ולכוון מגדל הטלוויזיה DHM Video Webcams
ואולי זוהי הסיבה הטובה ביותר שברלין בנתה לעצמה מוזיאון גדול ומפואר לספר את סיפורה של היסטוריה גרמנית. "דע את עצמך" כתוב בשעריה של העיר דלפי ביוון העתיקה ערש הציביליזציה המערבית, צו שלא מפסיק להדהד בנימי נפשו של כל אורגניזם, יחיד או ציבורי. זוהי לא רק חוויה נרקסיסטית לשים מול עצמך מראה גדולה מן העינים ולהסתכל על בבועתך שלך, זוהי גם חוויה רפלקטיבית, מנאירה ופוקחת עינים להתבונן בהשתקפותך שלך ו"לדעת את עצמיך" יותר ויותר (ואולי אין כל כך סתירה בין החוויה הנרקסיסטית לבין החוויה הרפלקטיבית – משמע, אתה אוהב את עצמך דרך ההבנה (הידיעה) ואתה מבין את עצמך דרך האהבה).
אני זוכר לפני הרבה שנים, כאשר אחד המרצים בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה בה למדתי הכניס לקוריקולום של החוג את הקולנוע כמדיום דרכו לומדים היסטוריה, חשבתי לעצמי כי המרצה הפופולארי ההוא אולי קונה בזול את אהבת תלמידיו – כי אחרי כול מה יותר כייפי כסטודנט של היסטוריה כללית מאשר לראות סרט קולנוע ולדבר מעט על היסטוריה. היום אני חושב שאפשר ללמוד הרבה מאוד מסרטים גם אם געתי על אותו מרצה לא השתנתה ביסודה.
בוודאי יש בכוחו של הקולנוע כדי לקרב את הבריות לאהבת הידיעה ההיסטורית וכדי לעורר את סקרנותם של אנשים צעירים שההיסטוריה היא לא תמיד בראש מעייניהם ("בראש שלכם").
וכל זה נכתב כדי לפרגן בדין ובצדק לבית תרבות מוזאלי זה אשר מקרין בקביעות וכל יום מחדש סרט או שניים שונים וגם מצליח ליצור מתוך עצמו תוכניות מרתקות חודש אחרי חודש על קולנוע ועל מה שמסביב לו. הביטוי "מה שמסביב לו" נראה הולם את העניין כאשר מדובר בקולנוע הנשען על תוכנית מרובעת או גם מחומשת נושאים. הסרטים ב- Zeughauskino כביכול הוא אינסטרומנטאלי ולעיתים משמש לעיבוי נושא שהוא באופן מובהק בלתי פילמגרפי והקולנוע משמש כמדיום נוסף בתוך המארג המוזיאלי ופעילות המוזיאון.
דבר נוסף הקיים ב- Zeughauskinoהיא ההרצאה המקדימה ולפעמים גם השיחה המסכמת אשר שני הדברים הופכים בבית הקולנוע הזה לחלק אינטגרלי מהקרנת סרטים. אפשר לראות את זה כחלק מתרבות השיחה והוורבאריות המפותחת ככול שאני עוסקים באמנות ותרבות. בתערוכות, בהצגות, קונצרטים, נדרשת המילה המדוברת כדי לגשר על הפער שנימצא תמיד בתווך בין חווית הרצפטורים לבית יצירת האמנות עצמה. בקולנוע הזה השיחה המקדימה היא חלק מאוד מרכזי מתוכנית בית הקולנוע. החוויה האסתטית לא נשארת ללא מילים וגם לא נמצאת באופן פרטי אצל כל צופה וצופה אלא מתווכת ומתחלקת בין הצופים לבין עצמם או בינם לבין מרצה הנמצא מתאים כדי לומר דברים בהקשרו של סרט זה או אחר.
החודש הזה למשל התוכנית מוקדשת להיסטוריה של הקולנוע המדע בדיוני, לקולנוע הפולני דרך סדרת המופת של קשישטוף קישלובסקי "הדקלוג" ("עשרת הדיברות" הוסיפו בישראל לכותר), סדר והשמדה (Ordnung und Vernichtung) שהוא גם הנושא של תערוכה שמוצגת בימים אלה במוזיאון עצמו על פושעי המלחמה הנאציים שפשעו נגד האנושות בתקופת הרייך השלישי, נושא נוסף הוא "דקומנטריזציה של האמנות – טיבט". ונושא נוסף הוא קיבוץ הסרטים של Wolfgang Kieling בחיר שחקניה של גרמניה המזרחית ואופני הקולנוע שלה DEFA.
באמצע חודש זה מתחילים כאן להקרין את עשרת הסרטים הנפלאים של קשישטוף קישלובסקי, אחד מבחירי הקולנועים של פולין של שלהי העידן הטוטאליטארי, לפני שעבר לצרפת ואיבד את האימפוס שדחף אותו לומר את דברו וליצור סרטים נפלאים בפולין הטוטאליטארית. את הדקלוג ראיתי בפעם הראשונה בישראל בפסטיבל ירושלים, ואחר כך בסינמטק התל אביבי. כנראה שזוהי המתכונת שאוהבי תרבות ויצירה קולנועית יכולים לצפות לצפות בסרטים נפלאים אלו . סרטים שרוצים לעשות היסטוריה או סרטים שמאתגרים את המושג המובהק ביותר של תרבות קלאסית: "העמידות בזמן".
העיקרון שעומד בבסיס המוסד המוזיאוני הוא כי לא כל החדש הוא ראוי לצריכה. טוב שישנם עוד בית קולנוע שלא זורקים את העבר לפח האשפה של ההיסטוריה כסחורה שפג תוקפה, אלא משמרים אותו לא רק כדוקומנט היסטורי אלא כיצירת אמנותית ראויה לא רק לשימור אלא גם לגרום הנאה תרבותית, אסתטית, איטלקטואלית, כל מה שקולנוע טוב יכול לתת לנו – ובית קולנוע טוב להעשיר את עולמנו בעוד תרבות, עוד אמנות, ועוד יצירה ומחשבה אנושית גבוהה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s