עם מותו של רפי לביא – מאי 2007

 
ההכרות הראשונה שלי עם רפי לביא הייתה בשיעור תולדות האמנות בהוראתה של המורה שהיוותה לכולנו חידה אחת גדולה, מרים טוביה. לסיום שנת הלימודים שלחה אותנו גב. טוביה למוזיאון ת"א שם הוצגה תערוכה של לביא. אני זוכר אותי לוקח מחברת קדה ומנסה לנהל עם אחת מיצירותיו של לביא דו-שיח אינטליגנטי, על פי דרישות השיעור בתולדות האמנות.
 
גב. טוביה סיפרה לנו שלביא הוא מוזיקאי שלא יכול היה להמשיך לנגן ופנה לתחום האמנות הפלסטית. אלא שמוזיקה נשארה אהבתו הגדולה, ויצירתו ספוגה במרכיבים המאפיינים את המדיום המוזיקאלי: הרמוניה, קונטרפונקט, נושא ווריאציה וכדומה, הנוכחים ביצירתו. יש לי עדיין את העבודה ההיא מאז – ארבעה עמודים בכתב-יד של תלמיד נבוך הנפגש עם עולם אמנות זר ומוזר, ואמנות אניגמטית לגמרי.
 
ניסיתי לפענח ציור קטן של לביא משנת 1980. היה זה ציור על דיקט עם מספר מילים עליו, וצריבות גסות שנחרטו באמצעות סכין חדה. אומר ללא משוא פנים, אומנתו של לביא לא היתה גדולה בעיניי, היא גם לא דיברה אלי ברמה אינטואיטיבית. אך היא עניינה אותי, כי לביא יותר מאשר יוצר אובייקטים אמנותיים, ידע לדבר והיה לו פה גדול וביקורת תמידית ביחס לעולם כולו. 
 
עניין אותי התעוזה של יוצר, ליצור ולהציג עבודות, אשר הביטוי הכי שכיח מצד הדיוטות חסרי השכלה אמנותית היה: "גם הבן שלי יכול לעשות את זה". אך האמת היא שאותו ילד דמיוני, לא היה יכול לעשות את זה כמו לביא עשה את זה. לא באינטנסיביות כזו, ולא בהתמדה כה גדולה. כפי שהתבטא לביא לפני זמן קצר בעיתון הארץ: "אני לא אוהב לצייר, אני צריך לצייר" [ציטוט חופשי]. אך מה שעושה את ההבדל הגדול בין לביא לאותו הילד דמיוני, הוא שלביא למד את תולדות האמנות היטב והיה ידען מופלג בתולדותיה. ועוד הבדל קטן-גדול: הילד הזה, בניגוד ללביא לא יוכל להציג את יצירותיו במוזיאון ת"א. הילד הזה יצייר רק לאימו ואביו.
 
את אמנותו של לביא אני לא אוהב. אמנות זו היא חלק ממשבר עמוק של אמנות קונספטואלית שמחוללה הגדול היה מרסל דושאן. דושאן היה אינטלקטואל יוצא דופן של האמנות המודרנית שתרם תרומה כבירה לתיאורת האמנות של המאה ה-20. לביא עשה דברים אחרים וזכויותיו נשמרות. אנו כנראה נהייה עדים בשנה הקרובה להאדרת שמו ומפעלו האמנותי באופנים מאופנים שונים: ימי עיון, תערכות לכבודו ואולי רטרוספקטיבה של יצירתו. נראה לי כי תרומתו היתה בשבירת הקונספית האמן כאיוצר בעל מיומנות טכנית. זוהי גישה רומנטית שהיתה מאוד חזקה בישראל מתחילת הפרוייקט הציוני – ובצלאל הוא נדבך חשוב במסורת זו. שנות ה-60 הולידו תפיסה מודרנית, חתרנית ומרדנית של מושג האמן. אמן הוא לא ק איש ביצוע, הוא קודם כל ולפני הכל איש מחשבה,הגות וביקורת, המבקש לסמן תרבות וחברה אחרים. תפיסת האמן המודרני רואה באמן תיאורטיקן, איש חזון של הזמן המודרני – מן נביא מודרני. כל אלו לביא רצה להיות. האם צלחה דרכו? קשה לומר, הזמן עוד ידבר על דברו. במובנים רבים (גם אם במושגים מקומיים) הוא עשה זאת – גם אם לא לבד.

 

לביא היה אדם חזק מאוד. רבים ראו בו בולדוזר והיתה לו השפעה אדירה על חרושת האמנות בישראל ועל התקשורת שמעלה ומורידה אמנים. היא ידע להתנסח ברהיטות רבה, וגם לספק את האמירה הנכונה, בזמן נתון כדי להיות מדווח בתקשרות ותמיד עם סיפור פיקנטי, אמירה פרובוקטיבית או השתלחות חריפה על אמן זה או אחר. לביא ידע להתחשבן עם העומדים בדרכו (והיו רבים כאלה) ולהפוך אותם קטנים, חסרי דעת ופרובינציאליים. רבים הם התלמידים (ובמיוחד התלמידות!) שספגו את ביקורתו המשתלחת, ורבים יצאו מהמפגש איתו (כמורה וכמבקר) חסרי אונים, שבורים ונעדרי ביטחון ביכולתם לייצור ולפעול בביצת האמנות הישראלי הקטנה, אבל גם רווית האינטריגות. ראוי לזכור זאת היטב, משום שמעמדו של לביא כ"בון טון" הגמוני ופטריאך היה בלתי מעורער – הוא עורר פחד ואימה על יוצרים צעירים ונוכחותו סרסה אותם ועצרה אותם מלייצור.

לביא היא אדם בעל מבע לשוני חריף במיוחד – על גבול שבין יהירות, חוצפה ישראלית טיפוסית, ופרובוקטיביות יוצאי דופן אשר אינו מפחד להיות הילד שקורא למלך בשמות גנאי גסים. אבל האם הילד הזה הוא ערום – זוהי שאלה אחרת.
 
רבות נכתב על לביא ואין זה הזמן – יומיים אחרי מותו לנהל חשבון זכות וחובה עם לביא ועם אמנותו. יהיו מי שינסו להנציח אותו ולהפוך אותו לאיקון תרבותי, ולראות במותו אבדה גדולה לעולם האמנות בישראל. דומני כי היום עוד מוקדם מדי לזה. תלמידים רבים, עוד ייכתבו ויוכלו להביע את הערכתם באופן חופשי, ללא מורא ומשוא פנים עליו ועל יצירתו. 

 

 

 

ימי שלישי בשעה 20:00 אצל רפי ואילנה לביא

 

על תרומתו של לביא לביקורת על המוזיקה ראוי לומר משהו. אני מכיר את לביא מהשתתפות שלי מספר שנים בחוג המוזיקה שלו – כן, אלו היו  אותם ימי שני ב-20:00 בדיוק (אחר-כך המפגשים עברו ליום שלישי), כאשר אילנה בת-זוגתו הנאמנה הכינה את כל הכיבודים הנפלאים על שולחן הסלון ברחוב יונה הנביא בת"א ליד אלנבי השוקק החיים, והגלידה האמריקאית שהיתה בקרבת צומת הרחובות.
 
היו אלו מפגשים בהם נפגשו כ-20 משתתפים ולהם הכין המארח קלטת מוכנה ובה מספר "אייטמים", כאשר כל "אייטם" (בניסוחו של לביא) מכיל מספר ביצועים מקטע קצר של יצירה מוזיקאלית שעומדת על הפרק לדין וחשבון על ידי חברי הקבוצה. דירגנו – על-פי מפתח קבוע שניתן על ידי רפי, ביטאנו את דעותינו המפולפלות, לפעמים השתלחנו, וגם גערנו במבצעים וקבענו את פסק דינינו או לזכות ואם לחסד.
 
זו הייתה חוויה משעשעת, לפעמים הזויה ולפעמים אינטליגנטית ומעוררת מחשבה – אני לא מצטער שהשתתפתי. אחרי שנתיים החוויה מיצתה את עצמה. הפסקתי לבוא. היו במפגשים אלו משהו עדרי. הנוכחות של לביא ריחפה מעל כולנו. החסידים השוטים תמיד מחאו כף. אחרים שהיו יותר עצמאיים ובעלי דעה אחרת, לא רווחו נחת. כי היה בלביא משהו מסרס, לעיתים גס, וסוגר פיות. זוהי נוכחות שלעיתים מדי קרובות לא ידעה גבולות גם אם רגישות גדולה היתה שם. לביא היה ישראלי מובהק: ישיר, ציני, מחוספס, אך לעיתים רגשני ומאוד אכפתי.
 
היו בקבוצה יותר מדי חברים שראו במארח דמות של אב רוחני – הם חיכו חסרי סבלנות למוצא פיו, שתמיד היתה פרובוקטיבית ונחרצת באופן פסקני. הבוטות הייתה שם המשחק, וחברים רבים התחרו על מידת החריפות שאפשר לייצר, בביטוי לשוני מתורבת. זה לא הוסיף הרבה כבוד, לא לחברים שהפליגו בדימויים וביטויים אגרסיביים ומושחזים, אך גם לא ללביא שתמיד "ניצח" על כולנו, ו"ניצח" את כולם, באמירה קיצונית במיוחד אך מנומקת ותרבותית.
 
אין זה אומר שלא הייתה שם אף פעם תרבות של שיחה במפגשים המיוחדים האלה. אבל היה שם גם הרבה ראוותנות, ויומרה  – ולאו דווקא מלביא עצמו, אשר הצליח יותר מאחרים לבטא את ביקורתו על ביצוע מוזיקאלי בשבעה מילים קצרות וסימן קריאה פסקני בסופן.

 

את ביקורתו על מוזיקה קלאסית בעיתון העיר קראתי בקביעות גם אם שפתו היתה פופוליסטית מדי ומלאה בעצמי,ובמילה "אני" שגדשה את רישמותיו בטורו הקבוע. אך חסרונו של טור זה הוא אבדה לכולנו, וחבל חבל מאוד.
 
אני זוכר את אותם מפגשי יום שני בגעגוע נוסטאלגי. אני זוכר השולחן היפה שאילנה נהגה לערוך. את העוגות הנפלאות שהגישה לנו, ואת גזרי המלפפונים והגזר הטעימים. 
 

תודה על אותם שעות יקרות שהיו לי חווית חיים מעצבת, שכנראה רק בצלו של איש אשכולות כמו רפי לביא אפשר היה ללמוד משהו על החיים.
 

לאילנה, ליואב ולאביב אני שולח את תנחומי!