זמר הקונטרה טנור הגדול אנדריאס שול בכיתות אמן לזמרים/ות במרכז למוזיקה בירושלים: פנומן ווקאלי!

 

 

תאווה לאוזניים – אמן שלא שומעים לעיתים קרובות – אמן גדול ומורה מצויין!

 

פעם כבר הזכרתי את שול בזכות הביצוע הקנוני של אחת הקנטטות הנלפאות של באך, שם נותן שול ביטוי מופלא למילה אחת בקטסט הליטורגי של באך – ולדעתי לא הזכרתי אותו מספיק.  

 

קונצרט במרכז פליציה בלומנטל בת"א

 

ביום שבת יופיע שול בקונצרט (ביחד עם תמר הלפרין על פסנתר וצ'מבלו) באולם הקטן של פליציה בלומנטל בת"א בתוכנית של מוזיקה אנגלית של היידן ושל בטהובן.

 

אני כבר מלקק את השפתיים. אכתוב ביקורת על הקונצרט ביום שבת והוסיף הוא מספר דברים על כיתת האמן הנפלאה ששול ניהל במרכז ברשימתי הבאה.

אתמול התקיים היום השלישי לכיתות האמן המופלאות של האמן הגדול הזה. אין מילים מתאימות כדי להמליץ על מה שקורה במרכז למוזיקה הירושלמי הקטן והטוב (משום מה, יום חמישי התבטל – נראה לי שלא מספיק זמרים קופצים על המציאה הבאמת גדולה). כי כיתת אמן עם שול לטעמי היא לא רק חווית חיים מעצבת, אלא גם תזכה את התלמיד/ה בשורה יפה שורה בקורות החיים שילוו את דרכו האמנותית (משהו כמו: "השתתפתי בכיתות אמן עם אנדריאס שול"). מדוע היו כל כך הרבה כסאות ריקים במרכז האריסטוקרטי משהו הזה, ועוד בתחום המוזיקה העתיקה שבמקומותינו עדיין לא זוכה למה שהיא ראויה מבחינת טיפוח והכרה. חבל!

לפעמים אני לא מצליח להבין מה מביא אמן גדול זה למקום שכוח אל כמו ירושלים – עיר שקדושתה המוטלת בספק מחוללת מדי יום ביומו עם מציאות של אפליה, משטרה בכל מקום ועויינות לטנטית שצריך להיות לגמרי ברקיע האלוהי כדי לא להרגיש אותה.

כאשר דיברתי אותו קצרות בהפסקה, בין תלמיד לתלמידה, לא ביקשתי תגובה על הטבח האחרון של ישראל בתושבי עזה במלחמת עזה 2009. זה פשוט לא היה עבורי רלבנטי. התשובה של שול, בעיני היא המוזיקה עצמה. כי אמנות היא המענה הנוקב ביותר לפוליטיקה מלחמתית ולמציאות של דיכוי וואלימות – בבחינת קומפוזיציה אחרת לחיים הדכאניים.

 

התוכנית של שול תוכנית  הקונצרטים של אנדריאס שול היא צפופה במיוחד ואני מודה כי נשגב מבינתי מה מביא את האיש היקר הזה לבוא, שוב ושוב, לישראל ולענג את הקהל הישראלי בשירתו השמימית – וזה אינו ביקורו הראשון בישראל?
  

שול לאחד התלמידים: "אתה לא צריך לפחד להגזים! צריך להגזים כדי להעביר את הרגש הנכון, את המסר. אחרי ההגזמות המידה הטובה תבוא. אל תפחד להעיז".

 

שול הוא זמר הקונטרה טנור המבוקש ביותר בעולם ובצדק!

 

למשל, בחודש פברואר השנה, בעוד כשבועיים בקונצרטהוזאט בקונפנהגן אשר האקוסטיקה המדהימה שלו היא שם דבר בעולם כולה ומתחרה רק עם אולם הפילהרמוני האגדי בברלין (Copenhagen Koncerthuset וכך ניראה האולם של האולם המדהים הזה – שיכול לעורר רק תאווה לעניים ובעיקר לאוזניים).

 

אני יכול להמשיך ולמנות עוד עשרות התחייבויות של הזמר המבוקש הזה – תאמינו לי! או כנסו לאתר המצויין שלו.

האמן הגדול הזה (ואני לא נוהג לפזר שם תואר זה לכול אמן) מתארח במשך כל השבוע במרכז למוסיקה ירושלים ומקיים בפנינה השונה / משונה הזו שיעורי מופת (Master class). המרכז הוא מוסד המנהל מפגשי היכרות, הוראה, שיתופי פעולה ותמיכה בפרויקטים מוזיקאליים חשובים. בפעם אחרונה שהשתתפתי בשיעור מופת שהוא גם מופתי במרכז למוזיקה בירושלים היה זה עם גוסטאב לאונהרדט, אשר הזיכרון מאותו יום בלתי נשכח לא ימחה מזיכרוני. שול הוא בהחלט מהליגה של לאונהרדט, גם אם הוא צעיר יותר ואנרגטי יותר (כדי שלא לומר דבר על יופיו של האיש הזה – כי זה באמת לא מה שרלבנטי לאכויותיו האמנותיות יוצאות הדופן).

כיתת האמן עם שול פתוחה לקהל הרחב, אז סעו לירושלים, ואם אתם במקרה כבר שם, לכו לשמוע את שול מלמד וגם מדגים כי אין אמן קונטרה טנור חשוב ממנו היום בעולם כולו. בעולם יודעים את זה היטב, אבל כאן "אין נביא בעירם [בירושלים]". 

 

 

 

עכבר העיר התל אביבי נימצא כנראה עמוק בחור חשוך שלו, אם הוא יכול לכתוב משפט כמו: "שול הוא מעבר לשיאו, אבל באולם המאוד אינטימי ונעים בביאליק, זהו עדיין קונצרט מעניין". לא הייתי תובע את שבחו של שול אם לפחות המקומון הפרובינציאלי הזה היה טורח לדייק בתעתיק שמו הפרטי של שול (אנדריאס ולא אנראס!). האם באמת העכבר התל אביבי חושב שהוא יודע מה קורה בעולם? אנא עכבר יודע כל טוב, מתח שרירים ושא את רגליך לכול בירות אירופה החשובות ולכול מרכזי המוזיקה באמריקה כדי לראות – אולי לשמוע – כי שול הוא זמר הקונטרה טנור הפעיל ביותר כבר יותר מעשור ועם טובי המנצחים בעולם כולו. ההקלטות שלו את האורטוריות של הנדל, הקנטטות של באך, הפסיונים של באך, ויואלדי, מוזיקה עתיקה מהברוק הגרמני המוקדם (ולמעשה מה לא!) הן מהמופתיות שנעשו וזכו לא רק לפרסים, אלא למיטב הביקורת המיקצועית – כרטיסים נמכרים חודשים מראש ותוכנית רב שנתית צפופה ביותר. עכבר עיר מזרח תיכונית, אנא טול קורה מעיניך כדי לראות כי אנדריאס שול הוא לגמרי בשיאו. ואגב, לומר על הקונצרט ביום שבת (שיכול להיות טוב וגם פחות טוב) "אולי מעניין", זה מסוג האנדרסטאטמנט הלא ראוי – כי מול היוקרה, המעמד, ואכויותיו הווקאליות של הזמר המופלא הזה מעניין בטח יהיה שם. 
 

 

 

 

שול: "אתה צריך לצייר את הרגשות שלך באופן משכנע. אם צריך להגזים – תגזים! אל תספר את הסיפור של הדמות – אלא תשחק אותה. אתה לא רק זמר, אתה גם שחקן – לך על ביטוי דרמטי – תקצין את הביטוי הרגשי – ואז זה יעבור לקהל – אחרת אתה אבוד, המוזיקה אבודה!".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שאלות טורדות

 

לא ברור לי, היכן הם כול חובבי מוזיקת הברוק בישראל?
היכן הם מבקרי המוזיקה הרבים?
האם רק מכירת כרטיסים מעודדת צריכה של אמנות ותרבות גדולה?

וכאשר הכניסה היא ללא תשלום, האם זה אומר שהאירוע "לא שווה"?
או שמה הקהל הדל שנכח בשיעור המופת הוא תוצאה לפרסום כושל של המרכז למוזיקה אשר לא פרסם את האירוע כראוי?

אם עשרות חובבי מוזיקת הברוק בישראל נעדרים מכיתות האמן של שול, משהו בתרבות מוזיקת הברוק בישראל מאוד לא בסדר.

לשמוע אמן בסדר גודל של שול מלמד, מדגים, ומדבר בגובה העיניים זוהי חוויה של הרבה מעבר לכל קונצרט או דיסק מתוך אותם עשרות דיסקים ששול כבר הקליט בחייו – מדובר בעשרות רבות של דיסקים בהם השתתף האמן הגדול הזה ועם טובי המבצעים של מוזיקת הברוק בעולם!!!

כבר כתבתי פעם על שול הערה קצרה על ביצוע קנוני של אחת הקנטטות של באך!

 

 

ואגב, הלווי על הצ'מבלו של אלעד שטיר ניחן ברגישות והיה תומך וקשוב.

 
 

 

 

שול: "תהיי משוחררת. אל תחפשי לזוז מדי. אל תהיי נחמדה מדי. תתרכזי במוזיקה וברגש שהתכנים מעוררים אצלך. עברי ממצב נטראלי למצב רגשי שאת מכירה אותו – כבר במילה הראשונה. ואל תהיי מופתעת, כי את צריכה להכניס אותנו למצב רוח אחר, לזמן אחר, לעולם אחר!".

 

הרבה כיסאות ללא קהל היו באולם הקטן והסימפטי בעל האקוסטיקה הנפלאה אשר רק "התיבה" היפואי משתווה לו בישראל. ומי שכבר היה שם חייך, וליקק שפתיים – שול לא רק יודע לשיר יותר טוב מכולם, הוא גם מורה בעל נוכחות כובשת ויכולת דיאלוגית עם תלמידיו. על רקע הדגמות של שול עצמו אפשר רק לחייך ולומר תודה שבאת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היום בארוקיה! בפליציה בלומנטל: נעמה גולדמן, יוכבד שורץ, אנה מגדלנה באך ובן זוגה יוהאן סבסטיאן

ברוק לפני קלאסיקה וקלאסיקה לפני רומנטיקה: ילדים אנא קצת סדר!

 
המהות של בלוג זה אינו לפרסם אירועים, וגם לא לעשות יחסי ציבור לאירועים – אבל יש גם מקום לחריגות. במיוחד ביחס לאלו שאין להם את היכולת לעשות את זה בעצמם. סדרה של מוזיקת ברוק בגובה העיניים (כמו אופרה לילדים המאוד מוצלחת במשכן לאמנויות הבמה בבית האופרה) הוא רעיון מצוין ויש לקוות שגם הביצוע, וגם הנוכחות יהיו מוצלחים. משום שרק עם מוזיקה מלטפת של העת העתיקה יש איזה סיכוי קלוש אומנם, שהקטנים הללו יגיעו מתי שהוא לקנות סדרות של הפילהרמונית או של האופרה – לא בשביל להראות או לקשקש עם פלונית / אלמוני בהפסקת הקונצרט אלא ליהנות ממוזיקה טובה. מוזיקת ברוק היא מוזיקה מתאימה לילדים ונראה לי שתוכנית על המחברת של אנה מגדלנה באך היא נקודת מוצא טובה לתוכנית עם פוטנציאל הצלחה גבוהה – ומאחר שמרכז פליציה בלומנטל, והסדרה הזו שנולדה משם אינם תזמורת הפילהרמונית הישראלית וגם לא האופרה הישראלית בעלי מנויים ואינרציה ציבורית המקלה אליהם את ההצלחה, מן הראוי לתמוך ולו רק באמצעות רשימה קצרה זו. 
 
  

אנה מגדלנה מספרת על יוהאן סבסטיאן באך
 
המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל                              
 

נעמה גולדמן, מצו סופרן
יוכבד שורץ, כלי מקלדת

 
הבארוקיה
 
סדרה לילדים ולהורים שרוצים לפגוש מקרוב עולם מוזיקלי קסום שקרה לפני הרבה הרבה שנים.
 
ימי שלישי בשעה 17:00
יחד עם מיטב נגני הבארוק, כלי נגינה עתיקים ויצירות נפלאות.
במרכז פליציה בלומנטל למוזיקה.
 
 

9.12.08 ”אנה מגדלנה מספרת על יוהאן סבסטיאן באך”. אורחת: אנה מגדלנה באך (שחקנית) יוכבד שורץ‚ צ’מבלו וקלאוויקורד סיפורי ילדותו וחייו הבוגרים של באך ופרקים מיצירותיו לצ’מבלו ולקלאוויקורד. מתוך ”מחברת התווים לאנה מגדלנה”‚ ”קפריצ’יו אודות הפרידה מן האח האהוב”‚ ”פרליודים בשני קולות”‚ ”פנטזיה כרומטית”.
 
3.2.09 ”סוסים‚ אבירים ומוסיקה מן היער והכפר” רובי הוד‚חליליות וכלי נשיפה. יזהר קרשון‚ צ’מבלו יואל סיון‚ שירה‚חליליות ותופים
 
24.3.09  ”שירי לילה טוב ושירי חג” חוויה מוסיקלית עם שירי עם מהמסורת המוסיקלית של יהודי ספרד. נגנית הבסון והחלילית דורט פלורנטין ונגנים אורחים: אסטבן מנזנו‚ טנור‚ טוליו רונדון‚ ויולה דה גמבה‚ שרה ראידי‚ נבל ברוק קריסטיאן גוטיארז‚ גיטרה ברוק‚ חואן מרטינז‚ כלי הקשה
 
5.5.09  ”הנסיכה ואבירי הצלילים” אגדה עתיקה על נסיכה יפהפיה מתובלת במוזיקה מלפני 300 שנה. נעמי רוגל – חליליות שרון רוזנר – ויולה דה גמבה זהר שפי – צ’מבלו
 
 ימי שלישי בשעה 17:00
במרכז פליציה בלומנטל למוזיקה
 
מחיר מנוי לסדרה (5 קונצרטים) ליחיד: 150 ₪
מחיר כרטיס בודד בקופה: 35 ₪.
 
טל' 03-6201185 ; דואל': info@fbmc.co.il
 

לפני הקונצרטים ההמוניים של הפילהרמונית לנוער, ולפני שמושיבים את הזאטוטים הרכים הללו על מושבים של גדולים, מול תזמורת גדולה עם טימפאני גדולים ומשמיעים להם שוב את פולחן האביב של סטרוינסקי או אפילו מסיבות אחרות את העיבוד של הטוקטה ופוגה ברה מינור לעוגב(!)  של באך בעיבוד של סטוקובסקי ראוי לקחת אותם לשמוע מוזיקה רכה, עדינה, מניאטורית, בעלת הרכבים קטנים כדי שיוכלו לקלוט מתישהו שלפני סימפוניות גדולות וארוכות כתבו אחרת ולכלים אחרים.
ועם כבר מוזיקה לגיל הטף ההמלצה שלי היא על פי המפתח הבא: תזמורת קאמרית לפני פילהרמונית, הרכב ברוקי לפני תזמורת קאמרית, וביצוע של מוזיקה סולו או הרכבים קאמריים קטנים מתקופת הברוק וגם הרנסנס (אם כי יש להיזהר מטונאליות המודאלית של שלהי ימי הביניים שיכולה ליצור תחושה מוזרה ואולי זרה אצל ילדים, כמו אצל מבוגרים – ועל נקודה זו אפשר עוד להתדיין).
מומלץ לקחת אותם לאן שהם יכולים לראות מקרוב את הנגנים ויכולים אולי אפילו לגעת בכלים הנפלאים העתיקים הללו. כי רק במסגרות אינטימיות באמת יכול להתרחש משהו משמעותי. רק אז המוזיקאים יוכלו לחייך אליהם ואולי לזרוק מילה או שתיים, ולנגן או לשיר ממש מולם – כמעט בגובה העיניים. אולי אפילו לתת יד או ליטוף של חיבה, ולספר את סיפור המוזיקה של ברק הברוק ורסיסי רנסנס, שהוליד את באך הגדול, היידן, מוצרט ותלמידיהם אם במודע ואם בחוסר מודעות, כי כל הנחלים מובילים לנהר הגדול והנהר הגדול ממוקם בתקופות העתיקים להם אנו קוראים היום תקופת הרנסנס-ברוק.
לכן את סיפור המוזיקה צריך לספר מהתחלה ולא מהאמצע, ולכן גם בלי להכיר מקרוב את הסדרה (צריך ללמד נגינה), היוזמה היא חשובה. על הביצוע לא אוכל לומר הרבה, ולכן אשאיר את זה הפעם לשיקול דעתם של אלו שצריכים להחליט אם להיות שם או לא, בני ה-4 ובני ה-8, הם כבר יגידו לכם מה היה טוב ומה פחות. 
משום שרק עם מוזיקה מלטפת של העת העתיקה (כמו גם עם אופרה לילדים במשכן התל האביבי.
ואגב, מדוע שתי הסדרות באותו יום ובאותה שעה??
 
 
 לפני הרבה שנים עשיתי קונצרטים סגורים והופעות על תחומים שונים הקשורים למוזיקה, מספר תוכניות היו לי על מלחינים גדולים, והופעתי איתן במסגרות שונות כולל נגינה, הסברים, שיחה עם הקהל שהיה לפעמים ילדים ולפעמים מבוגרים (לפעמים מבוגר מאוד – צערי). 
אם אני הייתי צריך לערוך תוכנית לילדים על המחברת של אנה מגדלנה באך על באך, חייו, יצירתו וכדומה, הייתי מאמץ את המודל של הדואודרמה, היינו דרמה לשני משתתפים, ואלי עוד נגן אחד או שניים, שיכול לנגן על מקלדת, אולי לשיר ועל כלי פריטה (צלו, ויולה דה גמבה או כינור).
זוהי דרמה אינטימית משפחתית החושפת את העולם החיים הראלי של באך ומשפחתו כאשר שתי דמויות על הבמה, יוהאן ואנה, עובדים ומכינים את כל תפקידי הקנטטה ליום ראשון. ראוי להזכיר כי אנה היא מתעתקת התווים של בן זוגה. 

 

 

זוהי תמונה אחת המדגימה את כוונתי:
 
השנה היא 1726 בעיר לייפציג, יוהאן סבסטיאן ואנה מגדלנה באך יושבים במטבח או חדר עבודה בין תווים המפוזרים בכמויות מוגזמות מתחת לשולחן, על השולחן ואפילו באולם המופע ליד הילדים.
 
יוהאן סבסטיאן באך: אנה אוצרי! אנא תמהרי! (פאזה) אנה חמדתי. צריך להעתיק יותר מדייק את תפקיד הסופרנים. את שוב שוכחת, אלו הם ילדים בני שש. הם שוב ושוב מתלוננים בפני בשעת החזרה כי הם אינם מצליחים לקרוא את כתב היד שלך.
אנה מגדלנה: יוהאן, האם הם באמת מצליחים לזהות מתי זהו כתב יד שלי או של מישהו אחר?
יוהאן: אין לכולם חוש שמיעה מפותח וקשה לי לטפח עצל כולם את החוש המוזיקאלי, ואין זה משום שהם לא נולדו עם שמיעה טובה, את יודעת שאין אני מאמין שגורל של נולד מוזיקאלי וימות מוזיקאלי וגם לא להפך, אבל חוש שישי ושביעי יש לילדים הללו ואת זה אני רואה כל יום כמעט. אנה אני יודע שאת עושה את המקסימום, ואנחנו כבר 4 שעות עם הדפים האינסופיים האלה, אבל מחר יום שבת וכמו תמיד יש לי רק יום אחד להכין את הנגנים, שלמזלי כבר קיבלו את התפקידים שלהם וכבר מוכנים לביצוע הקנטטה בתפילת יום ראשון בעוד יומיים. אבל הסופרנים, הם כל כך מתקשים, ואחרי שהצלחתי לקבל פטור ממועצת העירה מהוראת הלטינית אותה הייתי מחויב לעשות, כבר אין לי קשר טוב עם התלמידים, אני לא מכיר אותם, וזה פוגע בקשר ביני לבין הסופרנים אשר כל כך מתקשים לשיר נכון, מדוייק ויפה, וכאשר התווים אינם כתובים ברור, הכנת הקנטטה מחר, היא אבודה, בבקשה העתיקה יפה, כמו שלימדתי אותך להעתיק, את אותם מינואטים ומוזטים שצירפנו למחברת שנתתי לך לפני שנה. אנא חביבתי, סירנה סופרנית זכה, כתבי לאט – זכרי: "המהירות היא מן השטן".
 
אנה מגדלנה באך: יוהאן יקירי. אני מבקשת לומר לך דבר מה אשר לא העזתי  לומר לך עד כה. ביחס למחברת הנפלאה שנתת לי כתשורה כל כך יפה לפני שנה, וגם ביחס למחברת הראשונה שנתת לי לפני 4 שנים בשנת 1722 לכבוד שנה לנישואינו. כן, זה היה שנה אחרי שנשאת אותי לאישה, אחרי מות אשתך האהובה מרייה ברברה שהלכה לעולמה.
לא עברו 7 חודשים אחרי מותה של מרייה ברברה אותה כל כך אהבתה והייתי כולי מופתעת כי העלית אותי לקומת העוגב, כדי לתרגל איתי את תפקיד הסופרן קנטטה העצובה וטרגית של חג הפסחא. אבל במקום לעשות חזרה, הצעת לי להיכנס איתך לברית הנישואין, הו יואהן אהובי אני כל כך שמחתי אז, שנפל בחלקי הזכות לחיות לצידך ולשרת את אמנותך הקדושה, שנוצרת בחסד האל הטוב שבמרומים.
 
יוהאן: כן, מחמדתי, את היית הסירנה שלי. את כישפת אותי בשירתך הענוגה, כפי שהסירנות כישפו את אודיסאוס בדרכו חזרה לאיתקה.
אבל בואי נמשיך לעבוד ולא נעסוק בדברים טפלים וחולפים כמו עוד יום של חול. אבל לפני שנמשיך להעתיק כי אחרת, אקבל עוד תלונה ממועצת העיר שאני לא מופיע לחזרות של נערי בית הספר תומס בזמן כי אני יושב ליד העוגב ומכין את התווים לחזרות.
 
אנה: רציתי לומר לך דבר מה על שתי המחברות שהכנת לי, עם כל אותם יצירות לנגנים חובבים, תלמידים מתחילים, יצירות שחשבתי שאתה כתבת, אבל עד מהרה הבנתי כי אתהי כותב אחרת. יש בעיה עם וילהלם פרידמן ואלי עם שני  אחיו הגדולים, כי כל הזמן מנגנים רק את פרליודים, פולונזים מנואטים של כריסטיאן פטצולד, וגם של קופרן. אבל את יצירותיך שבמחברת הקלה לתרגול כמו הפרלוד בדו מג'ור מתוך המקלדת המכוונת היטב, וכמה כורלים לא קשים במיוחד ואולי מספר יצירות קטן מעט יותר מסובכות, פרידמן עושים פרצוף שעה שהוא מתרגל אותם. הוא טוען כי רק איתך הוא מוכן לתרגל אותם. אני חוששת שתצטרך להקדיש להם יותר זמן, הם צריכים את העזרה שלך בלימוד היצירות שלך. 
 

זה הרעיון הבסיסי שיש לי להציע על האופן שאפשר לקרב ילדים למוזיקה קלאסית. מהעולם שלהם, לא לרדת לתת רמה של פסטיגלים והצגות נמוכות מצח, ילדים אוהבים שמתייחסים אליהם בכבוד ורואים אותם אנשים אינטליגנטיים ועל זה אסור לוותר.
אני מציע את הרעיון הגולמי הזה לכול המעוניין לאמצו. אני מוותר על זכויות יוצרים ועל תשלום תמלוגים, בעבור "קינן רוחני" שהוא ביטוי יפה על מנת שלא לומר "רעיונות כסחורות קפיטליסטיות" (כבר במושג עצמו קיימת סתירה מובנת). אלא שזהו כבר דיון רחב אשר אין לי עניין לקיים אותו כרגע, ובטוח שגם לאף ילד או ילדה אשר נהנים מאמנות אין עניין להשתתף בו. כי לילדים בד"כ יש אימפולסים בריאים ותחושת צדק ואמת בריאה, כי הם תודעתם הזדהמה פחות, היינו תודעתם לא נשטפה בכמויות אינסופיות של זבל ולמשך שנים רבות, עוד אפשר לעשות הנארה משמעותית עם ילדים – וכרגע אני באמת מדבר באופן מאוד מכליל, ואולי מעט רומנטי.
מהיכרות שלי עם ילדים רבים ואני מלמד הרבה מאוד שנים, אני מגלה שוב ושוב כי ילדים מתחברים לאמנות ואוהבים אותה לא בגלל שהיא עלתה להם (נכון יותר להוריהם) כסף. אלא כי לאמנות יש ערך נוסף שמגולם בחוויה האמנותית והוא אמנות היא בשביל אמנות ולא בשביל שום דבר אחר. במובן זה אמנות מתפקדת באופן אחר מכול סחורה שהיא למרות שהמכניזמים הסחורתיים (חרושת האמנות) "מנסים" להצמית את האמנות אל ההיגיון הקפיטליסטי. גם אם ילדים אינם יכולים להסביר מספיק טוב מה היא אמנות ומה ההבדל בין אמנות לבין סחורה הם עדיין יכולים לומר כי מדובר במוצר אחר ולא במקרה אנו קוראים לו יצירה.
פעם נישאל מלחין מודרני, נדמה שהיה זה בנג'מין בריטן, אבל אולי אני טועה, כיצד הוא כותב מוזיקה לילדים?". האיש המוכשר והמבריק הזה ענה בפשטות: "כמו שאני כותב עבור מבוגרים רק יותר טוב!".
 

 

 

מדוע מורה? מדוע מוזיקה?

דברים אלו הופיעו ברשימתי הקודמת על קונצרט תלמידיי המוזיקה שלי

באמצע חודש יולי האחרון, בצהריי יום חם ולח בגלריה הוראס-ריכטר שביפו-העתיקה קיימתי את קונצרט התלמידים השנתי שלי.

בסוף הקונצרט באה אלי סבתו של אחד מתלמידיי והרעיפה מספר מילים חמות שחיממו את ליבי. ניגשה אלי אחת האימהות שהודתה לי על הקונצרט היפה, ועל שנת הלימודים שעברה. ואז שאלה: "האם אתה באמת כל-כך נהנה מעבודתך כמורה?". החלפנו מספר מילים, ואני רוצה לענות לה ברשימה זו באופן יותר מלא, ולחזק את אהבתי להוראת המוזיקה, לצד היסטוריה, ספרות ועברית – ולמעשה כל המקצועות ההומניים אותם אני מלמד.

 

אחרי ניסיון של יותר מ-24 שנות הוראה (ובראשם הוראת מוזיקה) אני מרגיש (ופה אני מקווה שאני לא הואשם בקלישאה נבובה) בר-מזל על שנפל בחלקי המזל – והרי אף פעם הרי זה לא רק מזל, שרכשתי לעצמי את מקצוע ההוראה ואת הוראת המוזיקה בפרט. 

 

אני חושב שזכיתי בזכות גדולה להעביר יודע וניסיון לאנשים צעירים ומבוגרים, לחשוף אותם לעולם שכולו טוב, קסום, עולם שיכול להיות סוג מתווה נגדי למציאות שבה אנו חיים (אם לומר את זה בלשון המעטה). 

 

אני אוהב לראות את מיקצוע הוראת המוזיקה כסוד אשר אותו מעביר המורה לתלמידו מפה לאוזן – וחוזר חלילה – ממורה לתלמיד, מהפה (או מכלי הנגינה) לאוזן. שום ספרים טובים, או תוכנות מחשב מתוחכות ביותר, וגם טלוויזיה לא יעזרו הרבה, ולא יחליפו את הקשר בין המורה לתלמידו.

 

הכימיה בין מורה לתלמיד, הקשר האישי – שלא להזכיר את הוראת הנגינה (או שירה) עצמה, ההדגמה – היא סוג של אומנות (אחרים יאמרו אמנות), אשר משתכללת אצל המורה עם השנים ונעשית טובה, מתוחכמת יותר. הניסיון הוא אולי הפרקטור המשמעותי ביותר במעשה ההוראה – וזה נרכש – כמו הנגינה עצמה עם השנים – נדבך על גבי נדבך –  לאט וביסודיות. 

 

כאשר אני מהרהר לעצמי במה אנשים צריכים להשקיע את רוב חייהם כדי לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם, אני מתעצב. האם עבודה של אדם צריכה גם לספק אותו באופן נפשי ולהגשים את מהותו האנושית?

לדיאבון הלב, מעטות הן העבודות שמסבות אושר וסיפוק לבעליהם. אני מרגיש ששפר גורלי על שבחרתי במקצוע ההוראה אשר מתגמל אותי נפשית ורוחנית. אני רואה את מקצוע ההוראה ואת הקשר האנושי ביני לבין תלמידיי – באמצעות המוזיקה (כאשר העניין המשותף הוא עשיית מוזיקה) כזכות גדולה לעשות עבודה שהיא משמעותית ובעלת ערך. 

 

עבורי, הוראת מוזיקה אשר בסיסה הוא הקניית אהבה והנאה ממוזיקה ולמוזיקה, תוך כדי החתירה לעשותה טובה יותר, יפה יותר, יצירתית ורגישה לביטוי אמנותי – היא האתגר הגדול במלאכתי המקצועית. במובן זה הוראת המוזיקה בשבילי היא יותר ממקצוע היא שליחות, ועשיית הטוב היפה.

בעבר לימדתי היסטוריה בביה"ס תיכון (ואף עשיתי לשם כך תעודת הוראה כי זהו התחום השני הקרוב מאוד לליבי). אבל מסגרת של בית הספר יוצרת תנאים ומציאות של אנטי-השכלה, אנטי-חינוך והרבה אלימות – הספיק לי ממוסד אוטוריטטיבי, ביחס למנהליו, למוריו ולתלמידיו. בשביל לקדם סקרנות, ידע, לימודים אדם צריך תנאים של חופש – זה לא המצד במערכות החינוך ופורמאליות.

לימדתי היסטוריה, ומדי מעט היסטוריה של המוזיקה. ואם כבר היסטוריה של המוזיקה, אני אוהב ללמד מוזיקה ונגינה בפרט.

הוראת נגינה היא כמו להעביר את סודות המוזיקה מהפה לאוזן כמו סוד קסום מעולם אחר, עולם יפה, עולם אחר לחלוטין מעולם התכליות בו אנו חיים. והרי מה עוד אפשר לבקש ממקצוע, אשר משלב הן את האהבה הגדולה של אדם והן את פרנסתו לקיום חייו.

 

 

 

 

פסנתר הכנף והאורגן בגלריה הוראס-ריכטר ביפו-העתיקה (יולי 2007, בקונצרט התלמדים שלי)

על קונצרט תלמידי המוזיקה שלי – וברכת שנה מוזיקלית מהנה לכל תלמידי [מוקדש בחום לכל הנגנים בקונצרט]

             

                                                 

                                                         

 

אני מאוד שמח לכתוב את הרשימה הראשונה אחרי חופשת הקיץ החמה והארוכה הזו, על קונצרט התלמידים שלי אשר התקיים ב-13 ביולי ביפו העתיקה בגלריה הוראס-ריכטר, וגם להקדיש מילים אלו לכל אותם תלמידים שהשתתפו בקונצרט. אציין גם כי לא כל תלמידי המתחילים רצו להשתתף ולא כפיתי זאת עליהם, כי אני לא מאמין שאפשר להכריח להשתתף בקונצרט תלמידים. אני גם מעדיף לקרוא לאירועים אלו "מפגש תלמידים" (במיוחד עבור הצעירים שביניהם, המרוגשים וחרדים מפני אימת הקהל – וזה אכן פחות מאיים עליהם).
 
עבורי היה הקונצרט השנה רגע קסום של ממש. לפעמים מפרכת היא שגרת עבודתו של מורה למוזיקה – הרבה תלמידים, שיעורים ועוד שיעורים, כל שבוע לפחות שיעור אחד לכל תלמיד (לפעמים שני שיעורים בשבוע) בו פוגשים עם התלמידים; מתקנים ועובדים והמאמץ הוא כמעט בלתי נגמר – אך המאמץ הוא לא לשווא, והעבודה היא לא סיזיפית, כי יש תמורה וישנה הנאה. שגרת הוראת מוזיקה היא מאמץ "לעשות את זה" תמידי יותר ויותר טוב: להשתפר ולנגן יותר יפה, יותר מעניין, יותר נכון. וההשקעה, והמאמץ כדאיים. ובשביל שזה יקרה צריך ללוות את התלמיד, מבוגר או צעיר, לעודד, ובעיקר לרגש באמצעות המוזיקה – שהיא אולי הנחמה הגדולה שלנו על תרגול ועוד תרגול; נחמה וחסד על מציאות שמחוץ למוזיקה, של חיים קשה, ועולם של עבודה או לימודים מלאי כורח, קשיים ובעיות, ועל כך כבר כתבתי ברשימה אחרת, אותה אתם מוזמנים לקרוא.
 
הקונצרט השנה היה עבורי שעה וחצי של התרוממות רוח, עונג גדול והתרגשות עצורה, לא רק שלי אלא ההתרגשות של כולם: המשפחה, החברים, אך בעיקר של התלמידים – כן, הם התרגשו. משום שלהזמין תלמידים להתיישב ליד פסנתר הכנף או האורגן ולנגן – חלקם ממש בפעם הראשונה בחייהם בהופעה בפני קהל, אותו הם לא מכירים, היא תמיד חוויה מיוחדת ולפעמים מרגשת מאוד! זהו רגע קסום שבו מפליגים התלמידים (המבוגרים והצעירים) לנגינת מוזיקה אותה הם אוהבים, ושמחים להשמיע מעשה יצירתי פרי תרגול והשקעה. ומה יותר יפה מאשר מוזיקה כדי לענג את האחר ו"לתת" לו משהו אחר, לגרום לו הנאה למספר רגעי של חסד, התרוממות רוח ויצירתיות. אמר חליל ג'ובראן בספרו "הנביא": "רק עת נותן אתה מעצמך, זוהי נתינת אמת".
 
היתה שם נתינה והיא הכילה שפע של מנגינות, הרמוניות, מיונתן הקטן ועד ולס של שופן ומוזיקה קסומה של מוצרט. והיתה שם שמחה לענג את האחר בקמצוץ ממה שאפשר לנגן, ומספר רגעים של חוויה אמנותית מעולם הצלילים, לו מקדישים התלמידים שעות של תרגול, כדי "לעשות את זה יותר יפה", יותר מדויק, ויותר מוזיקלי. את אותן שעות של עבודת הכנה של מאמץ והשקעה יומיומית בנגינה ובשיפור מיומנות הנגינה וההבנה המוזיקליים הקהל כיבד והוקיר במחיאות כפיים, בחיוכים נעימים, בקורת-רוח והנאה גלויה.
 
 
מדי שנה אני משתדל לקיים קונצרט תלמידים לעבור תלמידי המתחילים שלי (משנה אחת עד מסביבות שנה 3-4 שנה לימודי נגינה). אני גם אוהב לעשות באמצע השנה עבור תלמידי המתקדמים מן סלונים מוזיקאליים (בהשראת אותם סלונים מוזיקאליים אגדיים של פאריז המאה ה-19 – גם אם כנראה לא באותם סטנדרטים עליהם מספרים על שופן, שומן וברהמס). מפגשי סלון אלו נערכים בבתי פרטיים – של אחד/אחת התלמידים, ובהם משתתפים כשלושה-ארבעה תלמידים. אז יכולים התלמידים המתקדמים לנגן יצירות יותר ארוכות וגם לקבל תגובות מהתלמידים האחרים וגם ממני, ולדבר על היצירות ועל המלחינים אותם הם מנגנים. רסיטאלים בבית התלמיד הוא מסגרת נוספת שהתלמידים, שלפעמים אני יוזם, כמובן בתנאי שהתלמיד או התלמידה נענית לכך בשמחה – אחרת אין באמת טעם לעשות משהו מסוג זה, שלא על-פי רצונו של התלמיד. ברסיטאלים ביתיים אלו מתנסים התלמידים בנגינה בפני קהל ביתי מוכר ואינטימי, כניסיון חיים חדש ומעניין שמכשיר אותם לנגינה בפני קהל, ובהכנה של מספר יצירות באופן הטוב ביותר בהם יכולים להכין. חשוב לי לבנות את הביטחון העצמי של התלמידים, ולהביא אותם ליכולת ועמידות נפשית, שתאפשר להם להופעה בפני קהל גדול יותר ובלתי מוכר בעתיד – משום שלחוויה המוזיקאלית שם גם ממד ציבורי, מעבר לחוויה האישית של ההנאה לבד מן המוזיקה, שהיא אחרי הכל החוויה החשובה והמרכזית ביותר בלימודי המוזיקה שלהם. אבל מדוע גם לא לנגן בפני קהל וזה יכול להיות הורים, אחים, דודות, סבים וחברים. הנגינה בפנים. בקונצרט נגנו התלמידים שירים ויצירות ולפעמים גם לוותי אותם בנגינה ב-4 ידיים על יד הפסנתר או האורגן.
 
 
השנה נגנו בקונצרט התלמידים המתחילים שלי 11 תלמידים (מספר תלמידים היו בחו"ל והיה גם חולה אחד), להם חילקתי הזמנות כשבוע לפני מועד הקונצרט: 

 

מיונתן הקטן ועד חליל הקסם מאת מוצרט

 הזמנה לקונצרט סוף השנה של תלמידי האורגן והפסנתר – קיץ 2007
 
עם סיום שנת הלימודים אני שמח להזמין אתכם למפגש סוף השנה של תלמידי האורגן והפסנתר שלי.
 
על האורגן ינגנו ניב עזרא, מתיא בן אפרים, תומר סדן, גיל פלג וסהר מולה.
על הפסנתר ינגנו בן בכרך, נמרוד ברקי, נמרוד מימרן, יקיר אלישע, דניז מוטה, שרון שני (מנדרס) ודור שלטון.
 
אנו נפגשים כדי  לציין את סוף שנת לימודי הנגינה, לחוות חוויה של נגינה בפני קהל קטן, מוכר וידידותי, ולהאזין איך תלמידים אחרים מנגנים.
לרבים מהתלמידים זוהי נגינה ראשונה בפני קהל – חוויה חדשה שיכולה להיות מאוד מעניינת, אך גם מרגשת מאוד.
לכן אומר לכול המנגנים: נגנו כאילו לעצמכם, והתעלמו מהקהל – התרכזו אך ורק! במוזיקה.
מפגש תלמידים הוא לא מבחן בנגינה וגם לא הופעה של נגן מקצועי. ובכול מקרה זכרו כי כולנו תלמידים ולכולנו הזכות לעשות טעות.
  
המפגש יתקיים בגלריה הוראס-ריכטר סמטת מזל אריה 24  יפו העתיקה.
ביום שישי ה-13 ביולי 2007, בשעה 14:30 (נא להגיע בזמן).

 

להתראות, יפתח סטריק
 

*הזמנה זו טובה ל-4 אנשים בנוסף לתלמיד/ה.

אני רוצה לומר מילה וחצי על כל תלמיד/ה, מדברים שאמרתי בקונצרט, באותו יום חם ולח בגלריה היפה של יפו העתיקה, באמצע חודש יולי (אני מוותר על פירוט השירים והיצירות המנוגנים בקונצרט, מפאת פירוט יתר).

 

 

  • התלמיד הראשון והצעיר שפתח את הקונצרט היה ניב עזרא. ניב מנגן כשלושה חודשים. מה שמקסים אותי בניב, הוא שילד זה כל-כך רוצה לדעת לנגן – שזו ממש חוויה ללמד אותו – וזה למרות קשיים לא קלים בהם הוא נתקל, אך עומד מולם בהצלחה וללא וויתורים. ניב הוא ילד רגוע ושקט, ועם רצון של ברזל להתמיד וללמוד המוזיקה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  • מתיא בן אפרים היה הנגן הצעיר השני. הוא התחיל ללמוד אצלי רק לפני זמן קצר, ולומד היום כחודשיים וחצי. על-פי אביו תומר, נגן רוק ומפיק מוזיקלי וחובב מוזיקה מושבע, הילד שואל שאלות קשות, ולטענת האב הנבוך, אין לו מספיק תשובות מספקות – הילד בן ה-8 וחצי דורש תשובות ראויות – אולי מוזיקולוג יוכל למלא את הנדרש (ויקיפדיה הוא מקור נפלא, אבל מוזיקה לומדים ממורה ולתלמיד). מתיא הוא ילד מחונן במיוחד למוזיקה (הוא גם התחיל ללמוד בביה"ס מתאים בר"ג). בזמן קצר מאוד מתיא עשה כברת דרך שלתלמידים לוקח לפעמים כמעט בשנה שלמה (שני השיעורים בשבוע עושים לילד פלאים). הוא לומד אצלי גם מעט תיאורה ומבקש עוד עוד אתגרים חדשים. כל זה מזניק אותו קדימה להישגים יוצאי-דופן. מתיא הוא הפתעה נפלאה, מאותם רגעי הנאה וסיפוק גדלים של מורה למוזיקה, כאשר הלימוד הופך להיות ערני, מתח לימודי, וחוויה הן לתלמיד והן למורה. מתיא לומד תיאורה של המוזיקה (מוזיקולוגיה), חומר קלאסי, רוק-אנ-רול, 4 ידיים ומה לא. מתיא כבר הצהיר כי הוא רוצה להיות מוזיקולוג – ימים יגידו. בהצלחה מתיא!

 

  • תומר סדן הוא ילד מוכשר מאוד, עם המון עיסוקים, אוהב מוזיקה, אבל רוצה שייצא לו בקלות, ובדרך כלל, באמת לא קשה לו – אבל ברור כי תומר יכול להתקדם הרבה יותר. תומר ניחן במיעה חדה ומוזיקלית ועם יותר מאמץ והתמדה הוא יתרומם, ואם ירצה גם יפתיע. לתומר התשובות. 

                                                                                                  

סהר מולה הוא ילד נפלא. עדין, מוכשר, מנומס סקרן, אוהב ונהנה מאוד ממוזיקה. מנגן נפלא לפעמים יותר לפעמים פחות אבל תמיד עם הנאה גדולה, ועם הכנה נפלאה של יצירות ב-4 ידיים, קלאסי, וכמובן מוזיקה פופולארית עם הרבה אקורדים אותם הוא מנגן נפלא. לסהר קנו לא מכבר פסנתר חשמלי והמעבר מן האורגן לפסנתר עשתה לנער הצעיר רק טוב. 

  

                                                               

 

  • בן בכרך (שחזר לגור בארה"ב – לצערי הרב) מת על החיפושיות, על בלוז ועל רוק-אר-רול, אבל יודע שעם מוזיקת רוק בלי קלאסי ודואטים קשה להתקדם להכיר

    את הפסנתר ואת יכולותיו של הכלי ושלו עצמו. זו היתה שנה לא קלה לבן, שהגיע מניו-יורק הגדולה, עם ניסיון בהופעות מיוזיקאל וחיידק במה מאוד מפותח. בהצלחה עם המוזיקה בביתך מעבר לים. אתגעגע אליך.  

                                                  

 

  • נמרוד ברקי מגיע מסביבה מאוד מוזיקלית. והוא ילד מאוד מיוחד. לא שגרתי ותמיד עם דעה משל עצמו, מה שלא עושה לי את החיים כל כך קלים, ואת מסגרת הנגינה לדיאלוג מילולי ולא תמידי דיאלוג מוזיקאלי – בהצלחה נמרוד.

                        

 

  • נמרוד מימרן מנגן שנה אחת בלבד על פסנתר והתקדם מאוד יפה. הוא התחיל את השנה מאוד יפה. מנגן יפה, ברגש ובהנאה אמיתית מן הפסנתר: דואטים, חומר של להקת החיפושיות וגם חומר קלאסי למתחילים. איש צעיר – סקרן, מפולפל, ערני. פשוט תלמיד מקסים וילד נפלא.

                                                        

                                                          

 

יקיר אלישע סופג אמנות ומוזיקה בביה"ס לאמניות בו הוא לומד במנות גדושות. אצלי הוא לומד כבר 3 שנים על פסנתר. לפעמים יותר משקיע ולפעמים משקיע גם בסקסופון. אבל הנגינה שלו על הפסנתר נפלאה, במיוחד הבלוז אותו הוא מנגן בחשק ובאהבה – כשהוא מכין קטע מוזיקלי הוא עושה את זה מדוייק, וללא קשיים. יקיר "מת" על ג'אז, אבל לא מוותר גם על מוזיקה קלאסית ועל תרגילים – לפעמים יותר ולפעמים פחות – אבל המוזיקה היא בנפשו של התלמיד היקר הזה.

                                                                                           

 

 דניז מוטה אישה מיוחדת. ברזילאית בנפשה ומטה על בוסאנובה. מוכנה ללמוד גם מוזיקה אחרת אבל הבוסאנובה והמקצבים הברזיליים תמיד בראשה. דניז מתה על מוזיקה, אבל גם רוצה יותר מאשר יכולה, והסבלנות היא קצרה. השכלה מוזיקלית רוכשים נדבך על גבי נדבך. סבלנות, נגיע גם למוזיקה ברזילאית, עד אז אנא נגני "אווה מרייה" של גונו, וחומרים מתאימים אחרים, ותהני מאוד מהיצירות שאת אוהבת.

 

                                                         

 

 

  • את שרון שני (מנדרס) אני מכיר מגיל צעיר והיא לומדת אצלי כבר תקופה ארוכה. המוזיקה בשבילה היא עיסוק יצירתי בו היא מרוכזת ומפליגה לעולמות אחרים וקסומים. שרון היא תלמידה מבוגרת שלי. היא נפלאה ואני אוהב מאוד ללמד אותה ולגלות לה יצירות חדשים ומוזיקה חדשה – וכל שיעור הוא חוויה חדשה, לה וגם לי. היא אימא לקאיילי, ילדה שגם לומדת לנגן פסנתר, ביחד הן מנגנות אחת לשניה ועושות לדויד (ובן זוג והאבא) קונצרטים בביתם.  

 

                               

 

 דור שלטון היה התלמיד האחרון שלי. הוא תלמיד מבוגר אשר מנגן כבר יותר משנתיים, מוזיקה קלאסית של באך, היידן ומלחינים אחרים. יצירות קשות ותובעניות. דור הוא בחור סקרן, אמנותי, ורגשי מאוד. יש לו מוטיבציות פנימיות ואהבה גדולה לעולם המוזיקה. הוא יזם את השיעורים כאשר היה תלמידי תיכון. התקשר אלי בעצמו וקבע שיעור. מאז אני מלווה אותו בלימודי הפסנתר שלו. היום הוא מצליח ללמוד למרות שירות הצבאי אותו הוא עושה בימים אלו ממש. הוא תלמיד מאוד יקר לליבי לי ואני מאחל לו שיתרגש בפעם הבאה פחות כאשר הוא מנגן שופן, מוצרט, או כל יצירה אחרת, כי המוזיקה היא בנפשו – גם אם לא תמיד יש את כל הזמן לעולם להשקיע בהכנה מושלמת.

      

  • בהזדמנות זו אני רוצה להודות שוב לסימונה, מפעילת הגלריה הוראס-ריכטר ביפו, שדאגה לנו לפסנתר כנף מכוון, מזגן מצנן, תאורה אופטימאלית, ואשר גם הכינה לנו, כיבוד יפה שכלל ארטיקים לילדים לרענון וצינון ביום הקיץ החם ההוא של אמצע חודש יולי.
  • תודה מיוחדת גם ליפעת לייסט שצילמה את הקונצרט בוידיאו (תוכלו לקבל ממני דיסקט על-פי הזמנה).
  • ותודה ליואב מימרן שצילם את התמונות שמופיעות ברשימה זו.

להתראות בקונצרט הבא!

 

 

 

מילה אישית – וודוי מקצועי קצר

בסוף הקונצרט אמרה סבתא של אחד התלמידים כמה מילות חמות עלי. ואז ניגשה אלי אחת האימאות ובירכה אותי והודתה לי על הקונצרט ועל שנת הלימודים שעברה. ואז היא שאלה אותי: "האם אתה נהנה מעבודתך כמורה?". דיברנו מעט, ועל כך אני רוצה לכתוב משהו קצר.

 

יותר מ-20 שנות הוראת מוזיקה ואני עדיין מרגיש את עצמי בר-מזל, על שנפל בחלקי המזל (והרי אף פעם הרי זה לא רק מזל) על שרכשתי לעצמי את מקצוע ההוראה ואת הוראת המוזיקה בפרט. אני מרגיש שזכיתי בזכות גדולה להעביר יודע וניסיון מוזיקלי שרכשתי עם שנים רבות של עיסוק במוזיקה, לאנשים צעירים ומבוגרים, לחשוף אותם לעולם הצלילים הקסום, שהוא התגלמות "האחר לחלוטין" מן העולם הפחות יפה בו אני חיים (אם לומר את זה בלשון המעטה). 

 

אני אוהב לחשוב על מקצוע הוראת המוזיקה, כסוד אשר אותו מעביר המורה לתלמידו, מפה לאוזן – וחוזר חלילה – ממורה לתלמיד, מהפה (או כלי הנגינה) לאוזן. כאן לא יעזרו שום ספרים טובים, ולא תוכנות מחשב מתוחכות ביותר, וגם טלוויזיה ומחשבים גם לא יעזרו הרבה.

 

הכימיה בין מורה לתלמיד, הקשר האישי – שלא להזכיר את הוראת הנגינה (או שירה) עצמה, ההדגמה – היא סוג של אומנות (אחרים יאמרו אמנות), שמשתכללת אצל המורה, עם השנים, ומשתבחת עם השנים. הניסיון הוא אולי הפרקטור המשמעותי ביותר למעשה ההוראה – וזה נרכש – כמו הנגינה עצמה עם השנים – נדבך על גבי נדבך, לאט וביסודיות. 

 

לפעמים אני שואל את עצמי, במה אנשים צריכים להשקיע את רוב חייהם, כדי לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם? ועוד שאלה: האם עבודה של אדם צריכה גם לספק אותו באופן נפשי, רוחני ולהגשים את מהותי כאדם?

לדאבון הלב, מעטות הן העבודות שמסבות אושר וסיפוק לבעליהם. אני מרגיש ששפר גורלי על שבחרתי במקצוע ההוראה אשר כה ממלא ומתגמל אותי נפשית ורוחנית. אני רואה את מקצוע ההוראה, ואת הקשר האנושי ביני לבין תלמידיי – באמצעות המוזיקה, כאשר העניין המשותף הוא עשיית מוזיקה – כזכות גדולה לעשות עבודה שהיא משמעותית, ובעלת ערך גדול עבורי. 

 

עבורי, הוראת מוזיקה – הקניית אהבה והנאה ממוזיקה, וחתירה לעשותה טובה יותר, יפה יותר, יצירתית ורגישה לביטוי אמנותי – היא אתגר גדול בעיסוקי המקצועי. במובן זה הוראת המוזיקה בשבילי היא יותר ממקצוע היא שליחות, ועשיית הטוב היפה. בעבר לימדתי היסטוריה בביה"ס תיכון (ואף עשיתי לשם כך תעודת הוראה כי זהו התחום השני הקרוב מאוד לליבי). אבל אם היסטוריה, אז "היסטוריה של המוזיקה", ואם מוזיקה אז כבר הוראת נגינה – להעביר את סודות המוזיקה, מהפה לאוזן כמו סוד קסום מעולם אחר, עולם יפה! והרי מה עוד אפשר לבקש ממקצוע אשר משלב הן את האהבה הגדולה של אדם והן את פרנסתו לקיום חייו.

 

 

ומשהו נוסף לסיום

 

שנת הלימודים התחילה והתלמידים חזרו ללמודיי המוזיקה – חזרו לכלי הנגינה שלהם – "הימים חולפים, אבל המנגינה נשארת" – אומרות מילות השיר.

השנה קבלתי מספר תלמידים חדשים. זוהי תמיד חוויה מרגשת להתחיל לימודים חדשים עם תלמיד חדש – ובמיוחד עם תלמיד שלמד בעבר וחוזר לנגינה ולמוזיקה, עם חשק ורצון לגלות מה שלא גילה בעבר. הגילוי מחודש הזה, של עולם הצלילים היחיד במינו, ודרך עולם המוזיקה, התלמיד, צעיר ומבוגר, מגלה את עצמו, וממציא את עצמו; מגלה את היפה, הגבוה, האנושי, והיצירתי שבו.

כאמור, קבלתי השנה מספר תלמידים ותלמידות חדשים אשר אני מאחל להם הצלחה בתחום המוזיקה, ומספר תלמידים אשר ממשיכים את לימודי המוזיקה שלהם אצלי – זה תמיד אתגר למורה להביא תלמיד להמשיך את לימודיו ולא לנטוש את המוזיקה. בשבוע שעבר התחיל ללמוד אצלי יוסף לאור – בנם של חברים מאוד יקרים לי. יוסף למד 3 שנים במתנ"ס העירוני, והיום מבקש שינוי, כי במהלך השנה האחרונה לא הפיק הנאה ממסגרת לימודי הפסנתר שלו וגם לא התקדם כפי שהיה רוצה.

חשוב לי שיוסף יצליח. כבר בשיעור הראשון שלנו החלטתי לעשות איתו משהו מרענן ומלא השראה. הוא קיבל ממני (1) את ליברית (הטקסט) של האופרה חליל הקסם של מוצרט, (2) קלטת וידיאו של הפקת האופרה, (3) תוכניה של האופרה מטעם האופרה הישראלית (תוכניות רבות כאלו ערכתי כאשר עבדתי כעורך הפירסומים של האופרה הישראלית), וכמובן (4) תווים לנגינה – עיבוד יפהייפה לפסנתר של האריה של פפגנו (צייד הציפורים) מתוך חליל הקסם, ומספר עיבודים נוסף המתוכננות להמשך לימודיו. 

אין זה דבר שיגרתי, וגם לא פשוט להחליף מורה למוזיקה: רפרטואר מוזיקלי חדש, שפת הוראה שונה, טמפרמנט של מורה חדש, ואפילו רגישות התלמיד לתגובה שונה מצד המורה החדש, ביחס למה שהתלמיד כבר הורגל לקבל ממורו הקודם. מוזיקה הוא תחום רגשי, אמנותי ויצירתי, ויש לדבר זה משקל כבד בקשרי הגומלין בין המורה לתלמידו. אבל אני גם אופטימי, ושמח שיוסף ממשיך את לימודי המוזיקה שלו, כי הוא נער צעיר שאוהב מוזיקה, מנגן יפה, ברגש ובהנה. אך יוסף צריך שינוי. שינוי בחומר הלימודי, שינוי במצב הרוח כלפי המוזיקה, ושינוי שיחזיר לו את ההתרגשות מהפסנתר ומחוויית הנגינה. מצידו כמובן נדרש מאמץ, השקעה ורצינות, כי תחילת הדרך היא מאוד חשובה להצלחה.

לפני שהתחלנו את השיעור, דיברנו מעט ואמרתי לאימו ולו: אף אחד לא צריך להחליט שהוא הופך להיות נגן או מוזיקאי מקצוען. הדבר החשוב באמת הוא לימוד המוזיקה: הבנה, הכרה, והנאה מן מוזיקה ומן הפסנתר. כל אלו יכולים להיות מנת חלקו – ואם ירצה בעתיד להיות מוזיקאי – הוא יהיה מוזיקאי. אך בשלב זה של חייו הוא לומד כדי לדעת, והעתיד הוא לא מעניינינו ברגע זה. ואם יהיה לו רצון, שום דבר לא יעמוד בפניו – כי הוא בחור צעיר סקרן, ערני, ורגיש, אשר ספג וסופג מסביבתו השכלה, תרבות ואמנות ובכמויות גדושות במיוחד. אז בהצלחה יוסף בהמשך הדרך המוזיקלית שלך. 

 

לפני מספר יומים, בראש השנה, הזמנתי את תלמידיי (ביניהם את יוסף והוריו) לסינמטק ת"א להקרנת הסרט חליל הקסם. את הסרט ביים בשנת 1974 הבמאי השוודי אינגמר ברגמן, שמת לפני כחודש. למחרת אותו יום, התקיימה הקרנה של הפקה נוספת וחדשה של חליל הקסם, שביים הבמאי הבריטי קנת בראנה – הפקה מודרנית עתירת טכנולוגיה, עם איכות צליל מצויינת, אשר למרות הפירוטכניקה וטריקים הממוחשבים, עדיין מחזיקה את הקסם והיופי המוזיקלי של יצירה בת אל-מוות זו. אכן שילוב מוצלח בין ישן לחדש, בין אמנות גבוהה ואמנות פופולארית.

ברגמן ביים את האופרה חליל הקסם של מוצרט עבור הטלוויזיה השוודית: הפקה מרהיבה, קסומה, ומלאת חיים, אהבת אדם ותפילה לאנושות טובה יותר, נאורה יותר, בה ישררו ערכי חופש, אור, אחווה, צדק ואמת. זוהי אופרה לא קצרה, אבל אני מקווה שמשהו מן הקסם המוצרטי, ומן האופרה הזו במיוחד, והיא האהובה עלי ביותר, הצליח לגעת גם בתלמידיי, אשר אופרה היא לא מדיום נגיש ביותר לאנשים צעירים. האם יוסף (שהגיע מצוייד בליברית, ועם הוריו להקרנה) וסהר (שהגיע עם אימו ואחותו) נהנו מן מחליל הקסם של ברגמן? קשה לי לדעת, זוהי אופרה המספרת אגדה פתלתלה למדי, אך מלאה ברעיונות אופטימיים של תקופת הנאורות, והמוזיקה היא שמיימית, יחידה במינה.

 

ברכה לסינמטק שדאג למבקריו לחג אמיתי בראש השנה, ואשר בדרכו הסינמטקית בירך אותנו בשנה מוזיקלית, באצמעות הקרנתן של שתי הפקות קולנועיות יפות של אופרה בלתי נשכחת זו. שאם לא, היינו נאלצים לחכות להפקה חדשה של האופרה הישראלית לחליל הקסם, באיזושהי עונה עתידית לא ידוע. ומי שלא היה שם, יוכל להנות מחליל הקסם רק במערכת הסטריאו, או לצפות בה במכשיר הוידיאו – או לטוס לחו"ל ולראות את חליל הקסם בבתי אופרה פחות פרוביציאליים בעולם, אשר מעלים אותה באופן תדיר. חזרתי לפני מספר שבועות מברלין, עיר מלאת תרבות ופעילות מוזיקלית. בברלין ישנם 3 בתי-אופרה והתוכניות בהן משתנות יומיומית (כ-7-10 אופרות בכל חודש – בכל בית-אופרה!) – אבל זוהי כבר אופרה אחרת ולרשימה אחרת. 
                                                                                

 

רישום עתיק של סירנה (קישור למאמר על האופרה רוסלקה ועל הסירנות, אשר כתבתי לעיתון הארץ).

שירת הסירנות מתוארת במיתולוגיה היוונית כהתגלמות ה"יפה", והמענג אשר ידע האדם.

 

[הרישום הופיע על ההזמנות לקונצרט התלמידים]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לכל תלמידי המוזיקה שלי שתהיה זו שנה מלאת מוזיקה יפה, התקדמות והנאה!!!

 

שנה של הרבה מוזיקה! אהבה והנאה מעולם של צלילים יפים.

שנה של יצירה וחוויה אמנותית – שנה של פסנתר, אורגן, חליל, וסירנה אשר שרה שיר מלא יופי.

                                        

 כי אין דבר יפה ממוזיקה!

 

 

 

 

"מוזיקה" או "מוסיקה"? אינה עוד שאלה טרחנית של מורה משועמם לעברית

ברשימה קודמת שלי: מדוע עולם ללא מוזיקה הוא עולם פגום ונעדר נחמה אנושית? ניסיתי לענות על השאלה מדוע אנו אוהבים מוזיקה? אחת מהחברות שלחה לי תגובה אישית וגם שאלה: "מדוע מוזיקה ולא מוסיקה?".

 

שאלה ממש מצויינת! ואכן הבלבול הוא גדול, כפי שמעיד שמו של החוג למוסיקולוגיה בו למדתי והפך להיות חלק מתוך בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל-אביב. כך קבלנו חזרה את ה-"ז" בשמה המתחדש של האקדמיה למוסיקה ז"ל, אשר עלה בידה לגייס שני נדבנים (היום קוראים להם "ספונסרים") – אחד עתיר ממון והשני מנצח בעל שם ידוע.

 

גם סוגיה זו חוזרת לחווית ילדות. היה לי חבר בשם תיאודור הולדהיים שהיה חבר קיבוץ בית אלפא. הוא היה מוזיקאי מחונן ומלחין מקורי שיצירתו פסקאליה זכתה לשבחים וביצועים רבים – ובצדק. תיאודור היה איש אשכולות. הוא היה משורר, כוריאוגרף, יוצר, אינטלקטואל אמיתי, אך גם אדם שהיה קשוב באופן אמיתי לדור הצעיר (ולי באופן אישי!).

 

כשהייתי בן 16 בזמן לימודי בבית הספר תלמה ילין, הזמין אותי תיאודור לביתו בקיבוץ לפגישה שנחרתה בזיכרוני והטביע בי את רשמה לכל חיי – הוא חי בקרבי ומותו היה לי הלם של ממש. את תיאודור הולדהיים הכרתי בכנס של תנועת רעות (לימים רעות-סדאקה) בימיה הראשונים, כשעוד היתה יוזמה בחיתוליה של קבוצת נוער של"י. תיאודור היה עבורי מורה, מדריך, חבר-בוגר ואיש יקר. הוא נתן לי ספר מאת המוזיקאי (צ'מבאליסט ופסנתרן) פרנק פלג בשם "דע את המוסיקה" וחשב שספר זה יתרום לי ויעשער את עולמי.

אך ראשית מילה על הספר הנפלא הזה של פלג. זהו ספר הפותח פתח להכרות עם עולם המוזיקה כפי ששום ספר בשפה העברית לא עושה. פלג כביכול מדריך בחור צעיר – כנראה דמות פיקטיבית בשם שמעון כיצד לבנות לעצמו ספריית תקליטים – בעידן שלפני ה-MP3 ותקליטורים המודרני. פרנק מדריך את שמעון ומלמד אותו את כל רזי המוזיקה: התקופות השונות, הסגנויות, הצורות, התיווי של המוזיקה, המלחינים הגדולים ושאר נושאים חשובים ומרכזיים להכרות, הבנה והנאה מעולם הצלילים הקסום. לצערי כבר אי-אפשר לרכוש את הספר הזה שיצא לאור ב-1973. משום מה עורך הספר (אבנר בהט) תיעתק את כותרת הספר עם התעתיק "מוסיקה" – אך לאורכו של הספר כולו, המילה מוסיקה/מוזיקה מופיע עם התעתיק שפלג בחר להשתמש בו, היינו "מוזיקה" – וזה נושאה של רשימה זו.
 
 
אם כן מוזיקה או מוסיקה? זאת השאלה! בתקופת עבודתי כעורך עיתון אופרה ותוכניות האופרה הישראלית, קיימתי ויכוח עם העורך הקודם של עיתון זה, האם לשנות את התעתיק מוסיקה לתעתיק מוזיקה? החלטתי להשאיר את התעתיק הישן: מוסיקה ולא לשנות למוזיקה – מה שאומר שלמסורת והמשכיות חיים משל עצמם ומהפכות (גם אם הן באופן התעתיק הלשוני) לא תמיד קל לחולל. נאלצתי להתרגל לתעתיק חדש. ולהקליד שוב ושוב את המילה מוסיקה (במקום מוזיקה).  לא אהבתי את זה ולא התרגלתי לזה. הקלדת המילה מוסיקה לא היתה אותנטית, היא הפכה עבורי למכאנית ולזרה, ותחושה מוזרה של שקר וזיוף ליווה אותה. ומדוע אני מתעקש לכתוב מוזיקה עם האות "ז"? לדברים אלו משמעות משום שלעיתים יש לתעתיקי שפה חשיבות ביחס להבנת הנושא. במילים אחרות, המטען שמילה עוצרת בתוכה, על מקורה האטימולוגי הוא משמעותי להבנת העניין כולו וליחס המתלווה למושג, מילה או סוגיה נדונה – ולא רק לבלשנים ולעורכים לשוניים.

 

אם כן, במה הדברים אמורים?


המילה מוזיקה מקורה מהמילה ביוונית (עתיקה) מוזה, וכך גם נהוג בשפות לועזיות אחרות. קיימות תשע המוזות. אלו הן אלות השירה הלירית (המוזיקה והנגינה בחליל), שירה אפית, היסטוריה, שירת אהבה, טרגדיה, שירי תהילה לאלים,מחול, קומדיה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה. המוזה, כך נשאר לקוות, קיימת גם במילה מוזיאון (ולא מוסיאון כמובן) – מקדשם של תשע אלות המוזה. המוזיאון מניח קיומה של מוזה גם מצד המוען (היוצר, מוסר השדר האמנותי, וגם מצד הנמען (קולט השדר – לענייניו המאזין, הצופה והקורא).

 

 

 

 

 

 

המוזה אינה עשויה לא מכסף וגם לא מזהב. היא רוחנית, מלאת השראה וחיונית לעשייה האמנותית. המוזה אינה מצטלמת טוב!

 

 

תשע המוזות הונהגו על ידי אפולו, הוא אל האור, היופי והאמנויות, ויחדיו הם הנעימו את זמנם של האלים היווניים בנגינה, בזמרה ובריקודים. עיקר תפקידן של המוזות היה להעניק השראה ליוצרים השונים, בעיקר למשוררים, למוזיקאים ולפילוסופים. תשע המוזות היו בנותיהם של זאוס (אל האלים), ומנמוסינה (אלת הזיכרון). זאוס ביקר את מנמוסינה במשך תשעה לילות רצופים, ובכל לילה תינה עימה אהבים. זו התעברה, וכעבור כשנה ילדה לזאוס תשע בנות – הן תשע המוזות. מסורות אחרות מייחסות את המוזות לזמן קדום יותר. על פי אחת המסורות מוצאן של המוזות מהאלה גאיה (אלת האדמה וראשית הכל) והאל אורניוס (אל השמיים).
 
מוזה היא אותו אובייקט מעורר חוויה ובעל מהות מופשטת, חמקמקה ובלתי גשמית, הקשורה וחיונית כל-כך ליצירה ולחוויה היצירתית. מוזה מושג הקשור לעולם בני האדם – עד כמה שאני יגישים לעולמם של בעלי החיים – במובן זה מוזה שייכת לעולם הנפש, היצירה, הדמיון והמימדים שעושים אותנו לאנושיים יותר וייצריים פחות. על כן מוזה הוא אותו דבר אשר כה חשוב לחוויה המוזיקאלית ולביטוי של יצירה מוזיקאלית. המוזה חיונית ליצירה, ביצוע ואפילו ולהנאה מאובייקט מוזיקאלי – אשר הוא אובייקט אחר לגמרי מאובייקטים אחרים. זהו אובייקט לו אנחנו מוכנים להתמסר, לשקוע בו – עד כדי איבוד שליטה ואיבוד עצמי. במילים אחרות, האמנות צריכה את המוזה (גם מצד יוצר האמנות וגם מצד קולט היצירה האמנותית), והמוזה היא חלק מחווית ההתמסרות, אשר כה חיונית לשם הנאה אמנותית מלאה ושלמה.

 

 
ליצירת האמנות יש מעמד מיוחד כאובייקט אליו אנו מגיבים באופן מיוחד ויוצא דופן – במושגים פילוסופיים או. השפה מכילה יחס זה כמו ברוב השפות. אנו אומרים: "היצירה הזו עושה לי משהו!"; "היצירה הזו מסעירה אותי!"; היצירה הזו מרגשת אותי!".

מדוע אנו מדברים באופן כזה על אמנות? משום שבאמנות ורק באמנות יחסי אובייקט סובייקט משתנים. יחסי אובייקט-סובייקט נטולי חפץ עניין, שהיו פעם שייכים לחוויה הדתית ולאמנות (ראו את ציורי המערות של האדם הפרהיסטורי וכן פסלי האלים של היוונים העתיקים) נשאר, בעולם ללא אלוהים (במושגיו של פרידריך ניטשה), קיים עדיין בחוויה האמנויות ואין בילתה. אנחנו מתמסרים לאמנות ומוכנים ללכת שבי אחרי האובייקטים מקסימים אותנו. יתרה מזאת, גם אם האמנות כוזבת ומשלה (ואולי דווקא בגלל דבר זה) אנחנו מוכנים להתמסר לה, משום שהאמנות טומנת בחובה הבטחה לעולם טוב יותר, לעולם של הבטחת הטוב.

 

 

 

סירנה מן המאה ה- 4-5 לפני הספירה: הסירנות שרות כה יפה, אך זה גם מסוכן מאוד.

 

 

אנחנו מוקסמים כמו בסיפור ההומרי הנפלא והמחכים על אודיסאוס (מלך איתקה) ומפגשו עם הסירנות ששירתן משכרת ומענגת את אודיסיאוס עד שהוא צריך לאטום את אוזניו, פן יאבד את עצמיותו ויתמסר כולו לטבע המענג ולעולם שכולו טוב. איזוהי אמנות יותר ראויה ממוזיקה אשר מציעה לנו קומפוזיציה אחרת של חיים? במושגיו של תיאודור אדורנו המוזיקה היא האחר לחלוטין, ואם נרצה: חיים אוטופיים מלאי עונג צרוף. הפילוסופים הגרמנים עסקו בתזה זו (אגב, תזה ולא תסה!) באופן מעמיק ואינטנסיבי. הפילוסופים הגדולים של האסתטיקה, כמו הוגי דעות מן המאה ה-19 חיברו על תזת המוזיקה כביטוי האנושי הגבוה ביותר חיבורים נפלאים – שילר והיינה הם רק שני מייצגים מובהקים של תפיסה הומאנית זו. 
 
ניטשה ממשיך מסורת זו, ובכתביו הרבים הוא מקנה למוזיקה את הבכורה באמנויות, בעקבותיו אנשי אסכולת פרנקפורט פיתחו פילוסופיה אמנציפאטורית, בה האמנות היא הנחמה והגאולה בעולם פגום בו חיים בני אדם שחייהם ניזוקו. אגב, ראו את המוטו של בלוג זה: "רסיסי השתקפויות מחיים (שניזוקו)".
 
אפשר להתנחם באמנות; אפשר וראוי ליצור מוזיקה ובכך להרים ולהפוך אותנו ל"בני אדם בני-מינם" (מלאים ואנושיים) אשר אמנותמוזיקה בפרט) היא לחם חוקם לא פחות מלחם חיטה – מאכל לגופנו הגשמי.
 
 
 
 
 

 

אודיסאוס ומפגשו עם הסירנות: ציור רומי מהמאה הראשונה לספירה מהעיר פומפאי