ממנדלסון עד שנברג דרך ואגנר ומאהלר: דיווח מהרצאתו של משה צוקרמן בסגרת במכון ליאו בק בירושלים

 
לפני מספר שבועות עליתי לירושלים לשמוע הרצאה של משה צוקרמן, שהוא גם מוזיקולוג, חוץ מהיותו איש אשכולות בפני עצמו. הנושא היה "ריכארד ואגנר ו'היהדות המוזיקה'" –  נושא שהוא קרוב לליבי וכבר כתבתי עליו מספר רשימות במדור ריכארד ואגנר בבלוג זה.
 
את תחילת היכרותי עם הגותו ודמותו של ואגנר אני חב לאותו אדם ולשני מאמריו על ואגנר. מאמר אחד עוסק בעיקרון ה"לייט-מוטיב" הוואגנריאני אותו קראתי בספרון קצר פרי עטו על המוזיקה ומה שמסיס לה. המאמר השני הוא רחב יריעה, ומתפלמס עם מהפכנותו ושמרנותו של ואגנר, אשר ראשית דרכו נימצא אותו על הבריקדות עם מהפכיי 1848 בדרזדן, ואחריתו תחת חסותו של לודביג השני (מלך באווריה) , שמימן ליוצר הגאון הקמת בית האופרה חדשני בכול מובן שהוא, בעיר הדרום גרמנית ביירוט, ושנחנך בשנת 1876 בביצועה המלא של מחזור טבעת הניבלונג. אני זוכר שאת המאמר בזמנים בלעתי בשקיקה, גם על רקע העובדה המצערת כי החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטת ת"א לא למדנו כמעט דבר על ריכארד ואגנר חוץ מאשר את נושא טריסטאן פורץ הדרך ותרומתו לתולדות המוזיקה. תנאים לרומן אהבים לא היו כאן. ואלי מה שסיקרן אותי היתה השאלה האם הסתירו מפני משהו שהייתי צריך לדעת? ואם כן, אזי יש משהו מעליב בידיעה הזו. מאז כבר נכחתי בסמינר של משה צוקרמן על דמותו, פועלו וההקשרים השונים שעולים (שפרט במחוזותינו הפרובינציאליים משהו).
 
החלטתי לעלות לעיר הקודש כדי לשמוע את צוקרמן מסכם בשעה וחצי פחות ויותר את ידיעותיו הרבות על המלחין המוחרם משום שעניין אותי כיצד לוכדים את הסוגיה הקרויה ריכארד ואגנר להרצאה יחידה ויתרה מכך כיצד מכניסים את המלחין וההוגה האנטישמי הזה לתוך סדרת הרצאות על מלחינים יהודיים, ואודה שאם לוקחים את הדברים באופן הדיאלקטי, כפי שצוקרמן בנה את הרצאתו, הרי הכללתו של ואגנר בסדרה העוסקת במלחינים יהודים making sense ואפילו משתלבת באופן טבעי בטיעון הכללי העומד ביסוד סדרת ההרצאות הזו. על אחת כמה וכמה, אם נקודת הכובד של ההרצאה היא מאמרו של אותו אנטישמי ידוע לשמצה ("היהדות המוזיקה") הרי הכללתו של ואגנר במהלך טיעוני מסוג זה הוא טבעי ואינו בגדר דיסוננס שאינו בא על פתרונו – אם לצטט משהו מתוך האסתטיקה הוואגנריאנית.

אין ביכולתי לפרוט את כול מה שעלה בהרצאה רבת קהל יקי ירושלמי באולם הדחוס של מכון ליאו בק, וכמובן לא להשמיע את קטעי המוזיקה הנפלאה של ואגנר אשר הושמעו באותו ערב ירושלמי קריר.

ולמעוניינים בתקציר של ההרצאה, ללא עיבוד ואיבוד,  אני מצרף קישור לרשימה של משה צוקרמן שמסכמת את מה שעלה באותו ערב, ומסכמת גם את פועלו ואת דמותו הקונטרברסאלית של היוצר הגאון הזה: ריכארד ואגנר.  

 

 

מאהלר בירושלים – חיים חסרי כבוד או אמנות נשגבת? לכאורה דילמה פשוטה המציאות מורכבת מעט יותר.

היום תתקיים ההרצאה השלישית בסדרה המוזיקלית של מכון ליאו בק על המלחין הגדול גוסטב מאהלר. כמדומני שגם בירושלים אין רחוב על שמו של ריכארד ואגנר, אבל גם גוסטב מאהלר לא זכה להיות מונצח כראוי ברחובות תל אביב וירושלים גם יחד. הפילהרמונית הישראלית היא אלופה בנגינת מאהלר, ומאהלר הוא שובר קופות ואחד המלחינים המבוצעים ביותר על ידי התזמורת הממלכתית הזו. גם היינה לא זכה להנצחה ראויה לשמה, והמקרה של מאהלר הוא די דומה. הוא המיר את הדת היהודית לתוכה נולד, כמו שהוא לובש חליפה מתאימה לשם ניצוח על האופרה הוינאית אותה ניהל בשנותיה הגדולות. משנות ה-60 של המאה הקודמת אפשר לדבר על תחייה גדולה של המוזיקה של מאהלר.

– מהי סיבת עליית הפופולאריות של המוזיקה הסימפונית של מאהלר היום, בעיקר 10 הסימפוניות שלו ולא חמישת מחזורי השירה הנפלאים שלו?
– מדוע משנות ה-60 של המאה הקודמת החלו לבצע את הסימפוניות של מאהלר כחלק מרכזי של רפרטואר התזמורות הסימפוניות?
– האם יש במוזיקה של מאהלר "יסודות יהודיים"?
– מדוע תיאודור אדורנו, שחיבר ספר שלם על המלחין הגדול, כתב: "מאהלר מעורר את כעסם של מי שחיים בשלום עם העולם, כי הוא מראה להם מה היו צריכים לאסור על עצמם. אמנותו, המונעת  באי-שביעות רצון מן העולם איננה הולמת את הנורמות שלהם. זוהי ההזדמנות של העולם להכריז על ניצחונו".ומה משמעותה של הכותרת המובעת כשאלה: גוסטב מאהלר – קתוליות יהודית?

היום פגישה שלישית בסדרה: "גוסטב מאהלר – קתוליות יהודית?"
יום רביעי, 18.03.2009, 19:00, מכון ליאו בק, רחוב בוסתנאי 33 ירושלים.

 
 

"חירות היא לעולם חירותם של החושבים אחרת" רוזה לוקסמבורג (הזמנה ליום עיון)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עמדה עקרונית בלתי מתפשרת שהיא אנטי לאומיות ואנטי טוטאליטריסטית היא תרומתה של לוקסמבורג למרקסיזם מעבר למרטיריות המגולמת במותה הטרגי. המרקסיזם הלוקסמבורגי הוא זר לבולשביזם האנטי דמוקרטי והוא גם לסוציאל דמוקרטיה הפרלמנטאריסטית-בורגנית. לוקסמבורג מעוררת מחשבות חדשות על עתיד אחר למציאות הדיכוי והניצול – אז, כמו היום.

 

מורשתה של רוזה לוקסמבורג והשמאל הגרמני והישראלי

 

 

09:30 – 10:00 פתיחת הכנס

* דר' אנגליקה טים, מנהלת קרן רוזה לוקסמבורג בישראל

* שגריר גרמניה בישראל, דר' הרלד קינדרמן

* דר' פלוריאן וייס, מנכ"ל קרן רוזה לוקסמבורג, ברלין

10:00 – 11:30 רוזה לוקסמבורג – מהפכנית ואינטרנציונליסטית יהודיה

מנחה: דר' דטלף נאקאת, קרן רוזה לוקסמבורג, ברנדנבורג

* דר' לודגר הייד, דיסבורג: יהודים במפלגות השמאל הגרמניות בין השנים

1912 – 1933 : סוציאליזם – לאומנות / ציונות – פציפיזם – אנטישמיות

* פרופ' אנליז לשיצה, ברלין: רוזה לוקסמבורג – להט וחזון למען עולם טוב יותר

* קטעים מתוך הסרט "רוזה לוקסמבורג" של מרגרטה פון טרוטה

12:00 – 13:30 עקבותיה של רוזה לוקסמבורג בפלשתינה / ישראל

מנחה: דר' אנגליקה טים

* נטשה גורדינסקי, האוניברסיטה העברית, ירושלים: רוזה לוקסמבורג

 

לא נעים לומר, אבל כמה מדוברי הכנס יכולים ללמוד משנה אחת או שתיים מרוזה האדומה: מהפכנית, דמוקרטית ואנטי מיליטאריסטית – אפרופו השאלה היהודית והציונות ועתיד הסוציאליזם.

 

כמסאית – על פי "מכתבים מבית הסוהר" בתרגומה של לאה גולדברג

* שולמית אלוני, חברת כנסת לשעבר מטעם ר"ץ / מרצ ושרת החינוך לשעבר:

הרהורים אודות רוזה לוקסמבורג – נימה אישית

* יאיר צבן, חבר כנסת לשעבר מטעם מרצ: מה הייתה רוזה לוקסמבורג עבור בני דורי?

13:30 – 14:30 הפסקת צהריים

14:30 – 16:00 מורשתה של רוזה לוקסמבורג והשמאל בימינו

מנחה: פרופ' משה צימרמן, האוניברסיטה העברית, ירושלים

* דר' דב חנין, חבר כנסת מטעם חד"ש: רוזה לוקסמבורג והשמאל הישראלי של היום

* פטרה פאו, חברת הבונדסטאג מטעם מפלגת ה- Linke וסגנית נשיא הבונדסטאג:

"חירות היא לעולם חרותם של החושבים אחרת" – רוזה לוקסמבורג והשמאל הגרמני של היום

16:15 – 17:30 רב שיח: רוזה לוקסמבורג – עדיין מודרנית ואקטואלית?

בהנחייתו של פרופ' משה צוקרמן, אוניברסיטת תל אביב

* פרופ' משה צימרמן, האוניברסיטה העברית, ירושלים

* דר' תמר גוז'נסקי, חברת כנסת לשעבר מטעם חד"ש

* ברברה סבירסקי, מנהלת מרכז אדוה

* פרופ' גדי אלגזי, אוניברסיטת תל אביב

 

דברי סיכום: דר' אנגליקה טים

הכנס יערך בשפות עברית וגרמנית בתרגום סימולטני.

קרן רוזה לוקסמבורג מתכבדת להזמינכם לכנס לרגל חנוכת משרדה בישראל

וצאת מהדורה מחודשת של ספרה של רוזה לוקסמבורג

"מכתבים מבית הסוהר" בתרגומה של לאה גולדברג

מורשתה של רוזה לוקסמבורג והשמאל הגרמני והישראלי

יום חמישי , ה- 12 במארס 2009

בית סוקולוב (בית העתונאים), רח' קפלן 4, תל אביב

 

 

 

9.00-09.30 Empfang und Anmeldung

9.30-10.00 Eröffnung

* Dr. Angelika Timm, Leiterin des Büros der Rosa-Luxemburg-Stiftung in Israel

* H.E. Dr. Dr. h.c. Harald Kindermann, Botschafter der Bundesrepublik Deutschland

* Dr. Florian Weis, Geschäftsführer der Rosa-Luxemburg-Stiftung, Berlin

10.00-11.30 Rosa Luxemburg – Jüdische Revolutionärin und Internationalistin

Moderation: Dr. Detlef Nakath, Rosa-Luxemburg-Stiftung, Brandenburg

* Dr. Ludger Heid, Duisburg: Juden in den deutschen Linksparteien 1912-1933:

Sozialismus – Nationalismus/Zionismus – Pazifismus – Antisemitismus

* Prof. Dr. Annelies Laschitza, Berlin: Rosa Luxemburg – Mit Leidenschaft und Vision für eine bessere Welt

* Ausschnitte aus dem Film „Rosa Luxemburg“ von Margarethe von Trotta

12.00-13.30 Spuren Rosa Luxemburgs in Palästina/Israel

Moderation: Dr. Angelika Timm

* Natascha Gordinsky, Hebräische Universität Jerusalem: Rosa Luxemburg als Essayistin

– "Briefe aus dem Gefängnis" in der Übersetzung von Lea Goldberg

* Shulamit Aloni, ehem. Knessetmitglied RAZ/MEREZ u. ehem. Bildungsministerin:

Nachdenken über Rosa Luxemburg – Ein persönliches Wort

*Yair Zaban, ehem. Knessetabgeordneter MEREZ: Was bedeutet Rosa meiner Generation?

13.30-14.30 Mittagspause

14.30-16.00 Das Vermächtnis Rosa Luxemburgs für heutige Linke

Moderation: Prof. Dr. Moshe Zimmermann, Hebräische Universität Jerusalem

* Dr. Dov Khenin, Knessetmitglied CHADASCH: Rosa Luxemburg und die israelische Linke heute

* Petra Pau, MdB Die LINKE, Vizepräsidentin des Deutschen Bundestags: „Freiheit ist immer

Freiheit der Andersdenkenden“ – Rosa Luxemburg und die heutige deutsche Linke

16.15-17.30 Podiumsgespräch: Rosa Luxemburg – aktuell und modern?

Leitung: Prof. Dr. Moshe Zuckermann, Universität Tel Aviv

* Prof. Dr. Moshe Zimmermann, Hebräische Universität Jerusalem

* Dr. Tamar Gozansky, ehem. Knessetabgeordnete CHADASCH

* Barbara Swirski, Direktorin ADVA Center

* Prof. Dr. Gadi Algasi, Universität Tel Aviv

Abschlusswort: Dr. Angelika Timm

Das Symposium findet in deutscher und hebräischer Sprache mit Simultanübersetzung statt.

Die Rosa-Luxemburg-Stiftung

beehrt sich, Sie aus Anlass der Eröffnung ihres Israel-Büros und der Neuauflage Rosa Luxemburgs

„Briefe aus dem Gefängnis“ in der Übersetzung von Lea Goldberg zu einem Symposium einzuladen

Das Vermächtnis Rosa Luxemburgs

für deutsche und israelische Linke

Donnerstag, 12. März 2009

Beit Sokolov (Tel Aviv Journalists Association), 4 Kaplan St, Tel Aviv

 

 

 

"במה לבנה" פרויקט נפלא שבסיסו תיקון לעולם תיאטרון עייף ובלתי רלבנטי – חוויה תיאטרונית אחרת

 

 

במה לבנה

 

במה לבנה הוא פרויקט של החוג לתיאטרון של אונ' ת"א שמוסיף נדבך אמנותי לאותם ערבי חג השבועות שבהם מתקיימים ערב חברותה ולימוד כסוג של תרבות יהודית לא דתית בהכרח.

מן יצירת תרבות יהודית בעלת פנים הומאניות ופלורליסטיות  לתרבות יהודית אחרת – יש שיאמרו קיימת, אחרים יטילו ספק בעצם קיומה. על כל פנים במה לבנה היא יוזמה של אנשי התיאטרון האקדמי בתל אביב אשר חולמים על תרבות תיאטרון אחרת, דמוקרטית, מעוררת מחשבה, יצירתית ואנטי אליטיסטי – מתברר שזה אפשרי, לפחות אפשר לסמן את האופק האוטופי של אמנות התיאטרון.
 
במה לבנה מתקיימת בלילה לבן שלם. מתחילת הלילה ועד אור הבוקר, ומוקדש ללימודי תיאטרון עיוני ומעשי.

 

זוהי יוזמה סטודנטיאלית אשר הצליחה להדביק את ראש החוג לתיאטרון, את מינהל הפקולטה, ואת אגודת הסטודנטים שהחליטו להציג במשך לילה שלם מהי אמנות התיאטרון, ולהציע לקהל הרחב הזדמנות יוצאת דופן לחוות את המדיום התיאטרוני באופן יותר קרוב וישיר וללא מחיצות נוקשות שבין במה לקהל.

הסטודנטים למדו על חג השבועות והכינו לילה לבן שלם עם אירועים שיתקיימו במקביל בכל רחבי בניין מכסיקו (הפקולטה לאמנויות).

היו שם 3 מושבים אקדמיים לאורך כל הלילה העוסקים ב לילה לבן בתיאטרון , בתיאטרון חקלאי וביסודות הקומדיה הויזואלית, תיאטרון אימפרוביזציה שהכיל חמש סדנאות שונות, המאפשרות לקהל שאינו מהתחום להתנסה באופן מעשי בעבודה עם הגוף, הטקסט וכל האפשרויות הבלתי מוגבלות שהתיאטרון יכול לייצר וכמובן תיאטרון פורום לו אני מקדיש את הרשימה הזו.

בניין מכסיקו, אוניברסיטת ת"א, שעה 03:00 בבוקר ואני עדיין מחכה להצגה האחרונה אוכלים – בכורה חגיגית לעיבוד הביכורים של תלמידי החוג למחזה של יעקב שבתאי. מההצגה אוכלים פחות נהניתי. המחזה לטעמי, לא ממש מתרומם, הוא לא מפותח כראוי ושטוח למדי. אך אולי הייתי כבר עייף – כן! בשעה 04:00 כבר הייתי עייף מאוד.

לפני זה הייתי בחצי סדנה של תיאטרון מדרש שהונחתה בחביבות רבה והיתה בעצמה מאוד חביבה – היכן ששקספיר פוגש את הרבי מלובאביץ'. וגם ביקרתי לזמן קצר בסדנה של תיאטרון בובות, אבל לא היה לי חשק לבנות בובה, אז עזבתי.

התחלנו במספר תרגילי חימום כדי להשיר את הקרח ובעיקר ליצור אווירה אחרת לגמרי – משוחררת יותר ומסירה מחיצות בין שחקניות לקהל. היה כייף אמיתי! זה הזכיר לי את לימודי הפסיכותרפיה שלי שנפתחו תמידי שמין חימום כזה, כדי להיכנס למוד משחקי.

אחרי החימום החושני, המעורר ומקרב הלבבות, נגשנו לעבודה. התיישבנו ומרכז הסדנה, חן אלון, הסביר בקצרה את הרציונאל העומד בבסיסו של תיאטרון פורום ושיטת הג'וקר, עליה התוודעתי בפעם הראשונה בערב זה – ותוכלו לקרוא על מקורותיה הרעיוניים, ועל עקרונותיה הבסיסיים בתיבה בתחתית הרשימה. 
 
השחקניות המרוגשות הציגו שלוש סצנות קצרות שבסיסם סיטואליה של ניצול והשפלה. הקהל בחר באופן דמוקרטי סצנה אחת, מתוך ה-3 בכוונה לעבוד איתה (בדומה למה שקורה בסדנת פסיכותרפיה). הסיטואציה שנבחרה היתה סיטואציה של בחורה אשר עברה אונס בבר (כביכול משום שהיא לבושה חושפני מדי). היא נתקלת באדישות אנטיפטית מצד אחת מחברותיה, וחמור יותר מצד הממסד, בדמותה של שוטרת אשר הדבר האחרון שמעניין אותה (בזמן שהיא מנהלת שיחה בטלה עם בעלה) הוא לקחת עדות מאותו קורבן אונס – ולמעשה לעשות את מה שכל אחד ואחת מאיתנו מצפים ממנה לעשות באותו רגע.
 

 

הקהל הוזמן לקרוא עצור ולהציע התפתחות חלופית למהלך העלילה, תוך שהוא מתבקש לשחק את התפקיד האופן שהוא חושב שנכון יותר להוביל את העלילה באופן שניראה לו נכון לקרות, על פי ערכיו ונורמות חייו האישיים.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התמונות יכולות אולי להעביר משהו מאותה חוויה של שחקנים, המתחלפים מתוך הקהל שהרגיש צורך להגיב ולקחת צד בסיטואציה המשפילה אשר מוצגת מולו ולהציע לה תיקון – אפרופו תיקון חצות של חג השבועות.

 

 

תיקון ליל שבועות הוא כינוי ללימוד התורה המסורתי בליל חג השבועות הנמשך כל הלילה. הכוונה של היוזמים היתה להעתיק את המשמעות של החג ואת המנהג העתיק של לימוד תורה אל תוך הלילה, ולהרחיבו לתוך העולם התיאטרון: מצד אחד יצירת חיבור למסורת היהודית, ומצד שני טעינת המסורת בתכנים מעולם התיאטרון.

היה מרתק! "הקהל" לקח חלק פעיל וחלקו גם העיד בסופה של הסדנה כי יצא בתובנות חדשות בעקבות המהלך התיאטרוני הזה. "הקהל" לקח עמדה ולא נירתע לשחקן, מה שהפך את כולנו לשחקנים בפוטנציה; ללא חשש להיכנס לסיטואציה של אימפרוביזציה. כל העת התקיים דין ודברים פעיל מצד "הקהל" שניסה לעשות לאותה סיטואציה מדכאת ומשפילה תיקון ברוח אמנציפטורית והומאנית, והרי עיקרון התיקון עצמו עומד בבסיסו של תיקון חצות של חג השבועות – מתברר שאפשר להוציא מהחגים הללו גם מסר נאור, הומניסטי ומשחרר. 
 

 

 

 

 

 

תיאטרון פורום ושיטת הג'וקר

(אסכול פרנקפורט+פריירה+תיאטרון=אוגוסט בואל)

 

תיאטרון פורום הוא התפתחות משיטת הג'וקר שהתכוננה לה על ידי אוגוסט בואל. בואל פיתח את שיטת הג'וקר במטרתה להפוך מחזות לנגישים ובעלי משמעות פוליטית וחינוכית עבור אוכלוסיות בעלות רמת דיכוי חברתי ופוליטי על בסיס שתי הגויות מרכזיות: הראשונה והקודמת היא ההגות התיאורטית של הוגי אסכולת פרנקפורט. הוגי אותה אסכולה ביניהם תיאודור אדורנו, מקס הורקהיימר, הרברט מרקוזה ואריך פרום העסיקו את עצמם בבעיית האידיאולוגיה, במובנה המרקסי כתודעה כוזבת. נקודת המוצא של אנשי האסכולה היא כי תודעה כוזבת היא האופן שהקפיטליזם בשלב המאוחר שלו משמר מציאות של ניצול ודיכוי באמצעות אידיאולוגיה, אשר מצמיתה עת תודעת ההמונים מראיית המציאות החברתית-פוליטית לאשורה. ההמון אינו יודע שהוא מנוצל, וגם אם חש בכך תולה את הסיבות לניצולו בגורמים הלא נכונים. תודעה זו מובנית באמצעות "מבנה העל", כלומר אמצעי התקשורת, תרבות ההמונים, הבידור המסחרי וכן דרך מוסדות דתיים התומכים בסדר הקיים. גורמים אלה מאפשרים למעמדות הדומיננטיים לשמור על כוחם. ההגות התיאורטית השנייה שהשפיע על בואל היא ההגות החינוכית של המחנך הברזילאי פאולו פריירה (שספרו החשוב מ-1970 פדגוגיה של מדוכאים תורגם אפילו לעברית). פריירה אשר הושפע מהגותם של הפרנקפורטאים, טוען כי החינוך מועד לכישלון מכמה סיבות: ראשית, הוא מתבצע בשיטה הבנקאית שבה המורה מפקיד ידע בראשו של התלמיד, מה שמגדיר מערכת יחסים חד-צדדית והיררכית ( מפקיד ומופקד). במסגרת מערכת יחסים זו, המורה מלמד פתרונות לבעיות שונות ועל ידי כך מגדיר עצמו כמי שיודע בניגוד לתלמיד שאינו יודע. על-פי פריירה, חינוך טוב מתבצע בדיאלוג מתמשך ואותנטי שבו כולם מלמדים וכולם לומדים. תפקידו של המורה, בחינוך זה, הוא להציב בעיות (בניגוד לפתרונות) עליהן יחשבו הוא ושאר התלמידים ביחד. פריירה גם השפיע על מספר זרמים בחינוך הדמוקרטי, אך השפעתו על בואל היתה גדולה. 
 

בבסיס התיאוריה של שיטת הג'וקר 3 עקרונות

 

הזרה (השחקן משוחק באופן שיוצר מרחק בינו לבין הדמות המשוחקת. הדמויות בהפקות שיטת הגו'קר אינן משוחקות על ידי אותו השחקן אלא על ידי כמה שחקנים, שמחליפים ביניהם תפקידים. סגנון המשחק גם יכול להשתנות מסצנה לסצנה ואפילו באותו הסצנה. פעולות אלה מתבצעות כדי לאפשר לקהל לשבור את ההזדהות האוטומטית שהוא יוצר עם הדמויות, ועם העלילה, ועל ידי כך לחשוב על המחזה, ועל אפשרויות הפירוש שלו באופן ביקורתי – להיעשות רפלקטיבי ולהסתכל על המעשה התיאטרוני מבחוץ, תוך כדי אובייקטיביזציה של הסיטואציה התיאטרונית).
דמות הגו'קר (שחקן שיכול לשחק את אחד התפקידים בהצגה, או לא לקחת חלק במערך הדמויות של ההצגה. הוא יכול להיות שחקן אחד, או קבוצת שחקנים. הוא רשאי להפריע לסצנות, להיכנס אליהן, לתקשר עם הקהל, לראיין אנשים או דמויות, לעורר דיון, להעיר הערות, ולעשות כל מה שיהפוך את ההצגה לנגישה ורלוונטית מבחינה חינוכית ופוליטית, עבור קהילה מקומית. הג'וקר מסביר לקהל כל מה שדרוש לו בכדי שייקח חלק אקטיבי במופע. תפקידי דמות הג'וקר בתיאטרון פורום הם: להנחות את המופע, לעורר את הקהל להשתתף, לדאוג לסדר, לעצור פעולה כאשר מוצעים פתרונות בלתי מציאותיים).
מבנה המופע (מבנה המופע בשיטת הג'וקר, נועד להגדיל את ההשפעה בחינוכית-פוליטית של ההצגה. על פי רוב מקדישים את האירוע התיאטרוני לאדם אשר רלוונטי לקהל, כך נוצר קשר ישיר בין ההצגה והעולם האמיתי).
 

כיצד פועל תיאטרון פורום

הצגת הדיכוי: השחקנים המקצועיים או חברי הקהילה מגיעים אל הקהילה ומציגים סיטואציה של דיכוי שנגמרת לרעת המדוכא. לאחר מכן מוצגת הסיטואציה שוב (לעיתים בקצרה). כניסה להצגה- במהלך ההצגה יכול כל צופה-שחקן לצעוק "עצור" ולהחליף את השחקן שמשחק את המדוכא. הצעת פתרונות- השחקן המחליף מנסה למצוא פתרונות לדיכוי שמוצג בסיטואציה. באותו זמן, השחקן המוחלף עומד בצד הבמה ומציע לו הערות והצעות. הקהל עוזר לצופה-שחקן מחליף. אם השחקן המחליף מציע הצעות שאינן מציאותיות ניתח לעצור אותו ולנסות רעיונות אחרים.
מניעת פתרונות: לאחר שמתבצע החילף אין הנחות. השחקנים שמשחקים את המדכאים מנסים להביא את הסיטואציה לסופה הקודם- המדכא. מתן במה למשתתפים שונים-  אם שחקן-מחליף לא הצליח להביא לסיום טוב את הסיטואציה,  עולה שחקן אחר מהקהל ומנסה אפשרות אחרת.
הצגת הדיכוי מחדש: לאחר שאחד הצופים הצליח להסיר דיכוי יכולים הצופים להחליף את השחקנים המדכאים ולנסות למצוא דרכים אחרות לדכא את המדוכאים. 
 

תיאטרון פורום ושיטת הג'וקר (אוגוסט בואל)

 

תיאטרון פורום הוא התפתחות משיטת הג'וקר שהתכוננה לה על ידי אוגוסט בואל. בואל פיתח את שיטת הג'וקר במטרתה להפוך מחזות לנגישים ובעלי משמעות פוליטית וחינוכית עבור אוכלוסיות בעלות רמת דיכוי חברתי ופוליטי על בסיס שתי הגויות מרכזיות: הראשונה והקודמת היא ההגות התיאורטית של הוגי אסכולת פרנקפורט. הוגי אותה אסכולה ביניהם תיאודור אדורנו, מקס הורקהיימר, הרברט מרקוזה ואריך פרום העסיקו את עצמם בבעיית האידיאולוגיה, במובנה המרקסי כתודעה כוזבת. נקודת המוצא של אנשי האסכולה היא כי תודעה כוזבת היא האופן שהקפיטליזם בשלב המאוחר שלו משמר מציאות של ניצול ודיכוי באמצעות אידיאולוגיה, אשר מצמיתה עת תודעת ההמונים מראיית המציאות החברתית-פוליטית לאשורה. ההמון אינו יודע שהוא מנוצל, וגם אם חש בכך תולה את הסיבות לניצולו בגורמים הלא נכונים. תודעה זו מובנית באמצעות "מבנה העל", כלומר אמצעי התקשורת, תרבות ההמונים, הבידור המסחרי וכן דרך מוסדות דתיים התומכים בסדר הקיים. גורמים אלה מאפשרים למעמדות הדומיננטיים לשמור על כוחם. ההגות התיאורטית השנייה שהשפיע על בואל היא ההגות החינוכית של המחנך הברזילאי פאולו פריירה (שספרו החשוב מ-1970 פדגוגיה של מדוכאים תורגם אפילו לעברית). פריירה אשר הושפע מהגותם של הפרנקפורטאים, טוען כי החינוך מועד לכישלון מכמה סיבות: ראשית, הוא מתבצע בשיטה הבנקאית שבה המורה מפקיד ידע בראשו של התלמיד, מה שמגדיר מערכת יחסים חד-צדדית והיררכית ( מפקיד ומופקד). במסגרת מערכת יחסים זו, המורה מלמד פתרונות לבעיות שונות ועל ידי כך מגדיר עצמו כמי שיודע בניגוד לתלמיד שאינו יודע. על-פי פריירה, חינוך טוב מתבצע בדיאלוג מתמשך ואותנטי שבו כולם מלמדים וכולם לומדים. תפקידו של המורה, בחינוך זה, הוא להציב בעיות (בניגוד לפתרונות) עליהן יחשבו הוא ושאר התלמידים ביחד. פריירה גם השפיע על מספר זרמים בחינוך הדמוקרטי, אך השפעתו על בואל היתה גדולה. 
 

שלושה ציטוטים חשובים של אבי תיאטרון פורום אוגוסט בואל:

"הדיאלוג צריך להיות דרכה של האנושות. כל מערכות היחסים עלולות להפוך למונולוג. גבר ואישה- אחד הופך לשחקן והשני לקהל. גזעים- גזע אחד הופך להיות זה שקובע את אמות המידה ליופי וכו'. ארצות צריכות לנהל דיאלוג, אבל אחת הופכת להיות השחקן והשנייה צופה. יחסי אנוש, אהבה, צריכים להיות דיאלוג, אבל אחד הופך להיות פעיל והשני סביל. זהו דיכוי- כל הדיאלוגים שהופכים למונולוגים…".

"תיאטרון פורום אינו פרופגנדה. הוא אינו תיאטרון דידקטי מיושן. זהו תיאטרון פדגוגי מכיוון שאנו לומדים בו ביחד, שחקנים וקהל".
  
"בתיאטרון מקדשים זאת. יש מקום מיוחד לשחקנים ומקום לקהל… המונולוג הראשון שצריך לשבור הוא זה של התיאטרון. זה לא צריך להיות צופים שמתמחים בלהקשיב ולצפות בשחקנים שמתמחים בלהיות סופר אנשים. כולנו צריכים להתמחות בלהיות אנשים. מכיוון שלשחק משמעו להיות אדם".

[החומרים מעובדים מתוך האתר של עדי ברק תיאטרון פלייבק]

 

 

ערב השקה לספרם החדש של אופיר ואזולאי: "משטר זה שאינו אחד" – הסיפור האחר של 41 שנות הכיבוש הישראלי

 
 

משטר זה שאינו אחד: כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר  (1967 –       )

 

מאת אריאלה אזולאי ועדי אופיר

 

הוצאת רסלינג, 2008

 

ערב השקה לכבוד הוצאת הספר בחנות תולעת ספרים
27.05.08 

 

השבוע בגלריה זוכרות

ערב נוסף לרגל הוצאת הספר יתקיים ביום רביעי ה-11 ליוני בשעה 20:30.

ידברו בו חיים דעואל לוסקי, דלית באום ונאוואף עתאמנה.

גלריה זוכרות

אבן גבירול 61 תל אביב – יפו

את הערב פתח עידן צבעוני מהוצאת רסלינג במספר מילות ברכה שניסו להצביע על חשיבותו של הספר לשיח על הכיבוש בישראל וחשיבותה של הוצאת רסלינג אשר בדיוק בשביל ספר מאין זה קיימת ומצדיקה את קיומה.

אחרי צבעוני דיברו מספר שיא של דוברים ומברכים: ראיף זריק, אורית קמיר, אורן יפתחאל, סמדר בן נתן וענת מטר.

הערב הסתיים בדברים קצרים של מחברי הספר, ללא פתיחת הדיון לקהל הנוכחים – מה שהיה לו הצדקה על רקע השעה המאוחרת (ולמעשה סגירתה של החנות החשובה הזו, אשר נותנת במה לספרים חשובים והזדמנות למפגש בלתי אמצעי של קהל הקוראים והמתעניינים עם מחבריהם של ספרים חשובים.

 

אנקדוטה מדכדכת

מדכדכת משהו היתה האנקדוטה שסיפור אופיר לקראת סיום הערב. עיתונאי ממוסף ספרים של הארץ בא לראיין את המחברים (מה שכנראה לא יתפרסם בסופו של דבר בעיתון), ושאל שאלה פרובוקטיבית משהו ומטרידה: "מדוע אתם כותבים כל זה, הרי הישראלים יודעים טוב היכן הם חיים, והם גם יודעים טוב מה מחירו של הכיבוש, וכמה שהוא אלים ולא אנושי, והם מעדיפים בסיכומו של דבר לקיים את המציאות הזו ולהתמיד במעשה הכיבוש, למרות כל מה שאתם כותבים".

אופיר השאיר את האנקדוטה הזו פתוחה וגם אמר כי היא עדיין מטרידה אותו. מי יודע, אולי פתח לספר נוסף?

 

הספר החדש של אזולאי ואופיר ראוי לרשימת ביקורת רצינית, מקיפה ויותר מכך, לשיח ציבורי (אשר אולי אתרום לו את תרומתי הצנועה בהמשך), כל שאני רוצה לעשות ברשימה קצרה זו הוא לספר על אותו ערב לכבודו של ספר חשוב, ובעיקר לברך על פרסומו. זהו בבחינת Test book לכיבוש, ביבליוגרפיה מקיפה בעלת אינדקס רב-לשוני, דיווח מדוקדק אשר מנסה גם מורפולוגית לתת דין וחשבון על פוליטיקת הכיבוש האלימה בישראל ובשטחים הפלסטינים בספר עבה כרס בן כמעט 500 עמודים. 

 

לוחמי כיבוש ותיקים אקטיביזם או אינטלקטואליזם – ואולי דווקא ראוי לשלב בין השניים

את עדי אופיר פגשתי לראשונה לפני 20 שנים בבית של אחת מפעילות קבוצה רעיונית חדשה שהוקמה וחיברה חיבור פוליטי רדיקאלי וקראה לעצמה השנה ה-21. אופיר ביחד עם מספר אינטלקטואלים (ביניהם מרכזי היה גם חיים גנז) היה מבין היוזמים המרכזיים של פעולה מסוג חדש זו בנוף השמאל הרדיקאלי, אשר זכתה לביקורת לא רק מצד השיח הפוליטי הכללי, אלא גם מצד השמאל הרדיקאלי שביקר את הפלטפורמה הרעיונית והאירגונית (פוליטית) של השנה ה-21, כמהלך פוסט מודרני שאין בידו כדי להביא לשינוי משמעותי של הכיבוש, ולבניית כוח שוללני מולו, אלא לכול היותר לניסוח מושגי מקורי חדש את מציאות הכיבוש במלאת לו 21 שנים. היום השנה היא כבר 41 לכיבוש, ואופיר ביחד עם אריאלה אזולאי מפרסמים חיבור מקיף אשר מנסה לתת דין וחשבון כרונולוגי ודיאכרוני על תולדותיו ואופיו של הכיבוש הישראלי (עליו היה לי משהו לומר ברשימת מספר הערות שפרסמתי לפני שנה, עם מלאת עשור רביעי לכיבוש).

 

די לכיבוש! 

 

צעדת מחאה ומעגלי דיון לציון 41 שנים לכיבוש

היום!!!

יום שבת 7.6.08 בשעה 17:30 בתל אביב

צעדה תצא מקרן הרחובות אלנבי ושד' רוטשילד בשעה 17:30 ותעבור לאורך שדרות רוטשילד ובן ציון ומשם לרחוב המלך ג'ורג'.

לאחריה יתקיים דיון אסטרטגי במתחם "גן מאיר" רח' קינג ג'ורג' בשעה 19:00.

 

את אריאלה אזולאי פגשתי פעם אחרונה בגלריית בית הספר לאמנות מנשר מדריכה סטודנטים במן שיח גלריה רעיוני ומורחב לפני כשנה, בשנתו ה-40 של הכיבוש בתערוכתה מעשה מדינה אותה היא אצרה ביחד עם ביתה אלי ערמון אזולאי – על תערוכה זו המלצתי בחום מרשימותיי על 40 שנה לכיבוש.

מעשה מדינה היתה תערוכה יוצאת דופן בהיקפה ובעבודת הנמלים השיטתית שהושקעה בה. זהו פרויקט בעל אופי ארכיוני שהכיל תצלומים ממקורות ישראלים ופלסטינים אשר מוינו על-פי חתך כרונולוגי על-פי חתך נושאי.

 

 

במידה רבה ספרה החדש של אזולאי יוצא מתוך התערוכה ההיא אשר במהותה היתה ויזואלית. הפעם מנסה אזואלי ביחד עם שותפה הקבוע לכתיבה (עדי אופיר) לתת דין וחשבון מחקרי, עיוני ומושגי לכיבוש הישראלי שהפך (גם 20 שנים אחרי השנה ה-21) לפקטור הגיאו-פוליטי המשמעותי ביותר בהוויה הישראלית. מתוך פוליטיקת כיבוש כוחנית, נצלנת ונפשעת זו מתהווה לה מציאות החיים המסוכסכת של ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים.

למעשה ספרם החדש של המחברים הוא הרחבה, מונומנטאלית למדי, של זהו ספרם "ימים רעים" שפורסם (באותה הוצאה לאור) בשנת 2002. השער השני של אותו ספר מוקדם כונה "שיעורי מולדת" ומכיל את תתי השער: "שלום, מה שלומך?", "זמן כיבוש" ו"מגש הכסף". הספר הנוכחי נושא את הכותרת האניגמטית משהו משטר זה שאינו אחד, עוסק באופן ממוקד בעידן הכיבוש הישראלי (המצויין על ידי הכותבים בכותרת הספר כ-"1967 –      ") ובתרומתו של הכיבוש לפוליטיקה האנטי-דמוקרטית של ישראל ובישראל, ובמה שהמחברים מכנים בתת הכותרת של הספר כ-כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר.
 
אילו הן רק מספר מילות הקדמה וברכה לספר אשר יש לקוות יזכה להד הציבורי הראוי לו, ופתח לדיון מתמשך בסוגיית הכיבוש ואולי אף בדרכים פוליטיות שיקדמו את סופו המיוחל.

 

ספר זה ראוי ליום עיון גדוש ורב פנים, ואולי אפילו ליותר מיום אחד. כרגע לא ניראה באופק משהו או מוסד כלשהו אשר בידו להרים את הכפפה ולקחת חלק בבירור רעיוני, היסטורי, מושגי ופוליטי של פוליטיקת הכיבוש הישראלי, לה אנו מציינים השבוע 41 שנים שהן שנים של אלימות ודיכוי על עם אחר, ושאת ימיה האחרונים של הפוליטיקה הזו קשה לראות באופק בימים אלו.

 

תולעת ספרים היתה מלאה מפה לפה, והקהל המפרגן מאוד זכה לאירוע גדוש ופוליטי – ובמובן דיאלקטי, מדכדך לחשוב שזוהי מידת הפוליטיקה האנטי-כיבושית שהשמאל הרדיקאלי יכול להתברך בה.

 

אין ברשימה זו להכיל את כל מה שעלה בערב זה, ועל ידי מספר כה רב של מברכים. התוצאה הבלתי נמנעת של הדבר היא כמובן כמות על חשבון עומק ואיכות של דיון וויכוח פילוסופי-פוליטי – התיקווה היא כי יהיה לזה המשך.

 

וגם לברכות יש מקום, והן ניתנות בדין ובצדק לשני מחברים שלא מוכנים לשתוק, וכותבים ומדברים, והם אפילו מעיזים לסמן "אופק אוטופי (חדש)" (ראו תיבה למטה) – ביטוי המסיים את הספר, והוא כנראה לא במקרה גם שמו של בלוג זה.
 

 

 

חלק חמישי [האפילוג של הספר]

 בזכות האוטופיה ("משטר זה שאינו אחד" – אופיר ואזולאי)

שיתוף הערבים בשלטון הוא דרך אפשרית אחת לנסות להביא לשינוי המשטר
הישראלי בלי שפיכות דמים. ישנן ודאי דרכים אחרות. איננו יודעים איזו דרך
תצלח ואילו תגובות שרשרת יחוללו הצעדים השלטוניים הראשונים שיתפרשו
כאיום ממשי על משטר הכיבוש. למשטר הזה יש כוח שימור עצמי המבוסס על
אינטרסים חזקים, אידיאולוגיות מגייסות, תחושת איום קיומי שאיננה חסרת
יסוד וחרדה גדולה מפני שינוי. בפעם האחרונה שבה צעדים שלטוניים נתפסו
כאיום על משטר הכיבוש רצח איש ימין את יצחק רבין ויורשיו של רבין חידשו
את המלחמה בלבנון, ביקשו לאחות את "הקרע בעם", הפסידו את הבחירות
והחמיצו את בדל הסיכוי שהיה טמון בתהליך אוסלו. לעולם אין לדעת מה ילד
יום. מה שאנחנו כן יודעים הוא שסיום הכיבוש יהיה חלק משינוי משטרי שלם.
אם כך, במקום להשקיע מאמצים בתכנון "תהליך שלום" שיסיים את פרויקט
הכיבוש או שידמה את עצמו לכזה ) יוזמת ג'נבה, הסכם נוסיבה–איילון, ועידת
אנאפוליס וכדומה (ראוי להשקיע מאמץ במחשבה על המשטר שיתכונן כאן
כשהכיבוש יסתיים ובמאבק לגיוס תמיכה בעקרונות המשטר החדש. המאבק
הזה עשוי לתרום ליצירת התנאים שיאפשרו לסיים את הכיבוש בלי להרבות
שפיכות דמים.
כדי להבין את משטר הכיבוש היה צורך להסיט את המבט מן התהליך
ההיסטורי שחולל אותו למבנה העכשווי שלו; כדי להרוס את המשטר הזה
בדרכים לא אלימות יש צורך להסיט את המבט מן המבנה העכשווי למבנה
האחר שיופיע תחתיו. הצעד הזה הוא אוטופי במובן שאותו ביקר מרקס: אין
הוא כולל דין וחשבון מספק על התהליך ההיסטורי שעשוי להוליך אליו והוא
אינו נשען על זיהוי הכוחות והאינטרסים שיניעו תהליך כזה. ובכל זאת הוא
הכרחי. הוא הכרחי בדיוק מפני שאיש אינו יודע לנבא לאן יובילו תהליכים
היסטוריים ומפני שבחברה הישראלית (ובאופן כללי יותר, מחוץ לחברה
הפלסטינית) אין כיום בנמצא כוחות בעלי עוצמה שיש להם עניין ממשי
בביטול משטר הכיבוש. אולי המאמץ לדמיין את המשטר שאחרי הכיבוש
ולהציג אותו כאפשרות ריאלית יסייע ביצירת בעלי עניין כאלה.
 
תארו לעצמכם מדינה שאזרחיה למדו לדבר זה אל זה באזרחית. תארו
לעצמכם משטר שבו הלאומיות הופרדה מן המדינה, כמו הדת, באופן שמאפשר
לה לא להסתאב, לשמש משאב ומרחב של תרבות אנושית, מוסרית, ולא חוּפַּת
הצדקה למעשי מדינה שאין להם כפרה. דמיינו משטר שמניח לדתות לפרוח
וללאומיויות השונות לשגשג בשביל כל מי שחפץ בהן, שמעניק חסות והגנה
לכל הקולקטיבים בתחומו, שבו השלטונות מתייחסים באופן שווה בעיקרון
לכל דת ולכל לאום ובלבד שהלאום או הדת לא יתבעו לעצמם מונופול על
מנגנוני המדינה. תארו לעצמכם מדינה שבה אין כמעט אדם הכפוף לשלטון
שאיננו אזרח או אזרח בפוטנציה ולסולידריות האזרחית אין שום בסיס נשגב
יותר מן הכפיפות לאותו שלטון ומן השותפות באותו שלטון. דמיינו מצב שבו
הסולידריות האזרחית מרסנת את כוחות השוק, לא רק את כוחות הלאומנות
והפונדמנטליזם, והיא מעניקה לעניים ולחלשים רשת ביטחון שמבטיחה להם
קיום בכבוד והזדמנות להיחלץ משפל המדרגה שאליה נקלעו. תארו לכם
מדינה שבה אנשים אינם עניים או מופקרים או נוטים לפשיעה בגלל מוצאם
או שכונות מגוריהם, אלא רק בגלל צירופי נסיבות שאפילו התמיכה ההוגנת
של המדינה אינה יכולה למנוע. דמיינו לעצמכם איך תיראה דמוקרטיה במזרח
התיכון שאיננה מבוססת על שלילת המזרח התיכון, שיודעת להכיל את המזרחי
והערבי, המוסלמי והנוצרי, ומעניקה ליהודים מקלט בטוח באמת, מפורז מנשק
גרעיני ומטילים כימיים, שזכר ההשמדה אינו מתהפך בו לאיום מוחשי וקרוב.
זו תמימות גמורה, יאמרו רבים, שמתעלמת מן הפונדמנטליזם האסלאמי
ומן הנחישות הברורה לחסל את ישראל רק מפני שהיא יהודית, לא מפני שהיא
לא–דמוקרטית. זו תמימות גמורה, יאמרו אחרים, בגלל עוצמתם של עקרון
ההיבדלות היהודי ושל האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של ישראלים רבים
ממעמדות שונים המושקעים בהמשך משטר הכיבוש. אבל התשובה האמיתית
לפונדמנטליזם מכל סוג, אסלאמי ואחר, אינה יכולה להיות פונדמנטליזם
ביטחוני בנוסח המוצע על ידי משטר הכיבוש, אלא חברה לא פונדמנטליסטית
שמעניקה לאנשים הבוחרים היום בפונדמנטליזם תקווה לקיום הוגן, בלי
לנשל ובלי להפקיר, בלי לבזות את המסורת שלהם אבל גם בלי לחייב אחרים
לקדש את עקרונותיה.

פעם היה כאן שביב תקווה, אחר כך בא ייאוש גדול, ואחריו השלמה
וציניות, אדישות והכחשה ושקר, שהולך ומכסה על הכל. בשממה שנוצרה לא
די בביקורת ובהתנגדות. בשממה הזאת צריך לסמן אופק אוטופי חדש.

 

 

 

ומעניין לעניין באותו עניין.

 

עוד פירסום של כתב העת מטעם, כנושא אותה רוח תרבות דיסידנטית, אנטי-כיבושית, אשר לדאבון הלב נדירה למדי במחוזותינו.

השקה של מטעם 14 בתולעת ספרים ביום רביעי הקרוב בשעה 19:00.

 

חנה ארנדט על הרצל; בורחס בתרגום רמי סערי; סיפור מאת האמנית תמר גטר (פרסום ראשון); שירי אהבה אמריקאיים בתרגום שמעון זנדבנק. עוד בגיליון – "חיים חשופים" מאת ג'ורג'ו אגמבן; יצחק לאור על שירתה של דליה רביקוביץ; שירים מאת סיגל בן-יאיר (פרסום ראשון), יעקב ביטון, דוד לוין, משורר עלום שם המכנה עצמו שמואל שוחט ורבים אחרים; מסה מאת אייל וייצמן על גיאוגרפיה של הכיבוש; גבריאל פיטרברג על חנה ארנדט; פרוזה מאת זיאד ח'דאש, מיכל פאר, מירי שחם, פרסום ראשון לסיפור מאת תמר גטר ועוד.

יצחק לאור ידבר על שירה ופוליטיקה, ישוחח עם מיכל פאר על הפרוזה שלה, ועם האמנית תמר גטר על המעבר לכתיבת פרוזה; המשוררות דנה לובינסקי, ראג'אא נאטור וטל ניצן יקראו משיריהן.

 

 

"מטעם 14"השקת גליון נוסף בחנות תולעת ספרים

יום חמישי, 12 ביוני 2008, בשעה 19:00.

 

 

מותר לפרגן! יהיה מעניין!

 

 

 

 

 

 

 

הרצאה של משה צוקרמן על אסכולת פרנקפורט במכללה החברתית כלכלית : להעיז לפתוח את הראש

                                          

ה. מרקוזה: ספריו ארוס וציביליזציה; האדם החד ממדי; קץ האוטופיה; הממד האוטופי: התמדת האמנות (יצא לאור בעברית לאחרונה בתרגומם של צבי טאובר ולאה דובב)

                                

ת.ו. אדורנו, מ. הורקהיימר וברקע ממשיכיהם י. הברמאס בפרנקפורט: חושבים אחרת על פוליטיקה, חברה, תרבות ואמנות

 

הקורס: "כלכלה שוויונית – יש חיה כזאת!"
 
אם מטרידה אתכם השתלטותה של הגישה הקפיטליסטית על השיח הציבורי בתקשורת ובחברה? אם נמאס לכם מהשתלטותם של בעלי ההון על החיים שלנו? יש גם דרך אחרת. הצטרפו אלינו למסע מחודש לבחינת הסוציאליזם לגווניו השונים. בקורס נעסוק בערכי היסוד של הסוציאליזם; הגותו של קארל מרקס; התיאוריות של הסוציאל- דמוקרטים הסקנדינבים והמודל הכלכלי שלהם; השמאל החדש בדרום אמריקה; סוציאליזם במסגרת התנועה הציונית.
בין המרצים: פרופ' משה צוקרמן, ד"ר יפתח גולדמן, פרופ' דני גוטווין, תמר גוז'נסקי, ד"ר עמי וטורי, ד"ר אפרים דוידי.
רכזי הקורס: ד"ר עמי וטורי, עפרה סבלדי
מועד: יום ו' 10:00-11:30
מיקום: שלוחת ת"א, יגאל אלון 30, ת"א

רשימת הקורסים של המכללה 
 
סינמטק תל-אביב והמכללה החברתית-כלכלית מציגים: תמונות מחיי כלכלה אנטי-חברתית

ביום שישי האחרון הוזמנתי לקורס "כלכלה שוויונית – יש חיה כזאת" במכללה החברתית כלכלית בת"א – עליה תוכלו לקרוא בסוף הרשימה.

ההרצאה של משה צוקרמן על אסכולת פרנקפורט ועל המחשבה הניאו-מרקסיסטית של אנשי אסכולת פרנקפורט מילאה נדבך חשוב שהגות המרקסיסטית אשר כ-40 תלמידים מכל הגילאים עוסקים בה בימי שישי של שנה זה במכללה.

 

את ההרצאה תוכלי לראות בקישור זה

 

משה צוקרמן הוא פרופסור באוניברסיטת ת"א ומלמד היסטוריה ופילוסופיה של מדעי הרוח והחברה במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן, ועמד בראש המכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה זו.

בהקשר זה ראו גם את ביקורתי על ספר המכתמים של משה צוקרמן: חצפון האדם (2003, הוצאת רסלינג).

 

השאלה ממנה יצאה הרצאתו של צוקרמן לדרך היתה: מדוע המהפכה המיוחלת התחוללה לא במערב אירופה (אלא דווקא ברוסיה במהפכת אוקטובר 1917)?

מדוע לא התגשמה הפרוגנוזה המרקסיסטית במערב (גרמניה, אנגליה וצרפת), שעה שנראה היה בשנות ה-20 ותחילת ה-30 הקודמות, כי כוחות החברה במערב אירופה, לכאורה בשלים לשנוי מהפכני ומהותי באופיה של החברה ולשינויה אל עבר חברה סוציאליסטית – ומול פרספקטיבה זו התחוללה דווקא הנסיגה אל הדיקטטורה הנציונאל-סוציאליסטית, כמו אל משטרים טוטאליטריים אחרים – כמו ברוסיה הסובייטית?

 

מנקודת מוצא זו יצאה לדרך ההרצאה של צוקרמן והסתיימה בסוגיית חרושת האמנות, אוטונומית האמנות כמתווה אמנציפטורי לעתידו של האדם, ולהיהפכותו יצור אנושי של "אדם בן מינו" (במושגי מרקס). ההרצאה הסתיימה אחרי כשעתיים של פריסה כוללת ללא דיון אשר אולי היה ראוי שלווה את סופה – אולי בפעם אחרת.

אין זה המקום לפרוס את כל מה שעלה באותה הרצאה – אולי היא תועלה לאתר החברתי ברשת (ראיתי כי היא צולמה).

מכל מקום, ראוי לפתוח ספר אחד או שניים של ההוגים הפוריים הללו ולהתוודע על הגות נפלאה של מה שהיום נחשבת להגות מרכזיות במחשבה הניאו-מרקסיסטית ועל הבנה סוציולוגית של החברה המודרנית מרקסיסטית המשלבת את פסיכולוגית המעמקים של פרויד והפילוסופיה הפוליטית המקרו-סוציאלית של מרקס.

 

מה תלד הרצאתו של צוקרמן מחר ימים יגידו. האם את יצירת האמנות הבאה, או אולי את התנועה הפוליטית הסוציאליסטית שפותחת אופקים חדשים ולא מסתפקת בפרספקטיבה של רפורמה וייצוג בפרלמנט (שם עושים את מעשה ה"פארלה" = "הדיבור" ) חסר שום אפיק אמנציפטורי הנאמן לפרויקט של שחרור האדם.

 

משהו על אסכולת פרנקפורט

המבוכה שהציפה את השמאל הלא אורתודוקסי במחצית הראשונה של המאה ה-20, הכילה את השאלה מדוע מתעכבת ממלכת חרות האדם? מדוע לא מתחוללים תמורות ממשיות בהווית חייהם של בני האדם – שעה שישנם כל התנאים למימושה של מציאות כזו (עם התגברותו של האדם על מחסור הקיום הבסיסי של תנאי חייו הפודמנטאליים), אלא דווקא מתחוללת נסיגה חוזרת ונשנת אל משטרים טוטאליטאריים, ולמציאות של דיכוי, ושליטה בטבע ובאדם ובעצמו כחתיכת טבע? ויש להזכיר כי אנו בתקופה של עלייתה של המפלגה הנציונאל-סוציאליסטי לשלטון בגרמניה (תחילת 1933) זמן קצר אחרי כינון המכון למחקר חברתי בפרנקפורט (1931).

 

"לארגן על בסיס של ההתלבטויות הפילוסופיות העכשוויות מחקרים שייקחו בהם חלק פילוסופים, כלכלנים, סוציולוגים, היסטוריונים ופסיכולוגים בשותפות עבודה של קבע, על מנת לעשות ביחד מה בתחומים אחרים ניתן לעשות ביחידות במעבדה" (הורקהיימר 1931).

בהרצאת הפתיחה במוסד החדש שהוקם בפרנקפורט (המכון לחקר חברתי) על ידי מקס הורקהיימר ביקש הורקהיימר לכונן מוסד של מחשבה למחקר אמפירי בו יעבדו ביחד (נושא מעניין שלעצמו בהגות של האסכולה, כי אמנות לדידם עושים לבד וללא עבודה קולקטיבית) בני דציפלינות שונות: אנשי תורת המדינה, סוציולוגים, פסיכולוגים, אנשי תורת הספרות, מוזיקולוגים ואחרים. 
 
 
  

שאלות אלו כמו הפרדיגמה של אושוויץ (אדורנו כינה כך את השואה, על שם האתר המובהק לקטסטרופה של אמצע המאה ה-20 באירופה) בפאזה השניה של הגות האסכולה הטרידה את אנשי אסכולת פרנקפורט. כמו השאלה מדוע מתחולל ויתור (לא מעט מרצון) של האדם על ערכים ופרקטיקות חברתיות, שיכולות לחזק את מציאות חיי החופש של האדם, וחיזוק מעמדו של הסובייקט כאינדיבידום סוברני, השולט על חייו ומעצב את החברה בה הוא חי, ואת עתידו כאדם חופשי. מושגם כמו "הטרמידור הנפשי" (מרקוזה), "אישיות סמכותנית" אותו פיתח אריך פרום בספרו מנוס מחופש  (המושג אותו פותח לימי אדורנו), וכן ספרם החשוב של אדורנו והורקהיימר דיאלקטיקת הנאורות  – עוסקים באופן מובהק בסוגייה זו בהרחבה.

אלו השאלות שהטרידו בשתי התקופות שמאפיינות את הגותם את הוגי הזרם הרעיוני הניאו מרקסיסטי הזה, ועל בסיס שאלות קרדינאליות אלו התפתחה ההגות האסכולה, עם יצירות כגון: קץ [נסיגת] התבונה (הורקהיימר), דיאלקטיקת הנאורות של הורקהיימר ואדורנו, ספריו של מרקוזה: ארוס וציביליזציה; האדם החד ממדי; קץ האוטופיה וכן הממד האוטופי: התמדת האמנות, בו טוען מרקוזה באופן נוקב כי:

 "במצב שבו לא תוכל המציאות האומללה להשתנות אלא באמצעות פראקסיס פוליטי רדיקאלי, מן-הדין לצדק את העיסוק באסתטיקה. חוסר טעם הוא להכחיש את יסוד הייאוש הכלול בהתעסקות זו: הנסיגה אל עולם בדוי שבו ניתן לשנות את הנסיבות הקיימות ולהתגבר עליהן אך ורק בתחומו של הדמיון".

תרגום ספרו האחרון של מרקוזה, שלא במקרה דן בסוגיית  אמנות והאמנות האוטונומית בפרט, תורגם על ידי צבי טאובר ולאה דובב ויצא לאור בעברית לאחרונה (אגב גם ספריו האחרים של מרקוזה מתורגמים גם הם לעברית), וכן גם עבודותיו של אריך פרום: מנוס מחופש; אמנות האהבה (פרום אגב, כבר די חורג מהנחות היסוד של ראשית הפרדיגמה הפרנקפורטאית) – וזוהי רשימה חלקית בלבד.

 

לקריאה נוספת

זמנים כרך 44, 1993 בעריכת משה צוקרמן, הוצאת אוניברסיטת ת"א, הוצאת זמורה ביתן.

ת.ו. אדורנו, מ. הורקהיימר, אסכולת פרנקפורט (מבחר), ספרית פועלים, 1993.
הרברט מרכוזה קץ האטופיה עם-עובד, 1970
הרברט מרכוזה האדם החד-ממדי ספרית-פועלים, 1972
וולטר בנימין "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני".
אילן גור-זאב, אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם, מאגנס, 1996.
משה צוקרמן, פרקים בסוציולוגיה של האמנות, משרד הביטחון 1996.
אשר סילפן, "הוגי המרקסיזם המערבי", 1982.
אשר סילפן, "פילוסופים מול פני השואה: עיקרי הגותם של מייסדי אסכולת פרנקפורט", 1990.
Leo Lowenthal, Literature, Popular Culture and Society Doubleday, 1961
Theodor W. Adorno and Max Horkheimer Dialectic of Enlightenment
Herder&Herder, 1972
David Held (1982)Critical sociology Sage publication, London
היסטוריה מקיפה של המכון למחקר חברתי ("אסכולת פרנקפורט") נמצאת בספר של מרטין ג'י
Martin Jay The Dialectical Imagination Heinemann Educational
 
ותודה לויקיפדיה

בנוסף לזאת, רשימה חלקית של ספרים על ההגות, ומשל אנשי ההגות הפרנקפורטאית עצמם, תמצאו בתיבה ליד -חלקם מתורגמים לעברית.

החשיפה הגדולה של הגותם התחוללה משנות ה-60 של המאה הקודמת והלאה, עם תחייתו של השמאל החדש, והביקורות על הטוטליטאריזם הסובייטי.

צוקרמן הדגיש נקודה זו בהזכירו את ספרו החשוב של הרברט מרקוזה על המדינה הסובייטית – עליה ועל הקומוניזם המעוות שהתפתח בה (וקרס כאילו לא היה) לא חסכו אנשי האסכולה את שבט ביקורתם. הרעיונות ניאו-מרקסיסטיים אלו קיבלו תנופה ופופולאריות חסרת תקדים עם תנועת הסטודנטים שחוללה מרד של דור הצעירים באירופה (אגב, תוך התחשבנות עם העבר ונאצי והתרבות האוטוריטטיבית של החברה המערבית, וגם בארה"ב עם הפנתרים השחורים, תנועת השלום נגד המלחמה האמריקאית בוייטנאם) ואפילו ביפן.
 
לישראל הגיעו ריקושטים מעטים כמו תרגום כמה מספריו פורצי הדרך ומעוררי המחשבה, וגם תיקווה של הרברט מרקוזה. הסיבה לכך מעניינת שלעצמה, והיא סוגיה לדיון למקום אחר – שאולי יתקיים פה ואולי בין כותלי המכללה שהייתה רוצה ליצר מחשבה פוליטית ביקורתית של באמת, ולא רק ביקורת רפורמיסטית במוסד בורגני כמו פרלמנט, לא רק פוליטיקה של המובן מאליו, אלא מחשבות והשקפות שיכולות לעורר למשחבה ביקורתית ופתוח את הראש וצוהר לחברה אחרת ועתיד אנושי, של אמנציפציה לעתיד של עולם אשר מפחית את פרקטיקות הדיכוי שבו למינימום. מציאות שמאפשרת הגשמה גדולה יותר של הפרט אל עבר היעשותו של האינדיבידום סוביקט ו"יצור בן מינו" (במושגיו של מרקס) ולהציל אות הפרט מהתפוררות, ניכור וחוסר האונים שנמאפיין את חייו בעידן המודרני, אשר מה שאנשי האסכולה רואים כחפצון האדם [ראיפיקציה], תבונה אינסטרומנטאלית – מושגים מרכזיים העומדים בבסיס ספרם החשוב של אדורנו והורקהיימר דיאלקטיקת של הנאורות (1944, 1947). 
 

 

 

 

 

 

 

 

המכללה לחברתית כלכלית ואסכולת פרנקפורט

– פרספקטיבה מרקסיסטית אחרת

 

 

המכללה לחברתית כלכלית עושה משהו להתמודד ברמת עומק עם פרובלמטיקה של שינוי חברתי בעידן הקפיטאליזם המאוחר, השונה (ולא שונה) מהקפיטאליזם בתקופתו של מרקס. הקורס בו התקיים השיעור עם 30 מתלמידי הקורס עושה זאת באופן מינורי ומוגבל משום שאין ספק שהתמודדות דיאלוגית עם תחומי ההגות הפרנקפורטאית ועקרונותיה אין להסתפק בשעתיים + של הרצאה מלומדת. עם זאת יש לברך חיפוש נתיבי מחשבה והגות שמאליים של מחשבה מרקסיסטית חדשה (ישנה) ומעוררת מחשבה והשראה .  

גם המרקסיסטים האוטוריטטביים ביותר(אלו בעלי הפתרונות האורתודוקסיים, שיש להודות שלא הובילו את הסוציאליזם רחוק מאוד) מכירים בחשיבותם של הוגי האסכולה. אני יכול להעיד על גרמניה, ואוסטריה. אך באירופה כולה ישנה עדנה למחשבה נאו-מרקסיסטית שלא משאירה את מרקס על ההסברים המקרו-סוציאליים הנצויינים שלו אלא גם משלבת לתוכם את פסיכולוגית המעמקים של פרויד. 

במקומותינו חשיבה נאו-מרקסיסטית זו פופולארית הרבה פחות. אך פה, יש להודות, גם אין ממש מחשבה מרקסיסטית חייה ותוססת, אלא הבלחות ושאריי מחשבה שמאלית שאבד עליה הקלח במובנים רבים – במובן זה פתיחת צוהר להגות הפרנקפורטאית היא פעילות אינטלקטואלית מרעננת וחשובה, תרומה זערורית לעתיד המחשבה והפרקטיקה של אנשי שמאל ומרקסיסטים בפרט.
 
ההגות הפרנקפורטאית היא מחשבה תיאורטית בעלת תובנות רעיוניות ופוליטיות ולא אידיאולוגיות (במושגיו של מרקס כ"תודעה כוזבת בהכרח"). מחשבה לא אידיאולוגית (משכפלת ודוגמטית) נחוצה לשמאל בעולם, בישראל ובפלסטין. זוהי מחשבה פוליטית הנאמנה למרקס המוקדם, ושעושה חשבון עם המרקסיזם הטוטאליטארי (הלניניסטי-סטליניסטי-סובייטי). רבים אינם מעריכים כראוי את המימד הרדיקאלי של הגותם של אנשי הזרם הרעיוני, אשר ראו את עצמם לפחות בתחילת דרכם, כפותחים אפיקים חדשים לשינוי חברתי ופרספקטיבות חדשות לסוציאליזם אשר בבסיסו שינוי כלכלי-חברתי למען אמנציפצית האדם לאור האידיאלים של עידן הנאורות ("יציאתו של האדם מחוסר הבגרות שכפה על עצמו" – קאנט, מהי נאורות).

המרקסיזם שואף לשחרר את האדם מכבליו, בבחינת העשותו בן חורין, שולט על גורלו ועתידו למען חיזוק אנושיותו.

למחפשי השינוי החברתי דרושים ניתוחים מעמקים על החברה בימינו, ניתוחים ופרספטקיבות מעוררי מחשבה ואולי גם תקווה לאופק אוטופי – לא רק במושגיו של שילר, שלינג, אדורנו והרברט מרקוזה (לחינוך אסתטי ולאמנות כקוטב אמנציפטורי, אוטופי מהכורח של חברה דכאנית בה שולט עיקרון הסחורה והתבונה האינסטרומנטאלית), אלא שינוי חברתי כדי לארגן את החברה בה אנו חיים באופן אנושי – לאור שלושת העקרונות הגדולים של הציביליזציה האנושית – שוויון, אחווה וחופש

 

המכללה החברתית – כלכלית

בהצהרת הפתיחה שלה יוזמי הקמת המכללה טוענים כי המדיניות החברתית-כלכלית הנהוגה בשנים האחרונות בישראל, חסרה שיח ציבורי ביקורתי. שיח מסוג זה כמעט ואיננו בנמצא באקדמיה וחסר לחלוטין בציבוריות הישראלית. היעדרו אפשר מדיניות חברתית-כלכלית שבשנים האחרונות אחראית ליצירת פערים הולכים וגדלים בחברה – מציאות בה העוני בישראל הולך ומחמיר. המכללה החברתית-כלכלית מציעה במה ציבורית לשיח מסוג זה הפתוחה לכל. פעילותה צריכה להרחיב את הידע לקהל הרחב בכלל ולפעילים חברתיים בפרט.
 
המדיניות החברתית- כלכלית הנהוגה בשנים האחרונות בישראל, חסרה שיח ציבורי ביקורתי. שיח מסוג זה כמעט ואיננו בנמצא באקדמיה וחסר לחלוטין בציבוריות הישראלית. היעדר שיח זה איפשר מדיניות חברתית-כלכלית שבשנים האחרונות אחראית ליצירת פערים הולכים וגדלים בחברה ומציאות בה העוני בישראל הולך ומחמיר. מספרם של החיים מתחת לקו העוני בקרב המועסקים גדל מ-21% בשנת 1989 ל-34.5% בשנת 2005.
המכללה החברתית-כלכלית מציעה במה ציבורית לשיח מסוג זה. פעילותה מרחיבה את הידע לקהל הרחב בכלל ולפעילים חברתיים בפרט. המכללה מספקת כלים תיאורטיים ומעשיים הכרחיים ליצירת אלטרנטיבות חברתיות-כלכליות ומאפשרת דיאלוג בין הגורמים השונים בחברה הישראלית. זאת ועוד, המכללה מעודדת את תלמידיה להצטרף לפעילות שתביא לשינוי במדיניות החברתית-כלכלית בישראל.
בשלוש השנים, מאז הקמתה, השתתפו יותר מ-5,000 תלמידים מכל שכבות החברה הישראלית בפעילות המכללה החברתית-כלכלית. אלפי אנשים נוספים נחשפים מדי שנה למידע אותו מספקת המכללה בהרצאות פומביות, בהרצאות ובמאמרים המתפרסמים באתרי אינטרנט מרכזיים, בפינה קבועה ברדיו, ובתגובות באמצעי התקשורת לאירועים שוטפים בעלי השלכות כלכליות וחברתיות.
 
למכללה ארבעה סניפים ברחבי הארץ: בבאר שבע, בירושלים, בתל אביב ובחיפה. בנוסף מקיימת המכללה הרצאות באזורי פריפריה כמו הכפר הערבי ערערה, העיר הבדואית רהט, בעיירת הפיתוח שדרות, בעיר בית שמש ועוד. כל המרצים (היום מספרם עומד על יותר מ-400) מרצים בהתנדבות. שכר הלימוד הוא סמלי ומכסה הוצאות בסיסיות כמו שכירת כיתות לימוד. המכללה רואה עצמה כחלק מרשת הארגונים לשינוי חברתי ומוסדות העוסקים בנושאי הכלכלה והחברה ויצרה יחסי עבודה ושיתוף פעולה עם שורה ארוכה של מוסדות, תנועות וארגונים. 16 מוסדות מעמידים את שירותיהם למכללה; 10 ארגונים מסייעים בפרסום ורישות; ו-12 ארגונים משתפים פעולה סביב תכנים משותפים.
פעילות המכללה מתרכזת סביב שלשה נושאים עיקריים: ידע – המכללה מציעה קורסים קצרים וקורסים סמסטריאלים מלאים המספקים מידע תיאורטי וכלים מעשיים; סוכני שינוי – המכללה מציעה קורסים לפעילים בארגונים לשינוי חברתי כמו סינגור קהילתי, אחותי, תנועת הצופים, השומר הצעיר, הנוער העובד והלומד, מרכז מעשה ובית הספר לעובדי רווחה של משרד העובדה והרווחה; דיון ציבורי – המכללה משתמשת בבמות שונות להפצת מסריה בדיונים ציבוריים בתקשורת המדוברת, וסדרת הקרנת סרטים בליווי הרצאות בסינמטקים בערים המרכזיות. 
 
 
עוד על המכללה החברתית-כלכלית. קבוצה של אנשי אקדמיה ופעילים חברתיים שמנסה לענות על השאלה, כיצד ניתן לבנות חברה סולידרית בעלת מגזר ציבורי חזק ויעיל בסביבה המוכתבת על ידי שווקי ההון – המקומי והגלובלי?

"יצאנו מנקודת הנחה שאין להשלים עם דרכה הדורסנית של החברה הישראלית ושיש המוכנים לקדם את השינוי החברתי ואף להנהיגו. אך המוסדות להשכלה גבוהה והתנועות החברתיות אינן ערוכות או מסוגלות לרכז את הידע, לחקור את המציאות החברתית לעומקה ולהכשיר דור של מנהיגים-פעילים חברתיים חדשים. לשם כך, החלטנו להקים מסגרת לימודית ומחקרית רב-תחומית ייחודית, הפתוחה בפני כל הרוצה לשנות את החברה".

 

הלימודים במכללה החלו באוקטובר 2004 בתל-אביב, בקמפוס סמינר הקיבוצים, אך כבר בשנת הלימודים הראשונה הוקמו שלוחות בחיפה, ירושלים ובבאר-שבע. הלימודים פתוחים לקהל הרחב, ובתום כל סמסטר מתקיימים סדנאות לפעילים חברתיים על מנת להכשיר את הלומדים בדרכים המעשיות לשינוי החברתי. היעוד הוא שינוי חברתי מן היסוד.

בצוות המכללה החברתית כלכלית ניתן למצוא קשת רחבה של מרצים: פרופ' אריאל רובינשטיין, פרופ' יוסי יונה, פרופ' יקיר פלסנר, פרופ' שלמה בק , פרופ' איסמעיל אבו-סעד, פרופ' ענת קינן, פרופ' נעמי כרמון, פרופ' דויד מהלאל, פרופ' חנן חבר, פרופ' ענת פירסט , פרופ' ארנון בראון, פרופ' דויד מהלאל, ד"ר יוסי דהאן, דר' הנרייט דהאן-כלב ,ד"ר איציק ספורטא, מר סבר פלוצקר, ד"ר דוידי אפרים, גב' שולמית אלוני, מר גדעון עשת, מר יצחק ג'קי אדרי, גב' סיגל הרוש, גב' תמר גוז'נסקי ועוד עשרות מרצים הלוקחים חלק בפעילות המכללה החברתית כלכלית.

אחד מתלמידי המכללה מעיד על הלימודים:

"הרבה מהתובנות והעיצוב האידיאולוגי שלי בתחומים החברתיים שבניתי לעצמי בחברה הישראלית, נבעו בעיקרן מהחשיפה שלי למכללה החברתית-כלכלית, במכללה נחשפתי לדעות כלכליות-חברתיות מגוונות בעשרות ההרצאות של בכירי האקדמיה מהכלכלה והחברה, שפתחו לי צוהר חדש להבנה מעמיקה של המאבק החברתי שמתנהל קיום במדינת ישראל".

 

 

דבר אחד בטוח צריך לשפר בפעילותה של המכללה החברתית – כלכלית, והוא התקשורת.

שלחתי למרכזת השלוחה התל אביבית של המוסד אי-מייל (קרן ברקוביץ). לא קבלתי תשובה.

תמוהה.

אפשר לשפר את התקשורת גם אם אין מפיקים ממנה כלכלה גדולה עבור המכללה, אלא בשביל יחסי חברה נאותים.

 

 

 

 

 

 

אלו כמה מספריו האחרים של צוקרמן:

עטיפת הספר חצפון האדם

ספרו של משה צוקרמן: שואה בחדר האטום: ה"שואה" העיתונות הישראלית בתקופת מלחמת המפרץ.

חיבורו פורץ הדרך של המחבר מכיל שני פרקים תיאורטיים (לא קלים לפיצוח), סריקה מקיפה ודקדקנית (בבחינת עבודת נמלים) של העיתונות הישראלית בזמן מלחמת המפרץ [1991] עליה מפנה המחבר ביקורת נוקבת ודיון אידיאולוגי, פוליטי ותרבותי ברכיב ה"שואה" כפי שפעל בתרבות הפוליטית בישראל בזמן מלחמת המפרץ.

והתוצאה: מחקר מופת, יחיד במינו, וראשון מסוגו.

יצירת מופת (הוצאת המחבר).

  

             תוכן העיניינים של הספר

עטיפת הספר חרושת הישראליות מאת משה צוקרמן

עטיפת הספר מוסיקה ומה שמסביב לה מאת משה צוקרמן:

 מאמריו המוזיקולוגיים של המחבר

עטיפת הספר פרקים בסוציולוגיה של האמנות מאת משה צוקרמן. דיון מעמיק על אסכולת פרנקפורט, קיטש, חרושת האמנות ואמנות אוטונומית

 

Moshe Zuckermann: "Israel – Deutschland – Israel. Reflexionen eines Heimatlosen". Wien, 2006, Passagen Verlag. 219 Seiten

.

עטיפת ספרו האחרון של משה צוקרמן בשפה הגרמנית על ישראל וגרמניה ("ישראל – גרמניה – ישראל: הירהוריו של חסר-מולדת"):  יצא לאור ב-2006 בווינה.

ביקורת על ספרו של משה צוקרמן חפצון האדם – מכתמים מוזיקאליים

 

 

מול מציאות של ניכור מעמיק והטמעתו של עיקרון הסחורה בכול תחום מחיי האדם, עד כדי העשותו של האדם עצמו לסחורה, נישאר להתמיד בקיים ביקורת רדיקאלית מן היסוד על החברה ותרבותה, ולקוות לקיומה האוטונומי של כול יצירה אותנטית (אמנות והגות), משום שבזמנים אפלים ומקומות מסוכסכים כשלנו, קולו הצלול (והראוי להיות גם נוקב) של מבקר החברה, האינטלקטואל (וכותב המכתמים) הוא קול דיסוננטי רק למי שכבר הורגל לשמוע את המוזיקה המטמטמת בעלת ההרמוניה הממוחזרת, המלודיה המרדימה והריתמוס של מצעד הלכת (המארש) – אם לאפיין במשהו את טיבעו וחשיבותו של הספר בשפה אליגורית מבית המדרש של ת. ו. אדורנו הנוכח ניפקד הבולט ביותר בין מכתמיו של הספר הצנוע ויוצא הדופן הזה.זוהי גם הסיבה מדוע הקדשתי מאמר ביקורת מקיף על ספר זה אשר לדאבון הלב לא זכה לשום ביקורת ספרותית בישראל – בבחינת "ולד מת".גורל דומה נפל בחלקו של מאמר זה. המאמר נדחה בשעתו על ידי עורך מוסף ספרים של עיתון הארץ בטוענה כי איבד את האקטואליות שלו (משום שנשלח זמן רב אחרי פרסומו של הספר)

 

                                            

משה צוקרמן על אסכולת פרנקפורט

 

דיווח על הרצאתו של צוקרמן על האסכולה הפרנקפורטאית ועל מחשבה נאו-מרקסיסטית אחרי מרקס שהתקיימה במכללה החברתית כלכלית בת"א תוכלו לקרוא בקישור הזה.

בשנת 2001 יצא לאור ספרו של משה צוקרמן חרושת הישראליות, מיתוסים ואידיאולוגיה בחברה מסוכסכת (רסלינג), המכיל אוסף מאמרים רב-גוני העוסק בביקורת החברה והתרבות הישראלית, תוך הכפפתם לסד עריכתי (לוחץ, יש לומר) בעל ארבעה שערים קונצפטואליים: ההוויה המודרנית, הרהורים על השואה, החברה הישראלית ואמנות ושאלת הזהות. בפתח-דבר של ספרו חרושת הישראליות כותב המחבר: "הם [הטקסטים] קובצו כאן למעין פסיפס, שאפשר אומנם לראות בו מכלול, אך מותר גם להניח ששלמותו לוקה בחסר… הספר אינו מבקש לספק הגדרה לאותה 'זהות' [ישראלית], גם לא להציע דרכים ל'גיבושה', אלא, אדרבה, להאיר באורח לא-שיטתי דווקא היבטים שונים של אי-אפשרותה…".

ספרו האחרון בשפה העברית של המחבר (מאז כבר יצא לאור בגרמניה ספרו הנוסף שני פנים לישראל [נכון ל-2007]), חפצון האדם שב ועוסק בנושאים רבים בהם דן ספרו הקודם, אלא שבספר זה צועד המחבר כברת דרך נוספת באסטרטגיה פרגמנטרית ובעלת מבע אקלקטי של עבודתו האינטלקטואלית. ספר זה נכתב כמעין יומן אינטלקטואלי במהלך שנה תמימה אחת (2001) והמתעד באופן אותנטי, אקראי וקליידוסקופי הרהורים אקטואליים (אך גם כאלו הנעדרים הקשר אקטואלי ציבורי), שהמחבר אסף וכרך בספר מוגמר ושלם.

בין נושאי המכתמים של הספר

 

תשוקה

 

הרמפה של אושוויץ

 

הדיאלקטיקה של נר – הזיכרון

 

ואגנר

 

פרטיקולריזם כאידיאולוגיה

 

חברה משוחררת

 

ניטשה, זמן פנוי

 

הפמיניזציה של החברה

 

שחרור האדם

 

הרמנויטיקה

 

געגוע

 

תבונה

 

אדורנו

 

הורקהיימר

 

הגשם הראשון בתל – אביב

 

זיכרון

 

פריצה לבנק

 

עולם ללא אל

 

הפתטית של צ'ייקובסקי

 

כרמן

 

זיכרון השואה

 

אינסטרומנטאליזצית השואה

 

דיאלקטיקה של הנאורות

 

טרור של מדינה

 

היידן

 

מוצרט

 

בטהובן

 

ציונות

 

וירטואוזיות

 

מרצדס

 

מוות מצטלם היטב

 

תקינות פוליטית

 

שתיקתו של צייר

 

גלות

 

זיכרון היסטורי

 

קיטש

 

גזענות

 

דניאל ברנבוים

 

האופי הפטישיסטי של

 

הכסף והסחורה

 

1812

 

ערך החליפין של החרטה

 

על הדחקה ושבחה

 

חורבות היסטוריות

 

11.9.2001

 

על אתיקה ואסתטיקה

 

עולם ללא סחורות

 

יופי מושלם

 

היינה, ברלין

 

אנלוגיה היסטורית

 

ואגנר בישראל

 

קולבים אנורקטיים

 

על נהיגה ממושטרת

 

על כסף וחירות

 

אמנות אוטונומית

 

חרושת התרבות

 

ההוא מן האוניברסיטה

 

ועוד

מכתם ז'אנר ספרותי פרגמנטרי באופיו. המכתם מכיל רעיון/ות מתומצת/ים במיוחד. השאלה הראשונה שמתעוררת שעה שקוראים ספר מכתמים שהוא גם ספר עיון פילוסופי-פוליטי היא מדוע אימץ המחבר את ז'אנר המכתם ?

על שאלה זו מנסה מחבר הספר לענות  בפתח דבר לספרו: המכתם "מאפשר נגיעה ממוקדת (פחות או יותר) בנושא כלשהו, בהיבט מסוים שלו, אולי בהשלכות מרחיקות לכת שעולות ממנו – כל זאת מבלי שיידרש למתן דין וחשבון קפדני על מעמדו של אותו נושא באיזה מכלול שלם, ועל השתלבותו במערכת שיטתית מקיפה…". ובהמשך מוסיף המחבר וטוען כי למרות הפרגמנטריות המאפיינת את קובץ המכתמים, והצורה ה"פוחזת" של קטעי הטקסט, "מהווה האוסף בכללותו, בכל זאת, מעין פסיפס בעל קוהרנטיות מסוימת, ואולי אפילו עם אינטגרליות של ממש".  
 
בשיחה אקראית שניהלתי לפני מספר שנים עם עמיתת מחקר של מחבר הספר, טענה אותה חוקרת כי "כוח הסבריו של המחבר טמון ב'מנוע קונצפטואלי' באמצעותו נטחנת אצל צוקרמן כל תופעה חברתית-תרבותית דק-דק לכדי הסבר קוהרנטי ומשכנע". "מנוע" זה, אם להמשיך מטפורה זו, היא פרדיגמת הביקורת הפרנקפורטאית, אשר הופעלה בעוצמה גדולה במיוחד על חרושת העיתונות הישראלית בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה (1991), והביאה להוצאתו של ספר יוצא דופן. דומני כי שואה בחדר האטום, אשר יצא לאור ב-1993 בהוצאת המחבר (עקב מה שנודע לי כסירובן של הוצאות ספרים שונות לפרסמו). להבנתי, ספר זה היווה עבור המחבר נקודת ציון דרך בפריצתו האינטלקטואלית (והציבורית בפרט) וכאינטלקטואל בעל אמירה פוליטית מאוד וייחודית בשדה השיח בישראל, אשר בו מרקסיזם אינו נחשב כ"בונטון".

משום שמעטים מכירים עבודה מחקר מופתית זו, רק אוסיף כי שואה בחדר האטום היא מיפוי יסודי ונוקב של התרבות הפוליטית בישראל, תוך כך שהמחבר מאתר את היפעלותו (החוזרת ונשנית) של "קוד השואה" בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה (1991). יש בעיני מקום לסברה כי חיבור זה סייע בידי המחבר במידת הביטחון והאומץ הציבורי הנחוצים על מנת לפרוץ לספרת השיח האינטלקטואלי בישראל, עם ביקורת רדיקאלית מעוררת השתאות מסוג ההגות הפרנקפורטאית, בפריזמה הרדיקאלית-מיליטאנטית שלה (באופן יותר מובהק בהשפעת הגותם של אדורנו ומרקוזה). 
 
עיסוקו של המחבר באופיו של זיכרון השואה בישראל, הוא סוגיה המהווה ציר מרכזי גם בחצפון האדם, ועל-כך מצביעים המכתמים הנושאים כותרות כגון: זיכרון היסטורי, הרמפה של אושוויץ, היסטוריה-עוברת-בירושה, אווילותה של אנלוגיה, ורבים אחרים. הטיעון המרכזי העומד בבסיס טענתו של המחבר במכתבים אלו (טיעון שאותו, כאמור, ניסח בספרו הקודם), הוא כי מדינת ישראל (התופסת את עצמה כמדינתם של קורבנות השואה) נכסה לעצמה את זיכרון השואה כמונופול לאומי בלעדי, תוך שהיא הופכת זיכרון זה למכשיר פוליטי למדיניות החוץ והפנים שלה. במקום לקח אוניברסאלי כלל-אנושי, אימצה לה מדינת ישראל משואת היהודים באירופה, לקח פרטיקולארי המטפח תרבות פוליטית רוויית חרדה ומאוימות קיומית שמיתרגם, בסופו של דבר, לאידיאולוגיית ביטחון כוחנית, השואבת ומטפחת (כמו במעגל סגור) אידיאולוגיית "חרדה" ו"מאוימות קיומית". מערך אידיאולוגי זה נבנה על עיקרון אידיאולוגי נוסף, אותו מכנה המחבר אינסטרומנטליזציית השואה (ביטוי שנהגה כמדומני לראשונה בישראל על-ידי המחבר) ממנו נובעות (בסופו של דבר) פרקטיקה ומציאות פוליטית, שתוצאותיהן הנפסדות מביאות לבגידה ואף להשכחת זכר הקורבנות עצמם (במעמדם כקורבן), וזאת תוך כדי הקרבתם של קורבנות חדשים (על מזבח ובשם קורבנות השואה היהודים). טיעון נוקב זה, נובע מאופן הבנתו של המחבר את הסוגייה האידיאולוגית, סוגייה החיונית גם להבנת בסיס טיעוניו של הספר כולו. המחבר מאמץ נקודות הנחה הנעוצות בהגות אסכולת פרנקפורט, הנצמדת לתובנתו של מרקס, הרואה באידיאולוגיה תודעה כוזבת בהכרח (אגב, ל"תודעה כוזבת" מקדיש המחבר שני מכתמים בספר). הסוגייה האידיאולוגית היא סוגייה קרדינלית בהגותו של המחבר, אך גם מבלי להרחיב את היריעה בנקודה זו, ניתן לחוש בטרדה האוחזת במחבר, כלפי שימושם האידיאולוגי של מושגים, אשר בעטייה של מניפולציה אידיאולוגית ופוליטית, הפכו זה מכבר לכדי מושגים נבובים, ריקים וחסרי תוכן. לא פחות, ובאופן משלים לאידיאולוגיה המזהמת את חיינו התרבותיים-פוליטיים, יוצא המחבר חוצץ כנגד תוצריה התרבותיים והאמנותיים של חרושת התרבות, העומדת דיכוטומית אל מול יצירת האמנות האוטונומית. 
 
את המושג אמנות אוטונומית הגה פילוסוף הנאורות עמנואל קאנט, והמשיכו את המסורת ההגותית אנשי המכון לביקורת חברתית בראשם אדורנו, הורקהיימר ומרקוזה וממשיכם מחבר ספר זה. על מושג מרכזי זה ראוי להגיד מספר מילים. מחבר הספר ממשיך מסורת הגותית נאו-מרקסיסטית (אסכולת פרנקפורט), הרואה באמנות האוטונומית שני קטבים המשלימים זה את זה: האמנות האוטונומית מגלמת בפרדיגמה רעיונית זו, את שדה הפרויקציה בה יכול האדם לגאול את האנושי שבו, חרף המציאות הבלתי-אנושית בה הוא חי (באותו מובן מרקסי של "היעשותו של האדם לבן מינו"), ובו-זמנית, האמנות היא גם מפלט מחיים בלתי-אנושיים המנוכרים לאנושיותו של האדם. במילים אחרות, האמנות (ופה היא כבר קרובה לפונקציה אותה ממלאת הדת), מהווה עבור האדם את הנחמה הגדולה מאותו עולם מנוכר בו האדם עצמו מנוכר לחברתו בה הוא חי, ואף למהותו האנושיות. באחד מספריו הקודמים (פרקים בסוציולוגיה של האמנות, האוניברסיטה המשודרת, 1996), מסביר צוקרמן את יחסו אל יצירת האמנות (האוטונומית), באופן שעשוי לזרוע אור גם על כותרת ספרו האחרון (חפצון האדם). יצירת האמנות היא "כעין מקום יחיד – ואחרון לכאורה – שבו יכול להתקיים עדיין 'סובייקט חתרני לא-מחופצן', מקום היכול לשלב את יסודותיה של הרוח התבונית ביסודות הדחף והרגש". והוא ממשיך ומסביר: "ככל שהחלו מסתברות גם השלכותיהן האנושיות של מגמות החפצון והניכור של החיים בעידן המודרני… כן הלכה והתגבשה ה'אוטונומיה' של האמנות, וליתר דיוק: מעמדה של האמנות כספרה, הנבדלת משאר הספרות האנושיות החברתיות על-ידי מידה כלשהי של התנגדות אימננטית למציאות החברתית הקיימת" (פרקים בסוציולוגיה של האמנות, ע' 54, 58). במילים אחרות, האמנות האוטונומית משמרת עדיין את אותה "הבטחת אושר" לאידיאל אוטופי, ממציאות חברתית רווית דיכוי אשר בה שולטים עקרונות הסחורה, החליפין וראיפיקצית האדם (ראיפיקציה=חפצון; על-כן ומתוך הקשר זה, ראוי גם לגזור את כותרתו של הספר חפצון האדם).
 
האהבה הגדולה של המחבר לאמנות בכלל, ולמוזיקה המציפה ספר זה בפרט, מביאה למחשבה נגה כי שתי "גיבורות" לספר זה, האחת היא האמנות, והשנייה היא הנשגבת שבאמנויות–  המוזיקה. במובן מסוים, ניתן לומר, כי עולם האמנות הוא המעניק לספר זה את האימפולס הסרבני לחיים בלתי-אנושיים ונעדרי כבוד אנושי. מתחילתו ועד סופו נוכחת האמנות בספר זה, כמו שירה המהללת את אותו "אחר לחלוטין" (במושגיו של תיאודור אדורנו). ואם בעולמה של המוזיקה (ובשירת סירנות מענגת) עסקינן, הרי העדות החותכת לאותה תחושת ערגה – המציפה את המחבר בהשתקעותו לתוך עולם צלילים רווי עונג זה – היא במספר הרב של המכתמים שעוסקים במוזיקה ובמלחיניה. איזכור חלקי בלבד של מכתמים אלו כולל את זה העוסק בהרולד באיטליה מאת ברליוז (אותו מעדיף המחבר על-פני הווירטואוזיות של פאגניני), ואחר העוסק במנדלסון (ובאורטוריה שלו אליהו), שאת מותו מבכה המחבר כמו גם את מותם ללא עת של מוצרט ושוברט (ואת מותו בטרם עת של המחזאי הגרמני גיאורג ביכנר). עובדת מרכזיותה של המוזיקה בספר זה מצדיקה את איזכורם של כמה מהמלחינים שאותם זורה המחבר ביד נדיבה במכתמיו, ביניהם: היידן, צ'ייקובסקי, מאהלר, ליסט, מקס ברוך, וון ויליאמס, אלגר, מוסורגסקי וכמובן ריכארד ואגנר (על הקשריו השונים, הזוכים המוצאים ביטוי במכתמים רבים במיוחד). לבטהובן ולסימפוניות שלו שמורים שני מכתמים ומקום מיוחד בעולמו של המחבר. מכתם אחד (רווי פתוס רומנטי במיוחד) עוסק בפרק המקהלה המונומנטאלי המסיים את הסימפוניה התשיעית של הגיבור ההרואי של התרבות הרומנטית, מולו ניצב המחבר נפעם ואחוז ריגוש על סף בכי. מכתם נוסף המבטא ערגת אין-קץ אל החוויה המוזיקלית, ניקרא געגוע, בו מבטא המחבר באופן אינטימי וחושפני את השתקעותו בעולם קסום זה. "אותו מעבר מוזיקלי-הרמוני, המציף אותך בתחושת היזכרות ללא זיכרון ספציפי, בתחושה נטולת אובייקט, הצורך הנשלט-לא-נשלט לפרוץ בבכי גדול, בכיו של היקום כולו – האם הוא מבטא געגוע המופנה לאחור או קדימה?".
 

אך מתברר שמציאות מורכבת ורוויית סתירות יכולה להוליד מתוכה גם תוצרים פרדוקסליים למדי, כפי שמעיד על-כך המכתם בעוסק באופיו של המדיום האופראי בעידנו הבורגני. במכתם הדן באופרה כרמן (ביזה), מסב המחבר את תשומת הלב לדמותה המורדת של כרמן (וכנופיית המבריחים איתה היא פועלת), שמפגשה עם דמותו המהוגנת (והמתייסרת בשל כך) של אהובה, דון חוזה, מביא את האופרה לסופה הטרגי. המחבר נשען על טענתו של אדורנו, הפורס מפרט ענף של דמויות אופרה (ברובן נשים!), אשר "כולן [דמויות] זרות ומושמצות, שהתשוקה ניצתת כלפיהן ונכנסת לקונפליקט עם הסדר [החברתי] הממוסד", ביניהם: היהודיה (הלוי), האפריקאית (מאיירבר), לה טרוויאטה (ורדי), ואאידה (ורדי) הנסיכה האתיופית (ולא כפי שנכתב בטעות "נסיכה מצרית"). המחבר ממשיך ומצטט את דבריו המחכימים של אדורנו ביחס למדיום האופרה: "ראוי לפרש את האופרה כצורה הבורגנית הספציפית, אשר מבקשת, באורח פרדוקסלי, לשמר את היסוד המאגי של האמנות בתוככי עולם שקסמו הוסר, תוך כדי שימוש באמצעיו [של עולם זה]".  

את חרושת האמנות תיעב אדורנו במיוחד, אבל מודרניסט כמו אדורנו ידע גם ידע להעריך טכנולוגיה, והרי איך אפשר בלי אוזניות להאזנת מוזיקה? ועם זאת, אדורנו היה זה ששאל את השאלה שהפכה לאפוריה, לא רק עבור מוזיקולוגים ומוזיקאים גם בימינו אנו: "האם סימפוניה משודרת היא עדיין סימפוניה?".

המכתם Nomen est omen (שניתן אולי לתרגמו כאות לבאות) מחדד את מהותה של האמנות האוטונומית מול תופעת חרושת התרבות (על עיקרון "הסחורה" העומד בבסיסה). במכתם חד ומזוכך זה, מנסח המחבר את "עיקרון ההמרה בממלכת ערך-החליפין" הגוזר על האדם מכניזם הרסני שמזהם את תודעתו ומחפצן כל שארית של אנושיות שעוד נותרה בו. "בעולם שבו הפכו הדת, המין ואמנות לסחורה, נעשה המסחר לדת חדשה – לבעלת כוח-משיכה מיני, והאמנות – לשפחתו של השיווק. פולחן הסימנים והצעקות בבורסה, לצד נערת הביקיני המדגמנת את המכונית החדשה וה'קריאטיביות' של עולם הפרסום, חוברים יחדיו על-מנת לחפצן את כל מה שאי-פעם יוחסה לו מידה של אוטונומיה תוך כדי הכפפתו סופית לעקרון ההמרה בממלכת ערך-החליפין. אכן, הזמרת מדונה מסמלת את התקופה ואת רוחה".
 
במכתם יופי מושלם (בו משתעשע המחבר בין המותג מדונה לבין האם הקדושה – המדונה) עולה שוב לדיון יחסו של המחבר אל סוגיית הדת, אשר מתגלה (בכמה מכתמים העוסקים בסוגיה זו) כיחס רב-משמעי ואמביוולנטי. דומני שיחסו של המחבר אל הדת (בראש ובראשונה לדת הנוצרית), נובע מאותה קדושה אאורטית המיוחסת גם לאמנות, כפי שהדבר מתבטא במכתם דברי האתיאיסט. הדת, כדברי פרויד, היא "רעל מריר מתוק", כדברי מרקס, "אופיום של העם" (וראוי לזכור גם את סופו של הציטוט המרקסי המפורסם, הטוען בטון קורע לב של ממש, להיותה של הדת גם נחמה גדולה של האדם הדתי מחיים מנוכרים). "אבל אם בסמים דתיים עסקינן", מוסיף המחבר, "עדיפים אלה של הקתדרלה הקתולית: מקום שבו תוכל לפחות לטבוע ביופי, ולהתמסר בכל נפשך ובכל מאודך לאותו דבר שאחרים זקוקים לאל כדי לחוותו: שכחת העצמי". מכתם חושפני במיוחד, שהוא גם אמנות הפרוזה בהתגלמותה, הוא המכתם הנקרא בד לבן, ממנו נחשף כמו מתוך יומן אישי ואינטימי, עולמו המוחמץ והפרטי מאוד של הכותב (שעסק בצעירותו בציור, כמו גם בהלחנת מוזיקה). בתחילת המכתם, תוך תיאור פלסטי של פינת עבודתו, מספר הכותב בגוף שלישי (עדות לקושי שלו בדיבור ישיר), על תסכול מתמשך מכך שמכחולו חדל מלצייר; על יצירתיותו שנגדעה: "מאז שחדל לצייר, לפני שנים, ניצב כן הציור בחדר עבודתו, ועליו בד לבן מתוח על מסגרת עץ וזר מכחולים בצנצנת, קופסה גדושה בשפופרות שמן, פלטת ציור משומשת, פחית טרפנטין ישנה, וערמת סמרטוטים לניגוב מכחולים המכסים את משטח השולחן הקטן לצדו של הכן". המשכו של מכתם זה, מבטא את רגש ההחמצה על עולם דיוניסי הכבוי בנפשו; על "אי התמסרות לריגושים", על "חיים שלא נחיו", על "חוויות שלא נחוו", ועל "אמנות שנותרה בגדר האפשרות גרידא". סופו של ודווי  תאור כואב ומתייסר זה בוידוי טראומטי ורווי פתוס: בערוב ימיו התברר לו שהבד הלבן היה פרדיגמטי – ה-memento mori  של חייו.

קיימים גם בספר זה מכתמים המבטאים מחשבות והגיגים משגרת החיים היומיומית של המחבר. אחד המכתמים עוסק בחוויית הנהיגה במכונית, אשר גם דרכה מצליח המחבר להבליח הערה והארה על טבעו של הכורח הציביליזטורי ועל אי-הנחת שבתרבות (ופרויד מהדהד כאן שלא במקרה). "פקק התנועה היומי (הספרה הציבורית המודרנית בהתגלמותה), וקבלתו השגורה ככורח אורבני 'טבעי', מבטאים היטב את האופי הדיאלקטי של מנגנוני המישטור והאילוף של חיית-האדם בעידן העכשווי: ההשתלבות מרצון במה שמתגלה מדי יום כמקור בלתי נדלה של תוקפנות ואלימות, לצד הטינה התוקפנית כלפי מה שנתפס כהכרח בל-יגונה, 'מצב-טבעי' אשר יש להשתלב בו ולקבלו מרצון". 
 
 
ואפשר לשמוע גם טון אנדרסטייטמנטי אנגלי ובלתי ישיר אשר נמנע מלומר את המפורש ביותר, כפי שעולה מהמכתם המריר (כמעט נעלב) ההוא מהאוניברסיטה, בו המחבר עושה חשבון עם אישיות כלשהי מעולמו האוניברסיטאי, אשר השילה את עורה האקדמי כדי להפוך לעסקן פוליטי. האם הכוונה לאחד משגרירי ישראל לשעבר בנכר? או שמא הכוונה לשר (אולי שרה) לשעבר בממשלת ישראל? לא! זהו ההוא מהאוניברסיטה. מכתם על אישיות אחרת מן הספרה הפוליטית הישראלית הוא מכתם אישי למדי, העוסק בחוסר האונים הפוליטי אותו חש המחבר, מול היהפכותו של גנרל רב-מעללים (היכול בקלות להיחשב כ"פושע-מלחמה") "לראש מדינתך". חוסר אונים זה מביא את המחבר להרהר שמא "הייאוש הדכאוני מצטייר כגלגל אחרון לשפיות…" דמות אחרת בתכלית היא גיבורתו של המכתם הסרקסטי Persona non grata   (אישיות בלתי רצויה), הדן (מבלי לנקוב בשם האיש) במנצח יהודי גדול ש"הפר הסכם עם הרשויות", על כי רצה לנגן את ואגנר. אולי הוא למד מווטאן (גיבורו של "המלחין המוחרם"), משתעשע המחבר, כיצד לא לכבד הסכמים. ועל-כן, בשם הפרת הסכם של אותו אמן חסר-משמעת, הכריזה עליו – "הוועדה האתנו-רליגיוזית על מאווייה הריאקציוניים, שומרי החוק והסדר – חרם ונידוי בשם "האימפולסים הריבוניים של ה'עם'".
 

דומני, כי ספר זה הוא עבודה שמטבע צביונה האקלקטי ורב המבעים, יכולה להיכתב רק אחרי כברת-דרך ארוכה ומפרכת של כתיבת ספרים, העוסקים בתחומים מגוונים של שדות-השיח האינטלקטואלי השונים. מעטים הם אנשי הרוח בישראל (האוצרים בקרבם עושר רעיוני כה רב-גווני, גופי ידע רבים וביקורת מושחזת), אשר היה בכוחם כדי להעיז ולפרוט את רעיונותיהם למכתמים בני פיסקה אחת או שתיים. רעיונותיו של צוקרמן מנוסחים באופן מהוקצע ומדויק, דרכם נפרש עולמו הרוחני של המחבר וזה האחרון כמו משדל את בן-שיחו, הקורא, לנהל איתו דיאלוג כמעט אינטימי.
 
תקצר היריעה במסגרת זו להמשיך ולמנות את שלל הרעיונות שספר זה צופן בחובו.  אך תהיה זו החמצה, אם לא יוזכרו כמה מהמכתמים הפוליטיים במיוחד בספר זה. במכתם ארוך, חריף ומעניין, דן המחבר באירועי ה-11.9.2001, ומעורר את הקורא למחשבות טורדניות על מציאות פוליטית אימפריאליסטית ועולם של אדונים ושליטים. במכתם זיכרון קובל המחבר על חוסר אונים מול "עיי חורבות הנערמים עד לב השמיים" (ביטוי הלקוח מהתזה המפורסמת של בנימין על ההיסטוריה), ומבטא רגש אשמה על חוסר מעורבות פוליטית, המלווה ברציונליזציה, ההופכת את הדיכוי המתמשך ואת הזוועות הבאות בעטיו, למציאות שרירה וקיימת המלווה במשיכת כתפיים של "ככה זה". מציאות זו, על-פי המחבר, הופכת "את המחויבות ל'לקחי העבר' לפרסה שקרית, כזב קולקטיבי שבעטיו הופך ה'לקח' לפטיש וה'עבר' לאידיאולוגיה". מכתם משלים לזה האחרון הוא המכתם שנאה מוצדקת, אשר באמצעותו נותן המחבר דרור לשאת הנפש אותה הוא חש נוכח ההוויה הפוליטית השוררת בארצו, המייצרת תרבות של "אדנות יהירה, דיכוי אכזרי ואידיאולוגיה חומסת-רומסת". מכתם זה מתפלמס המחבר עם מגלגלי העיניים המתחסדים למיניהם, אשר נזעקים – "שנאת חינם!". מה פתאום "שנאת חינם" קובל המחבר, "השנאה מוצדקת לחלוטין". ומוסיף, "הם, בני הנרדפים שהפכו לרודפים, מממשים בדרך התנהלותם הפוליטית את הזיהום המובהק של מה שנישא בפי כל, והידרדר זה מכבר לאידיאולוגיה השקרית בהא הידיעה של הזיכרון הקולקטיבי: 'זכר הקורבנות'". והמכתם מסתיים בטון מריר-נוקב, כמענה לטענת "שנאה עצמית" שכביכול נזרקת לפתחו: "אם הם חלק מהקולקטיב אליו משייכים גם אותי, 'חלק ממני' (בעל כורחי!), אזי אכן יש מקום להאשמה של 'שנאה עצמית' – ובדין! אך נידמה שהתשובה היא פשוטה בהרבה: לא, אין כאן שמץ של שנאה עצמית, מדובר בשנאה המופנית כל כולה כלפיהם, שנאה מוצדקת לחלוטין"
 

מול הסחורתיות המחופצנת של הקיום האנושי ניצבת האמנות האוטונומית והמוזיקה בראשה כמצפן (ומצפון) אמנציפטורי. לכן מול תהליכי חצפונו חסר הגבולות של האדם, היינו העשותו אובייקט, זכות היא ואולי חובה לקיים ביקורת רדיקאלית של הפוליטיקה והתרבות, לאורה של האמרה הלטינית הנאורה, אשר מרקס ציטט בפני בנותיו כאהובה עליו ביותר: "בכול יש להטיל ספק" .

זהו ספרו השני של המחבר היוצא לאור במסגרת הסדרה לביקורת התרבות – פטיש (הוצאת רסלינג). ופה יש גם שתי אמירות ביקורת: הספר אינו מכיל תוכן עניינים, מה שמשווה לו מבנה, כמעין יומן אינטלקטואלי, אלא שדבר זה מקשה על הנוחות לשוב בשנית אל מכתם זה או אחר, מבלי לדפדף עוד ועוד, אגב סריקתו של הספר כולו.

גם חסרונו של לפחות מפתח אחד, אינו עושה חסד עם ספר זה, אשר אין ראוי ממנו להתהדר במפתחות מושגים ושמות. מול חיסרון זה, יש ציין כי עריכתה הלשונית של מרים קראוס מצליחה להעביר את רעיונות הספר ברהיטות ובבהירות רבה. משמח להחשף לספרות מקור של הגות נאו-מרקסיסטית היוצאת לאור בישראל, ולהצטער, אגב כך, על דלילותם המצערת של תרגומים לעברית מהגות זרה (והגרמנית בפרט) של אנשי אסכולת פרנקפורט וממשיכיהם הרעיוניים.
 
לספר ישנם "הורים" ו"מורים" רבים אשר הטביעו את חותמם על מחברו, רבים מהם מבצבצים להם מבעד לשלל מכתמיו של הספר. אלא ששניים, דומני, יכולים להיחשב ל"הוריו-מיילדיו" המובהקים, הן מבחינת צורתו של הספר (הכתיבה המכתמית,  אפוריזמית בלועזית), והן מבחינת מצפנו הרעיוני. הראשון מביניהם הוא, כאמור, הפילוסוף-מוזיקולוג תאודור אדורנו והשני יכול בצדק להיחשב, הפילוסוף הרומנטי הגדול, פרידריך ניטשה. בשנת 1951 פרסם אדורנו את מכתמיו הרבים בספרו מינימה מורליה. במכתמים אלו דן אדורנו בהרגלים ובנוהגי חיים, אותם הוא מפזר כמו פירורים "מתוך מדע מלנכולי", החושפים הרהורים מחיים שניזוקו (ביטוי בו משתמש אדורנו לכותרתו המשנית של ספרו) ומחשבות תוגה על חיים חסרי אותנטיות ובעולם הזרוע ניכור וחפצון, בו הסובייקט הרוס מבפנים.

  

תאודור לודוויג ויזנגרונד אדורנו [ליד הפסנתר]: פילוסוף יהודי-גרמני, סוציולוג, מוזיקולוג, קומפוזיטור אשר הספר ומיטב הגותו של המחבר יכולה להיחשב כמו אנדרטה חייה, נושמת ואקטואלית, לא רק לספר המכתמים שפרסם בשנת 1951, מינימה מורליה (הוקדש לידידו מקס הורקהיימר איתו צעד מפרנקפורט אל הגולה האמריקאית ואיתו חזר אל פרנקפורט). אדורנו ממשיך מסורת כתיבה ענפה שאחד מאבותיה הוא פרידריך ניטשה אשר התמקצעה בכתיבת אפוריזמים. אל מסורת הגות זו שייך הספר הצנוע הזה ועם זאת היחיד במינו במחוזותינו הדלילים בהגות ניאומרקסיסטית וביקורת חברה רדיקאלית.

רשימה יצאה לדרך עם אג'נדה של מאמר ביקורת ספרים והפכה לרצנזיה על עבודתו האינטלקטואלית של משה צוקרמן. אדם יוצא דופן המתעקש לשמור על האדם שבו ולהישמר מראיפיקציה, פטיש וחפצון. ושמה ראוי לסיים רשימה זו, במילת סיום על על מוח קודח רעיונות ומחשבות מקוריות אחר, ועם זאת בעל ניחוח דומה: פרידריך ניטשה, אשר לצד היינריך היינה זכה למספר רב מכתמים בספר.

מכתמיו והגיגיו של ניטשה סבים סביב נושאים אשר גם ספר זה עוסק בהם, במרכזם סוגיות המוסר, התרבות, האמנות והאדם. באחד ממכתמיו הרבים כותב ניטשה על ספרו, מה שראוי בעיני להיכתב גם על ספר זה, ועם זאת לחתום רשימה מורחבת זו:

"ספר כמו הספר הזה, לא נועד לקריאה או להקראה רצופה מתחילתו עד סופו, אלא להיפתח באקראי בעמוד זה או אחר, בעיקר בשעת טיול או נסיעה; עליך להיות מסוגל לתקוע את ראשך ושוב ושוב, להוציאו ולא למצוא סביבך שום דבר מן הדברים שאתה רגיל להם" (תרגמו: י. ניראד וא. המרמן). 

כמה מספריו של משה צוקרמן:

שואה בחדר האטום: ה"שואה" העיתונות הישראלית

בתקופת מלחמת המפרץ.

 

זהו בעיני חיבור פורץ הדרך של צוקרמן. עבודת מופת זו מכילה שני פרקים תיאורטיים ולאחרייהם ניתוח מבריק (חד כתער ונוקב) של טקסטים פוליטיים מהעיתונות היומית בתקופת מלחמת המפרץ (1991).  דומה שמיותר לומר כי עיסוק מסוג זה לא רק שלא התקיים בשנת 1991 בישראל, אלא שהמחבר היה ראשון בדיון פורץ דרך בשיח האינטלקטואלי והפוליטי בישראל – בכך לטעמי, יחודייותו וחשיבותו של ספר זה.

ופרט חשוב נוסף הוא כי חיבור מופת זה, יצא לאור בהוצאת המחבר. ולו רק בשום שאביון נולד, הרי צילום של תוכן העיניינים של הספר:

 

                                   

                                            עטיפת הספר מוסיקה

                                            ומה שמסביב לה(מאמריו

                                              המוזיקולוגיים של

                                               המחבר).

     

 

עטיפת הספר  פרקים

בסוציולוגיה של

האמנות. דיון

באסכולת

פרנקפורט

 ובהגותה (בסוגיות

כמו קיטש, חרושת

האמנות ואמנות

אוטונומית).

 

Moshe Zuckermann:

"Israel – Deutschland –

Israel. Reflexionen eines

Heimatlosen". Wien,

2006, Passagen Verlag.

219 Seiten.

עטיפת ספרו האחרון של

צוקרמן בשפה הגרמנית

על ישראל וגרמניה ["ישראל –

גרמניה – ישראל: הירהוריו

של חסר-מולדת"]:  יצא לאור

ב-2006 בווינה.