האחריות על כל פרסום תחת הקטגוריה "הוספת תגובה" לא חלה על מפעיל האתר

 

על "מפעיל" האתר מוטלת אחריות על החומרים המפורסמים על ידו בלבד. "מפעיל" האתר לא יהיה בשום צורה ועניין אחראי על תגובות המפורסמות באופן חופשי על ידי מגיבים תחת הקטגוריה "הוספת תגובה".  
 
"מפעיל" האתר משאיר את הפונקציה "הוספת תגובה" פתוחה ואין לו עניין לצנזר תגובות של קוראים. לכן כל תגובה אשר עלולה להכיל תוכן פוגע באופן אישי, מגונה, מעורר התנגדות, קל וחומר תכנים היכולים להיחשב, לכאורה כלשון הרע כנגד צד שלישי פרטי, מסחרי או ציבורי לא תחול על ה"מפעיל".

חזרתי…

 
כבר כמה חודשים לא פרסמתי דבר. לא הייתי כאן, וגם אחרי שחזרתי לא בא לי לחזור. אבל שוב ושוב עולה התחושה אולי בכל זאת להתחיל לפרסם רשימות. וכל מיני שאלות כמו: מה יהיה עם הכתיבה הציבורית שלי? למי ששאל, עניתי את האמת הלקונית בעלת המשפטים הקצרים, ומי שלא הרגיש בנוח לשאול, אומר שוב: "אני רוצה לכתוב לעצמי. מעניינים אותי דברים אחרים, ולכן אני גם כותב דברים אחרים. אחרי הנסיעה שלי לברלין התחלתי לכתוב סיפורים. יש לי חומרים לרומן. אני עוד 'שם'".  וכאשר זה עורר התעניינות או סקרנות דברתי יותר.
 
מאז עברו ימים, לילות רבים של חוסר שינה ואז תחושת הקיפאון המשתק נעלמת ומפנה את עצמה למחשבות אחרות. ישנו יותר פנאי וחשק לכתוב על עניינים אחרים. מתעורר גם חשק הוציא חומרים החוצה. לתקשר ולחזור לתחומי חיים של חיים לא סוליבסיסטיים : מתעוררים ליום חדש, ולעניין מחודש בעשיית ביקורת. לנסות לתקן. לקרוא כדי להציל. להגיד מילה טובה כשמגיע, ולהיות מסוגל לומר את האמת עד הסוף, מדויקת, מושחזת וללא משוא פנים, על כל מה שזז, על תרבות, חברה, מוזיקה, אמנות; תסתכלו למעלה וקראו שוב את כותרת הבלוג – זו האג'נדה שלו.
 
 
וזה לא קרה מהר, כי הלבטים חזרו ונשנו. לפעמים לבד ופעמים עם חברה טובה שכל מה שביקשה והוא את הדבר הטוב, הוא להעיר משהו קטן, גם אם צריך להעיר מישהו משנתו או לדובב אותו לשבור את שתיקתו. ואתה עונה לה, ובעיקר לעצמך: "לא! אין לי חשק, טוב לי ככה. אני לא חייב לכתוב רשימות לבלוג הזה? אני כותב כאשר רוצה – לא כמבקשים ממני, לא כי צריך". וקיימת עוד התדיינות פנימית. "האם היום אפרסם?", "אולי יותר מאוחר, אני חייב לכת לבריכה". וכל מיני דיני דברים פנימיים עם עצמך ולפעמים עם סביבה אוהבת.
 
אני מכיר את התחושה המתעתעת, המשתקת כלפי הנגינה – זה היה בעבר הרחוק. היום הנגינה כבר לא כרוכה במאבק פנימי ולא בקונפליקטים גדולים. יתכן שהעברתי את המאבק הפנימי שלי לשדה המלחמה של התלמידים שלי – שיאבקו גם הם. היום אני באמת אוהב לנגן. אני מנגן בעיקר שיש לי חשק לנגן. פעמים אני צריך לנגן לקראת שיעור ובעיקר לצורך כתיבה. וישנה גם שאלת האגו האווילית: "איך חוזרים?", או "איך מתחילים לדבר?". וגם "על מה לכתוב את רשימתי הראשונה?". כאילו שמישהו מחכה ל-Come back ההיסטורי שלי, רשימה היסטרית הרי לא תצא לי בקרוב. האם כל כך חשוב שהיא תהייה הכי נכונה? האם היא צריכה להיות הכי מדויקת?
אז שתהיי רשימה זו עוד רשימה. ושיבואו אחריה רשימת היומן הזו עוד רשימות (יותר טובות), ושתמשיך להיכתב גם יצירה אחרת. ועוד משהו, שלא לא ישאלו אותי כל הזמן, למה אני לא כותב? והאם העליתי כבר את רשימת הביקורת שלי על _______ לאתר?
 
ועוד ברכה. לא סתם אחת. לא עוד רשימה תקנית. מן רשימה צפויה שכזו. אחת בסדר. לא רשימה משוכפלת. עוד אחת שלא מזיקה אבל גם לא מרגשת. לא עוד רשימה שבלונית חסרת רגש המרחפת לה כמו גוף חסר הארה (ר' ו. בנימין) טעונת אנרגיה מחשמלת בספרת הסייבר ספייס – כמו שקוראים לזה בשפת המדיום הזה של הבלוגספרה והכתיבה האינטרנטית.
 
וסבתא שלי שלא היתה מומחית גדולה בענייני בלוגים, אולי היתה שמה כיסוי ראש צבעוני על ראשה ומוסיפה ואומרת אמן

"מדריך" למשתמש ולמשתמשת: הבהרה לקוראיי בלוג זה ("תנאי שימוש" במקום מניפסט)

 

 

תגובות (ובלשון הרחוב "טוקבקים")

 

 

ראשית אני מוצא לנכון להתוודות, אינני קורא את התגובות על רשימותי, ולכן אין טעם לצפות לתגובה שלי. יש מי שיפקפקו ולא יאמינו – אך זוהי האמת לאמיתה.

 

אני לא קורא את התגובות, ראשית בגלל האנונימיות שלהם, שנית משום שאני לא מאמין בדיאלוג (רב-שיח) רציני, מעניין במסגרת המדיום הזה, והסיבה המוחצת היא כי הדבר ידרוש ממני מעקב צמוד, כל העת אחורה על רשימות, ויש לי דברים אחרים לעשות, אני פשוט ממשיך הלאה.

 

אך מי שרוצה לכתוב לי אישית, דרך הבלוג: לבקר, להגיב או לשאול, אני מבטיח לענות!

 

 

פונקצית התגובות פתוחה כי אני מתייחס אליה כלוח מודעות המאפשר את זכות הצעקה, ההתנגדות או ההסכמה. ראו את פונקצית התגובה כגרפיטי על חומה, שאומנם שייכת לי, אבל פתוחה לתגובות, לצערי גם אנונימיות – ובזה חולשתו של המדיום הזה. אני מודע לכך שמדיום התגובה יכול להיות מנוצל לרעה, ואם נתקלתם בתגובה הגובלת בלשון הרע ואו הוצאת דיבה, אודה לכם מאוד אם תידעו אותי על כך!

 

 

לכתוב או לא לכתוב

 

הבלוג שלי הוא מדיום של ביקורת תרבות, אמנות ופוליטיקה. אני מבקר הרבה מאוד פעילויות ברוח העניינים המעניינים אותי, אבל לא תמיד מוצא לנכון לפרסם על כולן רשימות. לפעמים ככורח של זמן וסדר עדיפויות וגם כוח, לפעמים אני לא מוצא בפעילות זו או אחרת עניין מספק, ולפעמים אני גם נמנע שלא לפגוע באופן אישי באנשים פרטיים (ובעיקר באמנים אליהם אני כותב).

 

אין לי עניין לפגוע בשמם הטוב של העושים במלאכת האמנות, אלא לבקר את מושא העבודה האמנותית שלהם עצמה. לכן יסלחו לי מי שאיני כותב עליו, כי לפעמים אני נמנע מלכתוב על עבודה או אירוע שראוי בעיני לביקורת קטלנית, מטעמי שמירה על שמם הטוב של אמנים. כול מקרה לגופו, וזהו חלק מקיומה של חברה חופשית בעלת חרות הביטוי וחופש יצירה וביקורת.

על פי רוב, אני לא נוהג לפרסם "בקרובים" ("פריביו" בלשון הלעז).

אינני אתר פרסומי, אינני עוסק בשיווק ויחצנית של אמנות, חוסר ההבחנה בין השניים היא בעיני אחת המחלות הכרוניות ביותר שפושעות בעיתונים, בבלוגים ובאתרים שונים בעידן בו הכול בו נימצא תחת המכניזם של "סחורה".

אם זאת אני לפעמים חורג מאופן זה, ונותן ביטוי לפעילויות שחשובות בעיני ושחשוב לי לתמוך בהם ולידע את קוראי עליהם.

בנושאים מסויימים אני שומר לי את הזכות לחסום כל תגובה – ואם חסרי המעצורים הסליחה.

 

 

הגהות וטעויות כתיב

 

אני כותב הרבה ומהר ולכן נופלות טעויות – אליהם אני כמובן מצר.

אבל אני גם עובר על רשימותיי שוב, ויודע לתקן. המדיום של הבלוג הוא בעיני מדיום "רך", משתנה ונתון לרוויזיה מתמדת מצד בעליו. לכן אני מציע כי תנוח דעתם של המגהים והעורכים הלשוניים אשר נחרדים כאשר נמצאת טעות פה וטעות שם – ותוכלו למצוא לצערי לא מעט. אני מציע לתת לי את הקרדיט שאני יודע לכתוב עברית, כי בימי חיי עשיתי הרבה מאוד הגהות, ואני עדיין עושה עבודה זו לטקסטים שאני עורך עבור אחרים.

אני גם מציע לקוראי רשומותיי לבטא יותר חרדה מהתכנים ופחות מטעויות הכתיב, להתעסק בעיקר ולא בטפל. אני בהחלט בעד רהיטות ודיוק בשפה וגם בחומרים המוגמרים היוצאים לאויר העולם, אבל לא על חשבון חומרים שצריכים לצאת לאור – ולפעמים הזמן דוחק – ואת המחיר הזה אני מוכן לשלם (בהעדרו של מגיהה חיצוני).

אם זה עוזר למישהו, אני מבטיח כי כאשר אפרסם את ספרי (וזה בתכנון) אעביר אותו למגיהה ועורך חיצוני. בינתיים אלו הם התנאים של אוטונומיה מוחלטת, ושליטה בלעדית על הטקסטים שיוצאים מתחת המקלדתי. אז ככה, זה מה שיש – ועם העורכים הלשוניים והמגיהים מדקדקי השפה, הסליחה.

 

ושוב, המלצה בעניין זה: התייחסו יותר לתוכן ופחות לצורה. בקרו את התכנים, כי אלו ראויים לקריאה, לתגובה ולביקורת שלכם. וכמה שיותר ביקורת כך יותר טוב לכולם – גם לי! יפרחו כל הביקורות – יש מקום לכולם, והרשת היא גדולה ופתוחה.

 

 

 

הזמנה

 

אתם מוזמנים לשלוח לי כל מה שאתם חושבים שיכול לעניין אותי ויכול לעניין לכתוב עליו רשימה בבלוג שלי.

אני מבטיח תמיד להגיב על הזמנה; להגיע אם אני פנוי; וגם לכתוב על אירוע, ספר, כתב עת, קונצרט, פעילות, התארגנות ולמעשה כל מה שאתם מוצאים לנכון. כל מה שלדעתכם יכול לעניין אותי ואת הבלוג שלי ספרו לי עליו.

 

 

 

 

 

 

תודה, וכמובן קריאה מהנה!