ביקורת מחול: "אחושילינג – Singular Sensation" של יסמין גודר היא עבודת גוף בוטה ומרתקת

[צילומים: תמר לם]

 

 

C R E D I TS :
Concept, Direction, Choreography: Yasmeen Godder
Dramaturgy: Itzik Giuli
In collaboration with the performers: Inbal Aloni, Ilaya Shalit, Eran Shanny, Tsuf Itschaky

, Shuli Enosh
Music: Random Inc & Tim Hecker Panda Porn , Ziv Jacob, Rona Geffen, Gabi Lala
Stage Design: Oren Sagiv
Light Design: Tamar Or
Costumes: Inbal Lieblich
Music Editing: Gabriel KricheliA
dministration and Production: Guy Hugler
Production Assistance: Avi Dangur
Photography: Shlomo Godder/ Tamar Lamm
Graffiti: Shlomo Godder
Special thanks to Dina Aldor
Creation Production: Yasmeen Godder
Co-Production: Montpellier Dance Festival 2008 , Hebbel am Ufer Theater, Berlin, Germany, the Suzanne Dellal Center for Dance and Theater, Tel-Aviv ;.
Yasmeen Godder's is funded by the Israeli Ministry of Culture, Dance Division. The new creation enjoyed the support of the Teva Foundation

כוריאוגרפיה בימוי והפקת יצירה: יסמין גודר
דרמטורגיה: איציק ג'ולי
מופיעים ושותפים ליצירה: ענבל אלוני, שולי אנוש,

צוף יצחקי, עילאיה שליט, ערן שני
מוזיקה: רונה גפן, זיו יעקב Panda Porn,

Random Inc & Tim Hecker, גבי להלה
עריכת מוזיקה: גבריאל קריחכלי
תלבושות: ענבל ליבליך
עיצוב במה: אורן שגיב
עיצוב תאורה: תמר אור
ניהול והפקה: גיא הגלר
עוזר הפקה: אבי דנגור
צילום: תמר לם, שלומי גודר
כיתוב גרפיטי: שלומי גודר 
יום שישי, במרכז סוזן דלל תל-אביב
 

 

 העבודה הופקה עבור פסטיבל מונפלייה (2008 צרפת); תיאטרון ההבל אם אופר ברלין (גרמניה); מרכז סוזן דלל בתל-אביב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אז זה עובד בערך כך: גוגל אחד, המוביל למייל (אל הכתובת המופיע באתר היוצרת), אשר מוביל בדרך כלל להיענות חיובית. ואם מזמנים אותך, אז באמת ראוי לעשות מאמץ אמיתי לכתוב ולפרסם ביקורת – גם שבוע אחרי המופע. נקודה זו מזכירה לי את כל אותן חובות עבור כל אלו שהזמינו אותי לבקר, ולמרות שביקרתי אותם בעבודתם האמנותית טרם כתבתי רשימת ביקרות. אז שוב פעם סליחה כנה מכול היוצרים שהזמינו אותי ועדיין לא כתבתי עליהם ואולי לא אכתוב, ועל כך כתבתי כבר בהזדמנות אחרת ברשימה אחרת העוסקת בנושא זה.
והנה עברו שבועיים אני כותב על עבודה אליה הזמינו אותי. ואפילו משקיע זמן לא מבוטל. והתמורה היא באמת לאזוג הכרטיסים – אותם יכולתי גם לקנות במזומנים לא רבים. התמורה האמיתית היא היכולת לבטא את טעמי האמנותי-אסתטי, את ערכי התרבותיים ובנוסף לכך איזושהי תרומה מינורית לעולם היצירה ולעולם המחול בפרט, אליו אני כל כך קשור במעשה ובתיאורה (היינו כתיבת רשימות ביקורת מזמן לזמן). ומול עבודה בן 65 דקות, הרי 3200 מילים ויותר של רשימת ביקורת (כאילו שיש קשר בין זמן העבודה ועקף הכתיבה עליה) זה תמורה ראויה.
ואם זאת יש להודות כי מול רשימות הביקורת הקרתניות בנות 150 המילים השגורות במחוזותינו הדלים בתרבות, ובביקורת.
כן! גם לי, וגם על רקע ביקורת זו, מותר לומר את הדברים הביקורתיים הללו על מוסד הביקורת הרופס שיש לנו בישראל 2009, בעידן של תעשיית תרבות משוכללת ורבת זרועות, בה מוסד הביקורת הפך זה מכבר לחלק אינטגראלי ממנגנון חרושת האמנות – כי הרי איך אפשר להפריד בין חרושת העיתונות לבין חרושת האמנות. זו הרי צריכה את זו – והתוצאה היא סימביוזה דקדנטית החותרת תחת יצירה אוטנטית, מקורית, שלא לומר באמנות וביצירה אוטונומיות.
 

אודה כי הכותרת של עבודתה החדשה של גודר אחושילינג עוררה אצלי סקרנות ותהיתי ביני לבין עצמי, אחושילינג  – מה זה אומר? יותר מדי חכם בשאלה זו לא הפכתי; הכותרת "אחושילינג" נשארה עבורי אניגמטית, ואני פתוח לתובנות חדשות בעניין, ממי שמתנדב להסביר לי את הקשר בין העבודה לכותרת שלה, מה גם שיש כותרת אחרת באנגלית (הבהרה ממתקבל בברכה למייל האישי – דרך האתר – כי אני לא קורא את התגובות לרשימותיי).
 
אחושילינג אינה העבודה הראשונה של יסמין גודר שאני רואה, אך עדיין לא כתבתי עליה, למרות שעבודותיה תמיד מפתיעות אותי ומעוררות איתי למחשבה שאפשר ליצור מחול אחר גם בתנאים קשים של הרכבי מחול קטנים, אליהם מתווספים תנאים יצירה קשים, ואמצעי מבע מינימאליים (השייכים למדיום של מעבר ל תנועת הגוף פרסה), של מה שאני קורא מחול מינימליסטי (ובז'רגון ישראלי אדפטיבי: "המחול של "דלות החומר"). 
 
אני זוכר כי בילדותי אהבנו לומר אחושילינג; "אחושילינג כדור-סל", או "אחושילינג מורה". אחושילינג תיפקד כסלנג שווה ערך  למה שהיום הביטוי (הדוחה יש לומר) "סבבה". בפרסומים לעבודתה החדשה של יסמין גודר כותבת היוצרת כי "אחושילינג Singular Sensation בוחנת את הרצון לגעת בשיאים ובעוצמות תחושתיות במטרה למצוא ריגוש חד משמעי. נקודת המוצא הייתה חיפוש אחר ה"גיבור האישי" של כל אחד מהמופיעים ומציאתו דרך המוחצן והפלסטי ועד האישי והפרטי.  דרך יצירת ניסויים וחוויות ליצירת תחושה, העולם שנבנה על הבמה הוא של חמישה אינדיבידואלים אשר נוגעים בפנטזיה ודוחפים את הגבולות והתפיסות האישיות שלהם בכדי לייצר מציאות אלטרנטיבית על הבמה".
 
 
מצויד בדברי היוצרת אותם מצאתי באינטרנט, הגעתי עם הרבה ציפיות ועם ידידתי מיכל למתחם סוזן דלל, אליו הגענו באשמתי שעה לפני המופע, ו"שרפנו" (ממתי שורפים זמן) שעה קלה בקפה ליד).

אם לומר את זה בעדינות מסוימת, נאמר זאת ככה: מיכל ואני לא זזנו באופן שונה אל מול הבמה עליה עלו כמעט זה אחר זה ששת הרקדנים הצעירים המשתתפים במופע (שני גברים וארבע נשים). מיכל התנענע במושבה ללא הפסק, אבל מאחר ולא הכרתי אלמנט חדש בשפת הגוף של ידידתי מיכל (מן ישיבה על קצה המושב), לא ידעתי אם לייחס את חוסר השקט המוחצן להתרחשות שעל הבמה, או אולי לשעה המאוחרת של המופע, שומר בזיכרוני את הידיעה על כאביי המפרקים מהם סובלת על רקע המושבים הצפופים של אולם ירון ירושלמי – אם לקצר בסוגיה זו, יש לי יסוד להאמין כי המופע (לפחות בתחילתו) לא תרם לשקט הנפשי של מיכל. רק אחר כך התברר לי כי קראתי את שפת גופה לא נכון, ועם חלוף הזמן והתקדמות המופע, אליבא ד'מיכל, המופע השתפר, ועם השיג ושיח שהיה לנו אחרי המופע גילתי כי ידידתי דווקא אהבה את עבודתה של גודר (ואולי דעתה הפכה להיות מפויסת יותר על רקע היחס החיובי שהוקרן מצידי במהלך המופע ואחריו).
 
עבודותיה של גודר נכנסות לקטגוריה המחייבת אחריות ויצירה של מחול אחר, לא רק בשם וביומרה, אלא בהרכבת של היצירה עצמה, וראשית לפני הכול, בקונצפציה שמכוונת אתה, ומעניקה לה את לה את הרציונאל האמנותי שלה. על רקע כל האמור עד כה, אך טבעי לכתוב על יצירתה של גודר, ברטרוספקט מאז תחילת יצירתה הכוריאוגרפית מאז 1999, דרך הקמתו של הסטודיו הנושא את שמה, ולתת ביטוי גם באמצעות מדיה ביקורתית זו, לאותה "תנועה אחרת", "אחרת" אשר עבורי הוא עיקרון כה חיוני למעשה האמנות, וקשור קשר זיקה ראשוני למושגים המהותיים ביותר ליצירה אמנותית ראויה לשמה.
 
לפני שאתייחס לאחושילינג, אקדים מילה קצרה על מקומה של האסתטיקה המאפיינת (כמובן בהכללה המחייבת רשימה מסוג זה) את עבודתה של גודר, כפי שאני מכיר אותה ואת מקומה באמנות המחול. אין כאן יומרה לאמירה חובקת כל, המחזיקה טווח זמן ויצירה רחב, היינו ניתוח  תרבותי-אסתטי בעל הבחנות חד משמעיות שמתימרות לעשות צדק וחשבון אמנותי עם כלל יצירתה האמנותית של גודר. הכוונה היא לומר מילה וחצי על האופן שאני מבין ומנתח את עבודתה של גודר, על רקע העדרן של מילות מסוג זה יש גם בזה איזושהי תמורה קטנה, ועל פי עבודותיה המוקדמות שראיתי במהלך השנים. יש טעם באמירה מסוג זה, על רקע העדרה של כתיבה בעלת פרספקטיבה כללית על העוסקים באמנות התנועה, ושטחיותה של כתיבה המאפיינת את כתיבת הביקורת של אמנות המחול בישראל שלא להזכיר את מה שקורה בעולם – זה מאמת כבר יותר מדי לצפות מעיתון הארץ (במעמדו כמדיה ביקורתית) או מחדשות תרבות בערוץ טלויזיה זה או אחר.

לטעמי הסיקור של היצירה המחולית בישראל היא מציאות אומללה – ועל רקע זה, אשתדל להשקיע יותר בביקורות על תחום המחול.
 

אחושילינג היא עבודה הדורשת מן הצופה בה מאמץ. העבודה בנויה כמהלך קרשנדו אחד מתמשך בן כ-65 דקות, עם מוזיקה שהופכת להיות פולסית (בעלת פעמה סדירה) ככול שהעבודה מתפתחת. רק בסופה של העבודה אני מקבלים את הביט ש"עוזר" לנו לאוריינטאציה יותר מקלה, מאשר רעשי סאונד שמשאירים בנו תחושה בלתי נוחה של עבודה באוויר, ודורשים מן הצופה מאמץ מיוחד של ריכוז ופענוח, ללא הממד התומך של הצליל שהוא על פי רוטב פרמטר אוריאנטטיבי תומך. העדרה של פעמה סדירה למשך כמעט כל העבודה, תורמת לעמדה הכאוטית של העבודה, המעניקה לה ממד בלתי יציב ולא צפוי (אך הכניסה את חברתי מיכל לויברציות מושב נוספות, וחוסר שקט שכמעט והדביק בו אותי. אני כבר מיומן עם הפרעות מסוג זה מן הסביבה: לפעמים סוגר עין, לפעמים שתי עיניים, ולפעמים יד בזוית העין עושה את עבודת ההתנתקות הדרושה, על מנת לא להיות מוטרד מן הסביבה שיכולה להיות לפעמים מטרד מאוד לא נעים, למשל פופקורן או שיחות טלפון נייד באמצע המופע – וזה באמת לרשימה חשובה אחרת שאני כבר דוחה הרבה זמן בנושא התופעה האנטי-סוציאלית שהיא טעמי גם מאוד אנטי-תרבותית (אם המושג נימוס הוא מושג תלוי גיאוגרפיה ורלטיביות תרבותית – וגם על זה אפשר להתווכח).
 
אבל גם חוסר המנוחה של מיכל לא יכול לאקספרסיביות של חמישת המופיעים, שכפי שאפשר להבין הם יותר מאשר רקדנים. הם מבטאים חושניות בוטה, והתכנים שלהם מאוד אישיים, יצריים המגיעים עד כדי  אקסטזה של מבעים וולגאריים -לקראת סופה של העבודה.
ברובה של העבודה, המופיעים עובדים לבד, כמעט עם עצמם, במן סוליפסיזם פרטי ואישי כמעט אקסטאטי-דיוניסי. אך עם יצירת הקרשנדו, גם בעטייה של הפעמה המוזיקאלית, הם מתחילים ליצור קשר זה עם זו: קשר עין, מגע פיזי,  ועבודה בזוגות לעיתים עם אלמנט חוץ גופי; כמו צבע ירוק, אביזר או בגד, המשמשים למופיעים אמצעי תיווך נוח ועבודה משותפת. אך זוהי עבודה היא אישית. אין ספק כי המבעים בה נולדו מתוך עבודה פרטים ואישית, אולי מתוך סדנה, כמעט תרפויטית, מה שגורם לממד מאוד סובייקטיבי השולט ביצירה כולה – והאתנחתאות של הזוגות הן רגעים של התגברות על ניכור ובידוד ומאפיינים את העבודה כולה.
המופיעים (אם להיות נאמן למינוח של יוצרת העבודה, שלא לומר רקדנים) הצעירים יוצרים דימויים חזקים וארוטיים, ואני מאוד  אהבתי את חוסר הבושה על גבול החשפנות הסטרפטיזית, אשר כאמור הכוונה היא הרבה יותר עמוקה ורצינית, והיא לחשוף טפח ולהסתיר טפחיים מהפנימיות של המופיעים, שמציעים לנו להציץ לזמן קצר בעולמם הפנימי ובמסתוריי נפשם, אשר אפשר להתרשם ממידת  המיוסרות וחוסר השקט שמציף אותה (ואין כאן יומרה לאמירה בעלת אופי דיאגנוסטי קליני). 

יסמין גודר יוצרת מחול העומד על גוף האסתטיקה המודרנית וצופה על האופק בבדיקה מתמשכת של הגוף וגבולותיו הפנימיים והחיצוניים

יסמין גודר יוצרת מחול פוסט-מודרני המנסה לחרוג מהפרדיגמה המודרנית ביחסו הישיר והבוטה לגוף
הגוף אצל גודר הוא מקור לניסוי תמידי על מנת ולבדוק את גבול האדם ביחס אל הגוף כחומר המכיל אותנו, ולא רק בדיקת גבולות מעטפת הגוף (זו שמקיפה אותנו וקובעת את הגבולות בינינו לבין הסביבה בתוכה אנו נמצאים) בה עסוק המחול הקלאסי אם אפשר לנקוט לשון כוללנית. עבודותיה של גודר עוסקות בתכנים המעסיקים את המחול המודרני שהכיר והפנים את התרומות הגדולות של המחול המודרני לעולם התנועה הפרפורמטיבית. במובנים של חופש תנועה, חופש ההבעה והקומפוזיציה עבודותיה של גודר (כמו עבודה זו) נשענת על מסורת המחול העכשווי. אלא שהמחול של גודר, הוא מחול אשר יודע כבר את המהפכות הגדולות שהתחוללו בעולם המחול הודות לתרומתם של יוצרי עבודות המחול פורצי הדרך ובראשם מרתה גראהם (ארה”ב) וקורט יוס (גרמניה). המחול של גודר "יודע" את קודמיו ומנסה לחרוג אל מעבר להם, בראש ובראשונה בסוגיית היחס את החומר הראשוני ביותר שעומד לשימושו של הרקדן והוא גופו שלו. זה כבר נוגע בסוגיה רחבה יותר והיא ההטעיה מן הגישה האידיאליסטית ששלטה בעולם המחול המערבי הקלאסי אל אינוונטאר שהוא מטריאליסטי במהותו, במילים פשוטות מעבר מאידיאל יצירתי-אסתטי שהוא אידיאליסטי אל אידיאל יצירתי-אסתטי מטריאליסטי שעוסק במאטרייה עצמה. האתגר שעמד בפני עולם המחול, ושהתנסח לו ככזה כעשר אחרי מלחמת העולם השנייה, היה שינוי היחס אל הגוף ואל מה אשר אפשר לקרוא לו: התנועה היפה. שני מקורות זיעזעו את המחול הקלאסי: שתי המגמות אשר אתגרו את המחול הישן והפכו את המגמות השליטות בעולם המחול הפרפורמטיבי למחול למודרני (או במינוח שגור יותר "מחול עכשווי") הם: 1) המחול הפוסט מודרני האמריקאי של שנות ה-60 וה-70, שמרתה גראם היא רק יוצרת אחת שחדירתה של ארה"ב לאסתטיקה של העולם הישן; 2) תיאטרון המחול (Tanzteater) שנוצר באירופה אשר הדמות החשובה בזרם זה הוא פינה באוש ממחצית שנות ה-70 בגרמניה.

כדי שלא להאריך יתר על המידה, ראוי להדגיש כי הזיקה המרכזית של עבודותיה של גודר אל מחול העכשווי הוא ביחס הקונקרטי אל הגוף. מול המסורות הקלאסיות שהם הגוף הוא מעמסה ונטל שהרקדן נאלץ לסחוב איתו, עושה המחול המודרני (וביתר שאת המחול שמבשר מגמות חדשות מובהקות, המובחנות מהותית מן המחול המודרני – אפשר לכנותן מגמות פוסט-מודרניות) בדיוק ההפך, הוא עוסק באופן אובססיבי בגוף, וכמה שפחות במה שמתכחש לנגיעה הישירה בכול מה שקשור לגוף, אל מול אידיאלים המכחישים, לעיתים קרובות מדכאים ממש את המהות הגופנית: הכוללת את המגע עם הגוף, ההתמודדות עם הקשרים שונים שקשורים לחוויית הגוף החומרי. בשורשו של מה שהתפתח כמחול מחול הקלאסי, קיים האידיאל של להיות מעל ומעבר לנטיותיו הטבעיות של הגוף; לחשוב גבוהה ולמעלה תוך הנפת הגוף לגבהים בלתי אנושיים. מרתה גראהם בארה”ב וקורט יוס בגרמניה ממנו התפתח ה-Tanzteater, חקרו באמצעים אמנותיים ובאמצעות דרכי ביטוי, אשר היו במובנים רבים יכולים להיות מוכרים כניסויים בגוף האנושי, באמצעותם הם בחנו את ההקשרים האנטומיים, הפסיכולוגיים והתרבותיים קולקטיביים של טריטוריית הגוף.  

 

של מי העבודה, של גודר (היוצרת היחידה) או של כל אחד ואחת מחמשת רקדניה?

כיצד נוצרה עבודה זו, קשה לדעת. אני לא מכיר את דרך עבודתה של גודר, אך דומני כי עבודות המחול שלה יכולות להתהוות בתנאי מעבדה בדמות סדנאות עבודה יחידנית או קבוצתית. גם אם בסופה של העבודה ישנה נחמה פרוטה שכך שהרקדנים מגיעים לאיזושהי זיקה זו עם זה, לכול היותר בזוגות, הרי המקור לתנועה ולעיצובה האסתטי הוא הרקדן היחיד, ונקודת ההתייחסות היא עולמו הפרטי, יחידני של הרקדן.

אז מה היה לנו? אחושילינג  _____. 

אחושילינג היא עבודה שנוגעת במקום רגיש בגופנו, אך גם בנפשנו, היכן שאנו לא אוהבים לגעת: בכאב, בגועל, במקום בו אנו חשים חשיפת יתר, וחוששים לפרוץ את גבולותיו. העבודה עושה את זה באמצעי הבעה שונים ואפילו בוטים: עוויתי פנים, נגיסות גסות, ליקוקים, משיכות אברים וחלקי גוף ומישמוש של הגוף עד כדי מה שמזכיר יותר מופע סטרפטיז. הרקדנים מקבלים אופי שונה זה מזה, והם מעצבים דמויות בעלות אפיונים מובהקים של סטייה או טיק ביזארי בוטה, או נטייה פטישיסטית עם אובייקט זה או אחר. ריגוש רודף ריגוש והקרשנדו עולה ועולה, הסף של הפרברטי, הייצרית, הגסה, הוולגארית, אבל גם המודעת אל עצמה עולה, מה שמביא את הצופה לתחושה מאוד לא נוחה של גועל אל מול התנהגות סוטה, על גבול החולנית. האקסטזה היא המפתח ששומר על הפנטזיה להישאר בתוך הגבולות של עצמה ולא להתפרש כפריקת עוול ניהיליסטית המסכנת את שלומו של הצופה.

כאשר היינו ילדים, ידענו להפחיד את הילדים הקטנים מאיתנו עם מיני פרצופים של מפגרים, משוגעים, מונגולואידים או בעלי תסמונת דאון. המוצלח יותר היה התשלובת של כל אילו והילדים הקטנים מאוד פחדו. אני אהבתי לעשות את זה עד גיל מאוחר למדי, ולפעמים אני מוצא הזדמנויות לפרוק את כישוריי מטילי האימה על ילדים רכים וחסרי אונים. העבודה מתחילה עם סוג כזה של חוויה, בה הרקדן המתחיל בעבודה שרוי בסוג של אמוק. הוא נמצא בטראנס אפילפטי; אחוז תזזית הוא מוציא את לשונו, פוזל בעיניו ועושה פרצופים (כמו אילו מהילדות של כולנו).

תחושת הקיא עולה כאשר ממשיך הרקדן ויורק צבע ירוק על רעהו (המופיע גם על הפוסטרים המפרסמים את המופע). אחת הרקדניות מקיאה את ציפורניה המלאכותיות בצורה ארוטית ופרובוקטיבית למדי. אחרת עולה עם סנדלי פלטפורמה לבנות. היא לבושה חזייה עליונה הרכוסה על שדיים מלאכותיים עם פטמות כתומות. היא גוזרת אותן ומאפשרת לצבע לזלוג על ירכיה תוך כדי שהיא נועצת בשדיה זוג מספריים גדולות מה שמשאיר את הצופה פעור פה וקושי להישיר מבט נוקב בהתרחשות האלימה. זוהי רק סצנה אחת בוטה במידת הוולגאריות שלה, וכאילו ישנם לא מעט, כך שמי שאינו יכול להכיל מראות קשים, או לחליפין אינו עמיד בפני בוטות מוחצנת עם מידה לא מועטה של פרובוקטיביות מוטב שידיר את רגליו מעבודתה של גודר.  

 

אחושילינג היא עבודה מאוד אישית, היא גם בוטה והנוגעת בקישקה של רקדניה ושלנו. היא עושה את זה באמצעות קרשנדו ארוך של סובייקטיבית אקסטטית, שהוא פתרון מיבני יעיל, פשטני נגיש כביכול אבל אפקטיבי ביותר, וכל זאת כדי ליצור 65 דקות של ביטוי אישי ויצירת מתח מתפרץ ובוטות כובשת אשר אינה משעממת ולו לרגע אחד. אחושילינג עבודה.

 

 

הערת סיום: מעט אישית ומעט עקרונית

אני שמח שסופסוף יוצא לי לכתוב על עבודתה יסמין גודר, אשר ראיתי לא אחת במהלך השנים, ראשית משום שבאמת מגיע לה חשיפה תקשורתית הרבה יותר גדולה מזו לה היא זוכה – בתעשיית התקשורות מחד ובביקורת המחול בישראל (אשר אינם מדיומים שונים ומובחנים זה מזה – ובזה כבר סיכמתי את שורש הבעיה בסוגיה כואבת זו).

כי לכתוב על המחול, כמו על מוזיקה, תיאטרון וכדומה, אינו דבר כה מסובך. אני מייחל לזמן בו יפרחו מבקרים ועולם הביקורת יהיה זרוע באינספור מבקרים, מול כל אותם משווקי אמנות שמוכרים לנו כרטיסים בטלפון. לדאבון הלב, נראה לי כי יומם של המבקרים כבר לא יחזור – זהו עולם הולך ונעלם. דברים הללו נכתבים על רקע האמנים המשתוקקים לביקורת. הם רוצים תגובה, וגם אם הם מסתכנים בביקורת, הם מוזמנים מבקרים וכותבים לבוא ולכתוב. ופרט אולי למקומות בהם המבקר מעורב באיזושהי אינטריגה אישית מיותרת (מה שאני די משתדל להימנע ממנו – לפעמים לא בהצלחה) מבקרים הם מיצרך מבוקש בשוק התרבות, ולו רק עבור יותר פרסום – בבחינת המידיה היא המסר. אתה מוזכר, אז אתה קיים, ואין זה משנה מה נאמר עליך ועל עבודתך האמנותית).
לעיתים רחוקות יותר המבקר מסומן כעוין מלכתחילה, ואז אתה חושב לעצמך, בשביל מה אני כה עמל? כן, ישנם גם מקומות בהם אין הרבה עניין לממד ביקורתי, רפלקסיבי על היצירה (שלא לומר כבוד יתר למוסד הביקורת). במקרה זה העוינות היא דווקא מצד הממסד האמנותי והאמנים עצמם, ממקומות ואמנים אלו אני בורח כמו מאש.   
 
גודר היא יוצרת מקורית ועצמאית אשר לטעמי אינה מוערכת כראוי במחוזות המחול שלנו, שלעיתים יותר מדי קרובות מעדיף להזמין להקות מחול בינלאומית, במקום לנצל כראוי את הכוחות היצירתיים שיוצרים את יצירתם כאן – מתוך כל הקיום הרע שבמקומותינו. להיות מעודכן ופתוח ללהקות מחול בינלאומיות בשם איזו יומרה אנטי-פרובינציאלית היא עמדה סופר-פרובינציאלית, ויש לאודות כי אנו חיים בחממה שאינה יודעת מה קרה ומה מתפתח מעבר לים, חוץ מאשר ריקושטים חסרי הקשר ושייכות, שלא לומר שמרנות מפחידה של בלט קלאסי מימי הצאר הרוסי והאסתטיקה של סוף המאה ה-19 – אבל זהו באמת כבר פותח דיון לגמרי אחר ואני לא בטוח שזה המקום, משום שעבודתה של גודר, בכלל וגם עבודה זו היא קראת תגר על ריקוד מפהק ואנאכרוניסטי של בלט קלאסי חסר חיים ושייכות למקום ולזמן אשר אני מעדיף לא לנקוב בשמות הלהקות היוצרות אותו, וגם לא בשמות בתי התרבות המשווקות אותו – מה גם שאני מכיר את אותם חרשי תרבות (וזו אינה התבטאות כה מחמיאה) באופן אישי ואפילו קרוב.
חרושת התרבות מייצרת תרבות כמו סחורה, לא כי היא רעה, היא רק רוצה לעשות רווח ולקיים את העובדים בצילה. התעשייתיות הזו מעדיפה לייבא מיניי מופעים, בתנאי שיכניסו לה כסף וימכרו יותר כרטיסים ואם קרקס היה עושה את זה עולמנו התרבותי היה רק קרקסים – ובמידה רבה הוא כזה, גם אם לא קוראים לו כזה. היא לא מחוייבת לאיכות, לא לחדשנות, לא ליצירתיות, ולא לשום דבר שקשור אצל כל בר דעת עם אמנות ועם ערכים של יצירתיות. היא מחוייבת למכור והיא מוכנה, ואני מוכן לומר את זה בבוטות, למכור את האימא שלה. וכך אנו מוצאים תוצרים בלתי ראוים, תוצרים שהיא מוכרת לא קשורים באופן אותנטי למציאות החיים של המקום הקשה הזה, עליו אנחנו יודעים לומר אולי מספר דברי טעם מילוליים, אבל הרבה פחות ביטויי יצירה אמנותית אדקווטית בעליי משמעות לחיים המאוד מסויים, וקשים יש להוסיף, של המקום האלים הזה.

      

 

מופע אחרון העונה!
יום שישי: 10.04.09, 22:00
מרכז סוזן דלל

 

מודעות פרסומת

ביקורת מחול: להקת המחול הקיבוצית ביצירתו של רמי באר "60HZ": וירטואוזי, אפקטיבי ואישי מאוד

המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב

10.7.2008

 

צילומים: גדי דגון

 

על 60HZ ניסה באר לבאר את הרקע ליצירתו:

"[עבודתי מתקיימת] בעולם שמדבר במושגים של זרם, מכות חשמל, שוקים חשמליים. דרך זה אני רוצה לומר משהו על הקיום שלנו כאן ועכשיו במדינת ישראל, שישים שנה לאחר הקמתה…
 
ישראל היא כמו שדה פתוח שחווה פעם ועוד פעם מכות חשמל. אני לוקח את הקהל למסע אסוציאטיבי נטול נרטיב, בתוך אלבום תמונות שמתרחשות בסביבה של מכות… אני יודע שמאוד באופנה להביא את המציאות לבמה ללא פילטרים. יש תנועות שונות שיוצאות נגד האסתטיקה והתיאטרליות ומבקשות לשים את החיים כמו שהם על הבמה. זו לא דרכי. אני מחפש מקום אחר, שמאפשר לאמנות, לתנועה ולגוף, לחיבור בין המוזיקה ועיצוב הבמה – לייצר אחדות שמתקיימת בעולם שאומר משהו על הקיום שלנו. זו לא רק פנטזיה או סיפורי אגדה, ומצד שני גם לא מעניין אותי לעסוק רק באסתטיקה, בקומפוזיציה ובחקר התנועה לשמה. חשובים לי האמירה, סימני השאלה ונקודות המחשבה שהאמנות יכולה להעלות.
זו החוויה הפרטית שלי, כמי שנולד כאן ובחר לחיות ולהמשיך ליצור כאן. זו התבוננות שלי שיוצאת מתוך חוויות של התבגרות וחיים בארץ. אני באמת חושב שהמקום הזה לא מפסיק לחטוף מכות חשמל, ובכל זאת, בכל פעם מחדש, אנשים פה קמים על הרגליים, אומרים לעצמם שהכול בסדר וממשיכים הלאה. לא הכול שחור, זו כמובן הכללה וביצירה יש לא מעט מוטיבים 'חגיגיים'; יש כאן לא מעט תזזיתיות בתוך השדה הפתוח הזה – כי ככה אנחנו חיים, זו ההוויה שלנו".
 

יצירתו החדשה של רמי באר היא עבודה הומוגנית, הפועלת בגישה מינימאליסטית בה אובייקט אחד עובר מטמורפוזות: מכיסא נוח מעוגל עשוי רטאן ומצופה צבע חום נעים, הוא הופך לאובייקט ריקוד רב שימושי ורב דמיון.

הרקדנים מעמידים את הכיסאות בקומפוזיציות יפות ומשתמשים בהם כאביזר תנועה נעים ונוח. האחידות של הכיסאות ביחד עם האחידות של עיצוב התלבושות על בסיס קולאז' מוזיקאלי קצבי וכל זה מגובה בריקוד וירטואוזי, עושה את עבודת מחול זו קוהרנטית, עיקרון שנשמר בכול עבודותי של להקת המחול הקיבוצית ובכוריאוגרפיות של מנהלה האמנותי רמי באר.
 
אך "60HZ" שונה מאוד מעבודותיו היותר פוליטיות ומאתגרות של באר; כמו שומר מסך ויומן מילואים, וגם מזכרון דברים, והיא אולי מזכירה יותר את עבודתו הקודמת אקודום. במובן זה התוקף "החוץ ריקודי" ל"60HZ" (כפי שבאר עצמו מסביר ומנמק) אינו נופלת על היגיון צרוף – אם לומר את זה בעדינות (ראו תיבה צדדית).
 
הפעם ישנו כאן עיסוק בחוויית מכת החשמל של באר עצמו מתוך חוויותיו האישיות, ועל כך הוא אומר: "פעם הלכתי לאסוף מערכת חשמלית שעובדת על 400 וולט, 200 אמפר, 60 הרץ. בכל מקום היו מפתחות ברגים קבועים בכל פאזה. האיש הדליק את החשמל בצד השני והעיף אותי כמעט 7.5 מטר. הידיים שלי, הכתפיים והגב כאבו במשך שלושה ימים. כעבור חמש דקות התאוששתי, הפנים שלי היו כחולות וכולם אמרו: 'אתה בסדר?'. עניתי: 'כן, בסדר גמור. זה בסך הכול חשמל'".
 
ב-"60HZ" יצרו באר והמעצב הקבוע שלו מאור צבר (פוראמן מאגנום, וכשהגיעה לשמש, אקודום) עולם דמיוני, אך גם ריאליסטי אשר יוצר דימויי ציפורים ובעלי חיים אחרים רבי דמיון, תוך כדי חיפוש אחרי זוויות ראייה חדשות ולא שגרתיות. הרקדנים לובשים בגדים בצבעי חמרה אדמדמה המזכירים משהו כפרי וקשור עם אדמה, הכול אורגני ואין חריגות מקו אסתטי זה, חוץ מאשר שתי דמויות בובה מגוחכות אלו. 
 
 

 

בין מחול ופוליטיקה


נדמה לי כי "60HZ" ישנה גם יומרה לומר משהו ביקורתי על מציאות חיינו רווית האלימות. יתכן שמול המציאות הבלתי אנושית של הקיום האלים שלנו, רק אמנות יכולה לומר משהו בעל ערך במובנה כקוטב אוטופי אל מול הקיים. כי המדיות האחרות, והכוונה למדיה התקשורתית בעיקר, בגדה זה מכבר לשמש ראי מנאיר מול המציאות הקשה של חיינו.
כבר מזמן איבדו כל עניין בביקורת המצב (כי מה שעסוקים בו כולם הוא בכרטיסי הטיסה הכפולים של מר אולמרט, כאילו שלא הייתה כאן מלחמה מיותרת? כאילו שיש מי שמנסה כאן להידבר עם אויבים?)
כי את החמאס, כנציג נבחר של אויבו ממשיכים להחרים, וכולנו יודעים טוב להזיל דמעות תנין על שבוי מלחמה ישראלי, אשר כנראה יוחזר לבית הוריו רק עם יכירו כאן בצרכיו ובסבלו של האחר הפלסטיני ויוחזרו שבויו לביתם ולמשפחותיהם, כי למעשה ההיגיון הוא די פשוט – אך מי רוצה לשמוע כול עוד לא פורצים את היגיון המלחמה החד-מימדי?
ומה שנישאר לקהל השבע של תרבות גבוהה הוא לצאת למופע מחול טוב להדחיק ולשכוח, עד הזוועה הבאה. אז אפשר לבלות שעה קצרה (קצרה מדי לטעמי) באולם ממוזג ולשכוח מהמציאות האמיתית שנמצאת במרחק של 60 ק"מ מהאולם המפואר של המשכן התל אביבי, ולקוות שאולי רק מכת חשמל גדולה ומטלטלת תביא באמתחתה איזושהי נורמאליות מיוחלת לקיום הבלתי נסבל שלנו במקום זה – אך אולי זו רק נחמת טיפשים ותקוות תמימים.

 

 

לאורך כל

 

 

העבודה מופיע בפס הקול הביטוי look out כביטוי של בהלה או הפתעה לא נעימה, עליו מגיבים הרקדנים באופן תזזיתי כאילו אחרי מכת חשמל מחשמלת.
התאורה של באר ומעצב התאורה יוסי רווח שגרתית למדי, אך גם מדויקת ואפקטיבית; כמו למשל הבזקי האור מסנוורי הקהל (שוב כמו מכת חשמל) אשר עושים לכוריאוגרף עבודה קלה לסיום קטעים במן ספורצנדי, שעושה את העבודה לקליטה ובעלת מבנה פריודי.  
משעשעות הן שתי דמויות בובה בעלות כובעי צמות צבעוניות שהזכירו לי את מקס ומוריץ ומשמשות לאתנחתאות שמפיגות את המתח בו שרויה העבודה, אם כי לא ירדתי לסוף דעתו של היוצר בהכנסת שתי הדמויות, לכאורה לא שייכות אלו.
 

הרקדנים כולם רוקדים מצוין וניכרת היכולת הוירטואוזית המופלאה שלהם, למשל אותו סוליסט בעל קפיצות מרשימות ויכולת תנועה מהירה ויוצאת דופן – החוזר לבמה שוב ושוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אופי הריקוד מזכיר את להקת בת שבע ועבודותיו של אוהד נהרין – ואולי יש דבר כזה הנקרא אסתטיקת מחול-מודרנית-ישראלית.
המופע בן השעה ועשר דקות הסתיים עבורי מדי מהר, והשאיר אצלי חשק לעוד, גם אם אופק אוטופי לא קרן ממכת החשמל של 60HZ. 
 
עוד ביקורת כתובה היטב על המופע  ר' אצל אורה ברפמן באתרה ריקוד דיבור: Kibbutz Contemporary dance Company- 60HZ
 

 

 

קיבלתי הזמנה לשתי עבודות מחול מודרני של מאיה לוי (מקלעת השמש) וגילת אמוץ (היום זה אחרת), אותה אני מכיר מ"הקבוצה" ביפו אשר עושה עבודת קודש בשטח המחול המודרני כאוונגרד עיקש ותפיסת עולם מגובשת.

 

על עבודות אלו נכתב בשם היוצרות:

"היוצרות גילת אמוץ ומאיה לוי משתפות לראשונה פעולה בערב יוצא דופן.
המפגש בין שתי העבודות: היום זה אחרת ומקלעת השמש נוצר מתוך העיסוק בתכנים חברתיים דומים כגון חיים בתוך קבוצה, התמודדות עם סוגים שונים של שוני, רצונות לשייכות, אהבת עצמי ואהבת האחר. 

כל אחת מהיוצרות  מדגישה היבטים  אחרים של אותו הנושא ביצירתה. נקודות המבט השונות, השפה הייחודית לכל יוצרת והשימוש באלמנטים מעולמות המוזיקה והתיאטרון, מייצרים ערב מגוון וחריף ובעל אמירה חברתית נוקבת".

 

מתברר שקורים דברים מעניינים בפרינג' של המחול המודרני בישראל וראוי להטות אוזניים ועיניים.

 

מסקרן!

 

יום ראשון, 20.7.2008

שעה 21:00

מרכז סוזן דלל

 

 

ביקורת מחול: אנה קרנינה על פי בלט בוריס אייפמן הוא בלט חסר דמיון ומיותר

 

בלט בוריס אייפמן אנה קרנינה
כוריאוגרפיה בוריס אייפמן
מוזיקה: צ'ייקובסקי
עיצוב תלבושות: סלבה אוקונוב עיצוב תפאורה: זינובי מרגולין תאורה: גלב פילסינסקי

 

המשכן לאמנות הבמה – בית האופרה יום שישי 14.12.07 13:00

 

אנה קרנינה – תיזכרות

אנה היא אישה שהעזה לצאת נגד הנורמות השמרנית בה חיה. היא בחרה בתשוקה ובאהבה על פני חיי משפחה חסרי תשוקה ונעדרי חום. הרומן כידוע מסתיים בהתאבדותה של הגיבורה המנסה לשים קץ לחייה המיוסרים.
מחד דמותה של אנה היא בהיותה אשת אריסטוקרטיה רוסית מן החברה הגבוהה, ומאידך היותה אישה הנמשכת לגבר אסור, אישה מלאת תשוקה וצורך עמוק באהבה.

 

 

כרמן של להקת מטרוס מספרד

 

לפני מספר חודשים הועלתה במשכן כרמן על בסיס הרומן של פרוספר מרימה. הבעיה היא אותה בעיה.

להקת מטרוס מספרד גם היא שגורה בתוך הקונבנציה הקלאסית של ריקוד נרטיבי העושה ליצירה הגדולה אילוסטרציה על פי הבלטים הגדולים וטכניקות הריקוד השגורות.
אפשר היה לצפות כי לפחות הפרסומים של המופע יאיתו את שמו של דון חוזה בכתיב נכון ולא "ג'וזה", אבל זו הבעיה היותר קטנה של כרמן על פי מטרוס. 
זה היה מופע לא טוב, וגם המים שהציפו את כרמן בסוף העבודה לא היה בהם כדי ל"הרטיב אותה" מהיובש שהיא היתה שרוייה בו. 

הבלט של בוריס אייפמן העלה את יצירתו של כוריאוגרף הבית לרומן מאת לב טולסטוי אנה קרנינה – גרסתו רבת העוצמה לספרו המכונן עם מוזיקה של צ'ייקובסקי.

לסיפור אהבתה של אנה קרנינה הנשואה למאהבה ורונסקי לא קבלנו ערך מוסף וחבל.

 

אנה קרנינה על פי בוריס אייפמן

 

על הבמה רקדו כ-25 רקדנים ואפילו ילד שמגלם את בנה של אנה. שני גברים שמייצגים את התחבטויותיה של הגיבורה חיי נוחות, מעמד סטטוס חברתי או אהבה והתמזגות על מאהבה.
הצבעים השולטים בהפקה של אייפמן הם קודרים ואפורים: ירוק כהה, אפור, כחול, מעט אדום וגם לבן. המוזיקה של צ'ייקובסקי היא מלאת סנטימנטאליות, דרמה, הוד והדר. רגש ורגש והעמדות המסתיימות עם קרשנדו גדול והקפאה של סצנה רבת פאתוס בסיום התמונה.
לשיטתו של אייפמן, הכול זורם ואין בעיות מיותרות, הבלט הקלאסי זורם כמו שעון, הפירואט, הגליסנד, הרלבה, והגישות של הרקדנים המקצועיים הם ללא דופי – אבל לא היה שם חיים ולא היתה שם יצירת תנועה ומהלכי ריקוד מעניינים ויצירתיים, זה מתנהל שאפיק של הבלט הקלאסי שאין כמו רקדנים בני המסורת הרוסית כדי להפגין בה את כישוריהם הפיזיים – עם קפיצות גבוהות, שפגתים והרבה רקדנים יפים שיודעים את העבודה לעשות היטב. אך לא היה שם חיים של ממש וגם לא יצירה שלוקחת את הסיפורה של אנה למחוזות של ריקוד יצירתי, שלא תלוי במוזיקה הדרמטית של המלחין, ולא בסיפור מלא הרמה של טולסטוי. זו היתה עבודה ביסודה אילוסטרטיבית לרומן. מן פנטומימה אילוסטרטיבית חסרת קיום משל עצמה אשר ממלאת תפקיד של גיבוי באמצעות תנועה למהלך הסיפור הנרטיבי של סיפורה של אנה קרנינה כפי שאנו מכירים מן הרומן הקלאסי הנפלא של טולסטוי – והיה מומלץ לכול הקהל הרב שמלא את המשכן התלאביבי שיקדיש את השעתיים וחצי הללו בקריאת הרומן עצמו. אנה קרינינה של אייפמן היא עבודה משעממת, משכפלת קונבנציות, ולטעמי אינה אומרת שום דבר חדש על יצירתו המונומנטאלית של לב טולסטוי.
הרי כמה אפשר לראות בערב אחד פירואטים, מתיחות רגליים מרשימות, ורקדנים שנראים כולם דומים: למשל שני הגברים בחייה של אנה כמעט ונראים אותו דבר (אחד בירוק והשני באפור) – אבל אולי ישנה כאן כוונה אמנותית אשר חוששני כי לא לגמרי ירדתי לסוף דעתה.
 
לפעמים יש את הרושם כי אנו חיים עדיין בעידן של רוסיה הצארית, ולא קרה הרבה העולם הריקוד מאז הבלטים הגדולים של צ'ייקובסקי, וממשיכיו המשכפלים.

העבודה של אייפמן יודעת מתי הקהל צריך למחוא כפיים. והסוף המתקתק עם צלצולי הכנסייה והתאבדותה של אנה, קוצר את התשואות המבוקשות , באופן מניפולטיבי למדי.

במילה אחת: מיותר – חוזרים לטולסטוי!
 
  
 

ביקורת מחול: להקת המחול מונטלבו – הרווה (צרפת): מולטימדיה מצחיקה ומעוררת השראה!

 
 
 

הרבה יצירתיות, עם שילובים מפתיעים בין מחול לבין מדיום הוידיאו

להקת המחול מונטלבו – הרווה (צרפת)

On danSe

כוריאוגרפים: ז'וזה מונטלבו ודומיניק הרווה
מוזיקה: ז'אן פיליפ ראמו האופרה-בלט "Les Paladins"
 
המשכן לאמנויות הבמה 25 באוקטובר 2007
 

 

רקדנים מצויינים: שתי רקדניות פשוט יוצאות- מן-הכלל עם העמדת גוף וטכניקת ריקוד נפלאות.

דאנס 2007 ממשיך ועוד צפויות לנו הופעות מסקנות במרכז סוזן דלל ובמשכן התל אביבי.

לפני כשבוע צפיתי בתיאטרון-מחול של להקת המחול הצרפתית בניהולם של ז`וזה מונטלבו ודומיניק הרווה. הכוריאוגרפים יוצרים ביחד מאז שנת 1981, והעבודה הזו מבוססת על מוזיקה נפלאה של ז'אן פליפ ראמו ועל פי האופרה-בלט שלו "Les Paladins" שהועלה בצרפת בשנת 1760. עבודתם של של ז`וזה מונטלבו ודומיניק הרווה נוצרה בשנת 2004 והועלתה לראשונה בתיאטרון השאטלה בפריז. 25 ו-26 באוקטובר 2007.
 

 

 

 

ריקוד מודרני בהשפעה אמריקאית: היפ-הופ ובריקדאנס – אבל העטיפה היא לגמרי קלאסית, מה שמעלה את הרמה ואת המופע כולו.

 

 

 

 

 

מונטלבו הרווה היא להקת מחול חשובה מצרפת בניהולם של צמד הכוריאוגרפים ז'וזה מונטלוו ודומיניק הרווה. המשכן התל אביבי העלה את עבודתם של השניים OndanSe, שהיא תיאטרון מחול מלא התרחשות, אנרגטי ושופע הומור, למוזיקה הנפלאה של ז'אן פליפ ראמו מגדולי המלחינים של הברוק הצרפתי.

העבודה כוללת סרט וידיאו ואנימציה המשולבים בריקוד רב השראה ווירטואוזיות גדולה, הנעה ברצף של סגנונות ריקוד, מהיפ-הופ, ריקוד נוסח אפריקה, ריקוד מזרחי וקלאסי.
 
זהו מופע מולטימדיה נפלא. מאחורי הרקדנים, פלטפורמה מוגבהת, ומסך גדול ממדים אשר עובד עם הרקדנים באינטראקציה תמידית ביחד עם סרט וידיאו: צילומי חיות, צילומי הרקדנים עצמם, איתם מנהלים הרקדנים דיאלוג מתמשך – פרגמנטארי ורב גוני. הרקדנים המצוינים של הלהקה הצרפתית הזו מונים 17 רקדנים: שתי רקדניות מדהימות, עם טכניקה שאין רואים לעיתים קרובות במחוזותינו. המוזיקה הנפלאה של ראמו, נכתבה עבור ריקודים כחלק של אופרה-בלט – מסורת של החצר האריסטוקרטית הצרפתית, בה המדיום הריקודי הוא חלק נכבד מהיצירה האופראית.
יש במוזיקה של ראמו כל כך יופי וחן, והרקדנים יודעים לעורר ולהתייחס למוזיקה הזו באופנים שונים, מהיפ-הופ קופצני וריקוד בריקדאנס, ועד קטעים ליריים סינטמנטאליים.

היתה שם תנועה בלתי פוסקת של תנועת רקדנים המשתלבת בדימויי וידיאו המוקרנים בהגדלה על מסכים ענקיים בעומק הבמה. הייתי רואה את זה שוב. 
 

 

נשארו עוד מספר מופעי מחול נוספים בפסטיבל המחול העולמי של דאנס 2007, כך שאני מקווה שהרמה של להקת המחול מונטלבו – הרווה מצרפת לא תיפגם, כי הסטנדרטים של דאנס 2007 אחרי המופע המצוין הזה הפכו לגבוהים מאוד.

השילוב בין קלאסי במוזיקה של ראמו והמודרני תיאטרלי בכוריאוגרפיה הוא שילוב מנצח והקהל אהב אותם והוקיר את עבודתם של הרקדנים ואת פרץ ההמצאה הקרקסי הזה. לעיתים היתה שם יותר גם פנייה פופוליסטית לקהל בצורה של בדיחות, והומור אותו לא אהבתי: היו שם 4 דמויות קומיות שניסו להצחיק ולומר מספר משפטים חסרי טעם, אך אין זה מפחית כהוא זה מההנאה שמופע מולטימדיאלי זה הסב לי.

 

 

 

 

אפשר לקוות רק שכוריאוגרפים ומנהלי להקות ריקוד בישראל ילמדו ויאמצו משהו מן היצירתיות וההשראה של להקת המחול מונטלבו – הרווה.

דאנס 2007 היא הזדמנות מצויינת להתוודות לביטויי תנועה חדשים, כדי להעשיר את עולם המחול בישראל באמצעי הבעה עשירים במדיומים אמנותיים נוספים.

 

 

כי אפשר לשחרר את המחול הישראלי מיצירתיות קפואה, חסרת מעוף ומקוריות בהן לכוד אמנות המחול בישראל, ואני מרגיש שאני פטור מדוגמאות – כדי לא להעליב אף אחד יותר מדי.

 

ראוי לראות מה קורה בעולם, ודאנס 2007 הוא צוהר קטן שיכול ליפתח את הראש לקהל שמחפש מחול מקורי ורב מבע (כמו זה של מונטלבו – הרווה) ואולי גם לאנשי מחול בישראל שיכולים לפרוץ את הקונוונציות השגורות, ואת הרוטינה האסתטית ואמצעי המבע הממוחזרים. ונראה לי שכבר הצלחתי להעליב כמה אנשים.

 

 

 

 
 

 
 
 

ביקורת מחול: להקת אטרבלטו – מחול נקי ולא יומרני – לא צריך הרבה כדי להפעים אותך מתנועה והעמדות יפות


 

בפרסומי פסטיבל הדאנס בסדרת מחול במשכן של המשכן התל אביבי מיוחצנת להקת המחול המודרנית מאיטליה כלהקה "הטובה ביותר באיטליה" – גם אם לא לוקחים ברצינות את הסופרלטיבים הללו – תוצר לא אינטליגנטי של חרושת אמנות וצורך בתוצרים הנמכרים כמו סחורה בשוק – להקת אטרבלטו רקדה מצוין. מאוד נהניתי!
 
אטרבלטו העלתה על במת המשכן שתי עבודות של הכוריאוגרף והמנהל האמנותי מאורו ביגונזטי: קנטטה – מחול עכשווי המשלב אלמנטים ומוטיבים פולקלוריסטים לצלילי מוסיקה מקורית ומסורתית מדרום איטליה, בביצוע חי של אנסמבל אסורד, ואת העבודהwam  (שהם כמובן ראשיי התיבות של שמו וולפגאנג אמדאוד מוצרט) למוסיקה של המלחין בביצוע חי של הפסנתרן ברונו מורטי. אטרבלטו נחשבת היום ללהקת הבלט המובילה באיטליה, מושבה בעיר רג'יו אמיליה בצפון איטליה. מאורו ביגונזטי הוא מנהלה האמנותי של הלהקה מאז שנת 1997 והרפרטואר שלה מורכב מיצירותיו לצד יצירות של כוריאוגרפים דוגמת וויליאם פורסייט, יירי קיליאן ואיציק גלילי.
 
העבודה שניה שהועלתה באותו ערב לפני כשבוע נקראת קנטטה גם היא לכוריאוגרפיה של מאורו ביגונזטי ולמוזיקה מקורית מאזור דרום איטליה, בביצוע חי אנסמבל אסורד. ההרכב שנוסד ב-1979, עובד עם כוריאוגרפים ידועים דוגמת ירי קיליאן, אלווין איילי, בלנשין, מוריס בז'אר ואיציק גלילי.
 
 

מחול נקי, רמה הומוגנית, והעמדות מדויקות ולא יומרנית – משהו אנושי היה לפני כשבוע במשכן התל אביבי

 

שתי העבודות היו עשויות טוב. העבודה הראשונה wam החלה עם אחת הרקדניות בעומק הבמה ששרה אריה מתוך נשואי פיגרו – כאילו מתוך חזרה ההקלטה נשמעת חובבנית, כנראה במתכוון ו"הזמרת" לבושה באדום חזק. בסוף שירתה היא מתקדמת לקדמת הבמה, מופשטת מלבושה כאשר אלומת אור (ספוט) מתמקדת עליה. לאורך כל העבודה הבמה חשוכה, וקשה לראות בבירור כל פרט מהריקוד המתנהל לו לצליליה של המוזיקה הגדולה של מוצרט – העיב רק איכות הפס-קול של המוזיקה שלא היה ברמה גבוהה – ולא ברורה לי הסיבה.

אותי העבודה לא שעממה לרגע – אלא שלידי שתי בנות טיפש-עשרה עשו לי את המוות – "זה משעמם" – אמרה אחת לחברתה. באיזה שלב החלה החלה אחת להשיב למוזיקה עם הנייד שלה – אז כבר אמרתי להם מה אני חושב על מה שקורה כאן. 
  

 

תרגילים אקרובטיים ולהעיף את בת הזוג באויר.הזדמן לי בשבועיים האחרונים לראות אותם הדברים בשלוש להקות שונות מסוגים שונים. הפסנתרן ברונו מורטי נגן יפה, ועיצוב התלבושות של מאוריציו מילנוטי היו מתאימות ומלאות השראה בצבעוניות שלהן. אך התאורה של קרלו צ'רי היתה מעורפלת מדי לטעמי.
העבודה השניה קנטטה עם מוזיקה עממית מסורתית מדרום איטליה שמזכירה שירת צועניים, ושירי רחוב נפוליטניים עם אקורדיון כלי הקשה ושירת נשים (4 מוזיקאיות).

 

 

שתי מוזיקאיות מאנסמבל אסורד – מוזיקה מדרום איטליה – שילוב של מוזיקה צוענית ושירי רחוב נפוליטאניים

העבודה מתחילה בשירת מקהלה וגם בריקוד הזה בהתחלה חושך כמעט מוחלט, התלבושות בגוונים של חום וצבעי אדמה הן מקסימות. זה היה ביצוע מדויק עם הרבה כוחני ווירטואוזיות מינורית לא ראוותנית מדי. הכוריאוגרפיה של מאורו ביגונזטי היתה יפה: העמדות מדויקות, טכניקה נקייה, וירטואוזיות על גבול האקרובטי ורקדנים מצוינים. התמה הזוגית בלטה במיוחד, כמו למשל נשים הנזרקות לאוויר והעמדות פשוטות ונקיות. היה שם הרבה הומור, ומצב רוח טוב. זו היתה עבודה לא יומרנית, קומוניקטיבית, של כאן ועכשיו – מתברר שלא צריך לקרות יותר מדי כדי להחזיק מתח אמנותי. קרקס לא היה שם אלא מחול תיאטרוני, לא מסוג העבודות הטוטאליות של פינה באוש, אלא מחול מינימליסטי ולא יומרני  – ובזה כוחו.

בלהקה 19 איש ו-4 מוזיקאיות, שמם אינו מופיע בתוכניה המאולתרת ולכן נבצר ממני להזכיר את חלק האמנים בשמם, וחבל כי הם רקדו נפלא!
 
 
 

 

 

 

 

להקת המחול של מונטלבו הרווה (צרפת)

 

בקרוב במשכן להקת המחול מונטלבו הרווה מצרפת בעבודתה On danSe (אנו רוקדים) למוזיקה של ז'אן פיליפ רמו, לכוריאוגרפיה זוז'ה מונטלבו ודומיניק הרווה – אני כבר מלא סקרנות!

 

25.10.2007

26.10.2007

 

המשכן לאמנויות הבמה