שביתת המרצים הבכירים היא שביתה ללא עתיד מעורר תיקווה – ההון שולט מול ציבור עובדים חלש ורופס

איזה טעם יש לשביתה אם המדינה באמצעות הרשות השופטת שלה, מכריזה עליה כלא חוקית ומוציאה נגדה צווי מניעה?

בית הדין לעבודה הוא זרועה של הממשלה, והממשלה היא זרועה של המדינה, ואם רוצים את זה בלשונו של מארקס, הממשלה היא "ועד הפועל" של בעלי ההון – ולכן בית המשפט כזרועה אקסקוטיבית (או כרשות אכיפת חוק המדינה) מייצגת את המדינה, ההון, ובעלי הכוח בחברה. בקיצור כאשר תרצה הממשלה תפעיל את בית המשפט ותשבור את השביתה, השאלה היא אם גם המרצים יהנהנו ויקבלו את הדין של בית הדין האינטרסנטי הזה?

בנתיים בית הדין הזה החליט לא להחליט – אך אין זה סוף הסיפור, כי השאלה אם ירשו לעצמם המרצים ללמד תחת צווי בית המשפט ששבר את שביתתם, אינה פתורה. סטודנטים תמימים מפגינים מול בית הדין לעבודה, כאילו שאפשר לבטל סמסטר במדינה שצריכה את כוח האדם המשכיל הזה, עבור הפונקציות השונות של כלכלתה?

לכן אין מקום לדאגה. את הסמסטר פשוט אי-אפשר לבטל, קל וחומר את שנת הלימודים כולה – ימצאו פיתרון יצירתי, תנוח דעתם ודאגתם של הסטודנטים, או שמה מוטב שיאבקו על הורדת שכר הלימוד האסטרונומי אותו הם נאלצים לשלם עבור לימודים שבזמנים אחרים ומקומות אחרים היו זכות חברתית בלתיניתנת לעירעור ולסימן שאלה. אך היום בעידן של הפרטות והיגיון הסחורה, הם משלמים והם ישלמו עוד הרבה יותר. תשאלו את בייגה שוחט, הוא יגיד לכם כמה זה יעלה לכם.

 

כבר כתבתי על השביתה של המרצים שתי רשימות (1)(2), אך המשכה של השביתה ומה שהיא מעוררת היא הזדמנות לכתוב על האקדמיה ועל מי שמיצג ומוביל אותה. המצב לגמרי לא מלבב במגדל השן: השניים מזקינות, מצהיבות ומלאות בחורים, והיא ניראת כמו גוויעה שמסרבת למות. לפחות באקדמיה של אפלטון שאלו את השאלות הראויות ולפילוסוף היה מקום ראוי בחברה, לא זה המצב היום, בעידן שהחינוך הוא סחורה והכסף וההפרטה מושלים בכיפה.
 

 

עיתון הארץ, השוק ובעלי ההון יוצאים נגד ציבור המרצים, אך חמור מזה הם יוצאים כנגד ההשכלה הגבוהה בכללותה – ולא שלמרצים הבכירים יש חזון מעורר תיקווה.

במאמר מערכת עיתון הארץ כותב בעל המאמר כי "המרצים החלו את שביתתם בעיצומה של שביתת המורים בחינוך העל-יסודי. כבר בשלב הראשון הם התנערו מן ההצעה לחבור למורים במאבק משותף למען שיפור החינוך בישראל, והפסידו בצדק נקודות של תמיכה ציבורית. כנראה נשכחה מהם העובדה שהמורים בבתי הספר גם הם היו, וחלקם עדיין, בשר מבשרה של מערכת ההשכלה הגבוהה, ורמתם המקצועית נקבעת גם באוניברסיטאות. המרצים התעקשו למקד את מאבקם בעניין אחד, והוא שכרם הנשחק. אף אחת מן הבעיות הנזכרות לעיל לא זכתה לתשומת לבם. ככל שעקשנותם במו"מ גברה, כך הלך ונסתם הגולל על האפשרות להעלות אל התודעה הציבורית את שאלת ההשכלה הגבוהה במלוא עומקה וחומרתה. השביתה הצטיירה כמאבק מגזרי מצומצם, שהמפסידים העיקריים בו הם הסטודנטים, שרבים מהם עלולים להחמיץ שנת לימודים יקרה. לסטודנטים הישראלים, שממילא מתחילים את לימודיהם באיחור רב יחסית לעמיתיהם בחו"ל, זהו נזק בלתי סביר".

מאמר המערכת של הארץ היום כבר נקבע כי "המרצים הכשילו ונכשלו". מי שמכיר את העיתון הזה מבפנים יכול לדעת במידה גדולה של דיוק כי כותב מאמר המערכת של עיתון בעלי ההון ובעלי ההשכלה הזה (ואין אלו כידוע שתי קטגוריות החופפות זו את זו) הוא נחמיה שטרסלר שכתב כבר לפני כחודש כי "יש כסף, אין השכלה".

במאמר זה טען שטרסלר כי: "שרת החינוך יולי תמיר חייבת לדעת שאם לא עוסקים בדבר האמיתי – אם לא משנים את מבנה ואיוש המל"ג, לא חוסכים בהוצאות, לא מתייעלים, לא סוגרים חוגים כפולים, לא דואגים שהכיתות יהיו מלאות, לא מבחינים בין חוקר כוכב לעצלן – תמיד יהיה מחסור בכסף. גם הכסף שיש לא יגיע למקומות הנכונים – לא לספריות ולא לחוקרים "כוכבים". ברגע שלא נוגעים במבנה המערכת ובחוסר היעילות שלה, התוצאה היא שמחפשים את הכסף מתחת לפנס, כלומר ממליצים להעלות את שכר הלימוד ותובעים מהמדינה עוד תקציב. ולאן ילך הכסף? למימון של המשך הבזבוזים. כי קשה מאוד למלא חבית שבתחתיתה יש כל כך הרבה חורים". היום הדיבור הוא אותו דיבור והשפה איננה שונה – שטרסלר פשוט דיבר מגרונם של בעלי ההון, ההפרטה ושרי ממשלת ישראל כולל שרת החינוך יולי תמיר.
 
 
היום שביתת הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות נכנסת ליומה ה-86, לאחר שבית הדין הארצי לעבודה החליט לדחות ליום שני הבא את ההחלטה אם להוציא צווי מניעה. בית המשפט עצר רגע אחד לפני פיצוץ. מה היה קורה אם המרצים היו צריכים להרצות את הרצאותיהם המלומדות תחת צו בית המשפט, קשה לומר. הרי המרצים הם לא עוד עובדי חשמל וגם לא מורים מן המניין. בית המשפט מוחל גם עליהם, וכציבור קטן ופרגמנטרי של כ-4500 מורמים מעם, יכול להיות שגם הם היו צריכים לקבל את הכרעתו של בית הדין לעבודה – כאקזקוטיבה של מדינה בה יודעים, לפחות בעלי ההשכלה הגבוהה, מי שולט בענייניה – בעלי ההון, הכוח והשררה הכלכליים (ראו מאמרה היפה של לינדה עפרוני בתיבה בתחתית הרשימה).

במהלך הדיון שהתקיים בבית הדין הארצי לעבודה, הזהיר יושב ראש ועד ראשי האוניברסיטאות ונשיא אוניברסיטת בר-אילן, פרופ' משה קווה, כי אם לא יינתנו צווי מניעה, "לא רק הסמסטר יבוטל, כי אם שנת הלימודים כולה". עם זאת, נשיאי האוניברסיטאות הבהירו "כי יחכו להחלטת בית הדין לפני שיודיעו על ביטול הסמסטר – ואולי גם שנת הלימודים כולה" – כאילו שמישהו מאמין למישהו כי הסימסטר יבוטל, קל וחומר שנת הלימודים הנוכחית.

לפעמים פשוט לא ברור את מי מייצג פרופ' משה קווה: את הממשלה, את משרד האוצר, את ההון – את המרצים בוודאי שלא. לדברי קווה: "הודענו כבר מזמן כי מועד ביטול הסמסטר הוא 13 בינואר. לא מדובר כאן רק בסמסטר א' וב', אלא בשינוי גורף לכל הלוח השנתי. הנזק יהיה בלתי הפיך, לא ניתן יהיה להשלים הוראה של שנה. השביתה היא כבר מאסה קריטית וכפיזיקאי אני אומר – זו מאסה של פצצת אטום. נכון שכל צד שינה את עמדותיו במהלך המשא ומתן, אך זה לא מספיק וצריך אולי עוד 80 יום אם לא יינתנו צווי מניעה". מהלכים אימים על הציבור ועל צנבור הסטודנטים והמרציםכי ניתן לבטל את הסמסטר – במדינה בה כוח האדם האקדמי מצוייד עם הסמכה של מוסדות ההשכלה הגבוהה פשוט אי-אפשר לבטל סמסטר, זה פשוט בלתי אפשרי – תנוח דעתם של הסטודנטים, את שנת הלימודים אי-אפשר לבטל וגם לא סמסטר אחד ממנה. ועל זה אולמרט מוסיף ומאיים: "אני פונה אליכם ברגע האחרון כדי שלא תאלצו להגיע לעבוד תחת צווים. אנחנו כבר למודי לקחים משביתות קודמות שנמשכו זמן ארוך מהנדרש".

 

אם נציגות הסגל המרצים הבכיר היתה שוכרת את שירותיה של ד"ר לינדה עפרוני (מומחית ליחסי עבודה ושכר), אולי הדברים היו שונים. אך לא זה המצב. המרצים גזרו על עצמם פרגמטאריות, והוציאו את עצמם מהעניין של הציבור בכללותו, כי כל מה שרצו להשיג הוא שיפור בחשבון הבנק שלהם – כאילו שהם לא חיים במקום זה בו קיימים סדרי הפרטה מתקדמים ורמיסת זכויות של עובדים שיטתית. הרבה אין לצפות מן השביתה המיותרת הזו. המרצים חיים במגדל של שן וקולם לא נשמע מול תהליכי הפרטה ורמיסת זכויות של עובדים, אז מדוע שיפנו אוזן קשבת להם ולמצוקתם, הרי מצבם יש לומר הוא לא כל כך נורא ביחס לציבורים אחרים בחברה הישראלית – שכר מינימום הוא לא נחלת חייהם, ולכן הבטחה בדבר שחיקה עתידית היא דרישה יפה, אבל לגמרי מנותקת מן המציאות החברתית הקשה בישראל, ורויית הבטלה, ושחיקת תנאים סוציאליים בכל מגזר חברתי שיורקים לעברו.

 

מה יקרה עם שביתת המרצים הזו, קשה לומר, כנראה שיתפשרו איפשהו באמצע – וישאירו את מגדל השן מבודד ולא שייך. השן מצהיבה ומעלה עששת, אך למי באמת אכפת מפריחה תרבותית ומהעלאת קרנה של ההשכלה הגבוהה – כאשר חשבון הבנק מדבר באופק אין שם פרספקטיבה נאורה לחיים של השכלה לכל, שלא להזכיר כי מוסדות כאלו חרטו על שעריהם את השאלות הגדולות באמת על חיים ראויים באמת. ולו רק ישאלו את עצמם המרצים הנבונים הללו: כיצד הגענו עד הלום, נאמר דיינו. ותשובה חלקית תהייה כי הגענו לכאן על כנפי כלכלת שוק קפיטאליסטית, ובסיוע נדיב של עיתון הארץ ודומיו, אל עבר חברה חסרת סולידיות חברתית, הרומסת את כבודו של האדם ואת זכויותיו. זוהי חברה המנהלת מציאות של כיבוש ותרבות ספרטנית של מלחמה שאין רואים את סופם – והאקדמיה כמו תמיד שותקת, כי רק חשבון הבנק של בכירה היא סיבה נאותה לארגן את הציבור הבכיר של מוסדותיה, תוך הקפדה על אקסלוסיביות של הסגל הבכיר, מול הזוטר, וללא עובדי הנקיון, המנהלה, השמירה וכמובן ציבור הסטודנטים שלומדים אגב בתנאים קשים, ובתשלום של שכר לימוד אסטרונומי – כמו סחורה המיועדת לבני עשירים ולמי ששפר גורלם – תשאלו את בייגה שוחט הוא כבר יגיד לכם מי וכמה.

 

 

עפרוני טוענת במאמרה כי: "המרצים הבכירים מהווים קבוצה קטנה וחלשה. את רוב העבודה באוניברסיטאות מבצע הסגל הזוטר, שמהווה את העיקר מבחינת הלימודים הפרונטליים. שוכרים אותם על בסיס של עבודה לפי תפוקה, כמו עוזרות בית. בקיץ ובחופשות הם לא זוכים לתשלום, למרות שמדובר באנשים מצויינים מבחינת ידע וכלים. אך הם באים לעבודה רק כי היא מעניינת אותם ולא כי הם מתוגמלים. כך שכוחם ניטל מהם. מה גם שהשביתה הופכת לא אפקטיבית, כיוון שהקבוצות הללו ממשיכות לעבוד. הסגל הבכיר התנהג בצורה מאוד לא הוגנת כלפי הסגל הזוטר בשנת 1995, כששתי הקבוצות ניהלו מאבק על אותם נושאים. הבכירים התיימרו לייצג את הסגל הזוטר במאבק משותף, אך בסופו לקחו את כל הכסף לעצמם. כך שאחרי כמה שנים הסגל הזוטר הקים לעצמו ארגון נפרד. וברגע שיש "הפרד ומשול", קל מאוד לנצח את השביתה. מנגנון ההפרדה הוא גם זה שמרחיק כיום את ועד ראשי האוניברסיטאות מהמרצים, ויוצר היעדר סולידריות. כל אחד דואג לעצמו, כל אחד יעשה הכל כדי להשיג את האינטרסים שלו אפילו על חשבון החברים שלו. צד נוסף במאבק הוא בית הדין לעבודה בראשות סטיב אדלר. זה חושב שהוא המגשר הלאומי, למרות שאף אחד לא מינה אותו לכך. התפקיד המוגדר של בית הדין הוא לקבל את עמדות הצדדים ולהחליט אם יש מקום לשביתה, אם לאו. שביתה בישראל היא עדיין דבר לגיטימי, ועל פי חוק – אם הסתיים הסכם עבודה כפי שקרה למרצים, והצדדים ניהלו מו"מ ולא הגיעו להסכמה, זכותו של העובד להכריז על שביתה, על סכסוך עבודה.
בשנים הנאורות של בית הדין, איום השביתה היה נשק אפקטיבי כי האוצר ידע שאם לא יגיע להסכם ויתפשר על הפערים, הצד השני יגרום לנו נזק באמצעות השבתה. השביתות הכי מוצלחות היו כשלא היה צריך להשתמש בהן, רק כוח ההרתעה הספיק. אך היום המצב שונה – אין שום מוטיבציה למשרד האוצר לפתור את המשבר. הוא משמש כמעסיק ציבורי של רוב השובתים האחרונים ואין לו אינטרס לנהל מו"מ בתום לב ולהתגמש. הוא חוזר בו מהבטחות כי הוא יוצא מנקודת הנחה שהוא יקבל צווי מניעה.
בית הדין מוצא עצמו מאוים מצד הגורמים הפוליטיים, שקראו לא פעם לביטולו, כך שגם הוא נלחם על האינטרס שלו ובמקום להחליט אם צד אחד זכאי לשבות או לא, הוא מתווך ומציע הצעות פשרה. כאמור, זה תפקיד של מגשר ויש לנו מוסדות גישור מצוינים. הכרעה מבחינה משפטית טהורה אמורה לתת לשובתים את נשק השביתה, אך אז בית הדין יקים עליו את הממשלה.
במצב בו חוסר סולידאריות פושה בכל ובעלי ההון שולטים במקבלי ההחלטות, החינוך והבריאות נדחקים לקרן זווית, ורק דירוג האשראי של ישראל ו"הצמיחה", נחשבים. לכן אין שום סיכוי למאבק ארגוני, ולא חשוב אם הוא צודק או לא. במצב הזה לא הייתי יוצאת לשום מאבק. רק אם ארגוני העובדים ינהגו בסולידריות ויחשבו על היום שאחרי שהם יקבלו את הכסף, משהו אולי ישתנה.

מודעות פרסומת

70 ימים שביתה של סגל האקדמי הבכיר יסתיימו עם עולם אקדמי ישן – עולם הולך ונעלם ללא בשורה של שינוי

 

מילה על שביתת המרצים הבכירים: ציבור עייף, חסר פרספקטיבה, שיודע בעיקר להסתכל על חשבון הבנק שלו

 

כבר כתבתי משהו על האוניברסיטאות בישראל המתנהלות ממשבר למשבר. מחסור בתקנים, כיתות עמוסות מדי, ציוד מיושן במעבדות, ירידה באיכות המחקר וההוראה ובריחה של אקדמאים להוראה בחו"ל ושאר מחלות. האוניברסיטאות בישראל מתנהלות ממשבר למשבר. מחסור בתקנים, כיתות עמוסות מדי, ציוד מיושן במעבדות, ירידה באיכות המחקר וההוראה ובריחה של אקדמאים להוראה בחו"ל ושאר מחלות.

 

אתמול הופיע בהארץ התמונה שמופיעה למעלה, שאלתי וסיפרו לי כי אתמול מול ביתו של אולמרט עמדו מעט יותר מעשרה מרצים! (בעיקר מהאוניברסיטה הירושלמית), כאשר בידיהם 9 לפידים שמסמלים את 9 ימי החסד לפני ביטולו של הסמסטר הראשון. כאילו שהמרצים יכולים לאיים על מישהו, הם הרי אינם יושבים על השלטאר של המדינה, ולא נראה לי שיש מישהו שמאוים כל-כך מביטולו של הסמסטר. המרצים לא מפחידים כל כך באיום שלהם, בוודאי לא את אולמרט או את שרת החינוך הרדומה יולי תמיר, שמזמן איבדה כל פרספקטיבה פוליטית נאורה – אם היתה לה אי-פעם אחת כזו.

אתמול גם הצהיר הסגל הבכיר כי "אנחנו ערוכים לשבות גם בסמסטר ב'" – אך אלו הן רק מילים. השביתה כנראה תוכרע על ידי בית המשפט – הליך חסר תקדים ביחסי עבודה בין רשויות האוניברסיטה לבין עובדי המוסדות הללו – מרקס כבר לימד אותנו את מי מייצגת הממשלה ("ועד הפועל של הבורגנות") וגם בתי המשפט נכנסים לחשבון זה – הם קודם כל כלי רגולטיבי של המדינה. ובמדינת חוק בורגנית גם המרצים יצטרכו לשמור על החוק, ולסיים את שביתתם – מוצדקת ככל שתהיי.
 

מערכת היחסים בין המדינה לאוניברסיטאות בישראל, הוא מערכת של כלים שלובים. האוניברסיטאות ממלאות את הפונקציה של תעודות הסמכה למילוי של פונקציות חיוניות בשוק העבודה. תעודה לאיש מחשבים, תעודה לביוכימאי, תעודה לעורך דין, ותעודת עם הכרה ממסדית למי שרוצה להיכנס לשוק העבודה, בו נדרשת ממנו הצגת הסמכה שתוכל העיד על יכולתו של פלוני/אלמוני למלא את הפונקציה מקצועית לה הוכשר.

האוניברסיטאות הם בראש ובראשונה מקום לקבל הסמכתאות, או במילה אחרת רישיונות מיקצוע, בהם יכול אותו בוגר לנפנף, או לציין בקורות החיים שלו, שעה שהוא מבקש להציעה שירותיו לשוק העבודה. 

 

בחברה שנזקקת לתעודות כדי להוכיח את הכשרתם של אנשי מקצוע בתפקידים עתירי ידע האוניברסיטאות ממלאות אמצעי לרכישת מקצוע ובסופו של דבר מעמד חברתי-כלכלי. המחקר האקדמי אולי קיים אבל תמיד הוא גם מלא פונקציה של קידום בהיררכיה של הממסדים האקדמיים – וכמובן הפרופסורה הנחשקת.

על מצב המחקר האקדמי היום ניראה לי שאין צורך להרחיב את המילים, הוא הפך כבר מזמן לקריטריון עבור הקידום מקצועי של מרצים אל עבר הפרופסורה הנכספת, שיכפול ורפרודוקציה של מאמרים בכתבי עת של אוניברסיטאות מובילות בעולם כדי לפלס את הדרך האקדמית של אותו מרצה החפץ בקידום מקצועי וקביעות בהיררכיה האוניברסיטאית – לא הרבה יותר מזה.

הוויכוחים האינטלקטואלים הגדולים לא פרצו בעקבות מאמרים בכתבי העת האקדמיים. שם צריך לשכפל ואין מקום לפריצת דרך אידאית ומחשבתית חדשה – אחרת פשוט לא יפרסמו אותך. פריצת דרך הוא מושג באמת זר ומוזר לעולם האקדמי, גם כאשר הצדק והאמת זועקים לשמיים, ממלאים פרופסורים ודוקטורים את פיהם מים, ולכל היות שולחים עצומה נאורה, שגם היא יכולה להיכנס לתוך מאבקי כוח של קליקות שונות בתוך העולם האקדמי – מרצים רבים עשו את עתידם האקדמי בזיקה לאותם עצומות וגילויי דעת – הם פשוט הצטרפו לקליקה הנכונה, ואם היה להם מזל, הם גם עשו מחברותם בקליקה הנכונה קופה לקידומם האישי.
 

האוניברסיטאות אף פעם לא היו (לפחות בישראל) מקום לפריצת גבולות. אף פעם לא היו מקום שם מתבשלים שינויים חברתיים או בהן מציעים מודל אחר לחברה.

גם אם היה רגע קצר וחולף באמצע שנות ה-60 באירופה (מרד הסטודנטים) כאשר תחושה כזו היתה קיימת עם פוטנציה לממשות אמיתית. היום אוהבים מרצים רבים לקונן על דור של קונפרמיסטים, ורוכשיי תארים המבקרים באוניברסיטה כשלב כפוי עליהם בדרכם ל"חיים האקטיביים" באמת. אותם מרצים יכולים לקונן ולבכות את דור ה-X ולהוסיף מילות רהב כי "בזמננו הסטודנטים היו מהפכנים של ממש", או "אנחנו עלינו על הבריקדות" וכו' וכו'.

בריקדות כאמור, היו זמן קצר מאוד בפריז, ובמספר אוניברסיטאות בגרמניה באביב 68. אך גם שם, כאשר הגיע הסטודנטים אל הפועלים וניסו לרתום אותם למומנטום המהפכני זרקו אותם הפרולטארים מן המפעלים "שלהם", והחזירו אותם לקמפוסים – לכן אין לקנות בתמימות נעורים מהפכנית את האמירה כי "פעם היה כל כך טוב", לפחות לא בישראל בה האוניברסיטאות תמיד מילאו פונקציה אפירמטיבית וינקו את תזונתם וסיבת קיומם מטבורו של הממסד למען שירות צרכי החברה as it.

 

אם ניקח את הכיבוש כמקרה פרדיגמטי למעורבות האקדמיה בחיי החברה, אולי יהיו כאלו שיסכימו לראות את הדברים נכוחה. מרצים רבים יודעים היטב מה הוא תולדתו של הכיבוש ומציאות החיים בחברה הכובשת ומדכאת עם שכן לפחות 40 שנה (אם נתחיל את הסיפור הכיבוש ב-1967), אבל פשוט שותקים, פוטרים את העניין שאיזו אמירה לקונית כגון: "הרי רין זה יאה להכניס פוליטיקה לאוניברסיטה". והאם המשכו של הכיבוש הוא דבר נאה יותר?

ידרשו הרבה התנצלויות בעתיד (וזה כניראה עוד יקרה ביום מן הימים) כדי להצדיק את שתיקתם של האינטלקטואלים שיושבים טוב במגדל השן שלהם מול הזוועות שמתרחשות מתחת לביתם ובשמם. "הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית", "פורום מרצים" ו"הקמפוס לא שותק" (אשר כבר שותק מזמן), לא יינקו מן החרפה של האקדמיה הישראלית בשתיקתה אל מול ההרג, הפגיעה בזכויות אדם, וההשחתה שעוברת החברה הישראלית שהפנימה את הכיבוש האלים על יותר ממיליון אנשים נטולי זכויות באופן אורגני וטבעי כל-כך.
 
גם השביתה הזו – שנכנסת ליומה ה-70היא לא יותר משביתה על שיפור חשבון הבנק של פרופסורים מורמים מעם. אך המרצים חיים כאן ולא במקום אחר, בו הם עושים את שנת השבתון שלהם. ומי יכול לטעון כי מגיע להם זכויות פריבילגיות של פנסה ושכר, כאשר בחברה כולה ובאוניברסיטות עצמן משתכרים עובדי ניקיון, מנהלה, ספריה, שמירה במשכורות בינוניות ולפעמים מגוחכות ממש.

את השביתה הזו היו צריכים לעשות עם כל בני אותו מיקרוקוסמוס שחיי בין כותלי הקמפוסים השונים: עובדי ניקיון (בחורות צעירים, העובדות בחברות כוח אדם, מנוצלות ומובאות בידי בוקר בחמש וחצי בבוקר בהסעות מכפרי המשלוש), עובדי שמירה חסרי תנאים, ועשרות עובדי מנהלה שלא חולמים על הטבה של תנאי העבודה שלהם – כי הם מקבלים את עליונותו של הסגל הבכיר כדבר טבעי – הרי ככה בנויה החברה ההיררכית כולה, ריבודים-ריבודים, ודיפרנציאציה שכר מעמדית.

 

ומרצים אחרים שחושבים אחרת ממלאים את פיהם מים, כי אחרת עלולים לנדות אותם מהקליקה הנכונה, אולי גם עלולים לראות בהם פנטזיונאריים (או אנשים בלתי ראליים במקרה היותר טוב) – בקיצור השינוי לא יגיע עם סיומה של השביתה הזו – רק שיפור במצב חשבון הבנק, ואגב אני ממש לא נגד חשבון בנק משופר.

 

בשורה אחרת לתנאי העסקה ואולי אפילו תנאי עבודה אנושיים יותר או יחסים אחרים בין בני אדם לא תבוא ממגדל השן. מגדל השן מצהיב והוא מעלה עששת מרקיבה וזה לא ישתנה אם יהיה מנגנון הבטחת שכר, או יתגמלו את המרצים הבכירים עבור שחיקת השכר ששכרם נפגע ממנה ב-6 השנים האחרונים – כי עתידו של העולם האקדמי הוא לא בתגמול כספי זה או אחר, אלא בהתחדשות, או אולי תחייה מחדש של עולם הולך ונעלם.

 

כך שעתיד יותר טוב לאוניברסיטאות בישראל קשה לדמיון – יהיה אולי שיפור מסוים במצב השכר של המרצים הבכירים, הזוטרים יעשו את העבודה השחורה, ילקקו לבכירים ויקוו לתקנים חדשים שיתמהמו להגיע. לפעמים אני שומע חברים שלי מספרים לי כי הצליחו לפרסם פה או שם ואולי להופיע בכנס אקדמי פלוני או אלמוני, והם מרוגשים ומייחלים ליותר. נסיתי לא פעם להעיר אותם מהאשלייה, אך האשלייה מתוקה מדי והחלום לקבל תקן הוא מתוק מדבש. במחשבה שנייה, אולי בעצם עדיף לעבוד כסגל זוטר מאשר ללמד בבית ספר תיכון או במכללה – כי תמיד אפשר לומר, תוך כדי השמטה של פרט זה או אחר: "אני מרצה באוניברסיטה" – כמה זה נעים ומלטף את האגו בחברה עתירת סטאטוס, תוויות ותארים.

 

מילה על שביתת המרצים הבכירים: ציבור עייף, חסר פרספקטיבה, שיודע בעיקר להסתכל על חשבון הבנק שלו

 

 

תמיר יודעת לחייך יפה. והמרצים יודעים בעיקר לבקש עליה במשכורת – לא יותר.

האוניברסיטאות בישראל מתנהלות ממשבר למשבר. מחסור בתקנים, כיתות עמוסות מדי, ציוד מיושן במעבדות, ירידה באיכות המחקר וההוראה ובריחה של אקדמאים להוראה בחו"ל ושאר מחלות. פעם חשבתי שמקומו בו, היום אני באמת שמח לא להיות חלק מהמציאות הזו של ליקוקים אינסופיים לפטרונים ופיתויים חסרי ממש על פרופסורה קורצת וכבייכול מעמד חברתי של חבר בקליקה עתירת סטאטוס – היום זה כבר לא המצב.

 

לא מזמן חיפשתי על סיפרו של פרידריך ניטשה על פרשת ואגנר בספריית אוניברסיטת ת"א. מצאתי ספר אחד! בספריה להשאלה מוגבלת, ספר מתפורר שניראה שידע ימים טובים יותר כאשר יצא לאור. על ספרים חדשים בספריות האוניברסיטה מוטב לא לדבר, על מצב הספרים באנגלית ובגרמנית בעיקר מוטב לא להרחיב את הדיבור – מצב הספריות הוא סימפטום למוסד שהכריז על עצמו כפושט רגל, וכחסר משמעות לחינוך והשכלה – מוסד עם עתיד מפוקפק מאוד. מוסד שמכריז על עצמו כלא רלבנטי לחיים החברה בה הוא חי. כי אם מוסד שה בוחר להיות מוסד של תעודות הכשרה לשוק העבודה, הוא בוגד בעצמם קיומו, על פי מוצאו הקלאסי באקדמיה של אפלטון והאוניברסיטאות של הרנסאנס בהן ההשכלה, והפיתח היכולות האינטלקטואליות, אסתטיות וכדומה היו נר לרגלן.
 
 
המצב הוא קשה מאוד: תקציב ההשכלה הגבוהה לסטודנט קטן ואיגודי הסטודנטים כבר וויתרו מזמן על עתיד טוב יותר לסטודנט הישראלי. וראוי להזכיר כי המרצים (אותו ציבור ששובת היום) לא נקף אצבע כדי לפעול לשינוי מצבם של הסטודנטים, ולתמוך בתלמידיו – הוא בעיקר דואג לעצמו, ובעיקר לחשבון הבנק שלו. הסקטוריאליות שולטת בכיפה. המרצים שותקים. אני מכיר מספר מרצים, וגם יודע טוב שישנם הרבה מהם שממורמרים על מצב הדברים כמו שהוא. כועסים על אופן המאבק, על הפרספקטיבה שהארגון המייצג אותם מציע להם ולחברה הישראלית בכללותה. אך כמרצה בכיר (או זוטר), מוטב לך לשתוק – עוד יגידו במסדרונות מגדל השן, כי תקעת סכין בגבם. עוד יזכירו לך את החתרנות שלך, כאשר תבקש קביעות או להתקבל ללהקת הדגים השותקת הזו – ולא שיש הרבה עתיד למרצים חדשים להתקבל לאותם מורמים מעם.
 
זה לא שהם לא יודעים לכתוב מאמרים לעיתון, אלא שהפרסום הבא בכתב עת מקצועי זה או אחר, גם אחרי יותר מחודשים של שביתה חסרת טעם, היא כנראה משימה יותר חשובה למרצה הבכיר הטיפוסי, ובכלל מוטב לנצור את המקלדת ולקוות לטוב – כי הנהגתנו יודעת טוב מאיתנו.
 
גם הפגנות הם לא מארגנים. לא כנוסי עובדים ולא כינוסי הסברה, בהם היו צריכים לשתף את הציבור הרחב במצב הדברים. הקליקה הזו עובדת באופן עצמאי תוך שהיא מצפה לתמיכה ציבורית, ולשקט תעשייתי מצד הקולגות שלהם, אשר נותנים להם אותו תוך כדי אשראי בלתי מוגבל.

רק שיעלו להם את המשכורת ב-20 אחוז, ונוכל לנוח על זרי הדפנה ונוכל להגדיר את סיום המאבק כניצחון. ומי שמעז להשמיע דעה שונה, מואשם בחוסר קולגיאליות, בעקיפת סמכות וזה כמובן לא דבר בריא למרצה אשר דואג לעתידו האישי במוסד העייף-זקן הזה.
 
למעשה, הלימודים משובשים כבר משנת הלימודים הקודמת, אז שבתו הסטודנטים במחאה על הכוונה להעלות את שכר הלימוד. השביתה הנוכחית היא של ארגוני הסגל האקדמי הבכיר, ולא משתתפים בה המרצים הזוטרים והמרצים מן החוץ, אלה שאין להם זכויות והם מועסקים לפי שעות.

צעירים מוכשרים היום לא נקלטים לאוניברסיטה – כי אין תקנים פנויים להעסקתם. בישראל מועסקים היום 4,500 חוקרים והארץ יודע לדווח כי בחו"ל מועסקים כבר כ-3,000 חוקרים ישראלים. מספר המרצים המועסקים כ"עובדי קבלן" רק גדל וחוסר האפשרות לקבל קביעות, פיצויי פיטורין או פנסיה היא מציאות יומיומית במוסדות הללו. בחלק מהמוסדות מרצים מן החוץ הם 60% מהצוות. הם מפוטרים מדי שנה כדי שלא יהיו זכאים לזכויות סוציאליות והשביתה אינה כוללת אותם. טוענים כי האוניברסיטאות בישראל מאורגנות באופן מיושנן, אין גמישות בניהול, אין יכולת לתת שכר גבוה יותר למי שמשקיע יותר, אין ביזור סמכויות וקשה לחולל שינוי – בקיצור פרגמנטיזציה של ציבור המרצים, ולמעשה הפרטה של האוניברסיטאות.
 
לזה תמיר בטוח אינה מתנגדת – המרקסיזם הוא אולי תיאורה שהיא מעריצה, וקארל מרקס עבורה הוא הוגה גדול ומכונן דרך, כפי שהיא ידע להתהדר בראיון לעיתון הארץ עם התמנותה לשרת חינוך. אבל האם היתה מקבלת אותו כמרצה בכיר אם הדבר היה בסמכותה – ספק מאוד. כי רטוריקה חלולה תמיד איפינה את הקרנף הפוליטי הזה, אשר בעיקר עסוק בהישרדות ואחיזת שררת הכוח והשליטה. 
 

כי על מנת לשנות שינוי מהותי את האקדמיה, נדרשת פרספקטיבה אחרת, עתיד אמיתי למוסד העייף וזקן.

כי ללא זה ההשכלה גבוהה תמשיך לדדות בחוסר עתיד ובאיכות יורדת ויורדת. כי ללא מחקר ותקציבים אולי צריכים להקים מוסדות בעלי אופי אחר. 

 

מדברים כאן שוב ושוב כמו מנטרה על רפורמה, וגם בייגה שוחט יודע להמליץ המלצות של ייעול. 

אלו הן כיוונים של הפרטת מוסדות ההשכלה הגבוהה וסופה המוחלט של השכלה ציבורית, סוציאל דמוקרטית מינימאלית – יולי תמיר כבר תגיד להם איך עושים את זה, ומשרד האוצר בטוח יוכל לספק לה את המספרים הנחוצים.

כאילו שמספרים ועלייה המשכורת, יכולים לפתור את הבעיה בה האוניברסיטאות ועתידן ולא מלבב, שקועות בה עמוק.

 

 

 

שום עתיד אחר ניראה לעין. על חינוך אחר והשכלה לכול אף אחד לא מדבר.

מצב חשבון הבנק של המרצים גם לא עומד להשתפר פלאים.

 

עתיד אחר, ממש לא!

 

 

 

עובדי Coffee To Go ניצחו! אפשר להכנס ולשתות קפה, הן נתנו לנו "טיפ" אמיתי – ברכות!!

 

שמחתי מאוד לשמוע את הבשורה כי אחרי 13 ימי שביתה ועצירת הלקוחות מלהכנס לבית הקפה Coffee To Go, בעלי הבית קיבלו את תנאי של העובדים, יש להם נציגות מוכרת, נחתם איתם הסכם עבודה ותנאי העבודה שלהם ישופרו – ה"טיפים" כבר לא רק בכיסיהם התפוחות של בעלי הבית.

 

כתבתי על המאבק של העובדות בתחילת המאבק שלהם (1) (2) (3), ואני שמח שהן לא התקפלו ולא הצליחו להפחיד אותם עם כל מיני תביעות משפטיות מצחיקות. ציבור הסטודנטים ופעילים פוליטיים הרימו איתם את המאבק הזה – ברכות לכולם.

 

ברכות לכולנו!

 

3 שביתות היום במשק: המורים של החינוך העל-יסודי, המרצים הבכירים ו-30 מעובדי Coffee To Go. מעניין מי הצליח להשיג את תביעותיו. המרצים אחרי 17 ימי שביתה עדיין מתפלמסים עם המדינה ומה שמציעים להם זה איזו מריחה בדמותה של מנגנון לבדיקת שכר לא רציני – השבירה שלהם כבר בדרך. המורים אחרי שסוף סוף גם עיתון הארץ החל לתמוך בהם – ראו מאמר המערכת היום עוד שובתים והעתיד יותר מעודד.

אך הניצחון הגדול הוא של המלצרים והמלצריות שהתקדים שלהם, אני מקווה יאותת למנוצלים האחרים בבתי קפה אחרים להרים את הראש ולתבוע את זכויותיהם, להתארגן ולהתאגד.

 

המאבק הצודק הזה הצליח כי הציבור תמך בו והסטודנטים שנהנים משעות חלון בגלל שביתת המרצים תמכו בהם ובאו לעודד את השובתות. הרשת מלאה בגינוי לבעלי הבית אשר מנצלים את עובדיהם, ואלו התחילו להפסיד לקוחות, כסף ואת שמם הטוב – האינטרנט היה פקטור מרכזי במאבק, וזאת יודעות גם העובדות, שעבדו עם בעלי הבלוגים והאתרים שתמכו במאבקם.

 

נישאר לנו לקרוא בסיפוק מלא את הכתבה בעיתון הארץ, ללכת לשתות קפה ולארגן את המאבק הבא!

 

 

 

הנהלת "קופי טו גו" חתמה על מסמך הסכמות עם העובדים

מאת תמרה טראובמן

סוף לשביתת המלצרים הראשונה בישראל

הנהלת "עלית קופי טו גו", חתמה אתמול על מסמך הסכמות עם נציגות העובדים בסניף בית הקפה שבכניסה לאוניברסיטת תל אביב. זאת לאחר שבחודש שעבר יצאו המלצרים בבית הקפה למאבק לשיפור תנאי העסקתם שבמהלכו שבתו 13 ימים. ככל הנראה, היתה זו השביתה המאורגנת הראשונה של מלצרים בישראל.

במסמך, בחתימת הנהלת הרשת ומשרד התמ"ת, נענתה ההנהלה לדרישות העיקריות של העובדים. בין היתר הוסכם כי המלצרים והברמנים יקבלו לידיהם את הטיפים שהרוויחו במשמרת למעט 12% (בנוסף לשכר הקבוע). בנוסף, ההנהלה תפסיק לממן את גמול העבודה במנוחה שבועית באמצעות הטיפים, ותונהג שליטה משותפת בקופת הטיפים, שאליה לא תהיה להנהלה גישה בלא נוכחות נציג המלצרים.

המאבק שהונהג על ידי שלוש מלצריות בסניף – לימור אלמגור, מרינה אקילוב ויעל אורפז – זכה לגיבוי הקהילה בשכונה, פעילים חברתיים, סטודנטים והסגל האקדמי של האוניברסיטה. בית הקפה שבדרך כלל עובד בתפוסה מלאה, נותר שומם ברובו לאורך המאבק.

"אנחנו רואים בזה הישג תקדימי, ומקווים שישפיעו על עובדים נוספים בענף להתאגד על מנת לשמור ולהיטיב את תנאי עבודתם", אמר עו"ד איתי סבירסקי, מהקליניקה למשפט ולרווחה באוניברסיטת תל אביב שייצגה את העובדות, "העובדות הובילו מאבק חסר תקדים באומץ, נחישות, תבונה ודמוקרטיה מעל ומעבר".

בהסכם נקבע כי יימחקו תביעות הדיבה האישיות בגובה חצי מיליון שקלים, שהגישה הרשת נגד מובילות המאבק. ואילו המובילות התחייבו להפסיק את פעולות המחאה, לרבות ראיונות בתקשורת ופרסומים באינטרנט.

עוד נקבע כי העובדים יוציאו התנצלות פומבית על כך ש"פרסומים בתקשורת ובעיתונות הוקצנו והביאו לכך שדברים יצאו מכלל פרופורציה ובחלקם יצאו מהקשרם".

מאבק המלצרים

המלצרים בסניף "קופי טו גו" שליד אוני' ת"א יצאו למאבק שבמהלכו שבתו 13 יום

? הם דרשו לחלק את הטיפים בין עובדי שכר המינימום ולא לשתף בהם את ההנהלה

? לפי ההסכם החדש, המלצרים והברמנים יקבלו לידיהם את הטיפים – למעט 12%

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המאבק של עובדי Coffee to Go ממשיך – מעגל התומכים מתרחב ובית הקפה כמעט וריק

 

 

פעילים חברתיים, ארגוני עובדים, סטודנטים ואחרים וסתם אנשים להם זכויות עובדים הוא עניין של חיים, באים לתמוך בעובדי Coffee to Go בשעות הארוכות הללו של מאבק ארוך שסופו לא ניראה לעין – למרות דיבורים על "גישושים".
 
כאשר באתי אתמול ל-Coffee to Go לעודד את השובתים ולקחת כמה צילומים פגשתי גם המון תומכים במאבד של עובדי בית הקפה, היו שם הרבה פעילים פוליטיים, אקטיביסטים חברתיים, ואנשים המנסים לקדם את נושא זכויות העובדים ואת זכויותיהם להתארגנות ולהקמת ועד עובדים יציג ומוכר.
 
כבר כתבתי על שביתת עובדי שתי רשימות (1),  (2), ואני שמח להמשיך ולתמוך במאבקם הצודק.
מוועד נציגות עובדים אני מבין שישנם "גישושים" כדי להביא את המשבר הזה לקיצו.

בעלי הרשת מוכנים לוותר על הטיפים, ופוחדים מאוד מוועד עובדים איתו יצטרכו לחתום על חוזה מוכר ולא סתם איזו התחיבות לא מחייבת בעל-פה. ועד עובדים מוכר בו יצטרכו להכיר כנציג עובדים לגיטימי.  
 
שאלתי מספר תומכים מדוע הם תומכים במאבקם של עובדי בית הקפה?

אצטט רק בחורה אחת שרצתה לתת ביטוי לכך שהמאבק הזה של עובדי בית הקפה הוא עבור הרבה צעירים שרוצים כאן חיים יותר הוגנים לעובדים, מקרה יצוגי, קיצוני, ופרדיגמטי במהותו.
 
 

 

 

איילת יערי:  "אני חושבת שזהו מאבק ייצוגי שמשקף מצב רחב יותר בישראל. בחברה הישראלית האכיפה של חוקי עבודה היא מתחת לכל ביקורת, ואין אף אחד שיגן על העובדים.
מצב העובדים נשחק ונשחק, אין להם כוח והניצול הוא בלתי נסבל.
זכויות של העובדים נרמס כמו במקומות כמו בחברות כדוגמת "לחם ארד", המון מקומות עבודה פתוחים בשבת ועובדים עובדים בחוזים עליהם כותבים 8 שעות עבודה אבל העובד עובד לעיתים קרובות  שעות 12 – וכך זה כדי למעביד, כי הרי על שעות נוספות ושעות שבת המעבידים צריכים לשלם יותר.
עובדי ניקיון, קופאים, עובדי השמירה, וצעירים שמוכנים לעבוד בתנאים  – לא תנאים חיים בתנאי ניצול וחוסר מעמד כלכלי בלתי נסבל. השכר הולך ונשחק וזה ניצול ציני של עובדים חסרי כוח שאין אף אחד שמייצג אותם [גם לא ההסתדרות].
 
לחוק אין אכיפה ולעובד אין שום כוח בחברה. השכר נישחק ותוך ניצול ציני של העובד הזוטר, אני מקווה שיחתם הסכם קיבוצי שיבטיח את כל זכויות העובדים: חופשה, מחלה, פיטורים, זכויות, שכר הוגן שכתוב בחוק – ושכר מינימום הוא בוודאי המינימום שצריך לתבוע אותו מן המעבידים.
 
אני כולי תקווה שהמאבק של עובדי Coffee to Go יהיה פתח לשינוי את תנאי העסקה בישראל – מגיע לעובדים בישראל חיים יותר מכובדים והוגנים – זו הסיבה שאני כאן וחבריי תומכים במאבק הזה ונמשיך להיות כאן עד אשר יכובדו כל זכויותיהם של עובדי Coffee to Go".
 

 

 

תומכי בהם כי עתיד עובדי בתי הקפה הוא על הפרק ומאבק הזה יכול להצליח.

 

אל תיכנסו לבית הקפה המנצלים את עובדיהם.

בואו תימכו בהם מחר שישי בקבלת שבת בערב (17:00).

 

 

 

 

הכרוז המחולק על ידי השובתים:

 

 

 

כאן שביתה

 

 

עובדי עלית קופי הפסיקו לשתוק!

 

אל תקנו קפה נטול זכויות!

 

 

בעקבות הפרה שיטתית של זכויות העובדים תוך עבירה על החוק מצד ההנהלה, החליטו עובדי elite coffeeCoffee to Go להתאגד כדי לשמור על זכויותיהם.

ההנהלה הפרה כמעט כל חוק מגן אפשרי כגון אי-תשלום דמי הבראה, חופשה, מחלה ועודב .נוסף, ההנהלה השתלטה על חלוקת הטיפים, חלק היא שומרת לעצמה, עם חלק היא משלימה חוסרים בקופה וחלק היא מחלקת לעובדים באופן שמיטיב עם ה”מקורבים” להנהלה תוך כדי שימוש בטיפים ככלי דיכוי ושליטה.

במהלך תקופת ההתאגדות היו ניסיונות חוזרים ונשנים להגיע להסדר עם ההנהלה, אך היא העדיפה לנקוט שורה של צעדים כוחניים וחד-צדדים כנגד העובדים במטרה לשבור אותם: על אחת הנציגות הושם מעקב, עובד הוכנס ל”סיבוב” באוטו של מנהל תוך איום שהוא לא חוזר הביתה אם לא יחשוף מידע לגבי ההתארגנות, פגעו בהם מבחינה כלכלית ע”י קיצוץ מספר המשמרות ונשכרו בריונים להפחידם.

 

  • אל תתנו להנהלה לנצח!

 

  • אל תקנו פה עד שההנהלה תסכים לתנאי העסקה הוגנים!

 

  • אל תקנו פה עד שיסתיים וייושב הסכסוך!

 

 

 

 

 

אז ככה, לפני שאתם נכנסים לאחד מהסניפים האינסופיים של  elite coffee לשתות קפה, חישבו עוד פעם אחת.

 

 

 

 

"אל תקנו קפה נטול זכויות!" – לכו לתמוך בהן: המאבק הזה חשוב והן זקוקות לזה!!!

כאשר באתי אתמול ל-Coffee to Go לעודד את השובתים ולקחת כמה צילומים ביקשו ממני מספר שובתים כי אמשיך לכתוב – הן צריכים תמיכה – אני עושה את זה בשימחה!!!!

 

 

לא אכפת לי לחזור על עצמי, היום מתקיימות שתי שביתות הנמצאות בתחומי הקמפוס התל אביבי.

הראשונה היא של סגל המרצים הבכיר והשנייה של עובדי  Coffee to Go.

הראשונה ספק אם תזיז דבר. לכול היותר תשפר את שכרם של עובדיו המיוחסים של המוסד הזה – הזוטרים והמורים מן החוץ, עובדי הניקיון, השמירה, הספרנים ועובדי ההנהלה הרבים שלו ימשיכו לחיות תחת אותם תנאים – עד המשבר הבא של סקטור זה או אחר מתוך המוסד הפרגמנטארי הזה.

אוניברסיטה היא מוסד שהאוניברסאליזם נימצא אולי בשמו, אך בפרקטיקה שלו הוא מאוד פרטיקולארי וממודר מעמדית היטב. אגב, לא זו היתה האוניברסיטה של שלהי ימי-הביניים ותקופת הרנסנס, בהם המורים והסטודנטים פעלו כמעמד אחד מול הרשויות וביצור מעמדם וזכויותיהם.

 

השביתה השנייה יכולה להביא עתיד אחר לענף בתי הקפה בישראל  -ואני חושב שהפעם זה יכול להצליח – תלוי בנחישות של העובדים ובסבלנות להם – כי מתי שהוא בעל העסק יצטרך לוותר, זה רק עניין של זמן ועיקשות. המלצרים והמלצריות, עובדי המטבח עושים כאן מעשה חשוב מאוד  – במושגים מסוימים מהפכני לאופיו של ענף בתי הקפה בישראל – ואני מאחל לו בהצלחה מכול הלב!

 

 

הכרוז המחולק על ידי השובתים:

 

 

 

כאן שביתה

 

 

עובדי עלית קופי הפסיקו לשתוק!

 

אל תקנו קפה נטול זכויות!

 

 

בעקבות הפרה שיטתית של זכויות העובדים תוך עבירה על החוק מצד ההנהלה, החליטו עובדי elite coffeeCoffee to Go להתאגד כדי לשמור על זכויותיהם.

ההנהלה הפרה כמעט כל חוק מגן אפשרי כגון אי-תשלום דמי הבראה, חופשה, מחלה ועודב .נוסף, ההנהלה השתלטה על חלוקת הטיפים, חלק היא שומרת לעצמה, עם חלק היא משלימה חוסרים בקופה וחלק היא מחלקת לעובדים באופן שמיטיב עם ה”מקורבים” להנהלה תוך כדי שימוש בטיפים ככלי דיכוי ושליטה.

במהלך תקופת ההתאגדות היו ניסיונות חוזרים ונשנים להגיע להסדר עם ההנהלה, אך היא העדיפה לנקוט שורה של צעדים כוחניים וחד-צדדים כנגד העובדים במטרה לשבור אותם: על אחת הנציגות הושם מעקב, עובד הוכנס ל”סיבוב” באוטו של מנהל תוך איום שהוא לא חוזר הביתה אם לא יחשוף מידע לגבי ההתארגנות, פגעו בהם מבחינה כלכלית ע”י קיצוץ מספר המשמרות ונשכרו בריונים להפחידם.

 

  • אל תתנו להנהלה לנצח!

 

  • אל תקנו פה עד שההנהלה תסכים לתנאי העסקה הוגנים!

 

  • אל תקנו פה עד שיסתיים וייושב הסכסוך!

 

 

 

 

 

אז ככה, לפני שאתם נכנסים לאחד מהסניפים האינסופיים של  elite coffee לשתות קפה, חישבו עוד פעם אחת – הרשימה בסוף.

 

 

 

 

 

 

 

  • חישבו כמה קפה שותים כל יום בסניפי הרשת – וחוץ מלוגם הקפה מי נהנה מהעסק הזה ? ואגב, הסניף Coffee to Go עובד 20 שעות בימימה – הרבה כסף!

 

  • חישבו איזו קופה יפה עושים על חשבון המלצרים מהטיפים  שאתם משאירים למלצרים שלכם?

 

 

  • חישבו איזו קופה יפה עושים על חשבון המלצרים מהטיפים  שאתם משאירים למלצרים שלכם?

 

 

  • חשבו כמה מלצרים חסרי מנוצלים וחסרי אונים עובדים בכול הסניפים של elite coffee ?

 

 

 

 

                             לכו לעודד את השובתים ותימכו במאבקם – הן צריכות את זה, הן ראויות לזה!!!

 

               זהו סיכוי אמיתי לתנאים יותר אנושיים למלצרים ולעובדי בתי הקפה המנוצלים –

               לא רק ב- Coffee to Go.

 

 

 


את בית הקפה הזה צריך להשאיר ריק! עד אשר יכובדו זכויותיהם של העובדים בו – אז הבעלי ירוויחו פחות – אנחנו נרוויח!!!