איזה טעם יש לשביתה אם המדינה באמצעות הרשות השופטת שלה, מכריזה עליה כלא חוקית ומוציאה נגדה צווי מניעה?
בית הדין לעבודה הוא זרועה של הממשלה, והממשלה היא זרועה של המדינה, ואם רוצים את זה בלשונו של מארקס, הממשלה היא "ועד הפועל" של בעלי ההון – ולכן בית המשפט כזרועה אקסקוטיבית (או כרשות אכיפת חוק המדינה) מייצגת את המדינה, ההון, ובעלי הכוח בחברה. בקיצור כאשר תרצה הממשלה תפעיל את בית המשפט ותשבור את השביתה, השאלה היא אם גם המרצים יהנהנו ויקבלו את הדין של בית הדין האינטרסנטי הזה?
בנתיים בית הדין הזה החליט לא להחליט – אך אין זה סוף הסיפור, כי השאלה אם ירשו לעצמם המרצים ללמד תחת צווי בית המשפט ששבר את שביתתם, אינה פתורה. סטודנטים תמימים מפגינים מול בית הדין לעבודה, כאילו שאפשר לבטל סמסטר במדינה שצריכה את כוח האדם המשכיל הזה, עבור הפונקציות השונות של כלכלתה?
לכן אין מקום לדאגה. את הסמסטר פשוט אי-אפשר לבטל, קל וחומר את שנת הלימודים כולה – ימצאו פיתרון יצירתי, תנוח דעתם ודאגתם של הסטודנטים, או שמה מוטב שיאבקו על הורדת שכר הלימוד האסטרונומי אותו הם נאלצים לשלם עבור לימודים שבזמנים אחרים ומקומות אחרים היו זכות חברתית בלתיניתנת לעירעור ולסימן שאלה. אך היום בעידן של הפרטות והיגיון הסחורה, הם משלמים והם ישלמו עוד הרבה יותר. תשאלו את בייגה שוחט, הוא יגיד לכם כמה זה יעלה לכם.
כבר כתבתי על השביתה של המרצים שתי רשימות (1), (2), אך המשכה של השביתה ומה שהיא מעוררת היא הזדמנות לכתוב על האקדמיה ועל מי שמיצג ומוביל אותה. המצב לגמרי לא מלבב במגדל השן: השניים מזקינות, מצהיבות ומלאות בחורים, והיא ניראת כמו גוויעה שמסרבת למות. לפחות באקדמיה של אפלטון שאלו את השאלות הראויות ולפילוסוף היה מקום ראוי בחברה, לא זה המצב היום, בעידן שהחינוך הוא סחורה והכסף וההפרטה מושלים בכיפה.
|
עיתון הארץ, השוק ובעלי ההון יוצאים נגד ציבור המרצים, אך חמור מזה הם יוצאים כנגד ההשכלה הגבוהה בכללותה – ולא שלמרצים הבכירים יש חזון מעורר תיקווה. במאמר מערכת עיתון הארץ כותב בעל המאמר כי "המרצים החלו את שביתתם בעיצומה של שביתת המורים בחינוך העל-יסודי. כבר בשלב הראשון הם התנערו מן ההצעה לחבור למורים במאבק משותף למען שיפור החינוך בישראל, והפסידו בצדק נקודות של תמיכה ציבורית. כנראה נשכחה מהם העובדה שהמורים בבתי הספר גם הם היו, וחלקם עדיין, בשר מבשרה של מערכת ההשכלה הגבוהה, ורמתם המקצועית נקבעת גם באוניברסיטאות. המרצים התעקשו למקד את מאבקם בעניין אחד, והוא שכרם הנשחק. אף אחת מן הבעיות הנזכרות לעיל לא זכתה לתשומת לבם. ככל שעקשנותם במו"מ גברה, כך הלך ונסתם הגולל על האפשרות להעלות אל התודעה הציבורית את שאלת ההשכלה הגבוהה במלוא עומקה וחומרתה. השביתה הצטיירה כמאבק מגזרי מצומצם, שהמפסידים העיקריים בו הם הסטודנטים, שרבים מהם עלולים להחמיץ שנת לימודים יקרה. לסטודנטים הישראלים, שממילא מתחילים את לימודיהם באיחור רב יחסית לעמיתיהם בחו"ל, זהו נזק בלתי סביר". |
מאמר המערכת של הארץ היום כבר נקבע כי "המרצים הכשילו ונכשלו". מי שמכיר את העיתון הזה מבפנים יכול לדעת במידה גדולה של דיוק כי כותב מאמר המערכת של עיתון בעלי ההון ובעלי ההשכלה הזה (ואין אלו כידוע שתי קטגוריות החופפות זו את זו) הוא נחמיה שטרסלר שכתב כבר לפני כחודש כי "יש כסף, אין השכלה".
במאמר זה טען שטרסלר כי: "שרת החינוך יולי תמיר חייבת לדעת שאם לא עוסקים בדבר האמיתי – אם לא משנים את מבנה ואיוש המל"ג, לא חוסכים בהוצאות, לא מתייעלים, לא סוגרים חוגים כפולים, לא דואגים שהכיתות יהיו מלאות, לא מבחינים בין חוקר כוכב לעצלן – תמיד יהיה מחסור בכסף. גם הכסף שיש לא יגיע למקומות הנכונים – לא לספריות ולא לחוקרים "כוכבים". ברגע שלא נוגעים במבנה המערכת ובחוסר היעילות שלה, התוצאה היא שמחפשים את הכסף מתחת לפנס, כלומר ממליצים להעלות את שכר הלימוד ותובעים מהמדינה עוד תקציב. ולאן ילך הכסף? למימון של המשך הבזבוזים. כי קשה מאוד למלא חבית שבתחתיתה יש כל כך הרבה חורים". היום הדיבור הוא אותו דיבור והשפה איננה שונה – שטרסלר פשוט דיבר מגרונם של בעלי ההון, ההפרטה ושרי ממשלת ישראל כולל שרת החינוך יולי תמיר.
היום שביתת הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות נכנסת ליומה ה-86, לאחר שבית הדין הארצי לעבודה החליט לדחות ליום שני הבא את ההחלטה אם להוציא צווי מניעה. בית המשפט עצר רגע אחד לפני פיצוץ. מה היה קורה אם המרצים היו צריכים להרצות את הרצאותיהם המלומדות תחת צו בית המשפט, קשה לומר. הרי המרצים הם לא עוד עובדי חשמל וגם לא מורים מן המניין. בית המשפט מוחל גם עליהם, וכציבור קטן ופרגמנטרי של כ-4500 מורמים מעם, יכול להיות שגם הם היו צריכים לקבל את הכרעתו של בית הדין לעבודה – כאקזקוטיבה של מדינה בה יודעים, לפחות בעלי ההשכלה הגבוהה, מי שולט בענייניה – בעלי ההון, הכוח והשררה הכלכליים (ראו מאמרה היפה של לינדה עפרוני בתיבה בתחתית הרשימה).
במהלך הדיון שהתקיים בבית הדין הארצי לעבודה, הזהיר יושב ראש ועד ראשי האוניברסיטאות ונשיא אוניברסיטת בר-אילן, פרופ' משה קווה, כי אם לא יינתנו צווי מניעה, "לא רק הסמסטר יבוטל, כי אם שנת הלימודים כולה". עם זאת, נשיאי האוניברסיטאות הבהירו "כי יחכו להחלטת בית הדין לפני שיודיעו על ביטול הסמסטר – ואולי גם שנת הלימודים כולה" – כאילו שמישהו מאמין למישהו כי הסימסטר יבוטל, קל וחומר שנת הלימודים הנוכחית.
לפעמים פשוט לא ברור את מי מייצג פרופ' משה קווה: את הממשלה, את משרד האוצר, את ההון – את המרצים בוודאי שלא. לדברי קווה: "הודענו כבר מזמן כי מועד ביטול הסמסטר הוא 13 בינואר. לא מדובר כאן רק בסמסטר א' וב', אלא בשינוי גורף לכל הלוח השנתי. הנזק יהיה בלתי הפיך, לא ניתן יהיה להשלים הוראה של שנה. השביתה היא כבר מאסה קריטית וכפיזיקאי אני אומר – זו מאסה של פצצת אטום. נכון שכל צד שינה את עמדותיו במהלך המשא ומתן, אך זה לא מספיק וצריך אולי עוד 80 יום אם לא יינתנו צווי מניעה". מהלכים אימים על הציבור ועל צנבור הסטודנטים והמרציםכי ניתן לבטל את הסמסטר – במדינה בה כוח האדם האקדמי מצוייד עם הסמכה של מוסדות ההשכלה הגבוהה פשוט אי-אפשר לבטל סמסטר, זה פשוט בלתי אפשרי – תנוח דעתם של הסטודנטים, את שנת הלימודים אי-אפשר לבטל וגם לא סמסטר אחד ממנה. ועל זה אולמרט מוסיף ומאיים: "אני פונה אליכם ברגע האחרון כדי שלא תאלצו להגיע לעבוד תחת צווים. אנחנו כבר למודי לקחים משביתות קודמות שנמשכו זמן ארוך מהנדרש".
אם נציגות הסגל המרצים הבכיר היתה שוכרת את שירותיה של ד"ר לינדה עפרוני (מומחית ליחסי עבודה ושכר), אולי הדברים היו שונים. אך לא זה המצב. המרצים גזרו על עצמם פרגמטאריות, והוציאו את עצמם מהעניין של הציבור בכללותו, כי כל מה שרצו להשיג הוא שיפור בחשבון הבנק שלהם – כאילו שהם לא חיים במקום זה בו קיימים סדרי הפרטה מתקדמים ורמיסת זכויות של עובדים שיטתית. הרבה אין לצפות מן השביתה המיותרת הזו. המרצים חיים במגדל של שן וקולם לא נשמע מול תהליכי הפרטה ורמיסת זכויות של עובדים, אז מדוע שיפנו אוזן קשבת להם ולמצוקתם, הרי מצבם יש לומר הוא לא כל כך נורא ביחס לציבורים אחרים בחברה הישראלית – שכר מינימום הוא לא נחלת חייהם, ולכן הבטחה בדבר שחיקה עתידית היא דרישה יפה, אבל לגמרי מנותקת מן המציאות החברתית הקשה בישראל, ורויית הבטלה, ושחיקת תנאים סוציאליים בכל מגזר חברתי שיורקים לעברו.
מה יקרה עם שביתת המרצים הזו, קשה לומר, כנראה שיתפשרו איפשהו באמצע – וישאירו את מגדל השן מבודד ולא שייך. השן מצהיבה ומעלה עששת, אך למי באמת אכפת מפריחה תרבותית ומהעלאת קרנה של ההשכלה הגבוהה – כאשר חשבון הבנק מדבר באופק אין שם פרספקטיבה נאורה לחיים של השכלה לכל, שלא להזכיר כי מוסדות כאלו חרטו על שעריהם את השאלות הגדולות באמת על חיים ראויים באמת. ולו רק ישאלו את עצמם המרצים הנבונים הללו: כיצד הגענו עד הלום, נאמר דיינו. ותשובה חלקית תהייה כי הגענו לכאן על כנפי כלכלת שוק קפיטאליסטית, ובסיוע נדיב של עיתון הארץ ודומיו, אל עבר חברה חסרת סולידיות חברתית, הרומסת את כבודו של האדם ואת זכויותיו. זוהי חברה המנהלת מציאות של כיבוש ותרבות ספרטנית של מלחמה שאין רואים את סופם – והאקדמיה כמו תמיד שותקת, כי רק חשבון הבנק של בכירה היא סיבה נאותה לארגן את הציבור הבכיר של מוסדותיה, תוך הקפדה על אקסלוסיביות של הסגל הבכיר, מול הזוטר, וללא עובדי הנקיון, המנהלה, השמירה וכמובן ציבור הסטודנטים שלומדים אגב בתנאים קשים, ובתשלום של שכר לימוד אסטרונומי – כמו סחורה המיועדת לבני עשירים ולמי ששפר גורלם – תשאלו את בייגה שוחט הוא כבר יגיד לכם מי וכמה.
|
עפרוני טוענת במאמרה כי: "המרצים הבכירים מהווים קבוצה קטנה וחלשה. את רוב העבודה באוניברסיטאות מבצע הסגל הזוטר, שמהווה את העיקר מבחינת הלימודים הפרונטליים. שוכרים אותם על בסיס של עבודה לפי תפוקה, כמו עוזרות בית. בקיץ ובחופשות הם לא זוכים לתשלום, למרות שמדובר באנשים מצויינים מבחינת ידע וכלים. אך הם באים לעבודה רק כי היא מעניינת אותם ולא כי הם מתוגמלים. כך שכוחם ניטל מהם. מה גם שהשביתה הופכת לא אפקטיבית, כיוון שהקבוצות הללו ממשיכות לעבוד. הסגל הבכיר התנהג בצורה מאוד לא הוגנת כלפי הסגל הזוטר בשנת 1995, כששתי הקבוצות ניהלו מאבק על אותם נושאים. הבכירים התיימרו לייצג את הסגל הזוטר במאבק משותף, אך בסופו לקחו את כל הכסף לעצמם. כך שאחרי כמה שנים הסגל הזוטר הקים לעצמו ארגון נפרד. וברגע שיש "הפרד ומשול", קל מאוד לנצח את השביתה. מנגנון ההפרדה הוא גם זה שמרחיק כיום את ועד ראשי האוניברסיטאות מהמרצים, ויוצר היעדר סולידריות. כל אחד דואג לעצמו, כל אחד יעשה הכל כדי להשיג את האינטרסים שלו אפילו על חשבון החברים שלו. צד נוסף במאבק הוא בית הדין לעבודה בראשות סטיב אדלר. זה חושב שהוא המגשר הלאומי, למרות שאף אחד לא מינה אותו לכך. התפקיד המוגדר של בית הדין הוא לקבל את עמדות הצדדים ולהחליט אם יש מקום לשביתה, אם לאו. שביתה בישראל היא עדיין דבר לגיטימי, ועל פי חוק – אם הסתיים הסכם עבודה כפי שקרה למרצים, והצדדים ניהלו מו"מ ולא הגיעו להסכמה, זכותו של העובד להכריז על שביתה, על סכסוך עבודה. |
