Zeughauskino הוא לא עוד בית קולנוע הוא בית לסרטים נדירים ולחוויה תרבותית ואסתטית הולכת ונכחדת

לברלין אין סינמטק. די מפתיע. במיוחד כאשר יודעים את מקומו של הקולנוע בחיי התרבות של העיר. לא רק "הברלינאלה", פסטיבל הנושא את שם העיר עצמה, אלא כ-150 בתי קולנוע ובהערכה גסה ומבלי לספור אפשר להעריך כי בשבוע אחד מוצגים ברחבי העיר כ-500 סרטים שונים.
אני זוכר כי לפני הרבה שנים כאשר חיים בברלין היו עבורי בבחינת חלום עמום וחסר גוף, פנטסיה אסקפיסטית, אולי בבחינת מעוז של אוטופיה, הייתי פותח את עיתון ה-Zitty ונדהם שוב כל פעם מחדש, לגלות רשימה של מאות סרטים בסופו של הגילון מסודרים ABC, ולמלמל לעצמי: "ואוו! אפשר ליראות כאן הכול".
מאז, הספקתי לגלות כי בברלין ישנם גם דברים אחרים פחות מרנינים, בוודאי לא מעוז אוטופיה לכל אחד ואחת. צריך אולי להעביר חורף אחד לפחות בעיר הערפית הזו כדי לגלות גם את הצדדים הפחות מחמיאים של העיר הזו. לראות גם הכתמים האפורים של העיר הזו, והם לא רק ערפילים מכסי שמים אותם בעינים נוכחות ולא כמקום בו יש הכול. בכול האמור בקולנוע – המדיום המובהק ביותר של חרושת התרבות – נשארו מספר אתרים מעטים שמאפשרים חריגה אל מעבר להיגיון הכלכלי הצרוף של עשיית כסף וגריפת רווחים. וזה נמצא כבר במושג עצמו, "תעשיית הקולנוע", המושג הרווח יותר במדיומים התקשורתיים, שמוטב יותר לכנותו תעשיית התקשורת, הפורחת עם עוד ועוד ערוצי שידור רדיו וטלויזיה והרחבתו של העיתון הישן, לכדי אוסף מוספים ונוספים חדשות לבקרים.

גם אם נכניס את היצירה הקולנועית לקטגורית האמנות, אפשר לומר כי המדיום הקולנועי נולד על הטפר בין הפרדיגמה האמנותית לבין עשייה חרושתית כמובנה כיצירת תוצרי צריכה למכירה מקסימאלית – היינו ללא קרטריונים אמנותיים ו/או אימפוס אסתטי. ליצירה הקולנועית גם היסטוריה קצרה – קצת יותר מאשר מאה שנים: אמנות או אומנות צעירה עד מאוד.
גם ההיסטוריהשל ברלין היא היסטוריה קצרה למדי. ואולי מילה על זו. הפריצה הגדולה התרחשה במאה ה-18 ובעיקר המאה ה-19 ובעיקר המאה ה-20 היא הנסיקה של העיר למעמד של בכורה בספרה הגרמנית ומרכז הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של גרמניה אשר גם מתאחדת "בדם וברזל" על ידי איש פרוסיה חמור הסבר, אוטו פון ביסמרק, שהזניק את ברלין למעמדה כמטרופולין בכל מובן ששיכול להיות מיוחס לעיר גדולה, הוא גם הפכה מיני הווה, לבירתה של גרמניה המתעוררת רק ב-1870 אל השחר הלאומי שלה, זמן (יקר ומשמעותי) אחרי הלאומים אירופאים האחרים שיודעים ליצר את הנוסחה הלאומית לכול המאוחר מאז המהפכה הצרפתית הגדולה.

כל הסיפור הזה אינו בא כדי לספר את ההיסטוריה של גרמניה וגם לא לתאר תיאור היסטורי חטוף של ברלין, אלא כדי לספר דבר אחד או שניים על בית קולנוע מיוחד הממוקם במוזיאון להיסטוריה גרמנית (Deutsches Historisches Museum) השוכן בבניין מסיבי ורב ממדים באונטר דן לינדן (Unter den Linden) – "קולנוע מחסן הנשק" בשפת המקום Zeughauskino בשפה צה"לית היו כנראה קוראים לו "קולנוע הנשקייה", אבל כדי שנשקייה צה"לית תהפך לבית קולנוע צריך לקרות הרבה ונדמה לי שעבור המציאות המזרח תיכונית וישראל בפרט, עוד חזון למועד.
בית הקולנוע Zeughauskino שוכן באגף המזרחי של המוזיאון, הוא נולד מתוכו וממלא פונקציה חשובה בפעילותו של המוסד שמוסד מיסוד חדש אחרי איחוד ברלין (1990) ואחרי שיפוץ כללי אשר השבית את הבניין בין השנים 1995-1998 ושכוון כדי לחשוף את הבניה המקורית של המבנה הברוקי. את ההיסטוריה של הבניין הזה, שיסודותיו הוקמו ב-1706 ובנייתו הסתיימה בשנת 1730 בימי שלטונו של פרידריך השלישי ועבר מיד ליד של ארבע ארכיטקטים שונים.
מי היה חולם לתקוע בית קולנוע במרכז של המרכז של ברלין; על אונטר דר לינדן לצידי הדום שהיא הכנסיה הפרוטסטאנית הגדולה. על הדום היחס הוא מעורב. עדיין לא ברור עם אני אוהב את הבומבסטיות הפרוסית המעוגלת אך גם הזקורה כלפי מעלה שלו. קיום השייך למאה אחרת ולאמונות אחרות שהחזיקו את העיר הזו ביחד. במרחק מאה מטרים או יותר זקור מגדל הטלויזיה (Fernsehenturm) האומר זרות מסוג אחר. אך כנראה שלא מתכוון להסתלק מן המקום הזמן הקרוב. העדות הצעקנית ביותר של ברלין המזרח גרמנית שרירה וקיימת והקיום לשעבר של DDR מסרב להימחק מפני השטח של העיר שקיומה המתחדש מסתיר את הרבדים רבדים עליה היא בנויה. במרחק 200 מטר דרומית מן המוזיאון להיסטוריה גרמנית מגלות חפירות ארכיאולוגיות את ראשיתה של העיר כנראה ברחוב (scharren str.) וסביב השנה 1237. במושגים אירופאים שלא להזכיר מושגי זמן מזרח תיכוניים, ברלין היא עיר צעירה למדי אבל עם היסטוריה עשירה, מרתקת ומלאת תפניות ושינויים חריפים.
ולמעוניינים לראות במה הדברים אמורים, וגם לראות את ברלין במצלמת וידאו מגג המוזיאון בזמן אמת – לכוון שער ברנדנבורג ולכוון מגדל הטלוויזיה DHM Video Webcams
ואולי זוהי הסיבה הטובה ביותר שברלין בנתה לעצמה מוזיאון גדול ומפואר לספר את סיפורה של היסטוריה גרמנית. "דע את עצמך" כתוב בשעריה של העיר דלפי ביוון העתיקה ערש הציביליזציה המערבית, צו שלא מפסיק להדהד בנימי נפשו של כל אורגניזם, יחיד או ציבורי. זוהי לא רק חוויה נרקסיסטית לשים מול עצמך מראה גדולה מן העינים ולהסתכל על בבועתך שלך, זוהי גם חוויה רפלקטיבית, מנאירה ופוקחת עינים להתבונן בהשתקפותך שלך ו"לדעת את עצמיך" יותר ויותר (ואולי אין כל כך סתירה בין החוויה הנרקסיסטית לבין החוויה הרפלקטיבית – משמע, אתה אוהב את עצמך דרך ההבנה (הידיעה) ואתה מבין את עצמך דרך האהבה).
אני זוכר לפני הרבה שנים, כאשר אחד המרצים בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה בה למדתי הכניס לקוריקולום של החוג את הקולנוע כמדיום דרכו לומדים היסטוריה, חשבתי לעצמי כי המרצה הפופולארי ההוא אולי קונה בזול את אהבת תלמידיו – כי אחרי כול מה יותר כייפי כסטודנט של היסטוריה כללית מאשר לראות סרט קולנוע ולדבר מעט על היסטוריה. היום אני חושב שאפשר ללמוד הרבה מאוד מסרטים גם אם געתי על אותו מרצה לא השתנתה ביסודה.
בוודאי יש בכוחו של הקולנוע כדי לקרב את הבריות לאהבת הידיעה ההיסטורית וכדי לעורר את סקרנותם של אנשים צעירים שההיסטוריה היא לא תמיד בראש מעייניהם ("בראש שלכם").
וכל זה נכתב כדי לפרגן בדין ובצדק לבית תרבות מוזאלי זה אשר מקרין בקביעות וכל יום מחדש סרט או שניים שונים וגם מצליח ליצור מתוך עצמו תוכניות מרתקות חודש אחרי חודש על קולנוע ועל מה שמסביב לו. הביטוי "מה שמסביב לו" נראה הולם את העניין כאשר מדובר בקולנוע הנשען על תוכנית מרובעת או גם מחומשת נושאים. הסרטים ב- Zeughauskino כביכול הוא אינסטרומנטאלי ולעיתים משמש לעיבוי נושא שהוא באופן מובהק בלתי פילמגרפי והקולנוע משמש כמדיום נוסף בתוך המארג המוזיאלי ופעילות המוזיאון.
דבר נוסף הקיים ב- Zeughauskinoהיא ההרצאה המקדימה ולפעמים גם השיחה המסכמת אשר שני הדברים הופכים בבית הקולנוע הזה לחלק אינטגרלי מהקרנת סרטים. אפשר לראות את זה כחלק מתרבות השיחה והוורבאריות המפותחת ככול שאני עוסקים באמנות ותרבות. בתערוכות, בהצגות, קונצרטים, נדרשת המילה המדוברת כדי לגשר על הפער שנימצא תמיד בתווך בין חווית הרצפטורים לבית יצירת האמנות עצמה. בקולנוע הזה השיחה המקדימה היא חלק מאוד מרכזי מתוכנית בית הקולנוע. החוויה האסתטית לא נשארת ללא מילים וגם לא נמצאת באופן פרטי אצל כל צופה וצופה אלא מתווכת ומתחלקת בין הצופים לבין עצמם או בינם לבין מרצה הנמצא מתאים כדי לומר דברים בהקשרו של סרט זה או אחר.
החודש הזה למשל התוכנית מוקדשת להיסטוריה של הקולנוע המדע בדיוני, לקולנוע הפולני דרך סדרת המופת של קשישטוף קישלובסקי "הדקלוג" ("עשרת הדיברות" הוסיפו בישראל לכותר), סדר והשמדה (Ordnung und Vernichtung) שהוא גם הנושא של תערוכה שמוצגת בימים אלה במוזיאון עצמו על פושעי המלחמה הנאציים שפשעו נגד האנושות בתקופת הרייך השלישי, נושא נוסף הוא "דקומנטריזציה של האמנות – טיבט". ונושא נוסף הוא קיבוץ הסרטים של Wolfgang Kieling בחיר שחקניה של גרמניה המזרחית ואופני הקולנוע שלה DEFA.
באמצע חודש זה מתחילים כאן להקרין את עשרת הסרטים הנפלאים של קשישטוף קישלובסקי, אחד מבחירי הקולנועים של פולין של שלהי העידן הטוטאליטארי, לפני שעבר לצרפת ואיבד את האימפוס שדחף אותו לומר את דברו וליצור סרטים נפלאים בפולין הטוטאליטארית. את הדקלוג ראיתי בפעם הראשונה בישראל בפסטיבל ירושלים, ואחר כך בסינמטק התל אביבי. כנראה שזוהי המתכונת שאוהבי תרבות ויצירה קולנועית יכולים לצפות לצפות בסרטים נפלאים אלו . סרטים שרוצים לעשות היסטוריה או סרטים שמאתגרים את המושג המובהק ביותר של תרבות קלאסית: "העמידות בזמן".
העיקרון שעומד בבסיס המוסד המוזיאוני הוא כי לא כל החדש הוא ראוי לצריכה. טוב שישנם עוד בית קולנוע שלא זורקים את העבר לפח האשפה של ההיסטוריה כסחורה שפג תוקפה, אלא משמרים אותו לא רק כדוקומנט היסטורי אלא כיצירת אמנותית ראויה לא רק לשימור אלא גם לגרום הנאה תרבותית, אסתטית, איטלקטואלית, כל מה שקולנוע טוב יכול לתת לנו – ובית קולנוע טוב להעשיר את עולמנו בעוד תרבות, עוד אמנות, ועוד יצירה ומחשבה אנושית גבוהה.

מודעות פרסומת

יוצרי הצליל והרעש מיפן – מיפוי קצר יריעה של המוזיקה האבנגרדית ביפן בסרטם של Dupire ו- Kuentz במסגרת MaerzMusik

פרלוד כללי
העתיד שייך לעם הסיני – אומרים לנו.
בנתיים עד אשר מיליוני הסינים (על אפם וחמתם של טהרני הלאום והגזע) יציפו את העולם כולו ואת אירופה בפרט, אפשר לראות בכול פינה בברלין יפנים; קבוצת תיירים מיפן, עם מצלמה ביד ומבט מלא תימהון מול תמונות ציור ומוצגי מוזיאונים, שם אפשר לגלות את כוחו של הייאן היפני ואת יצר הסקרנות (והתיעוד יש להוסיף) של בני האי האסייתי ההוא המגיעים בהמוניהם לגרמניה ולמעשה לכול אירופה כולה – אבל כנראה שאין זה סוף הסיפור.

מה אנחנו יודעים על היפנים?
לא הרבה!
מעט כאשר ניחת על הארץ הזו אסון טבע, כמו זה לאחרונה – שהחדשות מודיעות היום כי גרולם של כ-10 אלפים יפנים עדיין אינו ידוע.
יותר מאשר אנחנו יודעים על היפנים, דומה כי היפנים יודעים עלינו!
וגם ה"עלינו" הזה עוד טעון בירור – על ישראל מעטים יודעים, אמריקה ואירופה, הם הסיפור האימיתי עבור יפנים, אשר מגיעים לברלין בהמוניהם עם מצלמותיהם המשוכללות (made in Japan) וכמעט תמיד בחבורות של אנשים קטני קומה בד"כ וגם מרכיבי משקפיים – ופה כבר נכנסתי לספרת הסטריוטיפים, אשר במידה זו או אחרת אין מהם מנוס, ועם זאת הם גם הסכנה הגדולה להתיחסות בלתי אנושית ומכלילה.
לפעמים גם אנו מוכנים להטות אוזן כדי להכיר את ה"אחר" הרחוק הזה ששוכן לו בצד השני של כדור הארץ. בדרשת יום ראשון במשודרת ברדיו הברלינאי, מקדישה הדרשנית מקום לדאגה על אותצם קורבנות אסון הצונאמי הנורא.
צונאמי, עוד מילה שנכנסה ללקסיקון המילים החדש שלנו. מי שמע על המילה הזו לפני 10 שנים?

פרלוד אישי
"ההכרות" הפרטית שלי עם יפן היה דרך הפרודוקטים שיוצרו באי המפותח טכנולוגית שהביא לנו את סוני, אייוה, וימאהה.
זה היה היפני שלי. אורגן יפני בעל שתי קומות, עם מקצבי תופים, רגיסטרים לבנים, אדומים וצהובים וגם מערכת פדאלים בתחתיתו.
זה היה האורגן הראשון שקיבלתי במתנה היה אחרי הסרוב העיקש שפיתחתי ללימודי פסנתר. פסנתר היה נראה לי מחוייבות גדולה מדי. בנימוס של ילד הרוצה עוד להישאר בעולם הקטנים וותרתי על פסנתר כבד ויקר וקיבלתי אורגן איטלקי משומש בעל קומה אחת בשם פרפיסה. אחרי כשנה אחרי שהוכחתי מספיק רצינות (להורי ולאחותי שהיתה מורתי הראשונה למוזיקה), רכשו לי על פי המלצה של יודע דבר, אורגן ימאהה – מלך האורגנים ללא עוררין.
הימים הם ימים של תחילתו של השוק האורגנים והמקלדות, משם הקונצרן הענק הזה, יתחיל ליצר פסנתרים, כינורות, מערכות סטריאו ורמקולים איכותיים, ואחר כך גם אופנועים, ומגרסות דשא ובעצם מה לא.
מעטים היום יודעים את הכסף הראשוני עשתה החברה המצליחה הזו ממוזיקה, ומאז חרושת התרבות פורחת, בתי ספר הנושאים את שם החברה ואת המתודה הפדגוגית המכוונת לרכישת כלי נגינה חדש, ואחריו כלי נגינה נוסף וכך הלאה והלאה והלאה.
ניגנתי על כלי הנגינה הללו ולא ידעתי דבר מאיפה הגיעו ומהיכן נולדו כלי הנגינה הללו. ידעתי כי יש לי כלי נגינה יפני, והאנשים הקטנים והמתוכחמים הללו החיים בצד השני של כדור הארץ מיצריים הכלי נגינה מצויינים. מעבר לכך מה האדם הממוצע בישראל ובאירופה יודע על יפן?

We Don’t Care About Music Anyway …
כל הפתיחה הלא שייכת למוזיקה פרסה, לא לסרט על המוזיקה, ולא ממש לתחום המוזיקה המודרנית ביפן היא פלטפורמה אישית כדי לנסות ולקפוץ לארץ כל כך רחוקה וגם כדי לומר משהו על סרט דקומנטארי על מצב הדברים של המוזיקה האבנגרדית ביפן בנקודת זמן זו. על רקע הידע המאוד מוגבל שלי בתרבות היפנית, וב"מוזיקה יפנית" בפרט, נכנסתי בשעת חצות מאוחרת לקולנוע באבלון (Babylon) לראות ובעיקר להאזין וגם ללמוד דבר או שניים על מוזיקה אבנגרדית היום ביפן.
סרטם של Cédric Dupire / Gaspard Kuentz "We Don’t Care About Music Anyway … " משנת 2009 הוא סרט צנוע מידות ובלתי יומרני, בדיוק כפי שהתוכניה הבטיחה לי ולעוד 25 צופים שישבו שותקים ומרוכזים מול הצלילים החדשים הללו והיוצרים הללו שמחפשים באופן נואש למדי ביטויי צליל חדשים, רעשים שיהיו בעיניהם יפים או מקוריים.
זוג הבמאים אספו כ-8 מוזיקאלים ויוצרי צליל מטוקיו ודרכם ניסו למפות את מצב הדברים בשטח המוזיקה המודרנית המאוד אבנגרדית בעיר הגדולה והמדרנית ההיא, אשר לפתע נראת כל כך רחוקה. בעזרת Otomo Yoshihide, Numb & Saidram ,Yamakawa Fuyuki / Kirihito / / Sakamoto Hiromichi / Umi no Yeah/ Goth-Trad / Hiko ואחד שקורא לעצמו L?K?O (?!) למדתי שגם יפן מצמיחה לעצמה את הביקורת על המינסטרים על חרושת התרבות ועל תרבות המוצרים המשוכפלים. גם ביפן מחפשים את הבריחה לביטויים אמנותיים אותנטיים ובאופן מובהק ומוקפד יותר: "אישיים". החיפוש אחר צליל חדש, רעש מקורי, היא תופעה הקיימת בכול העולם המתועש, והוא יכול להיחשב כביקורת על המודרנה אפשר עדיין נימצאת בתחום הפרדיגמה המודרניסטית. מותר להניח, כי רק בעולם שבעה, מתועש, אשר מייצר ללא גבול ומידה את השפע שיחוץ כדי קיים בסיסי (היינו, עולם שפתר זה מכבר את "המחסור הפודומנטאלי") של הדומה והמשוכפל, "יוולדו" אלו אשר ינסו לאתגר את עולם היצירה ולחפש בצורה קדחתנית למדי ביטוי אמנותי אותנטי, אישי, אמיתי, בעל ערך, חדש על באמת – ועל כך מגיע לאותם יפנים, וגם למי שניסו לתעד יוצרים יחודיים אלו – "שאפו" ובשפה שמית רווחת: "מאברוק".
מה צריך לעשות מבקר תרבות מול סרט בעל התכוונות דקומנטאריזציה-אבנגרדית על עולם של אלו ההולכים בראש המחנה ("אבנגרד") שכזה?
האם להתייחס לסרט עצמו? או שמה למושא הסרט עצמו?
ואולי לשני הדברים גם יחד – לסרט ולגיבוריו. דומני כי על סצנת המוזיקה המודרנית ביפן למדתי מן הסרט אך מעט – הסרט הוא קליל, וקצר למדי על מנת להכיל ביטוי מאמן של התופעה. אם זאת, למדתי כי תרבות האבנגרד האירופית שהתגלגה ברבות מן הימים לארה"ב' נשענה על מסורת המוזיקה הקלאסית – אולי פרט לפאזה שהתחוללה באמריקה עם השפעתו מרחיקת הלכת של ג'ון קייג (John Cage) שחיפש את הצליל הטהור, את השאלות העקרונית של רעש, צליל, תוך ניתוק מודע ובלתי מתפשר ממסורות מוזיקה קודמות, במובן של יחס משוחרר אל המוזיקה – טבולארסה צליל/רעש/מוזיקה.
נדמה לי שאת קררקעת הגידול של היפן אפשר להשוות במובנים רבים לקרקע הגידול של המוזיקה האבנגרדית באמריקה.
הסרט מציג את עולמו המבודד וחיפושיו של נגן הצלו Sakamoto Hiromichi לצליל חדש שהוא יכול לייצר מן הצלו שלו על רקע בית המלאכה שלו שאינו נראה כמו חדר מוזיקה טיפוסי וגם לא חדר עבודה או סלון בבית מן היישוב. פרט אליו מציג הסרט טיפוסים שונים של מוזיקאיים ואולי מוטב, יוצרי צליל ורעש שמגיעים מתרבות המועדונים של יפן, מסצנת האמנות של המולטימדייה והמייצגים שביפן. אחד מכניס לתוך גופו מקרופונים ומקיש על גופו באופנים שונים על מנת ליצר צליל חדש ומעניין. אחר מקיש על אביזרים שונים ובאופן נימרץ במיוחד על פטיפון הדי-ג'י שלו. ופרפומנטית, יפת גוף ולבוש סטרפטיזי שרה ורוקדת, ועושה כדי לבטא את עצמה דרך קול ותנועה.
ואולי "קול ותנועה" זהו בדיוק החיבור הישיר לפסטיבל מרצמוזיק (MaerzMusik) אשר השנה מוקדש ליחס של מוזיקה ודימוי בתנועה, ומכין לקהל האירוע הגדול הזה הרבה מאוד סרטים, קונצרטים, על הגבול שבין מוזיקה, צליל ורעש ועל הגבול עם מבעיי אמנות ממדיומים אחרים ושונים.

זהו סרט אשר ערוך מצויין, המכיל סטים נפלאים של טבע ובתי מלאכה. הצילומים ואיכות הצליל מוקפדים ואין בו רגעים של שעמום – רק חשק להיות שם בעולם האחר ההוא עם היוצרים המיוחדים הללו המחפשים באופן קדחתני למדי רעשים וצליל של עולמות אחרים – גם אם "לא מעניינת אותם בכלל המוזיקה" כותר הסרט עצמו, שהוא לא של ה"מוזיקאיים" עצמם! אלא של יוצרי הסרט אשר לקחו את המוזיקה כמדיום אשר חושף עולם אחר, בתוך יצירה אחרת, בתוך מחשבה אחרת על העולם ועל החיים בו בארץ מודרנית, מתועשת אשר חרושת התרבות מציפה אותה במוצרים אינסופיים שאינם מתאימים לצרכים האנושיים ממש של בני אנוש, גם ביפן השונה והרחוקה.

ואם פרנסי MaerzMusik ירצו בייקרי וגם ירצו בעוד פדבקים בעברית Willkommen!, גם אם הקהל שעשוי לקרוא רשימות אלו אינו מגיע לפסטיבל הזה כל שנה ולא בהמוניו – אם להגיד את זה לשון סגי נהור, אדווח לעצמי ולבלוג זה ואולי ליותר מזה – בנתיים נשאר לקנות כרטיס טיסה להיידה:
"ברלינה!".

קולנוע אחר בשישי בערב: הערה פרשנית על סרטו של אדגר אולמר Detour "מעקף" (1945)

 

בקולנוע של "יום שישי בערב" (אצל אסא) צפינו השבוע בסרטו של אולמר מעקף (Detour) אשר נוצר בשנת 1945 עם סיומה של מלחמת העולם השנייה.

הבמאי היהודי אדגר אולמר יצר בהוליווד במתכונת של במאי סרטי B, שבקצרה אפשר לכנות אותם כתוצרים קולנועיים דלי תקציב, סוג של שאריות מההפקות הגדולות של תעשיית הסרטים האמריקאית ויצור של תוצרי תרבות קולנועית שמיועדים למכירה לשווקים מוגבלים בהיקף מכירה מוגבל.
כידוע הפילם נואר הוא זרם קולנועי שממקמים אותו בתקופה של מיתון כלכלי של טרום צלחצת העולם השנייה ובתקופת מלחמת העולם עצמה. מושפע מהזרם האקפסיוניזם הגרמני (נשען על המהגרים הגרמניים, בעיקר יהודים ודיסדנטים פוליטיים למשטר הנציונאל-סוציאליסטי הגרמני. על סרטו של בילי וילדר, ביטוח כפול הערתי הערה קצרה ברשימותיי הקודמת על אורדט של דרייר.
 

פחד, חוסר אונים וקדרות כמטאפורה לתקופה חשוכה.

סרטו של אדגר ג. אולמר משנת 1945 מעקף מטיל אימה, ניכור, פחד ותחושת בדידות המוכרים כל כך מסרטי הז'אנר האפל. ובהקשר זה בליד ראנר האלמותי הוא סרט חובה למי שרוצה להתוודות לתוצרים של העידן הפוסט-פילם-נואר, ועדיין עובד עם אותם מרכיבים אסתטיים. אך מה שיותר מעניין הוא המטפורה הקולנועית שאולמר רוקח למלחמת העולם השנייה, על שלושת הכוחות שלוקחים חלק בדרמה הפוליטית-היסטורית שתשנה את כל אירופה ואת עתיד העולם כולו.
 
זהו סיפורו של גיבור שעובד כפסנתרן ברים היוצא לפגוש את אהובתו. הסרט בנוי על מונולוגים ארוכים ומלאי תוכן וסובייקטיביות, ב-voice over בדומה לסרטי הקולנוע האפל הקלאסי.

 

הגיבור שלנו הוא החייל האמריקאי שחוזר מן המלחמה. לוקח אותו טרמפ אדם בעל זהות בלתי ברורה שמוצא את מותו בנסיבות מוזרות ובלתי ברורות, זהו על פי הפרשות שלי לסרט, הדמות שמדממת (ובמידה רבה מתה בעקבות המלחמה ההיא) – אירופה. וישנה גם הדמות הרעה, שהיא פיגורציה של הצלע השלישית של אותו משלוש: הנאציונל סוציאליזם (וכפי שמכונה בשיח הישראלי נאצים).
 
לכאורה משולש אנושי חסר משמעות, אבל על רקע זמן עשייתו של הסרט החכם הזה, 1945, קשה שלא לראות בשלוש דמויות פרדימאטיות אלו מטאפורה לקיום הפוליטי של הטוב – האמריקאי, הרע(ה) הנאצי, וחסר הפנים – האירופי.
באיזה שהוא שלב מאמץ הגיבור את זהותו של אותו אדם עשיר ומבוסס ומשתמש בזהותו כדי לצלוח את הדרך אל אהבתו הרחוקה.

 

האישה היא מקור להיא יציבות, הפכפכות ושטניות. היא טופסת טרמפ ברכבו של הגיבור, אבל מנסה להשתלט עליו, מה שיביא לכיליונה הבלתי נמנע.

הנאצי, מעוצב בסרט באמצעות דמותה של אישה הפכפכה, סדיסטית וחסרת עכבות, אשר כמובן מגיע לכיליון חסר רחמים. "הסוף הטוב" הזה, משאיר לאותו גיבור אמריקאי לחזור לדרך ולמסעו, בחשש מתמיד שיומצאו אותו ויאשימו אותו, לא ברציחתה של אותו דמות חשוכה, אלא ברציחתו של האדם השלישי – הוא מטאפורה שלעולם הישן שקרס עם סיומה של מלחמת העולם השנייה: אשמה, פחד, תחושת נרדפות וריקנות עמוקה.
 

 

 

 

יש טעם לצפות באותם סרטים אבודים, ועובדים על תחושה עמוקה של אובדן וחוסר דרך, וסרטו של אולמר הוא סרט אפל מצוין אשר ללא הקשרו הפוליטי, משאיר רק דמויות חסרות מובן והקשר. 
 

 

 

 

"אירופה" נופחת את נשמתה בידיה של "ארה"ב", ומכאן רגשות האשמה, הבדידות והקדרות של הסרט המטאפורי של אולמר

 

 

הרע(ה) משלמת את המחיר והסרט מגיע לסיומו הטוב. "סוף טוב" בערבון מוגבל ולגמרי לא אופטימי – הגיבור ימשיך במסעו רדוף פחד, אשמה ועם מצפון מאוד לא נקי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 
 

המלצה חוזרת: "הבלון האדום" ו"סוס הפרא הלבן" – שני סרטים נפלאים על עולם ילדות אבוד (היום בסינמטק)

 

מול כל הזבל התרבות האנסופי שמלעיטים בו ברי מינן חסרי הגנה ויכולת בחירה כשל מבוגר, ראוי להיזכר גם בתוצרים שידעו לחלום ולעורר נוסטלגיה לאותו עולם קסם שבו בלון אדום היה בלון אדום שליווה אותך כמו חבר בעל צורה וצבע מיוחדים במינן, עולם ילדות בו וסוס פרא היה סוס מעורר דמיון וחלומות על עולמות אחרים שלפחות נשארו איתנו באולם הקולנוע.

מול אותם פרודוקטים מיותרים אשר מיצרת לנו תעשיית סרטים מיותרת ומשמימה, ראוי להיזכר בשני סרטים קטנים-גדולים אשר משמרים משהו מאותו עולם אבוד, קסום ומלא דימיון – עולם אוטופי, שאמנות טובה צריכה להיות עשוייה לאורה של אוטופיית ילדות אבודה.

 

 
 

חבר טוב סיפר לי פעם כי היה נוכח בפרזנטציה אקדמית של חוקר תרבות (לא צעיר) אשר דיווח על פרוייקט מחקר שעשה עם נכדו בן השנה.
החוקר הזה אסף את כל ציוריו של אותו זאטוט, וניתח אותם. כאשר הילד התחל לצייר פיגורטיבי, ו"נכנע" לקונוונציות של ציור מקובלות, נחמץ ליבו של אותו אדם, ובאותה הרצאה הוא התחיל ממש לבכות ושיתף את הנוכחים בהרהורי ליבו:
"רציתי שהוא יעצור, שלא יעבור את השלב הזה, שימשיך לדמיין את האסתטיקה האינפנטילית שלו, שימשיך להיות ילד".
הילדות עברה על אותו ילד בני שנה-שנתיים, וכנראה שעל רובינו. אבל אם אפשר לשמר משהו מאותו עולם אבוד, הרי שני סרטים נפלאים אלו עושים את זה נפלא.

הבלון האדום (LE BALLON ROUGE)
( צרפת 1956)
בימוי: אלבר למוריס
משחק: פסקל למוריס, סבין למוריס, ז'ורז סלייה

(40 דקות, צרפתית עם תרגום לעברית)

בלון האדום מתאר את החברות בין ילד קטן לבין בלון קסום בפריז של שנות ה-50. הילד משחרר בלון אדום הקשור לעמוד תאורה. להפתעת השכונה, הבלון עוקב אחריו ברחובות פריז ומעורר קנאה בקרב ילדים אחרים. כיף, מרגש ומהנה, וכמה נפלא להתאהב מחדש בילד החמוד הזה (בנו של הבמאי) עם הבלון האדום.
הסרט הבלון האדום זכה להצלחה חסרת תקדים בקרב המבקרים ומבקריי הפסטיבלים הבינלאומיים השונים. הוא זכה גם להצלחה רבה בהקרנותיו הרבות בבתי הקולנוע בצרפת ובעולם. הבלון האדום הפך לסרט פולחן עבור דורות של ילדים ברחבי העולם כולו, והקדים את זמנו מבחינת אפקטים מיוחדים. הוא חזר לפסטיבל קאן על גבי עותק משוחזר (ביחד עם סוס הפרא הלבן). הבלון האדום זכה גם בפרס דקל הזהב בפסטיבל הסרטים בקאן 1956 וכן בפרס האוסקר לתסריט הטוב ביותר. זהו סרט בן 53 שנים שלוקח בגדול את כל ההפקות הממוחזרות של של תעשיית סרטי הילדים בכיס הקטן ואת חרושת סרטי דיסני המתקתקה בראשן.

טכניקה קולנועית מצויינת; משחק מצויין; צילום נקי ומדוייק; ובלון אדום מדהים המתכווץ וחושף את הגבשושיות האוטנטיות שלו – שכל במאי בעל טכנולוגיה של וידאו יכול היה לחלום עליה.

העותק הוא מחודש, והסרט הוא נפלא. היה אפשר לראות כי הוא סוחף את הקהל: ילדים ומבוגרים, בסיפור מרגש ונוגע ללב שמתברר כי אינו מתיישן לעולם.

סוס הפרא הלבן (CRIN-BLANC)
( צרפת 1953)
בימוי: אלבר למוריס
משחק: אלן אמרי,לורן רוש,קלאן-קלאן

(40 דקות, צרפתית עם תרגום לעברית)
 
במרחבים שוממים של אדמת ספר בלה קמארג' בדרום צרפת דוהר לו "רעמה לבנה", סוס יפהפה המנהיג את עדר סוסי פרא. הוא עצמאי וגאה מדי מכדי לאפשר לבני אנוש לאלפו.
פולקו, דייג צעיר, מצליח לאלף אותו וחברות נדירה נוצרת בין הילד לסוס. יחד הם יוצאים לתור אחר החופש שרק גלי הים יכולים לאפשר להם.  
זהו סרט בשחור לבן, אבל מלא צבעים בהירים. הסוס הוא חזק ומלא כוח והנער הדוהר עליו אינו מוותר לחבורת החוואים הגסה והאטומה, אשר רוצה לכלוא את הסוס שמוכן לקבל רק את מרותו של פולקו, עד אשר הם יוצאים בסופו של הסרט לחופש הטוטאלי – אל מרחבי הים הפתוח, רחוקים ציוויליזציה אנושית.

אל תמנעו מכם, מילדכם ומכל מי האוהב סרטים ומסרב לצרוך את החדש, כי לימדנו הרי אותנו כי "חדש זה טוב" – אם כן, חדשה חדשה,  מניסיוני לרוב החדש הוא לא טוב. במובן זה הבלון האדום וסוס הפרא הלבן עמדו במבחן הזמן ובמבחן של קולנוע בעל אסתטיקה ומבט אוטופי שכנראה רק ילדים ומעטים אחרים מסרבים בעיקשות לוותר אליו – וזה כבר סיבה טובה לקרנות כרטיס והוריד את הכובע.

הקרנה חד-פעמית היום!

שבת ב-11:00 בסינמטק ת"א אולם 1.


קולנוע אחר בשישי בערב: על אורדט של תיאודור דרייר לאור הגותו של סרן קירקגור – קולנוע במקום דת

 

לפני שבוע אסא איתן הקרין את סרטו של בילי ווילדר ביטוח כפול (1944). זהו פילם נואר קלאסי על פי תסריט של ווילדר וריימונד צ'נדלר.

סרט מצוין: דיאלוגים שנונים ומדויקים, דמויות רעות, שכנראה יכולות להיות מעוצבות רק על רקע שנת הפקת הסרט (שלהי מלחמת העולם השנייה).

יש בביטוח כפול ביקורת סמויה על התרבות והכלכלה קפיטליסטית, כלכלה שעושה בני אדם רעים, צבועים ורודפי בצע. 

ואגב אתם מוזמנים ליצור קשר ולבוא לסרטים הבאים:

asa.eitan@weizmann.ac.il
 

קרל תיאודור דרייר

ביום שישי האחרון צפינו בסרטו של קרל תיאודור דרייר משנת 1954 אורדט (בתרגום חופשי,"דבר אלוהים"). אורדט היא יצירה דתית אדוקה על כוחה של האמונה ומעמדה של דת בהשתקפותה במדיום הקולנועי. זהו סרט מצוין, מצולם יוצא דופן, איטי ורב נוכחות, אשר מזכיר ואף עולה על יצירות קולנוע "דתיות" מהתקופה כגון: מעין הבתולים ובלתאזר.
 
זהו עיבוד קולנועי שני למחזה מאת קאי מונק ביוטלאנד על חייה הפוריטאנים של משפחה דתית פרוטסטאנטית: אלמן רודני, המתגורר עם שלושת בניו בכפר דני, לחופו של ים. אשתו הטובה של אחד מבני המשפחה מתה בשעת לידה. יוהנס, בן אחר טוען שדבר אלוהים היה אליו ומבטיח להחזיר את האישה לחיים – אם רק מישהו יאמין בשליחותו הישועית. 
 

 

אורדט הוא סרט על אובדן האמונה, על הכמיהה אליה, ועל גילוייה מחדש. יוהנס הוא אדם שדעתו כביכול השתבשה בעקבות לימוד פילוסופיה קיקגריאנית ואמונה דתית . יוהנס זה הוא דמות קירקגוריאנית מובהקת (מזכיר כמובן גם הפסאודונים של קירקגור בספרו חיל ורעדה – "יוהנס של השתיקה"). 

 

 

סרן קירקגור

סרן קירקגור (Søren Aabye Kierkegaard‏ – 1813-1855) נחשב לאבי האקזיסטנציאליזם הדתי, וכמי אשר לימים השפיע על הוגים כגון: ז'אן-פול סארטר, סימון דה-בובואר, אלבר קאמי, מרטין היידגר ולודוויג ויטגנשטיין.

במהלך חייו עבר קירקגור שלוש פאזות חיים, אשר השפיעו ועיצבו את הגותו הפילוסופית והקיומית, ועבורו אלו שני מושגים המשלימים זה את זה. שלב חייו הראשון מכונה אסתטי, השני אתי-מוסרי, והשלישי דתי.

על רקע נסיון חיים רווי סבל, הגה קירקגור תפיסה הטוענת כי לאדם שלושה מעגלי חיים: המעגל האסתטי (חוויתי ורגשי), מעגל האתי (מוסרי, תרבותי, חברתי בעיקרו), והמעגל הדתי (אשר בבסיסו חוויית האמונה). 

 

המעגל הדתי, אשר כאמור חופף גם לתקופת חייו האחרונה של ההוגה, עומדת האמונה בכוח מטפיזי הנמצא מעל האדם, אשר לו נגישות רק באמצעות האמונה. במעגל זה נדרש מה אדם עיקרון חיים אחד – קיום מצוותיו של האל תוך כדי התכוונות אמונית. לטענתו, דרך זו מאפשרת לאדם האסתטי להימנע מהנפילה אל המרה השחורה (דיכאון) אשר אורבת לאדם האסתטי, ברדיפתו אחר ריגושיים סנסואליים אשר בסופו של דבר, מהותם היא חוסר הסיפוק שהם מביאים על האדם. וזאת משום שהריגוש החושי מוביל לצורך בעוד ועוד ריגושיים חושיים, ללא יכולת לסיפוק, למרגוע מלא ולמנוחה מחווית הסבל האנושית.

המעגל הדתי גם מאפשר לאדם להתגבר על המעגל האתי (מוסרי) שבבסיסו היא תחושת האשמה וחוסר היכולת למלא עד תום את הציוויים המוסריים. המעגל הדתי (והמושג רליגיוזי הוא מתאים יותר לפרדיגמה הקירקגוראינית), מאפשר לאדם למלא את מצוות האל, מאפשר גם לסוג של ויתור עצמי, וחיים בסוג מסוים של סוליפסיזם חברתי, כאשר נקודת האחיזה הגדולה של האדם היא הכוח המטפיזי אשר מעליו, שהוא טוטאלי, אוניברסאלי, וכזה הנותן לאדם משענת של משמעות וסוג של קואורדינאציה קיומית (ופה בהחלט אפשר להזכיר ולהדגיש את שמה של הפרדיגמה הפילוסופית המזוהה עם הגותו של קירקגור – "אקזיסטנציאליזם הדתי").

בספרו חיל ורעדה ממחיש קירקגור את המצב האמוני באמצעות הדוגמה של אברהם, העומד מול הצו האלוהי של עקדת בנו. אברהם על פי קירקגור הוא הפרוטוטיפ של האדם המאמין – ובמושגיו "אביר האמונה". האדם מחויב לקיים את מצוות האל, אך מצד שני, הוא נתון באי-יכולת להסביר את הצו הדתי שנגזר עליו; הוא אינו יכול לבדוק האם המעשה שהוא עומד לבצע הוא מוסרי או לא, משום שהצידוק של צווי אלוהים נובע מתוך מקורות אשר לאדם אין גישה אליהם, האדם יימצא בסתירה בין הפעולה שנראית בכלים האתיים כמוסרית לבין הפעולה שתיראה מוסרית בכלים הדתיים. בשביל לעמוד בכבוד ולקיים את המעגל הדתי האדם נדרש לאמונה יוקדת חסרת פשרות, אשר מרוכזת לגמרי בקיומו של האל ובמעמדו הכפוף של האדם מול הכוח האלוהי המטפיזי, והכול בכוח האמונה, אשר ללא היא המעגל הזה פרוץ. 
 

אורדט של קרל תאודור דרייר – קירקגור מודרני על מסך הקולנוע

 

לעיתים יותר רחוקות מצליח סרט לתת ביטוי כל כך הולם להגות פילוסופית. כזה הוא סרטו של קרל תאודור דרייר אורדט. דרייר מעצב סיטואציה בה מושל אב רודן וחמור סבר ולו שלושה האחים. האחים מסמלים את שלושת המעגלים הקירקגוראיניים (האסתטי, האתי והדתי). דמותו של יוהנס הוא "אביר האמונה" (מקביל לזו של אברהם אליבא דה-קירקגור) של דרייר מביאה לסוף הטוב שכול צופה מייחל לו – תחייתה של האישה הטובה באמצעות האמונה, אשר רק הילדה הקטנה עדיין מאמינה בכוחה.

 

מתחילת הסרט מופיע יוהנס כאותה דמות מתבודדת חסרת שייכות ובלתי מובנת. יוהנס מבטיח שאם יאמינו בו יתחולל הנס שכולם מיחלים לו ואינגר תקום לתחייה. דרייר עיצב את יוהנס כדמות של המשוגע (זה אשר אין מאמינים לו, זה אשר אינו שייך), אשר מגיעה 'קפיצת האמונה' הקירקגוריאנית ולנס הגדול מולו כולם חסרי מילים ותימהון. כמו בנס שכנראה רק הקולנוע, ואולי גם התיאטרון והספרות הספיריטואליסטית עוד יכולים לברוא.
הרופא ויתר, הכומר נחרד מפני אותה כפירה בסדרי עולם וברצונו של האלוהים (של אותו כומר קטן אמונה, יש להוסיף), ורק הילדה שיש בה אמונה תמימה באותו דוד מוזר מחוללת את הנס הגדול. יוהנס אינו מסתכל לאף אחד בעיניים, הוא לגמרי מרוכז בחזיונות דמיונו ובדמותו הישועית. ואז הנס הגדול מתחולל: האישה הטובה שללא תחייתה המשפחה כולה הייתה על סף התפוררות וודאית, קמה לחיים בזרועות אישה, שכבר איבד זה מכבר את אמונתו, והוא כפסע בין חיים לחורבן דיכאוני.

 

 

וקיים גם אותו אוונגליסט אשר מייחל לאותו אב נוקשה כי יבוא עליו הרע מכול וכי אמונתו לא שלמה. אך גם הוא חוזר בתשובה, מכפר ומקבל את הסליחה הנוצרית המנחמת.

וללא האמונה התמימה של הילדה מה היינו עושים? אמונתה היא אולי אינה אמונתו של אברהם, אך היא זוהי שמאפשרת את הנס הגדול, את תחייתה של אימה, ואת התחוללותה של החוויה הדתית שיוהנס "ללא מילים" (אורדט) מחולל. זוהי אולי אינה אמונה "לשמה" (במושגים של ליבוביץ), זהו הסרט של דרייר ולא של קירקגור, אבל המסר של דרייר הוא שהקולנוע הוא המדיום אשר ניסים וחריגה מהעיקרון הקיומי הרציונאלי עוד אפשריים בו. וגם בעולם בו הדת, האמונה והאלוהים נרצחו מכבר, עוד ניתן להפיק עידוד והנאה גם מנס קולנועי.
סרטו המופתי, היפה והמעוצב כל-כך לפרטים של דרייר הוא על עולם חילוני אשר בו האדם החילוני איבד את האמונה, ובכוח מטאפיזי אשר מעבר לקיומו הרציונאלי. ומה שנישאר לדרייר הוא ליצור אגדה יפה רבת רוח ואמונה, אשר לפרקים היא קודרת וחסרת תקווה, ולעיתים היא מלאה בתקווה, תקווה אשר הקולנוע והאמנות, אם יורשה לי, עוד יכולים עוד לחלום עליו וליצר לאורו אגדות רבות יופי.
 

 

 

והמילה האחרונה היא כמובן של קירקגור. באחת הציטטות היותר יפות על האמונה כותב הפילוסוף המיוסר הזה את המשפט הבא: "האמונה היא התשוקה הגדולה ביותר של האדם. בכל דור מצויים אנשים אשר לא הגיעו עדיין אליה, אבל בכל אופן מן הנמנע הוא שמישהו יגיע אל מעבר לה". 
 

 

ההקרנה של Historia של קרסטן ליסקה (היום בסינמטק!) היא הזדמנות להוקיר את עבודתה של סשה וולץ הנפלאה

 

 

במסגרת פסטיבל vdance#3 בסינמטק התל אביבי יוקרן היום הסרט Historia של הבמאי קרסטן ליסקה וזו הזדמנות לברך את העושים במלאכת הפסטיבל החשובה הזו, כמו גם את המשכן המארח את הפרויקט היפה הזה כבר שנה שלישית ברציפות.

 

כמו בשנתיים הקודמות, יש בו תחרות בין סרטי וידאו דאנס מקומיים, תוכניות של אוצרים זרים, הקרנות מיוחדות ומקבצים בין-לאומיים שנאצרו כאן בארץ. הרבה דברים יפים מביא איתו הפסטיבל הקצר מדי הזה. אמנות אוונגרדית מאירופה, במיוחד מגרמניה, אוסטריה שוויץ.

 

כנראה שצריך את פסטיבל וידאנס, ומדייה חמקמקה זו, כדי לחשוף את הקהל הישראלי הפחות מיודע על מה שקורה בתחומים אלו בעולם, ובמיוחד באמנות האוונגרד התוססת של וידאו ומדיית תנועה וגוף אשר "זזה" בעולם.

וזוהי הזדמנות להוריד את הכובע והודות ללהקתה של סשה וולץ על דידו ואניאס הנפלא שהפיקו להציגו בבית האופרה התל אביבי, על הפקה זו עוד אכתוב בימיים הקרובים.

 

בינתיים אפשר להכיר עוד משהו מעבודותיה של יוצרת מקורית זו. הפעם באמצעות סרטו החדש (2007) של הבמאי קרסטן ליסקה, אשר יוצר ביחד עם וולץ החל משנת 2001.

זהו מסע קולנועי רווי רגש על המרחק בין חיים ומוות. מתה של אישה צעירה מפגיש את הורים, אחים וחברים מתאספים לפרידה שקטה המתרחשת במספר אתרים בעיר. הסרט בהשתתפותם של 5 מרקדני להקת סשה וולץ צולם ברובו בליסבון הציורית ונופיה העירוניים של מזרח ברלין, מרקיד את סיפור חייהם ומלא צבע אודות העיר ואנשיה. כמה שזה מזכיר לי ולא מזכיר לי את הרשימה הקודמת שכתבתי על מותה של חברתי ליאת ליכטמן – אמנות וחיים ביד היוצר.

 

מומלץ בזכות יוצרת מקורית שאינה מפחדת ליצור יצירה חדשה ונועזת – לא כל יום במחוזותינו!

 

 

היום 14.6.20088, יום שבת ב-12:30 בסינמטק התל אביבי

 

 

"הבלון האדום" ו"סוס הפרא הלבן" – קולנוע אחר שמשמר משהו מאותו מבט ילדות אבוד ואת ערך האדם – נפלא!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 
הבלון האדום (LE BALLON ROUGE)
( צרפת 1956)
בימוי: אלבר למוריס
משחק: פסקל למוריס, סבין למוריס, ז'ורז סלייה

(40 דקות, צרפתית עם תרגום לעברית)

 

 

סיפר לי חבר טוב כי פעם היה נוכח בפרזנטציה של איש מחקר אירופי, אשר סיפר על פרויקט שעשה עם נכדו בן השנה.
החוקר הזה אסף את כל ציוריו של אותו זאטוט, וניתח אותם. כאשר הילד התחל לצייר פיגורטיבי, ו"נכנע" לקונוונציות של ציור מקובלות, נחמץ ליבו של אותו אדם, ובאותה הרצאה הוא התחיל ממש לבכות ושיתף את הנוכחים בהרהורי ליבו:
"רציתי שהוא יעצור, שלא יעבור את השלב הזה, שימשיך לדמיין את האסתטיקה האינפנטילית שלו, שימשיך להיות ילד".
הילדות עברה על אותו ילד בני שנה-שנתיים, וכנראה שעל רובינו. אבל אם אפשר לשמר משהו מאותו עולם אבוד, הרי שני סרטים נפלאים אלו מנסים – ויכולים.

העותק הוא מחודש, והסרט הוא נפלא. היה אפשר לראות כי הוא סוחף את הקהל: ילדים ומבוגרים, בסיפור מרגש ונוגע ללב שמתברר כי אינו מתיישן לעולם.

בלון האדום מתאר את החברות בין ילד קטן לבין בלון קסום בפריז של שנות ה-50. הילד משחרר בלון אדום הקשור לעמוד תאורה. להפתעת השכונה, הבלון עוקב אחריו ברחובות פריז ומעורר קנאה בקרב ילדים אחרים. כיף, מרגש ומהנה, וכמה נפלא להתאהב מחדש בילד החמוד הזה (בנו של הבמאי) עם הבלון האדום.

הסרט הבלון האדום זכה להצלחה חסרת תקדים בקרב המבקרים ומבקריי הפסטיבלים הבינלאומיים השונים. הוא זכה גם להצלחה רבה בהקרנותיו הרבות בבתי הקולנוע בצרפת ובעולם. הבלון האדום הפך לסרט פולחן עבור דורות של ילדים ברחבי העולם כולו, והקדים את זמנו מבחינת אפקטים מיוחדים. הוא חזר לפסטיבל קאן על גבי עותק משוחזר (ביחד עם סוס הפרא הלבן). הבלון האדום זכה גם בפרס דקל הזהב בפסטיבל הסרטים בקאן 1956 וכן בפרס האוסקר לתסריט הטוב ביותר.

 

סוס הפרא הלבן (CRIN-BLANC)
( צרפת 1953)
בימוי: אלבר למוריס
משחק: אלן אמרי,לורן רוש,קלאן-קלאן

(40 דקות, צרפתית עם תרגום לעברית)
 

פאבלו פיקאסו אמר פעם "אני רוצה לשמר את המבט של הילד".

 

בדיוק המבט הזה נשמר בשני סרטי מופת אלו. ומול כל הזבל האיפר-ראליסטי, הפרו-טכני וטכנולוגית הוידאו והמחשבים של תעשיית סרטי הילדים, עושים שני סרטים קצרים אלו ביה"ס לוולט דיסני ולתעשיית הסרטים הממוחזרים שלו.

 

 

מגיע לנו ללכת ולראות את שני הסרטים הקצרים הללו ובתנאים מצוינים של קולנוע 1 בסינמטק התל אביבי.

במרחבים שוממים של אדמת ספר בלה קמארג' בדרום צרפת דוהר לו "רעמה לבנה", סוס יפהפה המנהיג את עדר סוסי פרא. הוא עצמאי וגאה מדי מכדי לאפשר לבני אנוש לאלפו.

פולקו, דייג צעיר, מצליח לאלף אותו וחברות נדירה נוצרת בין הילד לסוס. יחד הם יוצאים לתור אחר החופש שרק גלי הים יכולים לאפשר להם.  

זהו סרט בשחור לבן, אבל מלא צבעים בהירים. הסוס הוא חזק ומלא כוח והנער הדוהר עליו אינו מוותר לחבורת החוואים הגסה והאטומה, אשר רוצה לכלוא את הסוס שמוכן לקבל רק את מרותו של פולקו, עד אשר הם יוצאים בסופו של הסרט לחופש הטוטאלי – אל מרחבי הים הפתוח, רחוקים ציוויליזציה אנושית.

אל תמנעו מכם, מילדכם ומכל מי האוהב סרטים ומסרב לצרוך את החדש, כי הוא טוב, בדרך כלל הוא לא טוב, כי הבלון האדום וסוס הפרא הלבן, עמדו במבחן הזמן ובמבחן של קולנוע בעל אסתטיקה ומבט אוטופי שכנראה רק ילדים ומעטים אחרים מסרבים בעיקשות לוותר אליו.

 

תודה לסינמטק התל אביבי אשר מול רוב הזבל השגור של חרושת הסרטים, אינו שוכח את עולם הילדים ואת אלו שמתבגרים במאמץ ולפעמים בכאב.

 

 

 

הקרנות: בכל יום חול ב-18:30 (רק בינואר)

ובשבתות ב-11:00 וב-17:00 בסינמטק ת"א אולם 1.

 

 

לא להחמיץ!

 

מה צריך יותר מאשר לצאת מבניין הסינמטק ולקבל בלון אדום ביציאה מהמוסד החשוב הזה, אשר עדיין לא ניכנע לגמרי לתכתווי חרושת התרבות הפופוליסטית ושוק הסרטים המסחרי.

 

 

סרט בן 53 שנים, שלוקח בגדול את כל ההפקות הממוחזרות של דיסני ושל תעשיית סרטי הילדים בכיס הקטן.

טכניקה מצויינת, משחק מצויין, צילום נקי ומדוייק, ובלון אדום מדהים המתכווץ וחושף את הגבשושיות האוטנטיות שלו – שכל במאי בעל טכנולוגיה של וידאו יכול היה לחלום עליה.

פגישות אהבה Comizi D'amore (איטליה 1964) בימוי: פייר פאולו פאזוליני

 

נותר לנו רק לצפות בסרטיו הנפלאים, לקרוא בספריו (חיים אלימים, תורגם גם לעברית) ושיריו המודרניסטיים ולבקש יפה מאלון גרבוז ועורך התוכניה של הסינמטק לא לשכוח את פייר פאולו פאזוליני. ולדאוג להזכיר לנו מי היה ומה איתה יצירתו יוצאת הדופן.

 

 

תוכניית הסינמטק יודעת יפה לומר כי: "פאזוליני בוחר בטכניקת ה'סינמה וריטה' הפופולארית באותה עת כמכשיר לבדיקת נושאים כבגידה, המשפחה הגרעינית, טאבו, מאצ'ואיזם ושוביניזם, אובייקטיביזציה של האישה, הומוסקסואליות ועוד. הוא מסתובב בכל רחבי איטליה ושואל גברים ונשים בכל הגילאים שאלות שלרבים מהם הן מביכות, דוחות ואף נגועות בחילול השם. אך הגישה שלו למרואייניו היא ישירה, מלאת רוך ותום ועניין אמיתי בזולת. והאנשים, שיכלו גם להיות שחקנים בסרטיו העלילתיים, משתפים עימו פעולה בעוד המצלמה של טונינו די קולי בוראת כרגיל פורטרטים מופלאים בנופים המזוהים כל כך עם הקולנוע שלו. תוצאות המחקר אמנם עגומות ומעידות שהנס הכלכלי של איטליה אחרי המלחמה לא ייצר נס תרבותי או אינטלקטואלי והבורות והרתיעה מהמין נשארו בעינם, אך אהבת האדם העמוקה של פאזוליני מותירה אותנו בסוף הסרט עם רגשות של פליאה על המורכבות האנושית והכרת תודה לאחד מגדולי משורריה".

 

זהו סרט כביכול נאיבי, תמים לכאורה חסר דעה של הבמאי האיטלקי שיצר את אקטונה יצירות מופת נדירה. אך פאזוליני הוא פרובוקאטור  לא קטן. הוא יוצא מצויד במצלמה ובמיקרופון ושואל בלי חשבון, ללא מורא והיסוס את בני איטליה מדרום עד לצפונה. הוא מקשה אותם בשאלות על שלל של נושאים שרק על רקע שנות ה-60 של המאה הקודמת, אפשר בכלל להעיז ולחשוב אליהם בקונטקסט חברתי: על יחסם למין, על מוסד הנישואים, על יחסם לזנות והומוסקסואליות ועוד ועוד, כנפשו הטובה. הוא קולט את מרואייניו ואת כוונותיהם במהירות מדהימה, וכהרף עין הוא ממתיר אליהם שאלות המשך חכמה ולעיתים קרובות גם מאוד מביכה, אך התשובה חושפת את התרבות הפוליטית של בני איטליה השמרניים נכון ל-אמצע ה שנות ה-60 של המאה הקודמת. הוא כל כך שרמנטי, ומלא קסם שאפשר רק להצטער שבן בלייעל רצח אותו בשנת 1972 והותיר את עולם הקולנוע המום, מבכה את האבדה שנלקחה ממנו.

 

נותר לנו רק לצפות בסרטיו הנפלאים, לקרוא בספריו (חיים אלימים, תורגם גם לעברית) ושיריו המודרניסטיים ולבקש יפה מאלון גרבוז ועורך התוכניה של מוסד יקר זה לא לשכוח את פייר פאולו פאזוליני ולהקרין עוד ועוד סרטים שלו ושל קולנוענים שהתייחסו לעבודתם ברצינות ובמטען של שלחיות תרבותית ופוליטית; עוד לפני שנשטפנו בכל התוצרים הסחורתיים האינסופיים והכל-כך סתמיים, אשר מציפים אותנו בבתי הקולנוע שמפזמים שוב ושוב את אותה מנגינה חסרת ערך ומשמעות. 

 

בינתיים, נאלץ להשכיר את הסרט פגישות אהבה בחניות השכרת הסרטים (המכונות במחוזותיה "ספריות"), אולי לבקש קלטת או דיסק מחבר טוב בעל סרטיה פרטית מצוידת היטב. אולי פשוט לחכות ולעקוב אחרי הקרנות סרטים נוספים של במאים גדולים כפאזוליני, אשר עוד יכלו לטעון שהקולנוע יוכל להיות יותר מאשר סחורה שיווקית בשוק חרושת התרבות – אלא משהו יותר מזה.

 

http://www.cinema.co.il/movies/movie.asp?movieId=1978