העליון התיר לגרש לפיליפינים נער בן 13 3 ואת אמו – חינוך וחברה

ק https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.7659405

לא מגרשים ילדים!

אם יש משמעות למצפון פוליטי של פוסט שואה ותודעה נאורה של מדינת מהגרים חייבים לעמוד לצד המגורשים מחר!
ילדים שנולדו כאן ומדברים את שפת המקום וחיים את תרבות המקום נזרקים כאילו היו חפצים ללא צורך ושימוש, אובייקטים שלא מתאימים לחברה החד אתנית, הומוגנית שמקיאה מתוכה בחוסר לב ומצפון את האביון, הנזקק, הנוכרי.

יום שלישי 19:00

6 לאוגוסט 2019

רחבת מוזיאון ת"א

נהייה שם עם אימהות אבות וילדים לתת יד אנושית להיות סולידרי איתם ועם מאבקם ולומר למגרשים, לא!

סולידריות עכשיו! <

כנס רב-תוכני ב"זוכרות" בנושא שיבת הפליטים הפלסטינים ( פרקטיקות, אסטרטגיות, חזונות): שובו של המודחק

 

 

עמותת זוכרות

עמותת זוכרות פועלת במטרה להעלות את המודעות לנכבה הפלסטינית, הרס היישובים הפלסטינים, הגירוש וההרג, בציבור היהודי בישראל, על מנת לקדם לקיחת אחריות על עוול שנעשה (וממשיך להיעשות) לפלסטינים.
זוכרות תומכת בזכות השיבה כזכות אישית וקולקטיבית שבלעדיה אי אפשר לחשוב על עתיד משותף.

"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, והכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי", אומרות מילות השיר, ובית השיר מסיים באמירה פסקנית של בני המקום המנצחים: "כי לנו, לנו, ארץ זאת".

העבר לעתים קרובות מדי נצבע בצבעים אידיליים, וכנראה שיש פה נטייה אנושית מעבר להקשרים הפוליטיים של זמן העבר הטוב (בגרמנית זה מצלצל חזק במיוחד: Die gute-alte-Zeit).
כאשר מדובר בחוויותיו של הפרט ניחא, המצב הוא אחר כאשר הנוסטלגיה היא אידיאולוגית מעיקרה, שקרית ומכחישה את אותם חלקים מן העבר שלא מתיישבים עם ההווה, למשל גירושם של כ-750.000 פלסטינים, וחמור מזה בעיני שלילת זכותם לחזור לארצם, כי תמיד יש את הטיעון המפוקפק כי במלחמה כמו במלחמה (בצרפתית זה נשמע טוב יותר: la guerre comme a la guerre).

 

מיומו של תיאודור הרצל

אפשר לחזור אחורה לתחילת הרעיון הציוני ולשרטט את מה שריחף לו כל העת מעל, בבחינת הכתובת שעל הקיר ונבואה לעתיד.

מי שרוצה ומוכן לעשות חשבון נפש יקרא למשל ביומנו של הרצל את הבשורה הבאה.

"עם רכישת הארץ הננו מביאים תיכף תועלת חומרית למדינה המקבלת אותנו. את הקרקעות בחבלי האץ הנמסרים לנו, עלינו להוציא לאט-לאט מידי בעליהם. את התושבים העניים משתדלים אנו להעביר בלי רעש אל מחוץ לגבול, על-ידי מתן עבודה בארצות המעבר. ואולם בארצנו שלנו נימנע מהם כל עבודה […] העברת הקרקעות לרשותנו והוצאת העניים ממדינתנו צריכה להיעשות בעדינות ובזהירות…".
 

לימדו אותנו כי "הם ברחו", כאילו שבני אדם בורחים מתוך חדווה ומציאות של חופש, ומשאירים מאחוריהם את עברם, יקיריהם ועולם שחרב. כדי לחיות עם עבר מפויס יותר צריך לחזור לעבודותיהם של אילן פפה, בני מוריס, גרשון שיפר, ברוך קימרלינג, דן יהב ואחרים, וכן למעלליה של תוכנית ד' הידוע לשימצה, ולרעיון טיהור האתני שיש שרואים אותו כנסיבה הכרחית לקיומה של מדינה יהודית במרחב הערבי, ויש שרואים בה את החטא הגדול של הציונות, חטא אשר 60 שנים אחריו עוד טרם נרפאנו ממנו.

במובן זה זוכרות עושה תיקון לעוול היסטורי שאם לא הוא לא יהיו כאן חיים של פיוס וכבוד אנושי וגם לא הומניזם בו כולנו יודעים היטב להתהדר בו.
 
יבוא יום בו יהיו לא רק זוכרות, אלא זוכרים רבים אשר ילמדו, יזכרו וינציחו את הסבל של בני הארץ הזו – הכנס בן היומיים בזוכרות הוא שובו של המודחק, אור אדום שממשיך לאותת ולהזכיר את אותו עבר מוכחש, רווי כאב של ילידי הארץ הזו שהפכו לבני בלי ארץ – פליטים בארצות לא להם.
 
 
את הפארסה נוטפת הלאומיות הדוחה של 60 שנים למדינה עברנו תוך מאמץ לסגור עיניים, אוזניים מול כל החגיגות המיותרות הללו. מה שמדהים הוא מסכת ההשתקה שליוותה את הצד השני של אותה עצמאות רבת מהללים – טרגדיית הפליטות הפלסטינית – שמוכרת כבר בפי-כל בעולם כולו (ופחות בפיהם של היהודים) במושג הנכבה.
 
נראה כי השיח האינטלקטואלי-פוליטי בישראל עדיין אינו בשל לחשבון נפש עם הציונות, ועל כך יש להצטער ולעשות כדי לקדמו. אבל דין וחשבון עם האסון שהתרגש על מאות אלפי בני אדם, אשר יש יאמרו, קורבנות של עצמם, ויש אשר ימשיכו לטעון כי היו הם קורבנות של הציונות ושל הקמת מדינת ישראל – אותו ראוי לנהל.
משום שללא הכלה והתמודדות עם העבר אשר לא היה כל כך שמח, לפחות לבניה הפלסטינים של ארץ זו התפייסות אמת לא תהייה כאן. במובן זה, ההתמודדות עם זוועות העבר היא תנאי בסיס להתפייסות של ממש בין יהודים לערבים, תוך סימונו של עתיד אחר למקום זה.

את העבר הטראומטי ביחס לפליטי מלחמות ישראל בארצם ובגולה ראוי לחשוף בפני יותר ויותר יהודים, כדי שאפשר יהיה "לנקות" במשהו את השולחן העמוס במטענים קשים אשר אינם מאפשרים ליהודים וערבים לנהל חיים של בני אנוש כל כברת ארץ זו. לנקות את העבר הנורא היא אמנם משימה קשה אבל, ויש להודות כי לא נעשה דבר עד כה כדי לתקן במשהו את העוול שנגרם לאותם בני אדם שהפכו במחי יד לפליטים (אני תמיד נזכר בחלחלה בתנועת היד בה סימן ואישור בן גוריון ליצחק רבין את גירושם הקולקטיבי של ערביי לוד ורמלה.
 
 
ועל כך הברכה והקריאה לבוא לשמוע ולהשמיע!
 

 

כנס בנושא שיבת הפליטים הפלסטינים:

פרקטיקות, אסטרטגיות, חזונות

 

תל אביב 22-24 ביוני 2008 (מיום ראשון עד יום שלישי הקרובים)
גלריית זוכרות, אבן גבירול 61 (כניסה דרך מאנה 13), תל אביב

התמיכה בזכות השיבה של הפלסטינים היא הבסיס המוסרי והפוליטי לשלום בין ישראלים לפלסטינים. ההכרה בזכות השיבה היא, איפוא, הבסיס לדיון בכנס זה. מטרתו של הכנס היא לקדם דיון ציבורי סביב סוגיות של שיבת פליטים פלסטינים, לפתוח מניפה רחבה של רעיונות והצעות באשר לאפשרויות שונות של שיבה. השאלות המרכזיות בהן נעסוק בכנס הן כיצד  יכולה שיבה להתרחש בפועל, ואילו צורות של חיים משותפים יהיה אפשר לפתח עם שיבתם של פליטים פלסטינים.

יום ראשון 22 ביוני 2008

גלריית זוכרות, אבן גבירול 61 (כניסה דרך מאנה 13), תל אביב
 
20:00 פתיחת תערוכה בגלריה של זוכרות

ארכיטקטורה של הרס, פחד וכפיפות

מסה חזותית: אריאלה אזולאי
תצלומים יוסף אלגזי, אקטיב סטילס, בצלם, דורית הרשקוביץ, סואה זיד, ניר כפרי, יחזקאל ליין, דפנה קפלן, מיקי קרצמן,  יאן שטרנל
סכימות: מאירה קובלסקי
עיצוב התערוכה: מיכאל גורדון
 
השקת הגיליון השלישי של סדק, כתב עת לנכבה שכאן: לקראת שיבת פליטים פלסטינים: פרקטיקות, אסטרטגיות, חזונות.
 

 
יום שני 23 ביוני 2008
בית ציוני אמריקה, רח' דניאל פריש 1 (פינת אבן גבירול 26), תל אביב
 
כל היום
תערוכה: זיכרון מגשר
תיעוד של הצבת תצלומי פליטים מהכפר ראס אל אחמר בשרידי כפרם, היום מושב כרם בן זמרה. הפליטים חיים מאז הנכבה במחנה הפליטים עין אל חילווה בלבנון.
 
במהלך הכנס יהיה דוכן שיציע את סדק 3 וקודמיו, סרטים, מפות ופרסומים נוספים.
 
11:30-11:00 התכנסות והרשמה
 
11:45-11:30 פתיחה: איתן ברונשטיין, זוכרות
 
13:30-11:45 מושב ראשון: אפשרויות של שיבה – כיצד תתרחש שיבת הפליטים?
יו"ר: נדא מתא, דוקטורנטית NYU
נורמה מוסי, זוכרות: מחשבות ראשוניות על שיבת הפליטים
ואקים ואקים, ועד העקורים, מזכיר הועד ופליט מאל באסה: על מחשבות ראשונית על שיבת הפליטים
מוחמד ג'רדאת, בדיל: סקירה ואפשרויות להסכם עתידי
יעל לרר, פעילה פוליטית ומוציאה לאור: שפה משותפת, חזון משותף, מאבק משותף
 
15:00-13:30 ארוחת צהריים
 
16:45-15:00 מושב שני:
פרויקטים תכנוניים של שיבה
יו"ר: שלומית באומן אמנית ואוצרת, זוכרות.
חנא פרח, אמן וארכיטקט מכפר ביר'עים: מודל לבניה מחדש של ביר'עים
סלימאן פחמאווי, ועד העקורים: תכנון לבניה מחדש של הכפר אל-ע'אבסיה
בות'ינה דביט, ארכיטקטית: תכנון של העיר רמלה עם השיבה
אמנון בר אור, ארכיטקט: עקרונות של שימור לבניה מחדש של יישובים פלסטיניים
מגיבה: ליאת בריקס, ארכיטקטית, כתב העת בלוק
 
17:00-16:45 הפסקת קפה וכיבוד קל
 
18:45-17:00 מושב שלישי: אחרי השיבה
יו"ר: חולוד אדריס, מהפך-תע'יר
יוני אשפר, קבוצת "מדינה אחת": מדינה אחת כמסגרת לשיבה
סמי אבו שחאדה, זוכרות: השיבה טובה ליהודים
אריאלה אזולאי, מרצה, תיאורטיקנית, אוצרת: האם תסכימו לשוב?
עדי אופיר, מרצה, פילוסוף: השיבה כאוטופיה
מגיבה: יאנה קנופובה, קואליציית נשים לשלום
 
19:00-18:45 הפסקת קפה וכיבוד קל
 
20:45-19:00 מושב רביעי: זירות פעולה
מה אפשר לעשות היום?
יו"ר: טל דור, זוכרות
אורי גורדון, אקטיביסט וסופר: אנרכיזם ושיבה בתיאוריה ובמעשה
עינת לוצטי, חברת קיבוץ ברעם: לחשוב את כפר ביר'עים מוקם מחדש
חיים דעואל לוסקי, מרצה, אוצר ופילוסוף: ביקורת  מונחי השיבה והכיבוש – דקונסטרוקציה ואלימות הפוכה
בני ציפר, תרבות וספרות עיתון הארץ: לכתוב את השיבה
 
21:15-20:45 מילה אחרונה
איתן רייך, זוכרות
הקראת שירים: מתי שמואלוף, יסמין דאהר
שירה: רנין ג'רייס, אורי גופר
 
 
יום שלישי 24 ביוני 2008
 
11:00-9:00מפת אריחים וביטים אינטראקטיבית של אתרים תרבותיים ביפו שנעלמו בנכבה (מומלץ) . המפה תחולק במהלך הכנס בבית ציוני אמריקה – סיור עצמאי
 
15:00-13:00 סדנא: ראיונות עם פליטים 
תנחה את הסדנא דיאנה אלן, מנהלת שותפה של ארכיון הנכבה (הסדנא תינתן באנגלית).

גלריית זוכרות, אבן גבירול 61 דירה 2 (כניסה דרך מאנה 13), תל אביב
 
18:30-17:00 סיור בין שרידי הכפר שייח מוונס בהנחייתה של מג'דולין ביידס, פליטה מהכפר.
"הבית הירוק" רח' ג'ורג וויז 24, רמת אביב
 
22:00-20:00 אירוע נעילה:
סרטים קצרים של ועל זוכרות
ארכיון הנכבה דיאנה קוואן אלן תציג את
הפרויקט שמכיל למעלה מ-500 ראיונות עם פליטים החיים בלבנון.
הופעה של הרכב הראפ היפואי: סיסטם עלי
אל-מנשייה  (גן צ'רלס קלור, מול תחנת הרכבת)

הכנס פתוח לקהל הרחב. כניסה חופשית – ללא תשלום.  
בכל הפעילויות ניתן יהיה לקבל תרגום לאנגלית, עברית וערבית (אלא  אם צוין אחרת).

עמותת זוכרות
אבן גבירול 61 דירה 2
(כניסה דרך רחוב מאנה 13), ת”א – יפו
לפרטים נוספים: בטלפון 03-6953155

 

 

 

 

 

 

 

 

החולמים על עתיד אחר למקום הזה יודעים כי ללא שיח ישראלי על הפליטות הפלסטינית, ולו רק באמצעות בירור רעיוני, עקרוני ופוליטי בכנסים מסוג זה שיוזמת עמותת "זוכרות", פיוס לא יהיה כאן.

יבשלו לנו עוד הסדר פוליטי הנשען על כידוני מנצחים בנוסח אוהד ברקים ואולמרטים (משרון כבר ניפתרנו) – הגיע הזמן לצדק, ולכבוד האדם של כל בני הארץ שותת הדם והאלימות הזו (גם אם הם ערבים רחמנא ליצלן).

 

 

 

 
 
 
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

"דאוס אקס מכינה" לא יהיה כאן – בוש הוא Prsona non grata באזורינו עם פוליטיקה מלחמתית והמשך הכיבוש

 
פעמים קשה לאמין למה ששומעים בתעשיית התקשורת – לא זכור לי תקשורת כל כך רטובה מעונג וציפה למשיח השקר – וכולם כאן מצפים לאיזה נס שאולי יתחולל אם רק יאות לפרוס את ה"פקס אמריקנה" המכזב ובלתי ממשי שלו.
 
ליברמן כבר אמר את דברו וש"ס גם כן הבטיחה כי אם ידונו ב"נושאי הליבה" בין ישראלים לפלסטינים הדלת לפירוק הקואליציה פתוחה יותר מתמיד. אבל יחימוביץ, תמיר, פרץ ושאר המתקרנפים כולל תנועת "שלום עכשיו" עדיין מהמרים על הסוס הטקסני הזה – שכל מה שהוא חולם הוא על המשך ההגמוניה אמריקאית באזור ועל מחירי נפט נמוכים – עבור זה מקריבים חיילים אמריקאים, וחמור יותר עירקים ואפגנים תמימים את חייהם ואת עתידם. 
 
השטיח האדום בן 800 המטרים נפרס בנמל התעופה בן גוריון לפני המלך הערום וכולם מצפים למשיח ביגיע מן העולם החדש. בוש כבר אשר חשף את ערוותו בוועדה אנאפוליס המיותרת, אשר היו כאן עוד מי שחשבו שיהיה בה כדי להוציא את הישראלים והפלסטינים מגל הדמים.

הישראלים גוזרים על עצמם ועל האזור את המשך סכסוך, משכפלים רטוריקה של אידיאולוגית שלום, כדי להמשיך במסע ההתנחלויות ולהתמיד המשך ההגמוניה הישראלית במזרח התיכון, ובחיים בתוך גטו מזרח תיכוני, ולו רק כדי להתמיד ברמת חיים פריבילגית מול עמים החיים עדין בתנאי חיים של העולם השלישי.
 
במקומות אחרים (יותר נאורים) את הנשיא האמריקאי היו מלווים הפגנות המונים וקריאות מחאה כמו "Yankee Go Home". אבל לא כאן, בבסיס האמריקאי של המערב "הנאור" במזרח התיכון ("המחסום בפני הלבאנט המפגר" – כפי שכבר הרצל חזה את זה במכתביו), מלקקים לו ולאימפריה אותה הוא מיצג, על המלחמות המיותרות שהוא מייצא לאיזורינו.
 
כאן מצפים לגאולה מאמריקה ה"נאורה" ועשירה, שבימים אלו מוכרת לנו דימויים של דמוקרטיה מזוייפת במסע בחירות מתוקשר – פארסה לדמוקרטיה (ל"שלטון העם"). בוש וקלינטון (זו השניה) הם שנים פנים של אותה מטבע, מטבע שחורץ גורלות, כי הכסף הוא שמוביל את הפוליטיקה האימפריאליסטית-קפיטאליסטית made in USA.
 
לתגובה יותר מאומצת מצידי מסעו העקר של הנשיא האמריקאי הזה ופמלייתו בת מאות האנשים לא ראוי. 10 בתי ספר יסודיים לא נפתחו עם הגיעו של השוטר העולמי. מסוק "מספר 1" [מדווחים לנו] טס לירושלים אבל כביש מספר 1 נסגר, כי מה הם אזרחים שצרכים להגיע לת"א או לירושלים בעורק התחבורה הזו, מול פמלייה מלוכתית כזו. עורקיי תחבורה בעיר הזו נחסמו גם כן, אך אף אחד באמת לא מאמין שכביש חדש יפתח אל פרספקטיבה של סוף הכיבוש אל עבר פיוס בין ישראלים לפלסטינים. אז אולמרט יוכל להצטלם איתו עוד כמה תמונות, ולתלות תמונה חדשה עם הנסיך הטקסני הזה בסלון אחד מבתיו – אך בוש לא יעשה שלום אלינו, גם אולמרט – ברווז צולע מספר שניים לא יכול לעשות יותר מדי לחיים של שלום במקום המסוכסך הזה – אבל תמיר לא תתפטר, ויחימוביץ יודעת רק לדבר, אך ליברמן וש"ס יקבעו את עתידינו ועתיד שכנינו.
 
 
 

 

Yankee Go Home


Written by Richard Thompson


Oh GI Joe put your gun away
The sun is setting on another day
Why don't you leave us alone?
Yankee go home!

They're burning effigies out in the street
Man the life boats, sound the retreat
Pentagon's on the 'phone
Yankee go home!

You can't just kiss and run away
There ain't enough money on a sergeant's pay
When the dancehall girl you banged's in the family way

Oh you turned my sister into a whore
With a pair of silk stockings from the PX store
Why don't you leave us alone?
Yankee go home! Yankee go home! Just go home!

My girlfriend still won't talk to me
Since she met with a sailor from the land of the free
I'm tired of being alone
Yankee go home!

I lost count of the chewing gum that I've had
And coca-cola make my teeth go bad
We'll handle this on our own
Yankee go home!

Dow Jones going into a stall
Spray paint saying it on every wall
The climb was fine, now it's time to decline and fall

Over-paid, over-sexed and over here
Get smart, gringo, disappear
The Hun's at the gates of Rome
Yankee go home! Yankee go home! Go home!
Go home! Go home!

 
 

ביום ד', 9 בינואר, בשעה 17.00
מול הקונסוליה של ארצות-הברית בירושלים, רחוב אגרון (ממילא), גן העצמאות
 
נמאס מבוש! די לכיבוש!
לא נמות ולא נמית בשירות ארצות-הברית!
לא למלחמה נגד אירן! די לכיבוש עיראק!
יוסר המצור מרצועת עזה!
שלום ישראלי-פלסטיני ללא כיבוש והתנחלויות!

מק"י, חד"ש, קואליציית הסטודנטים, פרופיל חדש, בת שלום, קואליציית נשים לשלום , AIC , תנד"י, בנק"י
 

 

 

 

"אות קין" לחלוץ ושותפיו על מלחמה נפשעת אינו סיבה לחגיגה ולחיוכים – את וינוגרד כבר שכחנו

 

ומה עושים בפיקוד צה"ל מחלקים אותות על מלחמה נפשעת, זורעים חיוכים, ומתלטפים זה עם זה – הקורבנות כבר לא ישמיעו קול: גם וינוגרד וגביזון שותקים!

הם לא שכחו את המלחמה המיותרת ההיא. מדוע שכחנו אנו?

 

את הילדים והזקנים, הלבנונים הרבים והחיילים ששילמו במחיר חייהם לא נשכח, עם או בלי אות מלחמה מלא בשבח – נדאג להזכיר ואפילו בלשון חרישית: זהו אות של קין!

 

היום ראיתי בעיתון את תמונותו של חלוץ וברק, והתבשרתי כי חלוץ קיבל את אות מלחמת לבנון ה-2.

דן חלוץ, קיבל אתמול אות של קין על הרפתקה פוליטית שניהול ביחד עם אולמרט, פרץ, בבירכתה של תמיר. תמיר היא חברת הנהגת לשעבר של תנועת שלום עכשיו מילאה פיה מים – וראוי לזכור לה את זה. מנהלה של שלום עכשיו אגב, עצר במודע את תנועת ההתנגדות למלחמה הנפשעת הזו, אשר המיתה כה רבים ואימללה כל-כך הרבה בני אדם לבנונים וישראלים, תוך שהיא תוקעת את שני השבויים הישראלים עמוק בארץ הלבנון – אותם כבר מזמן שכחנו.
 
יחד עם חלוץ, קיבלו את האות גם קציני המטה הכללי שכיהנו בתפקידם במהלך המלחמה וגם הרמטכ"ל גבי אשכנזי, אשר כיהן במהלך המלחמה כמנכ"ל משרד הביטחון, וגם הוא לא עצר את המלחמה המיותרת הזה.

קברניטיה של המלחמה הזו יכולים לגלגל בהתחסדות מזויפת את עיניהם השמימה, ולחקות את אופן תגובתו של חלוץ, שעשה את אקט החרקירי המתבקש ממנו באי-רצון מופגן, תוך גלגול עיניים מתחסד – כאילו אומר בצדקנות האופיינית לו, ובמה פשעתי? – הרי זה רק רעד קל שאני חש בכנף המטוס( אפרופו הערתו המטומטמת טרם היהפכותו לרמטכ"ל הצבא).

התקווה לרעידת אדמה פוליטית נקברה עם רות גביזון ואליהו וינוגרד. היום כבר לא מדברים על המלחמה ההיא. היא מעניינת כמו אותו של"ג של אשתקד, ורק משפחות ההרגים קמים מדי יום עם תחשה מוצדקת של קורבנות לעוול נוראי שנפל עליהם.
אולמרט עבר את המשבר, פרץ שילם את המחיר (תמיר ויחומוביץ הצליחו לשרוד תוך שהם מחליפים את הפטרון הישן בפטרון פוליטי חדש, וחלוץ יצא לחו"ל לעשות עסקים – מעניין אלו עסקים יש לאיש הדמים הזה לעשות מעבר לים).

כרגע יש לומר, החבר'ה הללו שרדו עוד מלחמה מיותרת, מלחמה נפשעת שלא הועילה לאיש ורק קצרה את מנת הדם והסבל התקופתית – מנת חיינו בעימות עם סביבה עוינת.
 
בינתיים, אך לומר את זה בלשונם של אנשי המילואים: "מנהיגי מלחמת כושלת זו לא מוכנים לקרוא את הכתובת שעל הקיר". אבל צריך לקוות ולעמוד על כך, ברחוב ובתקשורת, כי מחוללי ההרפתקה הלבנונית האחרונה יסולקו בבושת פנים מין הפוליטיקה הישראלית. וצריך לעזור להם ואף לאלץ אותם לקיחת אחריות ולהסיק את מסקנות התפטרות שצופתה מהם עם סיום הקרבות – שעה שגרוסמן, שאיבד את בנו, סימן להם את הנדרש להם לעשות.
כי אתמול קיבלו אות של קין האחראים למותם ילדיהם, וזקנים ולהמשך מעגל הדמים הנורא של מאות הלבנונים חפים מכל עוון.
 
היום, כך ניראה, רות גביזון עוזרת לממסד "לסחוב זמן", ולו רק כדי שמסקנות המתבקשות תהינה פחות צורבות. מסקנות בעלות מסקנות אישיות נוקבות כנראה לא תהינה לנו בעקבות המלחמה הנפשעת והמיותרת הזו.
אך דרושות לנו לא רק מסקנות אישיות והצמדה של אות קין על מצחם של הפיקוד הצבאי שחרחר מלחמה ותכנן אותה. דרושות מסקנות שתצרובנה את תמימותם של המוני ישראל והליכתם כפתיים עם הישמע קולות המלחמה.
רק כך נוכל לקוות כי עוד מלחמה מיותרת, אומללה, ומתוכננת כזו לא תשנה שוב.

כי את הקורבנות הישראלים והלבנונים – חיילים משני עברי הגבול; את הקורבנות חסרי האונים מקרית שמונה, ולא פחות מכפר קנה ובירות: ילדים וזקנים ששילמו במחיר חייהם לא נשכח. נדאג להזכיר, ואפילו בלשון חרישית, כתגובה כמעט אילמת לאות מלחמה, שראוי שתזכיר לנו את תוצאותיה הנוראיות.  
 
 
ומה בינתיים? מחכים לווינוגרד.

הערה פוליטית: זהירות! ונא להכין את השכפצים – אנפוליס היתה כישלון ידוע מראש והטרור בפתח

 

אתמול בעזה: על זה בני אדם לא שותקים. ראו הוזהרנו!

אנפוליס היתה כישלון ידוע מראש והטרור בפתח. מדכדך לדעת כי אנו בפתחו של גל פיגועי התאבדות חדש. עיתון הארץ מבשר לנו כי דובר הג'יהאד האיסלאמי איים אתמול שארגונו עומד לפתוח "בגל של פיגועי התאבדות וירי רקטות קסאם", לאחר ההתנקשות בחייו של פעיל הג'יהאד האיסלאמי ועוד שני פלסטינים שנפצעו קשה אתמול ב"סיכול ממוקד" (מושג מיופייף לא לומר את הדברים לאשורם, לא להכיר שמדיניותה הרשמית של ישראל מכונה בעולם כסוג של טרור מדינתי).

וכן, הקאסמים על שדרות באמת הם לא דבר נעים, אבל על כך כבר כתבתי ברשימה אחרת ולא אחזור על דבריי. ברדיו היום גם התבשרתי כי מגן דוד אדום מכריז על דרגה אחת לפני החמורה ביותר בכוננות הארגון.

כן! כבר מכינים אותנו, אולי אפילו שר הבריאות מכין אותנו, כי הרי דובר הארגון הממלכתי הזה מקבל את תכתיביו ממי שהוא כפוך לו.
ומה שבצה"ל יודע לעשות הוא להכין אותנו כי "הפלסטינים עשויים להגיב בשיגור מספר רב של רקטות ליישובי הנגב המערבי והצפוני ואולי גם בגל חדש של טרור בישראל".

אז אין חדש תחת השמש, כי כאשר ישראל לא מכירה בממשלה הנבחרת של הפלסטינים, וכאשר אין אף פרספקטיבה של שלום ורצון להכיר בצרכיהם של הפלסטינים המצב לקראת עוד הסלמה.

ידיהם של אלמרט, ברק ויולי תמיר הן אותן ידיים: קשיחות הלב ביחס למורים היא קשיחות הלב ביחס לכל מי שהוא לא אתה, כאן יש לפלסטינים מקום של כבוד כ"אחר" האולטימטיבי לישראליות. מתברר שתמיר לא למדה דבר בזמן היותה פרופ' באוניברסיטה, וגם לא בזמן היותה פעילה בכירה ב"שלום עכשיו". גם יוסי ביילין שפינה את מקומו לפני ימים אחדים כמנהיגה הכושל של מר"צ (אחרי כישלונו בניהול מפלגתו הכושלת), לא למד דבר. כי ביילין בעיקר שתק, בכול אותן שנים שקולו, כקול של פיוס, פשרה, וסתם שפיות של איש שלום היו כה נחוץ לנו. ולדאבון הלב, ממשיכו חיים אורון (גומוס) לא נוכל לצפות ליותר מדי – כי מדובר במפלגה ללא שום אופק, ואומץ ציבורי לומר את מה שצריך לומר במציאות של דיכוי ואלימות הדדית אינסופית – שיגרת חיים מדכדכת.

אך בפיקוד הדרום מרוצים "מהעובדה שבפעולות ההתקפיות בשבועות האחרונים נהרגו עשרות פלשתינאים חמושים". אבל גם "מודים שם כי התקפות צה"ל אינן מצליחות להביא לשום הפחתה משמעותית בהיקף ירי הקסאם".
 
אז קדימה ללבוש חזרה את השכפצים.

לא לעלות על אוטובוסים.

ונא לפתוח יפה את התיקים בכניסה לקניונים או סרט הקולנוע ( שאולי ישכיח מאיתנו משהו ממציאות החיים הקשה) ולעבור את הריטואל של הבדיקה הביטחונית – שיגרת חיינו האלימים.
וכן. רצוי לא להיכנס לבתי הקפה (בעיקר בירושלים ות"א).
 
כי המענה של גל טרור חדש הוא רק עניין של זמן. לגיטימי או לא הטרור היא שאלה אחרת. כי טרור הוא נשקו של החלש, וכאשר אין שום אופק פוליטי שנותן לך אוויר לנשימה, אוייבך מוכן גם למסור את נשימתו האחרונה ובלבד לא להמשיך לחיות בחוסר תיקווה ובחיים מושפלים וחסרי כבוד אנושי.

אז שוב זהירות! נא להכין את השכפצים – אנפוליס היתה כישלון ידוע מראש ולכן הטרור בפתח.
ללא שום אופק של חיים ראויים אפשר לבנות על כך שמעגל הדמים יימשך – זהירות!

 

ועידת אנאפוליס – בוש תופר לו בגדי מלך חדשים אנו נשאר ערומים

נראה מוכר! משלוש יוצא אחד – אחד שצריך להיות הסיוט של כל מי שמבקש עתיד אחר לעמי האזור. ברק הארוגנט, שהתיחס למנהיג הפלסטיני הזה כמו שליט צבאי, הוא אשר הביא אותנו עד הלום. הוא עדיין איתנו ופיוס של שלום הוא רחוק-רחוק.

רבים באזור רווי מלחמות זה מצפים לשלום מיוחל אבל מה שיכול לצאת מוועידת אנאפוליס לדאבון הלב היא עוד הצהרה ריקה מתוכן, נאומים רטוריים נמלצים וחיזוק הציר הפרו-אמריקאי באזור, וכול זה בזמנים שהשליטה האמריקאים באזור נחלשת והכיבוש באמריקאי בעירק רק גובה עוד-ועוד קורבנות (והסוף אינו נראה באופק).

 

 

אלו הם בגדי מלך החדשים שתופר לו בוש על חשבון הפלסטינים בסיוע מחמוד עבאס, כדי לבצר את מעמדו הפוליטי הרופס בארה"ב, כדי לכונן ציר פרו-אמריקאי ישן-חדש לשליטה והגמוניה אמריקאית על האזור (על עתיד אחר אף אחד לא מדבר כבר מזמן).
 
גם אם אפשר להבין את הרצון הכן של אנשי שלום בישראל ופלסטין לשאוב עידוד מוועידת אנאפוליס, קשה להבין את האופטימיות של מר"צ ועמוס עוז, כי פשוט אי אפשר לברך על הוועידה המקושרת הזו, כפי שהיא נמכרת לנו – כמו אריזה חדשה.

גם זה נראה מוכר. מה שלא עושה הצדק הוא הכוח. היינו כבר בסרט הזה – אפשר לסגור את הטלוויזיה.

מספיק לפתוח את עיתון הארץ היום ולראות את כל המוזמנים הרבים של הפרפורמנס הזה, כמו קרן המטבע הבינלאומי, הבנק העולמי, כדי להבין שהמסע הפקס-אמריקני הזה יוליד עוד אכזבה, וחוסר פרספקטיבה פוליטית של פיוס ופשרה בין ישראל לעמי האזור.

 

 

 

 

המושג ועידת אנאפוליס כבר הפך בחרושת התקשרות למותג שאין יודעים מה טיבו, ומה משמעותו לעתיד של חיים הוגנים ברי פיוס בין ערבים וליהודים: בין ישראלים ולפלסטינים. המקסימום שעוד אפשר לצפות מועידת אנאפוליס הוא נאום פשרני, ורטוריקה חלולה מצד אולמרט, מחמוד עבאס, ואולי מנהיג זה או אחר. דיבור אמיתי של פיוס, פשרה ונכונות חד משמעית לסיום הכיבוש ולהפסקה של פרקטיקות הדיכוי המתמשך המוטל על מיליוני פלסטינים על ידי ישראל.
 
הפלסטינים לא יהיו מיוצגים בועידת אנאפוליס וכבר בנקודה זו הוועידה הזו היא פארסה חסרת שום סיכוי להעביר החלקה משמעותית שמציע לעמי האזור מציאות של חיים הגונים ומפויסים יותר זה או זה. אז נשארנו עם "מדינה יהודית", ועם "איראן המתגרענת", וכנראה ששני הלאווים הללו ישמשו את ישראל כפתחי מילוט, מכול התמודדות עם השורשים האמיתיים של הסכסוך (מה שקוראים במחוזותינו "נושאי הליבה"): גבולות הקבע בין ישראל ולפלסטין, פתרון צודק לבעיית ירושלים, וכן פתרון לסוגיית הפליטים הכואבת. 

 

 

               

הכיבוש נמשך והיומן פתוח

 

 

כאשר החאמס אשר נבחר בבחירות חופשיות ודמוקרטיות על ידי הפלסטינים הוא בחוץ, רק מעט מאוד יוכל מחמוד עבאס להציע לכובשו, ואילו אולמרט יכול לחלום על דחייה בת עוד מספר חודשים או שנים, שתציל אותו מהליכים משפטיים ומכישלון טוטאלי של כל נושא בו הוא נגע. לא אכנס לנושא המלחמה הנפשעת של לפני יותר משנה, אלא אזכיר רק את העובדה שאלפי תלמידים (ולמעשה הוריהם) מצפים שמוריהם יקבלו את המגיע להם ועתיד אחר של חינוך יעמוד על סדר היום הציבורי בישראל.

אולי דבר אחד יצא מועידת אנאפוליס ויצליח להיכנס למדייה הישראלית, והוא חולצות המורים השובתים אשר אולי יצליחו במאמצים גדולים להכניס את הנושא החשוב הזה ולהגיד לממשלה האטומה הזו כי "בלי חינוך, אין עתיד!".

 

כי עתיד אחר למציאות המדכדכת של כיבוש ורקטות קסאם, אולמרט, ליבני, ושרת החינוך הכושלת יולי תמיר לא יכולים להציע לנו – זוהי לא רק תחושת בטן עמומה, אלא תולדה של ניתוח קר של מציאות בלתי נסבלת שאין רואים את סופה גם אם נורא-נורא מתפללים (ברק מציע לנו את התפילה) שיהיה בסדר.

 

 

השיעור המאלף שלימד אתנו עו"ד אביגדור פלדמן

 
פלדמן: "אבל ההליך המשפטי שיתקיים כעת, בעקבות עסקת הטיעון, הוא תוצר של פשרה, ופשרה אף פעם לא משקפת צדק מוחלט אלא צדק יחסי, פרגמטי. אני לא יכול לומר לך שמה שהושג כאן הוא צדק מוחלט. זה צדק יחסי שהושג תוך כדי פשרה". צריך לקרוא בעיון ובזהירות את הראיון עם פלדמן בהארץ כדי להבין את המשמעות האמיתית של עסקת הטיעון שנסגרה בין הפרקליטות למיצגיו של קצב.
 
אני מוכרח לומר שכאשר שמעתי לראשונה שאביגדור פלדמן (שלנו) מתכוון לייצג את קצב נדהמתי.

חשבתי לעצמי האם זהו אותו פלדמן שאני מכיר ומוקיר. היום אני חושב אחרת וחושב שלמדתי משהו מהמקרה של אותו עבריין רם מעלה. שפלדמן נתן לנו שיעור מאלף בטבעו של המדיום המשפטי שהוא תמיד תולדה של יחסי כוחות על בסיס עדויות וראיות ולא מדיום שמשיג את תכליתו על פי מושג ערטילאי של צדק.
 
אני זוכר פעם כאשר אמר לי קרוב משפחה שלי – אדם בעל אמצעים וקשרים חסרי תקדים: "אין צדק ישנם עורכי דין טובים". אני מוכרח לומר שלא הבנתי את המשפט הפשטני לכאורה הזה. חשבתי כי זהו משפט ציני-מקיאבליסטי של פושע מועד – אבל עם הזמן הדבר נעשה לי יותר ויותר ברור.
 
מי שחיפש את הצדק בהתגלמותה של מערכת המשפט לא מבין לעמוקה וטיבעה של מערכת המשפטית.
 
אם אני מצליח לרדת לסוף דעתו של פלדמן, בעצם העניין ובנכונותו לקחת על עצמו את ייצוגו של קצב, הרי היה כאן אתגר גדול (ואכן אתגר הוא מושג מפתח להבין את פועלו של פלדמן) להוכיח את מוגבלותה של מערכת המשפט – ומי כמו פלדמן יודע כמה מערכת זו היא מוגבלת בעשיית צדק ומעוותת מושגיי צדק ואמת אלמנטאריים. אליבא ד'פלדמן, וקשה להתנגד לטענה זו, בסיכומו של דבר ואחרי הכול, "צדק" ו"אמת" הם אינם הפרמטרים על פיהם מתנהלת מערכת המשפט. ופלדמן הוכיח לנו את טענתו באופן המשכנע ביותר, והשאיר אותנו עם אכזבה גדולה על מערכת משפט שהוא מוגבלת ואשר רחוקה מעקרונות של צדק ואמת רחוב בסיסית.
 
זהו היה שיעור מאלף שראוי ללמוד אותו לעומקו. כל מי שחושב למצוא את הגאולה והצדק עלי אדמות במסגרת התדיינות משפטית, אשר יכולה להשיג מקסימום פשרה וצדק מאוד מוגבל, אולי התאכזב, אך מי שיודע שמערכת משפט היא תמיד תולדה של התדיינות מתוחכמת ומתחכמת שבסיסה פשרה כאשר ההתדיינות נעשית על ידי אנשים מקצועיים בעלי ניסיון כל כך גדול כמו של עו"ד פלדמן.
 
 קשה להודות מכול הלב על התוצאה שתיק קצב הולידה. עדיין הייתי מעדיף שפלדמן היה משקיע את כול מרצו וזמנו על הגנת ה-Underdogs ראויים והאמיתיים באמת, מאשר על אותו פושע רם מעלה – ולא שהוא לא זכאי לייצוג משפטי הוגן – שרק למעטים בלבד היה מתאפשר. 

 

תודה לפלדמן על השיעור החשוב הזה, ניאה לי שרק ככה אפשר לחיות בשלום את תוצאתו המדכדכת של פרשת קצב. רק ליבראלים קיצוניים הרואים את חזות הכול בפתרון משפטי במסגרת בית משפט, ואת הגשמת הצדק דרך העינים של מערכת המשפט והמדינה, לא ירצו ללמוד לעולם את השיעור החשוב הזה.
 
 
 

 

אתם ואני והמלחמה הבאה – על הקיר כתוב בגיר: הם רצו מלחמה!

 

אילו קראתם את העיתונים – ברטולד ברכט

 

אילו קראתם את העיתונים כמוני

הייתם קוברים את תקוותיכם

שהשיפור עדיין אפשרי.

 

הן איש אינו גווע מרצונו!

ומה הועילה המלחמה?

[…]

 

עברית: ה. בינימין

קמתי היום בבוקר וחשבתי שאני חייב לכתוב על המלחמה הממשמשת ובאה. אבל ממש לא בא לי לכתוב על המלחמה הקרבה ובאה. ומה לעשות שממש אין לי חשק לכתוב על מה שקרה וקורה בעזה – אבל מצד שני איך אפשר לשתוק!!!
 
הזוועות במתרחשות מתחת לאף שלנו גורמות לישראלים לסגור את האף ולאטום את ליבם – קשה לראות ולקבל את זה. הרשימה הזו היא הצעקה השקטה שלי, למציאות האלימה של האזור חסר-הרחמים הזה. ומול ערמות הקורבנות (אם להשתמש בביטוי של וולטר בנימין מהתזות שלו על ההיסטוריה) שנערמות בעזה, זוהי זכות, או אולי חובה, לקרוא לכול מי שערכי אדם יקרים לו להקשיב ואולי לצעוק: "די!"

 

 

 

 

הטנקים הישראלים כבר בדרך. המלחמה היא החלום הרטוב של ברק, בדרכו למשרד ראש הממשלה. בכמה קורבנות זה יעלה לישראלים? כמה קורבות ישלמו הפלסטינים? מי כבר סופר? חיים בארץ חסרת-נחמה, חסרת-רחמים

הארץ מדוח היום כי "שר הביטחון המיועד, אהוד ברק, מתכנן לצאת בתוך שבועות לפעולה צבאית נגד חמאס בעזה, כך מדווח הבוקר (ראשון) העיתון הבריטי סאנדיי טיימס. העיתון מצטט מקור ישראלי בכיר האומר כי המבצע, בהשתתפות 20 אלף חיילים, נועד להשמיד את יכולותיו הצבאיות של הארגון בתוך ימים ספורים. לדברי אותו מקור, העילה למבצע תהיה המשך ירי הטילים לעבר ישראל או חידוש פיגועי ההתאבדות".
 

 

 

אז כאמור, הבוקר קמתי עם מעט מאוד חשק לכתוב על המלחמה הבאה עלינו לרעה. אבל מה לעשות, המצפון מייסר. כמה מדכדך לקרוא הבוקר את הארץ, ואת מאמר המערכת המתלהם של העיתון הזה שמעודד את ממשלת אולמרט-ברק לפעול ללא שהות, לשתף פעולה עם תנועת הפתח תוך כדי החרמת תנועת החמס (התנועה שזכתה ברוב קולות של תושבי הרשות הפלסטינית בבחירות האחרונות לפרלמנט הרשות). צפיתי בטלוויזיה. תחנות הטלוויזיה בעולם כולו עוסקות בעזה ובממשלה החדשה שמינה אבו מאזן. דיווחים על גבי דיווחים על מה שקרה וקורה בימים האחרונים בעזה, אך בישראל השתיקה היא רועמת. עזה יכולה לטבוע בים – אמר רבין. וזה באמת יכול להוציא אותך משיווי משקל נפשי – הרי איך אפשר לשתוק אחרי כל ההרג והאלימות הזו (וזו שאנו מתקרבים לפיתחה) – מה גם שיש לנו יד ורגל במה שקורה שם?
 

ישראל נמצאת בימים אלו בהתארגנות לקראת מלחמה, מבצע או כל כותרת עיתונאית אחרת, למה פעולה מליטאריסטית שתגבה מחיר של חיים, שלא לדבר על הפגיעה בתשתית החברתית, הכלכלית, והעמקת השנאה התהומית בין ישראלים לפלסטינים. אז איך הגענו לעברי פיה של מלחמה נוספת, שרק תגבה קורבנות חדשים ותעמיק את השנאה הרעה בין ישראלים ופלסטינים?
 
לפני יותר משנה נבחר פרלמנט פלסטיני חדש. אחרי מעצורים רבים גם נבחרה ממשלה חדשה לרשות הפלסטינית. ישראל פשוט לא קיבלה את המציאות הזו כמו שהיא וסירבה להכיר בממשלה הנבחרת למרות שלא היו לה טענות על בחירות שאינן כשרות על הליכים לא תקינים ועוד-ועוד קושיות שאפשר להערים על הפלסטינים. הטענה היתה שהחמס היא תנועה לא לגיטימית. כך אמרו על אש"פ, כך אמרו גם  על החיזבללה וכך כנראה עוד יאמרו על הפרטנרים העתידיים שלא רוצים לדבר איתם.
 
הפלסטינים מפולגים ומסוכסכים בתוך עצמם, וישראל עושה מזה הון פוליטי – הפרד ומשול. וזה תמיד יזכיר לי את מה שאמר רפאל איתן ביחס למלחמה שהתרחשה בין עירק לאירן לפני מספר שנים רבות: "תענוג לראות איך ערבים רוצחים ערבים".

 לא! לי זה גורם לשום תענוג. אבל מה אפשר כבר לומר: כול אחד ואחד עם מקורות העונג שלו.
 
גם חימושו של מוחמד דחלאן ברובים ובתחמושת תוצרת ישראל, כאשר אנו רואים היטב בכול תחנות הטלוויזיה כי המליציות שלו מכוונות את התחמושת הישראלית הזו אל עבר בני עמו. כי הרי מה יותר אידיאלי למדיניות המלחמה של ממשלת ישראל, מאשר חימושה של המיליציה הדחלאנית. עוד משפט ציני מהרפרטואר המיליטאריסטי: "אויב אויבי הוא ידידי" – מקיאבלי בטוח מלקק שפתיים. וכול זה כדי לשמר את יחסי הכוח הקיימים, ושימור המציאות הניאו-קולוניאלית ופוליטיקת הכיבוש עקיף. אבל בעיה איננה מוחמד דחלאן הוא רק הזנב שמתנפנף. הבעיה היא בכיבוש והכיבוש הוא השור המשתולל בזירה הקרב. הזנב המתנפנף הוא רק תוצר לווי של המשך הכיבוש. והבעיה היא שהחברה הפלסטינית ממשיכה לחיות תחת כיבוש ישראלי, וכול זה במציאות של כאילו מדינה, מדינה עם אינפרה-סטרוקטורה הקרובה מאוד למדינה, אבל כובש שתקוע ל"כאילו מדינה" הזו עמוק בגרון. והתקשורת הישראלית? לה ממש לא עניין מה שקורה בעזה וברמאללה. שירצחו אחד את השני – אנחנו בסוף נוכל להוציא את ערמונים מן האש.
 
מי כאן בכלל מנסה באמת להסביר מה קורה במלחמה הפנימית הנוראה הזו שמתרגשת על הפלסטינים בעזה ואולי כבר גם בגדה? על זה לא כותבים אצלנו בעיתונים. כי על הערבים עובדים הגיונות אחרים, והמנטאליות המלחמתית היא אצלם הרי בדם – אז מי צריך ניתוחים יותר מעמיקים על מציאות חברתית-כלכלית מורכבת. וכולנו צבי יחזקאלים וכולם חסידים שוטים של ערוץ 10 ושל לונדון-קירשנבאום וכאמור של אותו יחזקאלי שמלמד אותנו כתבה אחרי כתבה, שיעור בדעות קדומות על ערבים ועיתונות פופוליסטית וירודה מאוד. והוא עושה את זה כל-כך פשוט ומובן: אנחנו טובים – הם רעים; אנחנו רציונאלים – הם יצריים; אנחנו נאורים – הם מפגרים – וכו' וכו'.
 
הרי חייב להיות לכול המציאות המבלבלת הזו איזשהו היגיון בריא ומשוואה פשוטה – אחרת איך אפשר לחיות את המציאות הרעה הזו?
 
אין לי יומרה לספק כאן את ההסבר ממצה למה שקרה וקורה בעזה בימים האחרונים, אולי רק המלצה חמה לא לבלוע את ההסברים הלאומניים של התקשורת הישראלית. כי מי אומר כאן משהו ביקורתי על הממשלה של אבו מאזן? ומי מדבר באופן רציונאלי על כך שהפלסטינים מפולגים ומסוכסכים בסוגיות של כלכלה על בסיס גיאוגרפי: עזה והגדה. ומי עוסק כאן בהבנה של יחסי צבא וממשל פוליטי בתחומי הרשות הפלסטינית במציאות של "מדינה לא-מדינה". כי כוחות הביטחון הפלסטינים הם ברובם נאמני תנועת הפתח, אבל הממשלה הנבחרת היא חמס. כי המציאות של הפלסטינים היא המציאות של מדינה שהיא לא מדינה. רשות מדינית עקרה חסרת יכולת ולגיטימציה עממית לאכוף את שררת השלטון והפעלת מונופול הכוח שלה. הממשלה התחלפה אבל הצבא לא – וזהי הסתירה הראשונה שהפלסטינים היו צריכים להתמודד איתה. המתח החברתי בין הרצועה לגדה גם הוא הוסיף שמן למדורה. עזה הוא אזור עני בעל יכולת קטנה להחזיק את עצמו כלכלית ואילו בגדה נוצרה חברה יותר עמידה.
 
אלו רק שני פרמטרים שלא הוזכרו בעיתונות הישראלית – למרות שברור כי זהו הרקע האמיתי למלחמה הפנימית הנוראה של הפלסטינים בתוך עצמם. וישראל כביכול מסתכלת מהצד, אבל למעשה מייחלת למרחץ דמים בין הפלסטינים לבין עצמם – ובאדישות והיתממות אפשר רק דמיין את דמעות התנין של כתבי העיתונות ומנהיגיה של ישראל. דמעות לא דומעות.
 
 הפלסטינים לא מאוחדים, כי הכיבוש מצליח לזרוע מחלוקות ולתקוע תריס בינם לבין עצמם. הוא מחמש את תנועת הפתח (צריך פשוט לראות הטלוויזיה את העוזים ואת רובי אם 16 שכוחות הביטחון נאמני אבו מאזן מחזיקים בידיהם ומכוונים אל עבר בני עמם). והדיכוטומיה הזו של טובים – אבו מאזן ורעים –  איסמעיל הנייה. אבל מה שבטוח בישראל היא לא ניטרלית – ועז מהרה נוכל לראות את זה במבצע הצבאי הקרוב ששר הביטחון החדש – ברק, מתכנן לנו בעזה: יהיו שם הרבה מטוסים, טנקים והרבה מאוד יחידות צבא מיוחדות ש"ישחררו" את עזה מה"כיבוש" של ממשלת חמס.
 
אז כן, יש לנו שר ביטחון חדש ומלחמה חדשה בפתח, כדי שנוכל להתגאות בכוחנו הצבאי ולהחזיר את עטרתו של צה"ל ליושנה, תוך כדי שיקום המורל הצבאי הירוד של ישראל, אחרי המלחמה הנפשעת ורבת הכישלון האחרונה בלבנון – כמעט לפני שנה.
 
ויש מולנו עזתים חלשים, ואנו גם מכירים כל פינה ופינה בעזה; כל בית ובית באזור העני הזה – ותנו לצה"ל נצח. באמת חוכמה גדולה. חכמים על חלשים.
 
ומה תביא לנו המלחמה הקרבה ובאה. לישראלים אשליה של כוח ושום פיתרון של שלום לסכסוך עם שכניהם. ומי יביא אותה? ברק. זהו האיש השחצן הזה שיכנס מחר למשרד הביטחון, יקדם את המלחמה הבאה ככול שהוא רק יוכל, כי המלחמה הבאה היא "כרטיס הכניסה" שלו למשרד ראש הממשלה – חלומו הרטוב. הוא יודע להיות מושל צבאי רב-כוח ועוצמת אש. הוא גם בטוח שאפשר לפתור כל בעיה בכוח ועוד כוח – ומה שלא במעט כוח אז בהרבה כוח. חכו ותיראו כי התסריט כבר כתוב (תוכניות המגירה כבר מוכנות – אמרו לנו ה"בן-דודים" ו"לימורים" מתחנות הטלוויזיה הגדולות ששוטפים לנו את הראש. אך אולי גם הפעם הכישלון יחכה לישראלים מעבר לפינה. אך האם צריך לקוות לכישלון צבאי של הישראלים.
 

 

לפני חודשיים ברק היה מחוץ למשחק הפוליטי.

היום הוא כבר יושב על מטוס קרב בדרכו לעזה.

המלחמה הזו אולי תעשה לו טוב, אבל לנו וגם לפלסטינים רק רע!

ובאמת, מה בני-אדם כמוני שמתנגדים מאלף עד תו למדינות הישראלית, האם אנו צריכים להיות בעד תבוסה ישראלית? האם אנו צריכים להיות בעד נפילתם של חיילים ישראלים?
לא! אנחנו דוחים כול פתרון מלחמתי – ונתנגד לכול מלחמה!
לא נרווה נחת ממותם של ישראלים אך גם לא ממותם של פלסטינים.
 
אז מוטב שהישראלים, ואם לא הם אז הקהילה העולמית יעצרו את הגנרל הזה ואת צבאו מחרחר המלחמה. אנחנו יודעים היטב שהם לא יכולים כבר לחכות. הם "מתים" להראות לעצמם, לעולם ולעולם הערבי בפרט, שהם יכולים, והם ינצחו, והם יחזירו את כבודו האבוד של צבאם המקודש. ואז יבוא אחד בדמותה של גולדה מאיר שאמרה: "לא נסלח לערבים שהכריחו אותנו להרוג בהם". כי, כאמור, הערבים מבינים רק כוח. אך מי כאן שאל את עצמו אי-פעם, מה אנו מבינים. האם הישראלים לא מבינים את שפת הכוח?
 
עצוב-עצוב אבל שוב אנו רואים כי המלחמה היא-היא תמצית קיומנו, והשלום הוא אידיאולוגיה נבובה, רטוריקה תקשורתית חסרת ממש, ושקר שאנו אוהבים לחיות אותו, ואם חייבים אפשר גם למות עליו!
 
 

 

מתוך "מדריך מלחמה גרמני" – ברטולד ברכט

 

על הקיר כתוב בגיר: הם רצו מלחמה.

מי שכתב מילים אלה

כבר נפל.

 

עברית: ה. בינימין

 

 

 

 

 

ברק עם עתיד חסר ברק – "ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה"

 

שפת הגוף של ברק אומרת הכול.

מה שלא בא בכוח יבוא ביותר כוח. ואם לא ביותר כוח אז פשוט מכריזים כי "ערפאת הוא לא פרטנאר לשלום" – והישראלים אכלו את הדמגוגיה הזו – מכאן עד לתחילת אינתיפאדה אל-אקצה המרחק קצר. את מי ידחוף הפעם, האיש הכוחני והיהיר הזה?

 

 
  האמירה כי "ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים: פעם כטרגדיה ופעם כפארסה" מכוונת לחילוף התפקידים בין נפוליאון בונפרטה ללואי נפוליאון אחינו של המצביא הצרפתי, אשר שם סוף לבשורת המהפכה הצרפתית (חופש, שוויון ואחווה), בהכתירו את עצמו כקיסר של קיסרות טוטאליטארית אשר המלחין בטהובן לא יסלח לו על כך ולא יבליג.

מרקס אשר הביט מן הצד בהתפתחויות אלו כתב על הכתרתו של נפוליאון השלישי את מאמרו החשוב "השמונה עשר בברימר של לואי נפוליאון", בו העיר (להערה של הפילוסוף הגל) כי "ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים: פעם כטרגדיה ופעם כפארסה". ניראה כי העיקרון חוזר אלינו בווריאנטים שונים. עורמת ההיסטוריה, או הליכה סחור סחור מסביב לזנב של עצמנו במלי להיות מסוגל לזוז קדימה, תוך חזרה מביישת, אשר עושה את ההיסטוריה לפארסה.

זה המקרה של חזרתו של ביב נתניהו לפני מספר שנים. זה גם המקרה לו אנו עדים בימים אלו ממש עם בחירתו של ברק למנהיג מפלגת העבודה – פארסה בהתגלמותה.

 

אין לי עניין ברשימה קצרה זו לתהות על השאלה, כיצד ציבור ערבי ישראלי בוחר במנהיג שהביא ללא כול נקיפות מצפון להרג 13 מבני עמם באוקטובר 2000? וגם לא לענות כיצד שיטת הפטרונג' וקניית הקולות עבדה הפעם במפלגת העבודה, שידעה לשכלל שוב ושוב את השיטה הנפשעת הזו? נדמה לי שבן-אליעזר עשה גם הפעם את העבודה השחורה.

מדכדך לחשוב מה יהיה עתיד הפוליטי שברק יכול לבשר לנו. אין זה קשור כלל לדמות הארוגנטית של המתעשר החדש וגם לא לאטימות שהוא מקרין – אטימות שכל קפיטליסט מצוי יכול ללמוד ממנה שיעור אחד או שניים. מה עוד נותן לומר כאשר רואים את האיש הנפוח הזה, לא רק במימדי גופו אלא באישיותו השחצנית והמתנשאת. בהארץ היום כתבו על אישה שפנתה אתמול לאיש הזה ואמרה לו "אתה קפיטליסט, מה ההבדל בינך לבין ביבי", וברק השיב: "ביבי הוא איש רע. הוא דורך על אנשים. אני לא כזה". ברק מנשק תינוקות, מתחבק, לוחץ ידיים, עושה הכול כדי להפריך את מהותו המנוכרת והארוגנטית.
 
הוא חוזר לפוליטיקה הישראלית עשיר מופלג בעל עסקיים חובקי עולם וחשבון בנק מנופח. כיצד אפשר לעלות את הדעת מפלגת עבודה של ציבור עובדים, אשר לפני כשנתיים בחרה מנהיג עם בשורה סוציאל דמוקרטית מלאת חזון ואופטימיות?
 
היום ברק מחזיר אותנו אל פוליטיקה ביטחונית וקפיטליסטית, שהגיונה אומר בוז לחלשים וזרי דפנה לחזקים – על זה בירכה יחימוביץ ותמיר היא בדרך. פרץ מלווה בשתי נשים אלו, הם האכזבה הגדולה של הסוציאל דמוקרטים בישראל. הרומן הצקר של מלפגת העבודה הסתיים כערף עין, האם הצבא שם רגל למנהיג הפועלים משדרות, זוהי שאלה היסטורית מעניינת, אך העתיד שמבשר לנו ברק הוא לא דמוקטי וגם לא סוציאליסטי מדי. ברק מבשר לנו איש חזק, צבא גדול ומלחמה שעומדת בפתח – כי הרי חייבים להראות לסביבה העויינת, מי כאן הוא החזק, ומי יותר מאשר ברק יכול לשדר מסר מרתיע, מאיים – מסר שכולו אומר "החזרנו לצה"ל את כוח ההרתעה שלו – אל להם לערבים לחשוב שישראל איננה מעצמה מנצחת, ואם צריך להראות זאת, יצא צה"ל מבסיסיו ויראה זאת".
 
אותו מרקס שתמיר כה מעריצה (בראיון לעיתון הארץ לפני יותר משנה), אך תצדיע עוד כמה ימים למנהיגה החדש, שכחה עוד אמירה יפה של מרקס מתוך התיזות שלו על הגותו של לודוויג פוירבך: "הפילוסופים עד היום פרשו את העולם, ומן הראוי לשנותו". יחימוביץ מכרה לנו את הרטוריקה הנבובה של בשורת השינוי. היום יחימוביץ כבר שפוטה של ברק ופורשת שטיח אדום לפניו.

יחומוביץ הניפה פעם עם דגל חברתי אדום דהוי וכוזב למדי, אך היום היא הניפה דגל לבן של כניעה ואובדן דרך. את הדגל הלבן מניפים כל חברי המפלגה הכושלת הזו, ולמעשה החברה הישראלית כולה. כי בחירתו של ברק היא כניעה למיליטאריזם הישראלי, לבעלי ההון ולתרבות המלחמה, שתוביל אותנו ללא מעצורים גדולים לקראת מלחמה נוספת ולשליטתם של בעלי הכוח, ההון ושליטת ברוני הארץ ועשיריה, כדוגמתו של הנובוריש השחצן והכוחני הזה, שלא מציע לנו שום עתיד ראוי, אנושי והמתקדם לחיות בו – אהוד ברק.

ושוב, יש לחזור ולומר את שמרקס ידע לומר על העולם הפגום הזה: "מן הדין לשנותו".
 

                                                              

 

ברק וערפאת בקמפ-דיוויד 2000: ברק שבוי במנטאליות כוחנית של מושל צבאי, הדוחף את הנתון תחת שליטתו ושררתו. אם חשבנו שההיסטוריה דחפה איש זה החוצה אל העבר, כנראה טעינו. אופק של פיוס עם עמי האזור לא נראה באופק.