ביקורת תיאטרון: "חלם" של תיאטרון קליפה לאמנות המופע – פנטזיה של חלום ועולם דמיוני ואגדה

 

                                         

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חלם – תיאטרון קליפה לאמנות המופע

יצירה, בימוי ועיצוב: עידית הרמן
יוצרים ומבצעים, בתפקידי השוטר, המלאך, הזקן, החולם והגנב (בהתאמה)
דמיטרי טולפנוב, זהר כהן, אנדראס מרק, טקנורי קאווהרדה, דירק קונש
מוסיקה: דמיטרי טולפנוב ודירק קונש
תלבושות: לי מאיר
תאורה: אורי מורג
סאונד: יואב בן טל
 
תיאטרון קליפה לאמנות המופע,

רח' הרכבת 38, תל אביב

שבת 22.12.07

 

לכאורה מדובר במלאך הנשלח מן השמים כדי להוריד אל הארץ נשמות. הנשמות נארזו בשני שקים נפרדים: אחד לחכמים והשני לטיפשים. במעופו מעל הר גבוה נפער חור גדול בשק החכמים וכל הנשמות נפלו ארצה במרוכז. ברבות הימים הקימו שם החכמים את העיר חלם. 
 

   

על יצירתה אומרת הבמאית והמנהלת האמנותית של קליפה, עידית הרמן:

"למרות שחלם רחוקה מאיתנו, תחושת העיירה רלוונטית גם לנו וחוויותיהם של חכמיה נוכחות גם במציאות היומיומית שלנו. אנחנו שבים ומנסים לתפוס את בבואת הירח, עושים טעויות בדרך והעיירה כל הזמן נחרבת ונבנית מחדש. המופע החדש הוא חלק שני בטרילוגיה של תיאטרון חפצים, שהחלה במופע אורפאוס. דרך עולם רב שכבתי של סיפורי עם יהודיים, בחרתי בנושא אופטימי ומלא הומור".

הכוונה של יוצרי המופע הוא ליצור מציאות תיאטרונית בה מעשיות נשזרות זו בזו ויוצרות מציאות חסרת דעת בה הקיום הוא חלומי ומדומיין. סיטואציות בלתי ריאליות כמו באר המים בה מצאו החלמאים לבנה בהירה המפיצה אור רב.

וישנם אובייקטים שמקבלים משמעות מיוחדת כמו חצוצרה פעמון, גיגית, סולם וחבל וירח שמזכיר לנו את החלום ואת התת מודע שמשחקת בדמיונם של הדמויות. נמצא בעבודה של עידית הרמן נאיביות ואפילו אופטימיות המתקיימת בעולם של סיפורים, סמליות המרחפים בעולם של פנטזיה.
 
 
המוסיקה של דמיטרי טולפנוב ודירק קונש שמנגנים על חצוצרה, אקורדיון, הרמוניקה כלי הקשה וגם שרים, לא מצליחה ליצור משהו אחר ולחרוג מן הקונבנציה. התאורה של אורי מורג בסדר גמור. התלבושות של לי מאיר יפות ומזכירות את המחזות של חנוך לוין: הזונה הגדולה מבבל, או הילד החולם (ויצירות אחרות של היוצר החשוב הזה, שיצר במקומותינו עד למותו המוקדם).

הבמה נשלטת בצבע הלבן, וישנם גם הרבה אובייקטים מוזרים המולבשים על השחקנים ויוצרים מציאות הזויה – מציאות של דמיון ושל חלום בלתי ממומש – עולם של חלם.
 
זהו תיאטרון אחר, לא צפוי ומעניין, גם אם ישנה תחושה שאפשר לומר עוד משהו אבל אולי זהו טיבעו של חלום חלמני שהוא לא ממש מציאות, אלא מצביע על מה שאינו ממומש, על העולם התת-מודע שלנו – מעוז של יצירה ודמיון ומקום ממנו נוכל לפרוץ וליצור את עולמנו. מול תיאטרון פלקאטי חלם הוא מעשה של מרד וקריאת תיגר על הקונבנציה, ובזה חשיבותו בעיני, ובזה כוחו – גם אם הוא לא תמיד ברור, ואולי דווקא בגלל חוסר החד-משמעויות שלו.

 

חרושת התיאטרון מייצרת אינסוף פרודוקטים חסרי עניין ומעוף יצירתי. היא מייצרת שכפולים של תיאטרון משעמם ונדוש, המחליף את מקומו של מאמר העיתון, ותיאטרון הקאמרי והבמה מצטיינים בזה במיוחד (גם בית לסין בחבורה), ומוכרים אגב כך, מנויים כמו סחורות הטובות לצופים (המחפשים תחליף אמנותי למראית עין) את התיאטרון עם העיתון של יום האתמול, קליפה מציע משהו אחר וזה דבר חדש, יצירה שצריך להקשיב לה גם, אם היא לא מגובשת עד הסוף לכדי אמירה ברורה.

 

 

 

במופע חלם ישנה אסתטיקה ומשמעות אחרות ומשב רוח אחר ליצירה תיאטרונית המדגישה את התנועה, ואת התכנים הלא מילוליים. זהו אופק היכול להיות אופק של יצירת "הדבר האחר", אל מול חיים פגומים. 

המופע הקצר מול קהל של כ-70 צופים ניגמר בצ'יק, וכבר מתעורר החשק לראות את יצירותיהן האחרות של קבוצת קליפה על עולמות אחרים של אגדה ודמיון – עולם אחר מעולמנו שלנו.

 

 
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מופעים נוספים:

יום ה' 10.1.08 20:30
יום ו' 11.1.08 21:00
יום ש' 12.1.08 20:30
 

ביקורת תיאטרון: המלט מאת ויליאם שקספיר תיאטרון הקאמרי – המלט להמונים טקסט מקוצר עם הפקה אפקטיבית

בימוי: עמרי ניצן, תפאורה: רות דר, מוסיקה: יוסי בן-נון, תאורה: קרן גרנק, תלבושות: רות דר, תרגום: ט. כרמי, עריכה לשונית: דן אלמגור, הדרכה קולית: אסי אשד, משתתפים: נטע גרטי, אסף גולדשטיין, עזרא דגן, אלון דהן, אביב זמר, יצחק חזקיה, איתי טיראן, נועה כהן, מוריס כהן,יואב לוי, שרה פון שוורצה, אסף פריינטא, גיל פרנק ואמיר קריאף.

 

אחרי מפגשו עם להקת השחקים פונה המלט לפולוניוס (שר החצר של דודו מלך דנמרק). המלט מפציר בו כי ידאג היטב לשחקים, "כי הם התמצית והמיצוי של דברי ימינו". אין שורה כה מצוטטת מכתביו של ויליאם שקספיר, המתמצתת באופן כה קולע את כל תמצית הוויתו האמנותית של המחזאי הגדול. 

 

לפני מספר שנים יצא לי לצפות בקלטת וידאו של המלט בהפקת ה-BBC (עם דארק ג'אקובי בתפקיד הראשי). זו הייתה הפקה נטורליסטית ששמרה כמו שהוא על הטקסט השקספירי הגדול, שהפך כבר יותר מ-400 שנה לקנון תרבותי, ואשר מצוטט ובצדק, אינספור פעמים – ובהקשרים ובמדיומים אמנותיים שונים ומשונים. הפקת ה-BBC היא הפקה מצויינת אשר עושה לטקסט כבוד ומפרשנת את שקספיר בסטנדרטים של אמנות אנגלית גבוהה באמת. אני באמת לא חושב שזה אפשרי רק באנגליה, אבל ההמלט של הקאמרי הישראלי הוא בעיני כישלון. ו-700 ההצגות שכבר הועלו לא ישכנעו אותי אחרת.

בעיני עובדה זו היא סימפטום לירידות אמנותית, הפושעת גם בתיאטרונים הרציניים ביותר. תרבות אינסטנט ופופוליסטית, שיודעת לעשות גם מהיצירות הגדולות ביותר סחורה נגישה לכל, וכל זה על חשבון מחזה גדול באמת – שקספיר היה בוודאי מתהפך בקברו. אך מי באמת מתעניין כאן בשקספיר וביצירתו הגדולה?

 

 

דארק ג'אקובי בהפקת טלויזיה של ה-BBC להמלט.

תענוג!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמה פעמים כבר שמענו את הטקסט שהפך להיות למשפט קנוני ממש: "להיות או לא להיות…". בהפקה של תיאטרון הקאמרי המונולוג הזה לא מגובה בתוכן קונטקסטאלי ודימויי רב. המלט בכיכובו של איתי טיראן, הוא המלט דל, ולא מעניין. הטקסט עבר עריכת קאסח, הוא קוצר ללא הכר מה שלא עושה עם המקור השקספירי חסד גדול.
 
זהו מחזה שהפך להיות הידוע והחשוב ביותר של גדול מחזאי אנגליה, ואולי אף של העולם התיאטרון כולו. זהו מחזה דרמטי מטלטל ובעל תובנות נדירות בכל הקשר במדיום התיאטרוני. השפה העשירה שלו, מכלול הדימויים והמטפורות שגלומות בו הוא קנון לעושרה של שפה, ותרבות גבוהה. בצדק מהווה המלט מזה 400 שנה אתגר ליוצרים ולשחקנים, משום שיש לנו כאן עניין שהוא הרבה מעבר למימד הפוליטי שבמרכזו; שליט שעולה לגדולה בעקבות רצח קודמו; אישה בוגדנית; ונסיך ששואל את השאלות הגדולות של הקיום האנושי. המלט היא הדמות המובהקת של המלאנכולי, האדם המתלבט והמתייסר בדילמה קיומית קשה. הוא אישיות מורכבת והחידתית – הלום צער על מות אביו ומלא תדהמה על מנישואיה של אמו לדודו (שהפך במחי רצח נתעב אחד לשליט החדש של דנמרק). אין זה "סיפור מתח בלשי" כפי שפרסומי תיאטרון הקאמרי מוכרים את ההמלט שלהם, אלא יצירת מופת חוצת גבולות מקום וזמן, וכן מגיע להמלט יחס מעט יותר מכבד, מאשר ספקטאקל מלא גירויים עם טקסט שעבר דיאטה חריפה.

היו לנו על הבמות השונות של אולם 3 בתיאטרון הקאמרי הרבה התרחשות תזזיתית ומלאת אנרגיה. איתי טיראן הוא נסיך בעל מראה מצודד, כמעט נסיך דני הטוען אל כתר מלכות דנמרק. אבל הטקסט שהושם בפיו הוא חסר ולא מספק את מטעניי השפה הגדולים של הגאון, שהיה לתוצר המובהק ביותר של רנסאנס תרבותי האדיר של תרבות התיאטרון האליזבטאני באנגליה של המאה ה-16. הטקסט רודד לכדי מהלך דרמטי שטוח למדי ובעל אפקטיביות של MTV. המלט שלנו יודע לנגן על פסנתר (דווקא לאוטה הייתה אולי יותר מתאימה – אבל בעצם מי צריך המלט פסנתרן, אולי הקהל פשוט רוצה מן המלט מולטי-מדייה, רב-משימות וכישורים שכזה?). על כל פנים המוזיקה בהמלט של הקאמרי היא קיטשית, צפויה ולא מוסיפה כבוד לשחקן, לא לבמאי ולא להפקה כולה.

איתי טיראן כהמלט בתיאטרון הקאמרי – 2007

 

סך הכול היה לנו כאן ביצוע אולטרה-דרמטי, בעל נוכחות תזזיתית שעוברת מבימה לבימה ולא משאירה כמעט רגע של אי-פעילות תיאטראלית, עד שאין לצופה רגע אחד מקום וזמן לחשוב מה יש לנו כאן, וזה לא בטוח מה שיקרה בדרכם של הצופים חזרה אל ביתם; הרבה מחשבה והירהורים ההמלט החדש הזה ישאיר אצל צופיו.

המוזיקה גם היא לא היתה בטעם ולא הוסיפה לנו מטען תומך לטקסט הכל-כך אפקטיבי של המחזה הגדול, טקסט שהושם בתוך סד של שלד דרמטי בעל היגיון Highlights פופוליסטי. טקסט שהוציאו ממנו כל קסמו ואכויותיו המונומנטאליים, והטקסט הוא באמת גדול.
 

ראוי לסיים רשימה זו בטקסט הנפלא עצמו ומפיו של המלט שהוא עונה לידידיו (רוזנקרנץ וגילדנשטרן, שאגב יהפכו לגיבורי מחזה מצויין אחר של המחזאי טום סטופארד – רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים). 
 

 

המלט: "ובן האדם – איזה מעשה חושב! כה נשגב בתבונה! כה אדיר בכוחות הנפש! בתבניתו ובתנועתו – מה מותאם ומופלא! במעשהו – כמו מלאך מרום! בהשגתו – כמו אל עליון! תפארת היקום, נזר הברואים! אך בעיני – מהו היצור הזה אשר זוקק מן העפר?".

(המלט, מערכה שניה תמונה שניה; עברית: ט. כרמי) 

 

 

 

לסיכום, המלט של עומרי ניצן אולי כובש את קהלו, ועומד בקריטריונים של שלאגר שובר קופות ורייטינג מוכר כרטיסים – אבל בהחלט אינו בשורה גדולה, וגם לא פרשנות מעניינת למחזה בן על-מוות מונומנטאלי זה. זהו המלט פופולארי למדי ונעדר אכויות של מחזה גדול באמת – המלט להמונים.
 
חבל!