Deutsch-Israelisches Chorkonzert Deutsch-Israelisches Chorkonzert Chor: Sophienkirche Berlin

Deutsch-Israelisches Chorkonzert

Chor der Humboldt Universität: Leitung: Carsten Schultze

Eshkol-Chor: Leitung: David Morse

 Am Freitag, 29. April 2011 um 18 Uhr in der Sophienkirche Berlin-Mitte Große Hamburger Straße 29 Berlin

 

מודעה שחורה שנתלתה לפני כשבוע ימים ביציאה מכנסיית סופי (Sophienkirche Berlin-Mitte) הזמינה לקונצרט ווקאלי בכנסייה. את כנסיית סופי אני מכיר היטב. יום שישי 18:00 לפני כשעה וחצי התקיים בכנסייה המפגש השבועי הקבוע freitags um vier (ימי שישי ב-4) עם קנטור הכנסייה יונס זנדמאייר (Jonas Sandmeier). אלו מפגשים מלאי הומר ונגינה משובחת באווירה נעימה במיוחד, בהם מנגן הקנטור יונס זנדמאייר חצי שעת נגינת עוגב סביב נושא שמשמש לו מסגרת או נקודת התייחסות לתוכנית קצרה לקהל נאמן וקבוע ברובו המגיע די בקביעות לכנסייה הברוקית במרכז ברלין. רישמו: "יום שישי: שעה 16:00".

את כנסיית סופי ואת אורגן הברוק הנפלא שלה הכרתי בפעם הראשונה לפני כשנה וחצי משום שהכנסייה העתיקה ממוקמת ממש בגבול עם בית הספר התיכון היהודי בברלין בו עבדתי עד לפני זמן קצר. לאט יצא לי הכיר את הכנסייה יותר מקרוב, וכך גם זכיתי בזכות הגדולה לנגן על האורגן הנפלא באופן קבוע מספר פעמים בשבוע. את פועלה רב המעש של כנסיית סופי בעיקר בתחום המוזיקה והתרבות אני מכיר בקרוב, ללכן גם הפעם לא יכולתי שלסרב להזמנה לאירוע שמפגיש באופן כל כך חגיגי ישראלים וגרמנים לשר ביחד. אחרי המפגש של יונס נשארתי כמו ליום שישי ארוך לקבלת שבת אחרת בכנסייה הנוצרית שבברלין. קבלת שבת עם הרבה מוזיקה – מוזיקה של קודש וחול.

רק שבוע יום עבר מיום שישי הטוב. אז הכנסייה היתה בתפוסה כמעט מלאה. קהל רב משתתפים גדש את האולם הגדול שבא לחגוג את היום הקדוש (היום בו ישוע הועלה על הצלב) עם סיפור הפסיון מתוך הבשורה על פי יוהנס פסיון של באך עם קבוצת המוזיקאים נפלאה באמת: קונצ'רטו 14 +. את הפרוייקט שהוביל רפאל אלפרמן (Raphael Arpermann) ליוותי כשבוע ימים שלם ועל כך ראוי לכתוב ברשימה או שתיים נפרדות. "היהודים" ביוהנס פסיון הם הפרוטגוניסטים המובהקים ביותר לדמות ה"אנטיכריסט" שעברה מאז כמה גילגולים עבור יצירת ההנגדה הראויה בין הנוצרי הטוב לבין זה אשר לא מקבל את הבשורה של בן האלוהים (היהודים הוא הפרוטגורניסט המובהק לעמדה זו) שבא כדי לגאול את האנושות מסבלה ולכפר במותו הטרגי על חטאיהם של בני האדם שאר לא יכולים שלא לחטאות. על רקע זה קונצרט של יהודים ונוצרים – שבוע ימים בלבד אחרי אותו יום דמים נורא ואיום (בזמן זה של השנה בשנת 33 לספירת הנוצרים) אשר יעצב את עתיד יחסיהם של יהודים ונוצרים למשך מאות רבות של שנים – יש לו סימבוליקה חזקה במיוחד, וכמובן על רק "היחסים המיוחדים" של מדינת ישראל עם גרמניה פוסט מלחמת העולם השנייה.

האם המוזיקה היא העניין שמביא את קבוצת הישראלים הזו למפגש עם קבוצת הגרמנים? האם זו חדוות המוזיקה בצוותא? איך מוצאת את עצמה מקהלת סטודנטים מאוניברסיטת הומבולד שבברלין ביחסי אורחים ומארחים עם מקהלה של חובבי שירה מאזור מועצה מקומית אשכול שבדרום ישראל? ניתן לשער כי אם המקהלה הגרמנית היה מגיע לפסטיבל שירה בספרד או צילה לא היה עניין ליצור שיתוף פעולה ומחוייבות מסוג זה. האם גם מקהלה פלסטינית היתה זוכה ליחס ידידותי כל כך והיתה מוזמנת לגרמניה ולביקור גומלין בעזה? אפשר להניח שלא. שיתוף פעולה מוזיקלי פרקסלנס לא היה שם, פרט ליצירה אחת, Abendlied (שיר לילה) מאת יוסף גבריאל ריינברגר, בשלב החלפת המשמרות, כאשר המקהלה הישראלית החליפה את מקומה של המקהלה הגרמנית על במת הכנסייה. לסיפור המסגרת הזה אפשר היה לכתוב עוד כמה עמודים טובים של הגיגים. אבל אולי צריך גם לומר דבר מה על המוזיקה שנשמעה שם. הקונצרט התחיל עם יצירתו הנפלאה של Arvo Paert מגניפיקט. המקהלה הבלתי מקצועית הזו, הפיקה צליל נפלא, מהמוזיקה היפה של המלחין המודרני הזה. איזון נפלא, מצלולים מקסימים ומה לא, רק עבור היצירה הזו היה כדי להגיע לקונצרט המעורב הזה. המוטט של באך, נראה כיצירה שצריכה עוד עבודה והכנה והזמרים נראו צמודים לתווים פן יאבדו אותם. הקטעים של המקהלה הישראלית היו יותר שירים מאשר יצירות ווקאליות או ליטורגיות מוגמרות, וקשה להרחיב את הדיבור עלהם, קל וחומר על הביצוע שלהם. אולי ראוי לציין את השיר "ציפור שנייה" של מץ סגל למילים של נתן זך בעיבוד של המנצח דויד מורס. דויד מורס (David Morse) עשה לטעמי עבודה נאמנה ונדמה שאי פאשר לבוא בטענות המנצח שעשה דומני את המקסימום בנסיבות הקיימות. עיבודיו לשירי העם הישראלים מתאימים למקהלה. על הסולנים הישראלים מוטב שלא להרחיב את הדיבור – כנראה ש"כוכב נולד" חדש לא יוולד מהקונצרט הזה, ואולי גם לא איכויות ווקאליות ראויות לציין. זה היה זה קונצרט חביב, מנומס והיה בו אפילו רגע או שניים שיכולים היו לרגש מספר נשמות טובות שרואים בקונצרט היה סוג של כפרה ועשיית הטוב (Wiedergutmachung), כמו כאשר סיפור דוד מורס (המנצח הישראלי) על השיר ציפור שנייה אותו הוא רצה להקדיש לסבו (או לסב סבו, דומני שמו היה אוגו היימן) אשר חי בברלין לפני שנים רבות בשנים כאשר יהודים בנו ופעלו בעיר הגדולה הזו ותרמו לה ממייטב מרצם וכשרונם (היום הקהילה היהודית היא סיפור אחר לגמרי).

כאשר שאלתי כמה מהזמרים מן המקהלה הגרמנית עם ישנם יחסי קירבה בין החברים הישראלים לחברי המקהלה הגרמנית חשתי שלא היה להם הרבה מה להרחיב את הדיבור בעניין – מילים אחרות לומר: באו אורחים מישראל, שרנו יצירה אחת ביחד הופענו בשתי קונצרטים והיה נחמד. מקהלת אשכול הגיע מקיבוצים שקוראים להם ישובים עוטף עזה, עוד מושג נקי לתרבות ההפרדה, החומה והמצור. האם יהיה מישהו מישהו מן המקהלה הגרמנית שיעיז לצטט באוזני האורחים מישובי עוטף עזה את מילות ההללויה של סלומונה רוסי מתוך תהילים קמ"ו: "עושה משפט לעשוקים, נותן לחם לרעבים. יהוה, מתיר אסורים"? את המילים הללו הטעונות במסרים של גאולה ואמנציפציה אנושית, אולי צריך לשנן באוזני ישראלים החיים באזור עזה, ירושלים או המרכז ולקוות שלפני (או אחרי) שהולכים לעשות מוזיקה יפה (בבניין מועצה מקומית מהודר למשל) יחרצו משפט של חובת דין נוקבת על פועלה ומדיניותה האנטי אנושי של ממשלת ישראל כלפי מיליון בני אדם החיים באזור עזה בתנאי חיים עלובים ואנטי אנושיים (במתכוון), ואולי גם לעשות דין וחשבון עצמי לעצמנו, מה עשינו היום כדי לסיים את מצב הכיבוש הזה (מציאות אומללה המגדירה את מערכת היחסים שבין ישראלים לפלסטינים) שעה שהיחסים בין ישראלים לבין גרמנים פורחים ומייצרים מפגשי מקהלה, קונצרטים משותפים, ביקורים וכול מה שאנשים שרוצים פיוס של אמת, וגם חיים של כבוד זה עם זה יכולים לחלום עליהם – גם אם פעם השינאה והאיבה היו בנפשם על שני העמים בדם ובנפש.

Zeughauskino הוא לא עוד בית קולנוע הוא בית לסרטים נדירים ולחוויה תרבותית ואסתטית הולכת ונכחדת

לברלין אין סינמטק. די מפתיע. במיוחד כאשר יודעים את מקומו של הקולנוע בחיי התרבות של העיר. לא רק "הברלינאלה", פסטיבל הנושא את שם העיר עצמה, אלא כ-150 בתי קולנוע ובהערכה גסה ומבלי לספור אפשר להעריך כי בשבוע אחד מוצגים ברחבי העיר כ-500 סרטים שונים.
אני זוכר כי לפני הרבה שנים כאשר חיים בברלין היו עבורי בבחינת חלום עמום וחסר גוף, פנטסיה אסקפיסטית, אולי בבחינת מעוז של אוטופיה, הייתי פותח את עיתון ה-Zitty ונדהם שוב כל פעם מחדש, לגלות רשימה של מאות סרטים בסופו של הגילון מסודרים ABC, ולמלמל לעצמי: "ואוו! אפשר ליראות כאן הכול".
מאז, הספקתי לגלות כי בברלין ישנם גם דברים אחרים פחות מרנינים, בוודאי לא מעוז אוטופיה לכל אחד ואחת. צריך אולי להעביר חורף אחד לפחות בעיר הערפית הזו כדי לגלות גם את הצדדים הפחות מחמיאים של העיר הזו. לראות גם הכתמים האפורים של העיר הזו, והם לא רק ערפילים מכסי שמים אותם בעינים נוכחות ולא כמקום בו יש הכול. בכול האמור בקולנוע – המדיום המובהק ביותר של חרושת התרבות – נשארו מספר אתרים מעטים שמאפשרים חריגה אל מעבר להיגיון הכלכלי הצרוף של עשיית כסף וגריפת רווחים. וזה נמצא כבר במושג עצמו, "תעשיית הקולנוע", המושג הרווח יותר במדיומים התקשורתיים, שמוטב יותר לכנותו תעשיית התקשורת, הפורחת עם עוד ועוד ערוצי שידור רדיו וטלויזיה והרחבתו של העיתון הישן, לכדי אוסף מוספים ונוספים חדשות לבקרים.

גם אם נכניס את היצירה הקולנועית לקטגורית האמנות, אפשר לומר כי המדיום הקולנועי נולד על הטפר בין הפרדיגמה האמנותית לבין עשייה חרושתית כמובנה כיצירת תוצרי צריכה למכירה מקסימאלית – היינו ללא קרטריונים אמנותיים ו/או אימפוס אסתטי. ליצירה הקולנועית גם היסטוריה קצרה – קצת יותר מאשר מאה שנים: אמנות או אומנות צעירה עד מאוד.
גם ההיסטוריהשל ברלין היא היסטוריה קצרה למדי. ואולי מילה על זו. הפריצה הגדולה התרחשה במאה ה-18 ובעיקר המאה ה-19 ובעיקר המאה ה-20 היא הנסיקה של העיר למעמד של בכורה בספרה הגרמנית ומרכז הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של גרמניה אשר גם מתאחדת "בדם וברזל" על ידי איש פרוסיה חמור הסבר, אוטו פון ביסמרק, שהזניק את ברלין למעמדה כמטרופולין בכל מובן ששיכול להיות מיוחס לעיר גדולה, הוא גם הפכה מיני הווה, לבירתה של גרמניה המתעוררת רק ב-1870 אל השחר הלאומי שלה, זמן (יקר ומשמעותי) אחרי הלאומים אירופאים האחרים שיודעים ליצר את הנוסחה הלאומית לכול המאוחר מאז המהפכה הצרפתית הגדולה.

כל הסיפור הזה אינו בא כדי לספר את ההיסטוריה של גרמניה וגם לא לתאר תיאור היסטורי חטוף של ברלין, אלא כדי לספר דבר אחד או שניים על בית קולנוע מיוחד הממוקם במוזיאון להיסטוריה גרמנית (Deutsches Historisches Museum) השוכן בבניין מסיבי ורב ממדים באונטר דן לינדן (Unter den Linden) – "קולנוע מחסן הנשק" בשפת המקום Zeughauskino בשפה צה"לית היו כנראה קוראים לו "קולנוע הנשקייה", אבל כדי שנשקייה צה"לית תהפך לבית קולנוע צריך לקרות הרבה ונדמה לי שעבור המציאות המזרח תיכונית וישראל בפרט, עוד חזון למועד.
בית הקולנוע Zeughauskino שוכן באגף המזרחי של המוזיאון, הוא נולד מתוכו וממלא פונקציה חשובה בפעילותו של המוסד שמוסד מיסוד חדש אחרי איחוד ברלין (1990) ואחרי שיפוץ כללי אשר השבית את הבניין בין השנים 1995-1998 ושכוון כדי לחשוף את הבניה המקורית של המבנה הברוקי. את ההיסטוריה של הבניין הזה, שיסודותיו הוקמו ב-1706 ובנייתו הסתיימה בשנת 1730 בימי שלטונו של פרידריך השלישי ועבר מיד ליד של ארבע ארכיטקטים שונים.
מי היה חולם לתקוע בית קולנוע במרכז של המרכז של ברלין; על אונטר דר לינדן לצידי הדום שהיא הכנסיה הפרוטסטאנית הגדולה. על הדום היחס הוא מעורב. עדיין לא ברור עם אני אוהב את הבומבסטיות הפרוסית המעוגלת אך גם הזקורה כלפי מעלה שלו. קיום השייך למאה אחרת ולאמונות אחרות שהחזיקו את העיר הזו ביחד. במרחק מאה מטרים או יותר זקור מגדל הטלויזיה (Fernsehenturm) האומר זרות מסוג אחר. אך כנראה שלא מתכוון להסתלק מן המקום הזמן הקרוב. העדות הצעקנית ביותר של ברלין המזרח גרמנית שרירה וקיימת והקיום לשעבר של DDR מסרב להימחק מפני השטח של העיר שקיומה המתחדש מסתיר את הרבדים רבדים עליה היא בנויה. במרחק 200 מטר דרומית מן המוזיאון להיסטוריה גרמנית מגלות חפירות ארכיאולוגיות את ראשיתה של העיר כנראה ברחוב (scharren str.) וסביב השנה 1237. במושגים אירופאים שלא להזכיר מושגי זמן מזרח תיכוניים, ברלין היא עיר צעירה למדי אבל עם היסטוריה עשירה, מרתקת ומלאת תפניות ושינויים חריפים.
ולמעוניינים לראות במה הדברים אמורים, וגם לראות את ברלין במצלמת וידאו מגג המוזיאון בזמן אמת – לכוון שער ברנדנבורג ולכוון מגדל הטלוויזיה DHM Video Webcams
ואולי זוהי הסיבה הטובה ביותר שברלין בנתה לעצמה מוזיאון גדול ומפואר לספר את סיפורה של היסטוריה גרמנית. "דע את עצמך" כתוב בשעריה של העיר דלפי ביוון העתיקה ערש הציביליזציה המערבית, צו שלא מפסיק להדהד בנימי נפשו של כל אורגניזם, יחיד או ציבורי. זוהי לא רק חוויה נרקסיסטית לשים מול עצמך מראה גדולה מן העינים ולהסתכל על בבועתך שלך, זוהי גם חוויה רפלקטיבית, מנאירה ופוקחת עינים להתבונן בהשתקפותך שלך ו"לדעת את עצמיך" יותר ויותר (ואולי אין כל כך סתירה בין החוויה הנרקסיסטית לבין החוויה הרפלקטיבית – משמע, אתה אוהב את עצמך דרך ההבנה (הידיעה) ואתה מבין את עצמך דרך האהבה).
אני זוכר לפני הרבה שנים, כאשר אחד המרצים בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה בה למדתי הכניס לקוריקולום של החוג את הקולנוע כמדיום דרכו לומדים היסטוריה, חשבתי לעצמי כי המרצה הפופולארי ההוא אולי קונה בזול את אהבת תלמידיו – כי אחרי כול מה יותר כייפי כסטודנט של היסטוריה כללית מאשר לראות סרט קולנוע ולדבר מעט על היסטוריה. היום אני חושב שאפשר ללמוד הרבה מאוד מסרטים גם אם געתי על אותו מרצה לא השתנתה ביסודה.
בוודאי יש בכוחו של הקולנוע כדי לקרב את הבריות לאהבת הידיעה ההיסטורית וכדי לעורר את סקרנותם של אנשים צעירים שההיסטוריה היא לא תמיד בראש מעייניהם ("בראש שלכם").
וכל זה נכתב כדי לפרגן בדין ובצדק לבית תרבות מוזאלי זה אשר מקרין בקביעות וכל יום מחדש סרט או שניים שונים וגם מצליח ליצור מתוך עצמו תוכניות מרתקות חודש אחרי חודש על קולנוע ועל מה שמסביב לו. הביטוי "מה שמסביב לו" נראה הולם את העניין כאשר מדובר בקולנוע הנשען על תוכנית מרובעת או גם מחומשת נושאים. הסרטים ב- Zeughauskino כביכול הוא אינסטרומנטאלי ולעיתים משמש לעיבוי נושא שהוא באופן מובהק בלתי פילמגרפי והקולנוע משמש כמדיום נוסף בתוך המארג המוזיאלי ופעילות המוזיאון.
דבר נוסף הקיים ב- Zeughauskinoהיא ההרצאה המקדימה ולפעמים גם השיחה המסכמת אשר שני הדברים הופכים בבית הקולנוע הזה לחלק אינטגרלי מהקרנת סרטים. אפשר לראות את זה כחלק מתרבות השיחה והוורבאריות המפותחת ככול שאני עוסקים באמנות ותרבות. בתערוכות, בהצגות, קונצרטים, נדרשת המילה המדוברת כדי לגשר על הפער שנימצא תמיד בתווך בין חווית הרצפטורים לבית יצירת האמנות עצמה. בקולנוע הזה השיחה המקדימה היא חלק מאוד מרכזי מתוכנית בית הקולנוע. החוויה האסתטית לא נשארת ללא מילים וגם לא נמצאת באופן פרטי אצל כל צופה וצופה אלא מתווכת ומתחלקת בין הצופים לבין עצמם או בינם לבין מרצה הנמצא מתאים כדי לומר דברים בהקשרו של סרט זה או אחר.
החודש הזה למשל התוכנית מוקדשת להיסטוריה של הקולנוע המדע בדיוני, לקולנוע הפולני דרך סדרת המופת של קשישטוף קישלובסקי "הדקלוג" ("עשרת הדיברות" הוסיפו בישראל לכותר), סדר והשמדה (Ordnung und Vernichtung) שהוא גם הנושא של תערוכה שמוצגת בימים אלה במוזיאון עצמו על פושעי המלחמה הנאציים שפשעו נגד האנושות בתקופת הרייך השלישי, נושא נוסף הוא "דקומנטריזציה של האמנות – טיבט". ונושא נוסף הוא קיבוץ הסרטים של Wolfgang Kieling בחיר שחקניה של גרמניה המזרחית ואופני הקולנוע שלה DEFA.
באמצע חודש זה מתחילים כאן להקרין את עשרת הסרטים הנפלאים של קשישטוף קישלובסקי, אחד מבחירי הקולנועים של פולין של שלהי העידן הטוטאליטארי, לפני שעבר לצרפת ואיבד את האימפוס שדחף אותו לומר את דברו וליצור סרטים נפלאים בפולין הטוטאליטארית. את הדקלוג ראיתי בפעם הראשונה בישראל בפסטיבל ירושלים, ואחר כך בסינמטק התל אביבי. כנראה שזוהי המתכונת שאוהבי תרבות ויצירה קולנועית יכולים לצפות לצפות בסרטים נפלאים אלו . סרטים שרוצים לעשות היסטוריה או סרטים שמאתגרים את המושג המובהק ביותר של תרבות קלאסית: "העמידות בזמן".
העיקרון שעומד בבסיס המוסד המוזיאוני הוא כי לא כל החדש הוא ראוי לצריכה. טוב שישנם עוד בית קולנוע שלא זורקים את העבר לפח האשפה של ההיסטוריה כסחורה שפג תוקפה, אלא משמרים אותו לא רק כדוקומנט היסטורי אלא כיצירת אמנותית ראויה לא רק לשימור אלא גם לגרום הנאה תרבותית, אסתטית, איטלקטואלית, כל מה שקולנוע טוב יכול לתת לנו – ובית קולנוע טוב להעשיר את עולמנו בעוד תרבות, עוד אמנות, ועוד יצירה ומחשבה אנושית גבוהה.

יוצרי הצליל והרעש מיפן – מיפוי קצר יריעה של המוזיקה האבנגרדית ביפן בסרטם של Dupire ו- Kuentz במסגרת MaerzMusik

פרלוד כללי
העתיד שייך לעם הסיני – אומרים לנו.
בנתיים עד אשר מיליוני הסינים (על אפם וחמתם של טהרני הלאום והגזע) יציפו את העולם כולו ואת אירופה בפרט, אפשר לראות בכול פינה בברלין יפנים; קבוצת תיירים מיפן, עם מצלמה ביד ומבט מלא תימהון מול תמונות ציור ומוצגי מוזיאונים, שם אפשר לגלות את כוחו של הייאן היפני ואת יצר הסקרנות (והתיעוד יש להוסיף) של בני האי האסייתי ההוא המגיעים בהמוניהם לגרמניה ולמעשה לכול אירופה כולה – אבל כנראה שאין זה סוף הסיפור.

מה אנחנו יודעים על היפנים?
לא הרבה!
מעט כאשר ניחת על הארץ הזו אסון טבע, כמו זה לאחרונה – שהחדשות מודיעות היום כי גרולם של כ-10 אלפים יפנים עדיין אינו ידוע.
יותר מאשר אנחנו יודעים על היפנים, דומה כי היפנים יודעים עלינו!
וגם ה"עלינו" הזה עוד טעון בירור – על ישראל מעטים יודעים, אמריקה ואירופה, הם הסיפור האימיתי עבור יפנים, אשר מגיעים לברלין בהמוניהם עם מצלמותיהם המשוכללות (made in Japan) וכמעט תמיד בחבורות של אנשים קטני קומה בד"כ וגם מרכיבי משקפיים – ופה כבר נכנסתי לספרת הסטריוטיפים, אשר במידה זו או אחרת אין מהם מנוס, ועם זאת הם גם הסכנה הגדולה להתיחסות בלתי אנושית ומכלילה.
לפעמים גם אנו מוכנים להטות אוזן כדי להכיר את ה"אחר" הרחוק הזה ששוכן לו בצד השני של כדור הארץ. בדרשת יום ראשון במשודרת ברדיו הברלינאי, מקדישה הדרשנית מקום לדאגה על אותצם קורבנות אסון הצונאמי הנורא.
צונאמי, עוד מילה שנכנסה ללקסיקון המילים החדש שלנו. מי שמע על המילה הזו לפני 10 שנים?

פרלוד אישי
"ההכרות" הפרטית שלי עם יפן היה דרך הפרודוקטים שיוצרו באי המפותח טכנולוגית שהביא לנו את סוני, אייוה, וימאהה.
זה היה היפני שלי. אורגן יפני בעל שתי קומות, עם מקצבי תופים, רגיסטרים לבנים, אדומים וצהובים וגם מערכת פדאלים בתחתיתו.
זה היה האורגן הראשון שקיבלתי במתנה היה אחרי הסרוב העיקש שפיתחתי ללימודי פסנתר. פסנתר היה נראה לי מחוייבות גדולה מדי. בנימוס של ילד הרוצה עוד להישאר בעולם הקטנים וותרתי על פסנתר כבד ויקר וקיבלתי אורגן איטלקי משומש בעל קומה אחת בשם פרפיסה. אחרי כשנה אחרי שהוכחתי מספיק רצינות (להורי ולאחותי שהיתה מורתי הראשונה למוזיקה), רכשו לי על פי המלצה של יודע דבר, אורגן ימאהה – מלך האורגנים ללא עוררין.
הימים הם ימים של תחילתו של השוק האורגנים והמקלדות, משם הקונצרן הענק הזה, יתחיל ליצר פסנתרים, כינורות, מערכות סטריאו ורמקולים איכותיים, ואחר כך גם אופנועים, ומגרסות דשא ובעצם מה לא.
מעטים היום יודעים את הכסף הראשוני עשתה החברה המצליחה הזו ממוזיקה, ומאז חרושת התרבות פורחת, בתי ספר הנושאים את שם החברה ואת המתודה הפדגוגית המכוונת לרכישת כלי נגינה חדש, ואחריו כלי נגינה נוסף וכך הלאה והלאה והלאה.
ניגנתי על כלי הנגינה הללו ולא ידעתי דבר מאיפה הגיעו ומהיכן נולדו כלי הנגינה הללו. ידעתי כי יש לי כלי נגינה יפני, והאנשים הקטנים והמתוכחמים הללו החיים בצד השני של כדור הארץ מיצריים הכלי נגינה מצויינים. מעבר לכך מה האדם הממוצע בישראל ובאירופה יודע על יפן?

We Don’t Care About Music Anyway …
כל הפתיחה הלא שייכת למוזיקה פרסה, לא לסרט על המוזיקה, ולא ממש לתחום המוזיקה המודרנית ביפן היא פלטפורמה אישית כדי לנסות ולקפוץ לארץ כל כך רחוקה וגם כדי לומר משהו על סרט דקומנטארי על מצב הדברים של המוזיקה האבנגרדית ביפן בנקודת זמן זו. על רקע הידע המאוד מוגבל שלי בתרבות היפנית, וב"מוזיקה יפנית" בפרט, נכנסתי בשעת חצות מאוחרת לקולנוע באבלון (Babylon) לראות ובעיקר להאזין וגם ללמוד דבר או שניים על מוזיקה אבנגרדית היום ביפן.
סרטם של Cédric Dupire / Gaspard Kuentz "We Don’t Care About Music Anyway … " משנת 2009 הוא סרט צנוע מידות ובלתי יומרני, בדיוק כפי שהתוכניה הבטיחה לי ולעוד 25 צופים שישבו שותקים ומרוכזים מול הצלילים החדשים הללו והיוצרים הללו שמחפשים באופן נואש למדי ביטויי צליל חדשים, רעשים שיהיו בעיניהם יפים או מקוריים.
זוג הבמאים אספו כ-8 מוזיקאלים ויוצרי צליל מטוקיו ודרכם ניסו למפות את מצב הדברים בשטח המוזיקה המודרנית המאוד אבנגרדית בעיר הגדולה והמדרנית ההיא, אשר לפתע נראת כל כך רחוקה. בעזרת Otomo Yoshihide, Numb & Saidram ,Yamakawa Fuyuki / Kirihito / / Sakamoto Hiromichi / Umi no Yeah/ Goth-Trad / Hiko ואחד שקורא לעצמו L?K?O (?!) למדתי שגם יפן מצמיחה לעצמה את הביקורת על המינסטרים על חרושת התרבות ועל תרבות המוצרים המשוכפלים. גם ביפן מחפשים את הבריחה לביטויים אמנותיים אותנטיים ובאופן מובהק ומוקפד יותר: "אישיים". החיפוש אחר צליל חדש, רעש מקורי, היא תופעה הקיימת בכול העולם המתועש, והוא יכול להיחשב כביקורת על המודרנה אפשר עדיין נימצאת בתחום הפרדיגמה המודרניסטית. מותר להניח, כי רק בעולם שבעה, מתועש, אשר מייצר ללא גבול ומידה את השפע שיחוץ כדי קיים בסיסי (היינו, עולם שפתר זה מכבר את "המחסור הפודומנטאלי") של הדומה והמשוכפל, "יוולדו" אלו אשר ינסו לאתגר את עולם היצירה ולחפש בצורה קדחתנית למדי ביטוי אמנותי אותנטי, אישי, אמיתי, בעל ערך, חדש על באמת – ועל כך מגיע לאותם יפנים, וגם למי שניסו לתעד יוצרים יחודיים אלו – "שאפו" ובשפה שמית רווחת: "מאברוק".
מה צריך לעשות מבקר תרבות מול סרט בעל התכוונות דקומנטאריזציה-אבנגרדית על עולם של אלו ההולכים בראש המחנה ("אבנגרד") שכזה?
האם להתייחס לסרט עצמו? או שמה למושא הסרט עצמו?
ואולי לשני הדברים גם יחד – לסרט ולגיבוריו. דומני כי על סצנת המוזיקה המודרנית ביפן למדתי מן הסרט אך מעט – הסרט הוא קליל, וקצר למדי על מנת להכיל ביטוי מאמן של התופעה. אם זאת, למדתי כי תרבות האבנגרד האירופית שהתגלגה ברבות מן הימים לארה"ב' נשענה על מסורת המוזיקה הקלאסית – אולי פרט לפאזה שהתחוללה באמריקה עם השפעתו מרחיקת הלכת של ג'ון קייג (John Cage) שחיפש את הצליל הטהור, את השאלות העקרונית של רעש, צליל, תוך ניתוק מודע ובלתי מתפשר ממסורות מוזיקה קודמות, במובן של יחס משוחרר אל המוזיקה – טבולארסה צליל/רעש/מוזיקה.
נדמה לי שאת קררקעת הגידול של היפן אפשר להשוות במובנים רבים לקרקע הגידול של המוזיקה האבנגרדית באמריקה.
הסרט מציג את עולמו המבודד וחיפושיו של נגן הצלו Sakamoto Hiromichi לצליל חדש שהוא יכול לייצר מן הצלו שלו על רקע בית המלאכה שלו שאינו נראה כמו חדר מוזיקה טיפוסי וגם לא חדר עבודה או סלון בבית מן היישוב. פרט אליו מציג הסרט טיפוסים שונים של מוזיקאיים ואולי מוטב, יוצרי צליל ורעש שמגיעים מתרבות המועדונים של יפן, מסצנת האמנות של המולטימדייה והמייצגים שביפן. אחד מכניס לתוך גופו מקרופונים ומקיש על גופו באופנים שונים על מנת ליצר צליל חדש ומעניין. אחר מקיש על אביזרים שונים ובאופן נימרץ במיוחד על פטיפון הדי-ג'י שלו. ופרפומנטית, יפת גוף ולבוש סטרפטיזי שרה ורוקדת, ועושה כדי לבטא את עצמה דרך קול ותנועה.
ואולי "קול ותנועה" זהו בדיוק החיבור הישיר לפסטיבל מרצמוזיק (MaerzMusik) אשר השנה מוקדש ליחס של מוזיקה ודימוי בתנועה, ומכין לקהל האירוע הגדול הזה הרבה מאוד סרטים, קונצרטים, על הגבול שבין מוזיקה, צליל ורעש ועל הגבול עם מבעיי אמנות ממדיומים אחרים ושונים.

זהו סרט אשר ערוך מצויין, המכיל סטים נפלאים של טבע ובתי מלאכה. הצילומים ואיכות הצליל מוקפדים ואין בו רגעים של שעמום – רק חשק להיות שם בעולם האחר ההוא עם היוצרים המיוחדים הללו המחפשים באופן קדחתני למדי רעשים וצליל של עולמות אחרים – גם אם "לא מעניינת אותם בכלל המוזיקה" כותר הסרט עצמו, שהוא לא של ה"מוזיקאיים" עצמם! אלא של יוצרי הסרט אשר לקחו את המוזיקה כמדיום אשר חושף עולם אחר, בתוך יצירה אחרת, בתוך מחשבה אחרת על העולם ועל החיים בו בארץ מודרנית, מתועשת אשר חרושת התרבות מציפה אותה במוצרים אינסופיים שאינם מתאימים לצרכים האנושיים ממש של בני אנוש, גם ביפן השונה והרחוקה.

ואם פרנסי MaerzMusik ירצו בייקרי וגם ירצו בעוד פדבקים בעברית Willkommen!, גם אם הקהל שעשוי לקרוא רשימות אלו אינו מגיע לפסטיבל הזה כל שנה ולא בהמוניו – אם להגיד את זה לשון סגי נהור, אדווח לעצמי ולבלוג זה ואולי ליותר מזה – בנתיים נשאר לקנות כרטיס טיסה להיידה:
"ברלינה!".

יומן ברלין: ישראלי בברלין: סדרת רשימות על ברלין – רשימה מס. Ein Berlinisches Tagebuch: Nr. 1

לא תייר ולא למהגר – ישראלי שחי בברלין

ברלין? כן, ברלין!  

google.com/maps
ברלין.
קרויצברג.
גרפשטרסה  קומה שנייה.
בניין ברלינאי ישן בעל 5 קומות.
בניין אלבאו (Artbau) משופץ
מעלית חדשה.
דירה מרווחת.
קירות גבוהים.
דירה מסוידת בשפריץ המסתיר משהו אך חושף את שנותיו האמיתיות של הסיוד ואולי אפילו של השפריץ שעשו פה לפני אי-אלו שנים טובות.
דלת כניסה ענקית וכבדה.
בדומה לה, דלתות לבנות משוחות צבע שמן לבן פנינה נקי ובוהק, עליהן ידיות דלת מוזהבות הדורשות לחיצה כבדה כדי לפותחן.
חלונות כפולים וגבוהים במיוחד.
תקרות גבוהות ורצפה מעץ.
חצר האחורית (הינטרהוף) מלאה באופניים.
כיוונן שני פונה לחזית, לרחוב גרפהשטרשה.
גרפהשטרשה בחלקו זה הוא מישמש (סלנג גרמני פעיל) של זהויות ותרבויות: "תורכים", "ערבים", "גרמנים" (מעט ברלינאים) והרבה זרים חדשים (כמוני וכמו השכנה שמעלי).
 
ממול לגרפהשטרסה 36 ממוקם ה"גטו" המושבה (Werner-Düttmann-Siedlung) שתכנן ורנר דוטמן וקרויה על שמו + כיכר קטנה בתוכה על שמו של איש הסנאט לשעבר (לא משהו שיש להתגאות  בו כלל ועיקר).
 
למושבה הזו קרואים "הבלוק", "הכלוב" (Käfig) אבל תושביו נוהגים לקרוא לו "הגטו".
"גטו"? בתחילת המאה ה-21 ועוד בגרמניה?
[שווה בירור לרשימה נפרדת!]
 
שוב. קרויצברג. מול "הגטו" התורכי-ערבי בצומת הרחובות גרפהשטסה ואורבנשטרסה
אני יושב במרפסת הקטנה של דירתי.
המרפסת פונה אל החזית של אחד מן בבנייני ה"גטו".
מסקרן אותי מה קורה בתוככי ה"גטו", עברתי בו לפני מספר ימים, והרגשתי מוזר.
מסתכלים אלי. בוחנים, מי אני?
לקחתי תמונות בחשש שמה חדרתי לטריטוריה לא שלי.
עם הזמן אולי ארגיש יותר בנוח במקום הזר /שונה / מסוגר זה.
הבטחתי לעצמי להקדיש רשימה שלמה עם תמונות ואולי מספר ראיונות עם דיירי המתחם – ימים יגידו.
 

כל בוקר, מעט אחרי השעה 9:00 אני צופה לי בהנאה בפעילות הקדחתנית של המשפחה התורכית שמפעילה את חנות היד שנייה ואת חברת חיסולי הדירות (Wohnungaufloesung) שמתפקדת גם כמשרד, כחנות יד שנייה וכמתחם חנייה למשאיות של החברה.  ומגלה מחדש את בעלי החנות בקומת הקרקע פורקים משאית מלאה ב"יד שנייה" (Second Hand), תחום משגשג ותמיד מעורר עניין, משווקים הפשפשים הנפלאים של העיר הזו ועד חנות היד השנייה מן הפשוטות ועד המיוחדות-סטייליסטיות, בהם אפשר לבזבז עוד ועוד כסף מבלי להרגיש (דווקא בזכות המשומשות של המציאות של שנות ה-60 או ה-70 מלאות הנוסטלגיה וקסם העבר.
 
לספר את הסיפור של ברלין. מוטב את הסיפורים של העיר הגדולה הזו; מתריסר נקודות מבט, אשכול של צבעים וזהויות דרך הפריזמה שלי – הצבע והזהות הפרטית של אדם אחד שאוהב לחיים בברלין. אדם שרוצה להרגיש את הדופק של ברלין, לשים את היד שלי על פולסים הפועמים בחוזקה בעורקי העיר העשירה בכול טוב חומרי ורוחני. תוססת ומלאת חיים.
כתושב חדש בברלין, התחושה היא מעורבת של שייך, איך באותו הזמן גם לא שייך – אולי משהו מהתחושה הכללית שחשים אותו יהודים בברלין השומרים על תרבותם וזהותם הפרטיקולארית לפעמים בקנאות מופלגת.
ועדיין כמו כתב זר, או מהגר חדש העומד נפעם מול העיר הגדול ומלאת האפשריות. מהגר או עיתונאי סקרן שרוצה להרגיש קרוב את הוות החיים של עיר גדולה, המחפש את ההתרגשות אל מות הפעילות החיונית של אחת הערים הפעילות ביותר (במובנים רבים הפעילה והתוססת ביותר) מבחינה תרבותית וכלכלית היום באירופה. ומול התסיסה הקדחתנית הזו, מרגש אותי להרגיש את הזרם שעובר בעיר הזו, ולדעת שוב ושוב כי זה נמצא בברלין; זה מעורר וזה מסקרן וזה מה שאני מחפש בעיר הזו.
 
הייתי יכול להתחיל את הרשימה הראשונה שלי מברלין ועל ברלין עם google.com/maps ותמונות מאוד מצודדות וברלין היא עיר מאוד פוטוגנית – יש להודות. משהו המזכיר מגזין או צבעוני אשר פעם הייתי אפילו עורכו של אחד כזה. מן רשימה קצרה שהיתה מזכירה, לפחות בעין בלתי מזוינת, מאמר בג'ורנאל כמו נאשיונאל גאוגרפיק או GEO אחיו הגרמני.
 
חשבתי להתחיל את הרשימה הראשונה שלי מהיומן ב
רלין שלי באופן המזכיר משהו מתסריט לסרט. דימויי קולנוע מוכרים.
תמונה פרוזאית: רחוב אפור, דלת כבדה, חלונות גבוהים. ממש פרוזאיות יומיומית של עיר אפורה בעלת מזג אויר אנושי ואקולוגי משתנה. אולי יותר כמו כתבה (רפרוטזה) טלוויזיונית מעט פולשנית שלוכדת מציאות שבין הפוליטי לאישי. תנועת מצלמה ועריכת מחשב מדויקת: רקיע שמים ברלינאי כחול נקי ((Zoom in – ברלין.
שכונת קרויצברג (רחוב) גרפה שטרשה, דלת כניסה, חלונות כפולים.
ומכאן (ב-Zoom out ארוך) אל האישי והפרטי אל הציבורי, תרבותי ופוליטי – שלי, שלה, שלהם.

אז התחלתי לכתוב!!!
 
 

רשימה ראשונה – סוג של הגדרת הפורמט והפלטפורמה של סדרת הרשימות על ברלין (על מה, ולמה?)

"האישי הוא הפוליטי", לימדו אותי פעם בחוג למרקסיזם ו"יש להפוך את האישי לפוליטי ואת הפוליטי לאישי", טענו מורדי שנות ה-60 בברלין ובפריז. זה יוכל להיות המוטו של הרשימות שלי על ברלין וכנראה שאחזור לסוגיה זו בהמשך כי הרשימות שלי על ברלין יהיו גישור בין האישי לפוליטי; בין הציבורי לאישי לפוליטי של חיי בברלין.  
 
רשימות הנמצאות בטווח שבין האישי לפוליטי.
רשימות שמכילות חומרים של יומן אישי וחומרים של יומן אינטלקטואלי-פוליטי. זהו אינו יומן אינטלקטואלי מובהק, וגם לא יומן פרטי. אולי משהו שביניהם, על פי מה שמעניין אותי ונובע מתוך הצרכים של עצמי לכתוב, לספר, לתעד להביא מציאות פרטית ופוליטית לתוך מילים, מושגים, רעיונות, דעות, שאולי יהיו בהן מבט, השקפה, דעה שונה על ברלין, על גרמניה על החיים בה, על התרבות והפוליטיקה במקום מלא מטענים ומשמעויות בו בחרתי לחיות לתקופה בלתי מוגבלת, ולעתיד פתוח.
 
רשימות שידלגו בין מחשבות אישיות ומחשבות סובייקטיביות על "החיים" נטו ומשמעותם, על חיים בברלין בפרט שהם באיזה שהו מקום סוג מסוים של תוצר לוואי של בחירה בחיים שלא בישראל, וזה תהיה גם דרך לעיסוק בכתיבה ביקורתית על תרבות ופוליטיקה, אמנות וחיים כפי שאני עד להם בברלין.
אני כבר יושב בברלין כמעט חודש וחושב על כתיבה על ברלין.
חשבתי הרבה על הרשימה הזו אשר תציג את הפורמט הכללי של הסדרה ברלינאית שלי. רשימה שתפתח עבורי נכון ומדויק את הכתיבה שלי על ברלין ומה שקורה בה.
לא כתבתי מזמן לבלוג שלי הרבה זמן, וההרגשה כעת שזה הזמן המתאים להתחיל ולכתוב על עולם אחר, על חיים אחרים, על עולם שלא מוכר די צורכו לי עצמי, וכנראה גם שלא לקרואי בלוג זה. ואם הצלחתי לומר משהו מקורי או משהו חדש אבוא על שכרי. אני כותב בסגנון ז'ורנליסטי, פובליציסטי (Feuilleton), מיושן משהו, ועם זאת אני כותב בעיקר לעצמי ובשבילי: להכיר – ללמוד – לשאול – להבין – לחקור – להסתקרן עוד ועוד.
 
כתיבה יומיומית הופכת להיות כתיבה שהיא גם צורך קיומי. סוג של דין וחשבון על מאורעות היום. אני אוהב לדמות את זה לניהול של פרוטוקול בסיומה של ישיבה או במהלכה.
פרוטוקול על חיים ואולי סוג של דין וחשבון על היום שעבר – לא יותר. לשטוח את חוויות החיים עם מילים ואולי לתת לזה ציבוריות. זה בעצם מה שקרוי קורא יומן אישי. יש בזה גם משהו מהסוג של הז'אנר של היומן אינטלקטואלי, המספר את הסיפור הציבורי, העקרוני, הפילוסופי-תרבותי-פוליטי, שהוא יותר מאשר הסיפור המאוד אישי שלי.
וראוי גם לומר את האמת (כאילו שיש בזה איזשהו וידוי או חשיפה גדולה), נעים לנו לחשוב ולדעת שמה שאנו כותבים מעניין עוד קורא אחד או שניים: העונג שבחשיפה. וגם נעים לי לחיות בברלין עם חברים שאני אוהב ועולם גדול לגלות.
 
בשלב זה של כתיבה, אין לי שום עניין לתחום כעת את תחומי הכתיבה שלי על ברלין. אם לומר את זה קצר כמו שאוהב לעשות את זה ברחוב הברלינאי – אני כותב על מה שמעניין אותי!
 
 
על היומיומי ועל הנשגב, על הגבוהה והנמוך – כל נושא ראוי לכתיבה ביקורתית: מהטאסה בביתי ועד אנגלה מרקל (רק שלא תבוא לביקור).
 
מה שמרגש אותי ומה שמעניין אותי ראוי לכתוב עליו, יצירתי מאוד או מקורי פחות.
אני כותב על כל מה שמעניין אותי: מהטעם ׁ("הטעים") הפשוט לכאורה, אינני כפוף לתכתיבים ולא לעורך תכנים. אין עלישיקולי מוסד זה או אחר, אין עלי היגיון של הגדלת רווחים או יצירת תדמית זו או אחרת (שם כבר הייתי: "אופרה"), בקיצור, אין מצנזרים את כתיבתי (די לי בצנזורה האישית שאני מפעיל על עצמי!).
לדידי כתיבה אוטונומית (ופה ישנה הערכה גדולה למושג זה) היא הכרחית לחוויה של כתיבה אותנטית הנובעת מעצם העיסוק האינטלקטואלי הראויים לביטויים אלו (כתבתי על כך כבר בהזדמנויות אחרות בבלוג).
לתחום את הנושאים שרשימותיי על ברלין יקיפו יהיה לתחום את גבולות הדיון של הבלוג ואת פרויקט הכתיבה הזה כולו – ובזה אין לי עניין. בשלב זה של כתיבה ראשונית על ברלין יהיה לטעמי מצנזר, מגביל וקוטע מחשבה חופשית. גבולות היצירה והמחשבה מתעדכנים ונפרצים בהתאם לצרכי החיים הרוחניים ולדינמיקת החיים הספונטאניים-אותנטיים (ואין שום בעיה מלהשתמש במושגים כבדי משקל אלו). 
 

גופי במערב וליבי בסוף מזרח: קוראים לזה "רלוקישן" (נדמה לי)

ככול שחיי בברלין יאפשרו לי אני מתכוון לכתוב מברלין ובעיקר על ברלין. ימים ורשימות יספרו את הסיפור.

בעולם שוק העבודה מכנים מהלך זה: "רלוקישן. מן שפה פוסט מודרנית / פוסט קפיטאליסטית שכזו.
בשפה פחות מיובאת ומנוכרת, אפשר לומר הבלוג שלי עובר הסבה גיאוגרפית לברלין.
 
רשימותיי הקרובות יכתבו מברלין ועליה ועל המפגש שלי עם ברלין (החיים שלי, החיים של אחרים ומה שמסביב להם – כאן, בברלין).
אומנם הסבה גיאוגרפית למרכזה של אירופה, אך עם עין לציון צופיה, לא בערגה רומנטית מאוסה, אלא בעין ביקורתית ללא מורא כמו שניסיתי לעשות עד עכשיו הן בבלוג זה והן בחיי הפוליטיים בישראל (שדעכו ביחד עם היעלמותה של תנועות השלום בישראל, במידה שהיתה כזו).
במילים אחרות, אני רוצה להמשיך לפרסם רשימות העוסקות רק בישראל. ישראל מעניינת אותי וגם חשובה לי, דווקא כי אני לא צופה עתיד ורוד לאזור הזה בעתיד הקרוב (עד כמה שאני יכול לצפות רחוק בזמן) וזה עשה אותי, ועושה אותי, עצוב מאוד.
אומר באופן הכי מקוצר: לבחירה שלי בחיים בברלין יש רלבנטיות למה שקורה היום בישראל (אתמול ומחר), וכמובן היא מאוד רלבנטית לחיים הפרטיים שלי עצמם ועל זה אין לי עניין לכתוב כאן כרגע.
יתכן שמבט מרוחק על ישראל ממרכזה של אירופה, מאותה עיר גדולה מערבית-מזרחית אשר הופכת להיות המרכז הפוליטי, התרבותי והכלכלי של היבשת האירופית (כאן אוהבים לומר "בירת אירופה החדשה" [אמירה יומרנית משהו המחייבת לכול הדעות הוכחות משכנעות למדי]) יאפשר לי מבט מחודש ומרענן על ישראל, ואולי אפילו ינבטו להן תובנה אחת או מבט חדש על המקום עליו כבר כתבתי אי אילו רשימות ואותו בחרתי לעזוב – גם אם הוא עדיין לא עזב אותי. 
 
 

אתמול: נמל התעופה טמפלהוף ותנועת המחאה נגד סגירתו

דוגמא אקראית. אתמול 28.07.09, שעה 20:30, ליד הכניסה לנמל התעופה הסגור טמפלהוף (Tempelhof). עברתי לתומי לגמרי במקרה ופגשתי בהפגנה של כ-100 ברלינאים זועמים ומרוגשים מרימים שלטים ומחלקים כרוזים קטנים לעוברים והשבים, ולנהגי המכוניות נגד סגירתו והריסתו הצפויה של נמל התעופה ההיסטורי טמפלהוף, שהוא, ראוי לציין על רקע המאבק הצודק, נמל התעופה הראשון בעולם (1923) עוד לפני המשטר ההיטלראי והריסתו תיצור בעיות אינספור שאין זה המקום מלפרטן.
 
על רקע דוגמא מקרית זו, ההבדל הראשון שראוי לעמוד עליו פעם ביתר פירוט בין ישראל לברלין, הוא שברלינאים (גרמנים ואירופאים בכלל) מוטרדים ומתארגנים להגן על זכויותיהם גם ברמת השכונה או הרובע. בעיות שהם אולי בשביל ישראלים לוקסוס אחד גדול פה מצליחים להוציא ציבור שלם מן הבית, כאשר שתי מלחמות מיותרות, הרוגים ופצועים ישראלים, פלסטיניאים ולבנונים לא הצליחו להוריד ממשלה כושלת מן השלטון רק העלו את אשף הרטוריקה והכזב הימיני פופוליסטי (ב. נתניהו) ועוזרו הפרוטו-פשיסטי ולאומני (אט. ליברמן). מול העולם הראשון ואירופה בפרט, דומה כי ישראלים (כפריפריה של העולם הראשון) ערבים ופלסטינים בפרט (החיים במציאות של עולם שלישי) עוד חיים בעידן הפרה מודרני של מלחמות דת ולאומיות קנאית ומלחמה ארוכה רבת שנים, עם מערכות רוויות סבל וקורבנות כל מספר שנים, ללא שום אופק של פיוס נראה לעין. לצאת בישראל ולגלות מציאות אחרת בעלת בעיות וסוגיות חיים אחרות יכול לשים את העולם שלך בפרופורציה ראויה ולהיווכח בין שאתה לא מרכז העולם – גם אם העם היהודי עם סגורה הנבחר שנתן לעולם את ספר הספרים ואת מורשת הנביאים, וכן-הלאה רטוריקה דתית-לאומנית נבובה. כך שאין לי אשליות גדולות מדי ביחס לברלין, שכאן אגלה כן את ירושלים השמימית (אפרופו "טמפלהוף" בגרמנית), וגם לפעמים אני מתבטא באופן שנראה שהתאהבתי כלות בעיר הזו, ואילו הרמתי יותר מדי את "האף" של ברלין (כפרסונה),  ראוי לומר כי יש לי ביקורות נוקבות על מה שקרוה ברלין בתחומים שונים. ואני גם לא לגמרי תמים לראות את מה שמסתירים אלו שמנסים ולהציג מראית עין מכזבת ביחס למציאות ההרמונית והחביבה והנעימה (Gemutlichkeit).  
 

תל אביב מול ברלין

ומול גמוטלישקאיט הכל כך האהוב על גרמנים, לטעמי פחות על ברלינאית, אז ראוי גם מעט פאתוס רטורי – דווקא את זה אפשר למצוא בשפע כאן, בעיקר באזור מיטה ופוטסדאמרפלאץ, אך גם בקרוייצברג ופרנצלאורברג.
אני נהנה להיות בברלין. בשבילי זוהי הנאה צרופה להיות עד ולפעמים חלק בהתרחשות רבת פעילות ותוססת, יוצרת ומלאת האנרגיה שאני חש שיש בברלין.
לא הוגן לעשות השוואה בין ברלין לת"א ("עיר קטנה ללא הפסקה" – כמאמר התדמית הכוזבת של העיר, ואני מקווה שלא העלבתי אף אחד).
גם אם אזכיר את ת"א אל מול ברלין (ואין כאן שום מקום להשוואה) אין לי עניין להשמיץ וגם לא לירוק אל תוך הבאר ממנה שתיתי- בבחינת כור מחצבתי. מן עובדת חיים שכזו. ההתייחסות לת"א תוך כדי השוואה לברלין תהייה אולי נוכחת (סמויה או גלויה יותר) בכתיבה שלי על ברלין – לא כדי לרומם אחת ולהשפיל אחרת, אלא מן הטעם הפשוט כי את ת"א אני מכיר ואני גם מתאר לי שרוב קוראי בלוג זה. זהו הרפרנס העיקרי שלי בכותבי על ברלין, פלוס כל היתר.
 
לתחום את הנושאים שרשימותיי על ברלין יקיפו יהיה לתחום את גבולות הדיון של הבלוג ואת פרויקט הכתיבה שלי על ברלין – ובזה אין לי עניין. בשלב זה של כתיבה ראשונית על ברלין יהיה לטעמי מצנזר, מגביל וקוטע מחשבה חופשית. גבולות היצירה והמחשבה מתעדכנים ונפרצים בהתאם לצרכים ולדנמיקת החיים הספונטאניים-אותנטיים, ואין לי מורא מלהשתמש במושג כבד משקל זה.
 
בגרמניה, לטעמי לעיתים קרובות מדי, ישנה ציפייה להגדרה עצמית סגורה של מי אתה, מה שאתה עושה כאן, או במה אתה מתעסק? תרבות השוליים (סאב-תרבות) היא תגובת נגד לזה. בגרמניה בכלל וברלין בפרט מפותחת מאוד בזרמי תרבות תת קרקעיים, אוטונומיים וכאילו שמנסים להישאר פתוחים ודינאמיים. הגבול הוא מושג מאוד מפותח בתרבות האירופית וגם הגרמנית חדורה בו הרבה (הישראלים לטעמי פיתחו את המושג הזה באופן הלאומיני, מסוגר וגטו ואם נחוצה למישהו כותרת נושאית בשתי מילים: תהייה זו כתיבה ביקורתית על תרבות ופוליטיקה מברלין ובעברית (אגב, פה ושם אשלב ציטטות או קטעים מתורגמים לגרמנית). שתי קטגוריות מחשבה שיכולות להכיל את מה שמעניין אותי, מה שחשוב בעיני ומה שגורם לי לפתוח את הראש ולהסתקרן עוד ועוד ואל הדבר הבא, יהיה זה מהספרה הפוליטית על התשתית הכלכלית-חברתית והמסד החומרי של הוות החיים מטריאליסטית (פוליטיקה), ויהיה זה מספרת התרבות ואמנות (עממית, גבוהה, מהגרים, שוליים, תרבות חיים, תרבות שפה וכו' וכו').
 

ברלין והאופק האוטופי

 הבלוג שלי עבר דירה והוא מכוון לטריטוריה אחרת תמיד עם אופק אחר אל המקום הטוב ההוא. כוון העדשה הוא אחר, הבלוג לטעמי לא יעבור שנוי קונספטואלי או הסבה תכנית. אני כותב על מה שמעורר אותי לכתוב ועל המסקרן אותי.
יכולה להיווצר ההרגשה כי בעיני ברלין היא התגשמותו של האופק האוטופי. אז ככה, אין מקום לטעות גם אם ברלין נוחה לי וטובה לי לחיות בה מאשר ת"א, ונדמה לי שאין צורך כשלב זה להרחיב את הנקודה. לא חסר לי מושאי כתיבה לביקורת וגם לא ביקורת עצמה – דווקא זה ישנו בשפע, גם פה. על גרמניה וברלין בפרט יש גם הרבה מה לכתוב ולבקר. בעיות, עוולות, תרבות קלוקלת שאר רעות הם נושאים שבעיני רעויים לביקורת על מה שקורה בברלין. ברלין מלאה בדפקטים ובעוולות ואני רוצה לכתוב על כך, אלא שבברלין ובגרמניה כולה יש דבר אחד טוב, ישנה מודעות וישנם המאבקים כנגד העיוותים והפגיעות בזכויות אדם, מה שהופך את ברלין לחברה דמוקרטית, פעילה והמנהלת דיאלוג מתמיד בינה לבין עצמה.
 
על רקע זה, אפשר להבין ששמו של הבלוג הזה לא הולך להשתנות בימים הקרובים – אולי בעתיד יהיה עוד בלוג.
ובשפה מעט יותר גבוהה: האופק האוטופי הוא מתווה אוטופי לאוטופיה רגולטיבית שהאופק הבלתי ממומש הוא הקוטב שאני מציע לבחון את הדברים ולהתכוון אליהם ואם בבחינת אידיאה רגולטובית. אז בקצרה יש לומר כי ברלין אינה אוטופיה, גם אם אפשר למצוא בה טריטוריות בהן היא מאפשרת מחשבה יותר משוחרת מכובלים רעיוניים על אופקים אוטופיים של אמנציפציה אנושית.
אך אם בכול זאת אם להתייחס לשמו של בלוג זה (האופק האוטופי), ולפרויקט האישי-פוליטי שנפתח עם רשימה זו יש להקדים ולומר כי ברלין – עד כמה שאפשר לדבר על עיר כאל פרסונה פרטית – לעולם לא ראתה את עצמה כאוטופיה וגם לא כאופק שראוי לערוג אליו ולקבל אותו ככזה.
ברלין, ואולי מוטב לומר ברלינאים, היו תמיד עם שני הרגלים של הקרקע; מאוד יעילים, פרקטיים, רציונאליים, ישירים ולפעמים חצופים. אולי בזה יש לראות את כוחה של העיר הגדולה זו. אפשר לדבר על איזושהי ריאליות מחודדת שהעיר הזו קורנת בה, והחיבור הישיר אל הוות חיים נטולת רומנטיקה ושמאלץ מיותר – כי, שמאלץ (אותו שומן חיה מיותר נוטף מיותרות) הוא באמת ביטוי מתאים בהקשר זה.
 
כך שראשית יש לומר, אין לי ציפיות שבברלין אמצא התממשותה של אוטופיה וגם לא גילוייה של ממלכת חרות בזעיר אנפין. אבל אופק חדש להסתכלות על טבעם של דברים אולי כן; ראייה חדשה של דברים מזווית מבט חדשה, ופסיפס תרבותי שמחפש את השונה ונותן ערך ומשקל סגולי לאחר – אופקים כאילו אפשר למצוא בברלין. המפארים כנראה יאמרו, כי בברלין אפשר למצוא הכול והאמת תאמר כי בברלין אפשר למצוא הרבה. הדימוי השלט בקרב הצעירים והזרים הרבים שמציפים את העיר, היא כי בברלין היום הוא הבירה של ה"מולטי-קולטי" (רב התרבותיות), ומה שאפשר לתרגם כתרבות שוליים פעילה ותוססת subkultur)). זה מבחינתי עוד טעון הוכחה. אם כי נראה שברלין הוא מקום שראוי לחפש את האלטרנטיבי וחדש; את אותם זרמי שוליים של יצירה ומחשבה אחרת – על מנת שלא להתיימר מדי ולומר: יצירה אחרת, מחשבה חופשית ואלטרנטיבות של חיים ותרבות אחרים.
עד כאן באשר לאופק האוטופי אשר אינו מחכה בברלין לאף אחד מעבר לגדר (גם אם החומה בה נפלה זה כבר לפני 20 שנים והפכה זה מכבר לאתר הנצחה ותיירות משגשג). 
 

צניעות: גם ברלין ראויה לצניעות מסוימת

אולי יהיה בפרויקט התיעוד שלי את החיים בברלין תרומה למישהו, אולי סתם עניין בעלמא. ואם הפלטפורמה הזו תתמיד וותתבסס, יתכן שעשיתי מעשה חשוב לישראלים ולגרמנים, שלא לומר חלוצי כדי להישאר עדיין בגבולות הצנועות הראויים.

יתכן כי כתיבתי על ברלין תגרה כותבים נוספים מישראל ומברלין (התנועה מישראל לברלין היא כבר עובדה אשר אינה מוטלת עוד בספק), לתעד ולכתוב על העיר הגדולה הזו. 
ויתכן גם שמי שכבר כותב על ברלין ועל גרמניה במדיה השונה (עיתונות, ספרות, תקשורת אלקטרונית אינטרנט וכו') יתעודד לכתוב על ברלין באופן יותר רענן, אמין, ופחות קלישאי וצפוי מזה אשר מוכר לי בכתיבה בעברית על בעיר הזו.
כי אחרי הכול, נדמה לי שרק בכתיבה משוחרת מנטל אידיאולוגי של לאומית מסוגרת (אשר הישראלים כה מולעטים ומורגלים בה), יש טעם והצדקת קיום, ואני מקווה שרשימותיי יחרגו ממה שמפורסם על גרמניה-ברלין בעברית ובישראל בפרט, ויחרגו אל מעבר  שיכפול או כתיבה השגורה בעיתונות היומית בעיקר וכן ברשתות הטלוויזיה והרדיו המדווחות על ברלין בישראל.
 
 
אני מקווה שיהיה ביומן ברלין הזה, זוויות ראייה רעננות על ברלין. ראיה חדשה מזו הלעוסה באותן קלישאות ודעות מוקדמות על ברלין. הסתכלות מעט מקורית ושנה מזו השגורה אצל כותבי ידיעות אחרונות, הארץ, העיר או עיתון מעריב ואני לא מתכוון לעליב אף אחד שעושה לפרנסתו מה שדורש ממנו עורכו. חרושת התיקשורת עובדת על פי היגיון שאני מכיר היטב כי ערכתי בחיי עיתון מסחרי ולא עוד! כי חרושת החדשות והעיתונים מלאים בחומרים לעוסים אשר מוגשים לציבור באופן רדוד, מקוצר ובלתי מעניין או אישי לקוראים חומרים חסרי עניין וצפויים מראש. משום שכתבות העיתונים המסחריים, המחוברים למוסדות ולכסף החזקים, יוצרים רק עוד חומרים אשר יש בהם רק כדי לשכפל תודעה ולמחזר דעות, אך לא כדי לעורר למחשבה חדשה, בוודאי לא כדי לשבור את התדמות הקבועה שיש יש לישראלים על ברלין ועל גרמנים. אותי פשוט זה לא מעניין, לכן אני לא שם אלא כותב לעצמי ולעוד שניים, שלושה חברים טובים ולא עבור שכר, חוץ מאשר מאמרים שאני מצליח להכניס לעיתון העיר אשר רק לעיתים מפרסם את רשימותיי בעיתון, אז בנתיים אני כותב לעצמי לעוד 2 חברים טובים. למי שעוד רוצה לקרוא מוזמן
 
 ואם לומר את זה שוב באופן הכי מקוצר ובלתי הצהרתי:
היום אני גר בברלין.
עזבתי את ישראל ועברתי לחיות בברלין לתקופת חיים בלתי מוגבלת, עם עניין לחיות בה ולהיות בה עד לחיים של עיר תוססת, יצירתית ומרגשת – ואולי הוויברציה שעוברת על העיר הזו תעבור  גם לרשימותיי ואולי גם לקורא אחד או שניים.

 

 

 

 

 

 

 

 

לא להיבהל!

 

בצידי הרשימות יופיעו לפעמים ציטטות בגרמנית מן המאמר עצמו – אז באמת לא להיבהל!
עבור גרמנים אשר טרם רכשו את העברית על בוריה (או שמה אין נפשם עורגת אל שפת הקודש המתחדשת בציון).
חשוב לי לתת בידי קוראי הגרמנית לפחות מושג קלוש על מה שכותבים על ברלין במדיה הישראלית. ישראל וישראלים הם סוגיה מאוד מאוד טעונה ורגישה בגרמניה ולא הפתעתי אף אחד, רק לאמר כי לגרמנים חשוב מאוד לדעת מה מתפרסם בישראל והם מאוד רגישים מאוד למתפרסם במדינת היהודים.
עבור חברים או עבור מושאי כתיבתי בברלין שרוצים לקרוא מעט (ואח"כ לתרגם את הרשימה כולה) מה כותבים עליהם בעברית וישראלי שחי בקירבם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יומן ברלין (7): שלישית ג'ובראן לזכרו של מחמוד דרוויש – רשימה במלאת שנה למלחמה עזה

תיאטרון הבל בברלין (HAU EINS) מארח את שלישית ג'ובראן בערב לזכרו של דרוויש: מוזיקה בצילן של מילות המשורר

 

רשימה 7 מתוך יומן ברלין

 כל בוקר, אבל באמת כל בוקר כאשר אני יוצא מבניין ביתי אני מברך לשלום את אחמד. אחמד קוראים לו, לא מוחמד ולא מחמוד (אפרופו מחמוד דרוויש, אבל אני עדיין רק ביציאה מבניין ביתי אל תיאטרון הבל= HAU EINS בצפונה של שכונת קרוייצברג).

פשוט אחמד!
אחרי שתיקן אותי פעם אחת, הכנסתי לעצמי את שמו טוב לראש.
קשה לגלות עקבות של צנטראליזם תרבותי בעצמך, ולהכיר בכך שגם אתה (כמו רוב הישראלים) מעוות, שוכח וטועה בהגייה נכונה של ערבית (רוצה לומר: שמות של ערבים), אבל גם אני משם..
וגם כאשר אתה מאוד רוצה לזכור את השם הערבי ההוא – בסוף רק נשארת מבוכה לא נעימה ותחושה של אשמה על שהתרבות הערבית מסרבת להיקלט ב-setup של הישראלי ממוצא יהודי המצוי – וכנראה שאני עדיין בתוך הקטגוריה של "המצוי".

הסיפור הפרוזאי הזה יכול להיתפס כמשל למקומם של הערבים בחברה הישראלית ולמעשה לחוסר מקומם החברתי-תרבותי של הערבים בארצם-מולדתם; ובאותו זמן גם משל לחוסר מקומה של ישראל במרחב בו היא חיה (לאחרונה שמעתי שני תחליפים מעוררי מחשבה למושג "מזרח התיכון"; "מזרח אסיה" וגם "המרחב השמי"). אלא שהסיפור היומיומי הזה התעורר אצלי כי נזכרתי לפני יומיים כי מלאה שנה למלחמת עזה ("עופרת יצוקה" קוראים לזוועה הזו בישראל) אשר לחליפין: הוציאה אותי מדעתי והוציאה אותי מישראל (קרדיט קטן יותר מגיע לנתניהו ולליברמן שרק "אמרו את הקדיש").
 
ועל רקע מלחמה ארורה כל כך – אז מה כבר נורא כל כך אם אחמד הופך להיות מחמוד?
ואולי אפשר להיות יותר סלחן (עם עצמי) ולא לשאת את המשא הכבד של העוול הגדול שגרמו ציונים, עבריים, וישראלים לעמי ערב ולעם הפלסטיני בפרט. ואפשר גם להזכיר לעצמי כי בערבית ישנם הרבה נגזרות של השם מחמד (אחמד, מחמוד, חמדון וכנראה עוד כמה שאיני מכיר); אני נזכר בחברי מוחמד (מכפר ימה והיום בערערה) שמשפחתו קוראת לו חמודי, וזה תמיד שעשע אותי עד שהתחלתי לקרוא לו גם חמודי.
 
לאחמד השכן שלי, מברלין יש חנות יד שנייה ("חיסולי דירות") ממש מתחת לבניין ביתי. כאשר עברתי לשכונה נכנסתי לראות מה יש לו בחנות, אולי לקנות דבר מה או שניים. מתברר שזה בעל הערנות המוגברת, כבר קלט אותי. התחלנו לשוחח. הוא פלסטיני שהיגר מלבנון לברלין ואשתו הגיע לברלין ישר מפלסטין – לא היה לי אפילו נעים לשאול "מהיכן?". פתאום הוא שאל: "אתה מישראל, נכון?". נבוך, הנהנתי בראשי לחיוב ושאלתי, "איך ידעת?". "קלטתי", אמר. אולי אנחנו מזהים זה את זה כמו אחים או לחליפין אויבים – שניים שגורלם נקשר זה בזה לטוב ולרע. אולי היו אילו החושים המחודדים במיוחד של אחמד. אולי סתם ניחוש טוב. ואולי יש מי שקולט משהו מהישראליות שלי שאין לי שום כוונה להסתיר אותה מאף אחד.
 
מאז אנחנו מברכים זה את זה כל בוקר לשלום, ואחמד אוהב לקרוא לי ב"שמי הערבי" (פתחי – עם פה רפויה) וזה מצחיק אותי כל פעם מחדש.
את שמו אני כבר לא שוכח.
בברלין חיים אלפי תושבים ממוצא פלסטיני. ולפעמים אני עושה טעות ופונה לתורכי בערבית וזה לא מבין את ערבית הנימוסים האלמנטארית שבפי, ואז מאוד לא נעים לי – אם כבר יחסת למישהו זהות על פי מראהו לפחות מן ראוי לא לטעות.
 
לפני מספר שבועות הייתי באחד משוקי הפשפשים בנויקאלן, שוק פשפשים עם ג'אנק אמיתי, לא סוחרים של עתיקות, אלא השוליים של החברה שמנסים למכור את השוליים של הסחורות (מאחורי תחנת האובאן נויקאלן). השוק הזה מלא מהגרים הרבה מאוד ערבים, מזרח אירופיים וגם אסייתים, לפתע נתקלתי בשלושה אנשים במהלכו של וויכוח קולני. הם נראו מהגרים וגם דיברו גרמנית של מהגרים. אחד, בעל חזות של מזרח אירופית בחר להטיל ספק כי האחר הוא פלסטיני. "כל הערבים בגרמניה אומרים שהם מפלסטין, אבל רובם משקרים, רובם באו מלבנון". השני ענה לו, אך נראה כי הראשון לא שוכנע ועזב את המקום. נשארתי והתחלתי לדבר עם הפלסטיני שהיה צריך להוכיח את מקורותיו. ישר קלטתי שהוא פלסטיני שהגיע לעזה, שהגיע אחרי התחזקות החמס בשטחי רצועת עזה וקוראים לו איהב. ישר נוצר הקשר והוא שמח מאוד לזרוק לי מילים העברית, מוכיח לי שהוא מפלסטין. אך אחזור לויכוח בים שני המגרים. יש יסוד של אמת בספק שהתריס כלפי איהב. רוב הפלסטינים שחיים היום בברלין הגיע לגרמניה באמת מלבנון. הם הגיעו לברלין לפלסטינים שהתפרקו בנשקם בשנת 1982 בעקבות המצור של הישראלי על מערב בירות והכורח להגר מלבנון לתוניס ומשם לכל קצוות תבל. ומי זוכר היום מלחמתו של שרון, ואת השקרים שנערמו אחד על גבי השני ושהכניסו את מנחם בגין לביתו ולדיכאון כרוני משניהם לא יצא. מי זוכר היום את האבדות של לבנונים ושל חיילים ישראלים מדי יום ביומו כגזרת גורל ממנו אין מנוס.

אם לא זוכרים את מלחמת עזה כאשתקד – מי יזכור כי מלחמת לבנון 82' וכיבוש לבנון על ידי ישראל הולידו את תנועת החיזבאללה? מי גם ייזכור כי יוסי שריד (כן! יוסי שריד) טען בתוקף ובהתמדה ראויה לציון כי אסור לצאת חד צדדית מלבנון – דומני כי את זה ראוי לא לשכוח לשריד)? מי זוכר את הפגיעה הסיטונית בחפים מפשע והקטל שנעשה בפליטים בלבנון על ידי מפציצים מתוכחמים? היום בעקבות סרט אחד או שניים שוכחים את ההקשר הכללי. זוכרים שני מושגים שראוי להכיר לא רק בשם, אשר הפכו איקונה המוכרת והמזוהה עם הזוועה שעברה על לבנון: הפוגרום בסברא ושתילה שנעשה על ידי בני הברית הלבנונים של ישראל בפליטים פלסטינים חסרי מגן, בחסות ובידיעת ישראל (זה אפילו קיבל את הגושפנקה של ועדת חקירה ממלכתית).

ואפשר להניח שהיום אנו יודעים רק על מעט שבמעט על מעלליה של ישראל בלבנון. על שיתופי פעולה לא כשרים במיוחד, ועל פוליטיקה מלחמתית שמבינה רק כוח – מה שהביא לגדילתה של תנועת החיזבאללה (שקמה על העיקרון של תנועת התנגדות לכיבוש הישראלי). אני מעריך כי עוד הרבה שנים יעברו עד אשר יחשפו כל אותם מעורבויות ובחישות של ישראל בארץ הלבנון, שהפכה להיות לצפון הפרוע של המזרח התיכון – ואיש או מחנה כרצונו יעשה. ואם לא זוכרים את המלחמה האחרונה שהיום מלאה לה שנה, איך יזכרו את מלחמת לבנון?!
 

פלסטינים בברלין

מדי פעם מזדמן לי לדבר עם פלסטינים ברחובות שכונתי (Neukoelln) שמזוהה בברלין כשכונת מהגרים (אשר כבר אינם מהגרים), ושכונה של זרים (אשר הם אינם כבר זרים). במיוחד אני אוהב לדבר עם פלסטינים ולשאול על ההיסטוריה הפרטית שלהם ועל מקורותיהם – לא תמיד אני נענה בעניין או אמון וחשדנות לעיתים מורגשת בעיקר אצל צעירים ונשים. אך היו שסיפרו לי על מאות ואטרנים אשר התפרקו מנשקם בעזבם את בירות בשנת 1982 אל תוניס (כחניית ביניים) ברצון לשקם את חייהם ולנרמל אותם במערב ברלין אך גם במזרחה. אני מניח כי מה שסיפרו לי כאן בגרמנית של מהגרים דו-צדדית לא אוכל לשמוע בתל אביב וכנראה גם לא בעזה. שמעתי משהו מהסיפור של הפליטים הפלסטינים שהשתכנו בברלין במאמץ גדול של הגירה איטית וקשה של פליטים פוליטיים המחפשים מקלט. הם ידעו אודות סעיף "מקלט לפליטים" שמכבד את החוקה הגרמנית המכיר במעמדו של הפליט הפוליטי למקלט בגרמניה כחלק מהחוב של גרמניה לנרדפים על רקע פוליטי (אך סעיף זה) ורצו ליהנות ממנו – ויש להודות כי בזכות רבה הם באו לנצל את הסעיף ההומניטארי הזה, אשר מאז יש לעדכן, עובר שוב ושוב רביזיה ושינויים אדמיניסטרטיביים ברמת המדינה אם לא ברמת הפדראציה וכוחו הוחלש וסויג באופנים שונים.
 
הקהילה הפלסטינית בברלין התחילה לגדול במיוחד אחרי 82. היא התפתחה באופן מואץ ולכן סובלת מהרבה בעיות של תפקוד כארגון גג מאוחד של קבוצת מיעוט בעלת אינטרסים מיוחדים להם. ישנם קהילות של הפזורה הפלסטינית בהמבורג, מינכן, שטוטגרט וכו' הפועלים בהרמוניה ושיתוף פעולה של בני פלסטין החיים בגרמניה. הקהילה הפלסטינית בברלין מול זו המשגשגת בהמבורג למשל, היא מפוצלת וסובלת מיריבויות בעיקר על רקע אישי ולא פוליטי. על פלסטינים תמיד קשה לומר עובדות מדוייקות מאשר למספרים וכו' וזהו חלק מהטרגדיה של העם הזה. אפילו על העקירה הגדולה בעטיה של הנכבה של העם הפלסטיני המספרים מתעתעים. ההערכה היא כי בגרמניה כולה ישנם בין 70 ל-100 אלף תושבים בעלי מוצא פלסטיני ובסביבות 25 אלף תושבים בעלי מוצא פלסטיני. רובם של הפלסטינים הגרים בברלין הם במצב כלכלי-חברתי נמוך חסרי השכלה גבוהה וסובלים מרמת אינטגרציה נמוכה עם החברה הגרמנית. בברלין חיים מעט משכילים ממוצא פלסטיני והאבטלה בקרבם היא גדולה ומייצרת מציאות של חיים מקצבה חודשית נמוכה (Hartz IV). רבים חיים בשכונת Neukoelln ורבים מהם אני פוגש בחנויות בסביבה (מוצרי מכולת, ירקות ופרות והרבה חנויות של יד שנייה ובעיקר חיסולי בתים – מטאפורה מרירה לקיום הפלסטיני האומלל). 
כל הפתיחה הזו היא כביכול כדי לספר על הקונצרט של שלישיית ג'ובראן מפלסטין-ישראל שהתקיים במרכז התיאטרון עשיר הפעילות של תיאטרון הבל HAU EINS (אחד משלושה בעיר) שנערך לפני כחודש ושהוקדש למשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש אשר עבד עם השלישיה כ-12 שנה עד מותו לפני יותר משנה.

וכל הרשימה הזו היא על רקע שנה למלחמת עזה 2009-2010 עליה כתבתי כ-7-8 רשימות שנכתבו בצילן של מראות זוועה מעזה המופצצת כפי שרק תחנת אל ג'אזיירה הראתה ואני בטוח ששלושת האחים לא יתנגדו לאינסטרומנטאליזציה שאני עושה בקונצרט שלהם (ודרוויש כמוהם).
שלישיית האחים סמיר, ויסם, ואדנן לבית משפחת ג'ובראן ידועים כמשפחת מוזיקאים מנצרת שעוסקים זה שנים רבות בבניית כלי נגינה, ובפרט בבניית עוּדים (יחיד=עוּד). לקונצרטים בישראל הוא עדיין אינם מוכנים להגיע, ואת הקריירה המוזיקאית שלהם הם עושים באירופה ובעיקר בצרפת.
 
עוד הרבה לפני הכניסה לאולם של התיאטרון HAU EINS התכונה היא רבה. כרטיסים כבר אין. כרטיסים הזמנה וכו' רק ביציאה ובשורות האחרונות של האולם העץ העתיק של תיאטרון הבל. המופע מתחיל כ-20 דקות אחרי הזמן, וכולם עם כולם. הרוב הגדול של הקהל הוא פלסטיני הגר בברלין ושיכול להרשות לעצמם את כרטיס הכניסה. ובהקשר זה של מופע, חרושת תרבות, כרטיסים ויחסי ציבור, השם "פלסטין" משמש כמו מותג מקדם מכירות שמעורר את הקהל להתרגשות קולקטיבית לרגעים ממש כמו בהפגנה פרו-פלסטינית.

 

מהדורה מזרחית אך מהוגנת יותר לטריו הגיטרות של אל דמיולה, פקו דה לוסיה וג'ון מקלפלין 

המוזיקה של הג'ובראנים הזכירה לי את הטריו הבלתי נשכח של אל דמיולה, פקו דה לוסיה וג'ון מקלפלין (דומני שקראו לזה בישראל אחוות גיטרות). ההקלטה של דמיולה-לוסיה-מקלפלין היא פנינה וחובה לכול נגן גיטרה וכנראה גם לעוד (וללאוטה). המופע האנרגטי ההוא אשר ראיתיו גם בוידיאו, הוא לטעמי בית הספר לאלתור בגיטרה וכיצד אפשר לנגן על גיטרה בטריאלוג מלא השראה של שלושה מוזיקאים מקצועניים ואימפרוביזטורים נפלאים (כל אחד בתחומו) המוצאים את השפה המשותפת בהיותם גיטריסטים ומוזיקאים מוכשרים, כיצד אפשר לפרוץ את גבולות הג'אנר אל תוך שאטנז פתוח המערב ללא מנוחה רוק, פלמנקה ובלוז חופשי ומלא דמיון ודיאלוגיות שאני מכיר רק מעט דוגמאות דומות בתחום נגינת הגיטרה.
 
נדמה לי שאותו הרכב יחיד-במינו של גיטריסטים (דמיולה-לוסיה-מקלפלין) הוא האלטר-אגו של שלישיית ג'ובראן ממנו אולי שואבים הם את הדימוי האמנותי של אנסמבל שלישיית העוד שלהם. יתכן שהיה משהו מהרוח של השלישייה ההיסטורית ההיא – ואני שוב נזכר בהברקות של מקלפרין וברוח השטות שלא הרפתה ממנו באותה הופעה יחידה במינה. אלא שהמוזיקה וההופעה כולה של שלישיית ג'ובראן נעדרה את הממד האליטורי והבלתי צפוי של האלתור של מקלפלין וחבריו.
שלישיית ג'ובראן הפלסטינית היא פחות סהרורית וגבולות הג'אנר המוזיקליים שלה שומרים על טונאליות של סולמות מזרחיים מהמוזיקה הערבית הקלאסית. הדיוק והאחדות של השלושה היא ללא רבב והתואם הוא מופלא; הם אפילו אינם צריכים להסתכל זה על זה כדי להיות מתואמים. הם תמיד "בול" אחד עם השני. אני מתאר לעצמי כמה תרגולים נדרשים כדי ליצור תואם שכזה.

מופע המוזיקה של שלישית ג'ובראן בצילן של מילים – 25 בנובמבר 2009

המוזיקה של השלושה מושפעת ממוזיקת פופ, בלוז, פלמנקו וגם מוזיקה קלאסית בסולמות שונים של מוזיקה ערבית, והיכולת הוירטואוזית של השלושה הופגנה מספר פעמים במהלך הערב לקול קהל המוקיר ואוהב את המוזיקה ואת הפואטיקה של דרוויש – במיוחד את השיר הנוסטאלגי על אימא שאופה את הלחם בידיה, שיר אישי ולא פוליטי במובהק אשר ריגש את הקהל כולו וזכה לביצוע הדרני נוסף בסופו של הערב. 

נגן כלי ההקשה של השלישייה היה מצוין. נגינתו טעמה היטב את המצלול של העוד וניכרת היתה היכרותו הטובה את המוזיקה של השלישייה. נגינתו היתה ללא מקריות או אלתור ותמיד תואמת את המנעד הנכון ולא עולה על כלי הפריטה עדינים. לצערי פרקשניסט מצויין זה הוא לא זוכה כאן לקרדיט המגיע לו, גם בקונצרט הוא לא זכה להצגה ראויה ואת שמו השמיטו מהתוכנייה שהכילה לא יותר מדף דו-צדדי בעל מידע לקוני וחסר ערך מוסף לתוכנית הערב. אלא שהגיבור האמיתי, ומתאים גם לומר, "הנוכח ניפקד" של הערב, היה המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, חבר קרוב של שלושת האחרים אשר שיתף איתם פעולה במספר יצירות משותפות.
 
התוכנית של הג'ובראנים נקראת "בצילן של המילים" ("Im Schtten der Worte") והיא מסיימת שבוע של סרטים ערביים שהוקרנו בכול ברלין בפסטיבל ALFILM 09 במסגרתו הוקרנו סרטים ערביים מכול מדינות ערב מספר סרטים ודיונים המוקדשים לקולנוע הפלסטיני. על דבר קיומו של הפסטיבל שמעתי רק במקרה וחוששני שהוא נשאר בכותלי הגטו הערבי-פלסטיני כי לא ראיתי על קיומו בעיתוני התרבות של העיר – פרט כמובן להופעתם של הג'וברנים. שלושת האחים מוכרים היטב והאוהבים במיוחד על הקהל הברלינאי. שמה של תוכניתם מעיד על מרכזיותן של מילותיו של דרוויש במופע כולו. המוזיקה היא כביכול תוצר של הטקסטים של דרוויש אם לא לומר כי היא מלווה את הפואטיקה של המשורר הלאומי הפלסטיני – אשר יום אחד כל ילדי ישראל יכירו את שיריו וידעו להעריך את יצירתו. המרכז היא שירתו של מחמוד דרוויש ששירתו הוקרנה על מסך גדול בתרגום לגרמנית והוקראו בספרת המקור. בצילן של המילים ובצילו של האיש המוערך הזה, ששר את הטרגדיה של עמו, ואשר ביטא בחייו העקורים ממולדתו את גורלם של הפלסטינים שהתפזרו לכול כנפי תבל, כמו גם אל העיר הצפון-מזרח אירופאית הזו בעלת תרבות ואקלים כל כך זר לבני פלסטין.
 
המוזיקה של הג'וברנים נמצאת לצד הפואטיקה של דרוויש וכאשר היא נקראת בערבית היא מלווה אותה במספר צעדים מדודים מאחור מבלי להשתלט על נוכחות קולו של דרוויש הקורא את שיריו. דרוויש נהג לקרוא את שיריו מול קהל וכזיכרון לאותה דמות שהלכה לעולמה לפני מעט יותר משנה הקדישו בני משפחת ג'וברין המוזיקאלית את תוכניתם להנצחה של שמו ויצירתו.
 
לא תמיד הצלחתי לעקוב בקלות אחרי השירה המתורגמת של דרוויש שצריכה לעבור את הפילטר הגרמני כדי שתהייה נגישה לי. וזו עוד חוויה אבסורדית של ישראלי ממוצא יהודי ומפגשו עם הסביבה הגלובלית בה הוא נולד. הערבית, שנשמעת כל כך מוכרת ולפעמים גם מובנת, צריכה להיות מתווכת דרך הגרמנית – וזהו כבר התוצר האבסורדי של הקומפלקס הישראלי- ערבי – גרמני בזעיר אנפין וכמקרה טיפוסי שיכול להיות נוכח ביומיומיות שלי ושל אחמד שכנראה ימשיך לברך אותי בבוקר לשלום, אולי דווקא בגלל שבנו מאותו הכפר, או מאותו הארץ. 
 

 

הממד אוטופי: העוּד והלאוטה כסמל לעתיד אחר של מזרח ומערב

ומילה אחרונה שהיא יותר wish for thinking ופנטזיה פרטית ולא מחייבת. ברשימה הקודמת שלי כתבתי על קונצרט של אופירה זכאי, נגנית טאורבו ולאוטה ישראלית החיה בברלין. הלאוטה, מי שאינו יודע, הגיע לאירופה במהלך ימי הביניים מספרד והיא שיבוש שמו של העוּד, עם הא הידיעה בערבית (אל) והחלפת האות ד' באות ט'. למעשה "חייבת" הלאוטה את מהות קיומה לעוּד. ואמנות הנגינה על שני כלי הנגינה התפתחה בקווים מקבילים ולכיוונים שונים. כמה מתאים לכתוב רשימה זו אחרי הרשימה שנכתבה על רסיטל הלאוטה של זכאי.
 
את התקווה שיהודים וערבים יחיו וייצרו בתנאי חיים מנורמאלים וייהנו זה מתרבותו במידה רבה איבדתי בערך מאמצע שנות ה-90, עם ההתנקשות ביצחק רבין ותוצאתו של הרצח הפוליטי הפטאלי ההוא – קריסת הסכם אוסלו והתקווה לפשרה היסטורית בין יהודים לערבים. יש משהו אבסורדי שצריך להיות בברלין כדי לקוות ולהפיח תקווה כי בעתיד הג'וברנים יארחו את זכאי ואולי אפילו ינגנו ביחד. אולי להיפך, נגנית הלאוטה תחבור לשלישיית העוּד ליצירה משותפת. זה יכול לקרות בברלין או במקום אחר באירופה כבר בחודש הבא – הראדיאל סיסטאם בטח יהיה שמח לארח פרויקט אמנותי, רווי אחווה על-לאומית וטרנס תרבותית שעה שהסובייקטים הקולקטיבים של "ארץ הבוקר" הלא נורמאלית ההיא, מסרבים להניח לשנאתם ולהניח את נשקם.
 
כי מי שיותר זקוק לפריטת העוּד והלאוטה כמוצא של תקווה ושפיות ולא רק כיצירה אמנותית הם ישראלים ופלסטינים, בני הדודים המסוכסכים שאוחזים ברובה ובטנק תחת כלי נגינה. המחשבה שקונצרט עוּד-לאוטה, יהודי-ערבי משותף יתקיים במרחב המסוכסך בו שולטת הדיסהרמוניה על פני הקונסוננס ההרמוני, למען יצירה משותפת של יהודים וערבים ועתיד משותף, נראה היום בלתי אפשרי. אך ראוי לקוות כי לא רק בברלין אלא גם ישראלים ופלסטינים יוכלו ליהנות מהנחמה הגדולה שיש במוזיקה, תנוגן על העוּד או על הלאוטה, בישראל או בפלסטין ואולי במדינה אחת בה יש מקום גם לעוּד וגם ללאוטה ביחד וגם לחוד. 
 
 

 

יומן ברלין: אופירה זכאי ברסיטל לילי ברדיאלסיסטם V: רשימה מס. 6 Ein Berlinisches Tagebuch: Nr.

Nachtmusik barock
RADIALSYSTEM V

Englische und französische Musik für Theorbe
SA 19. September 2009 

22 Uhr

Theorbe: Ophira Zakai

Programm:

Robert de Visee (ca. 1660-1732) Suite in d-moll: Prelude – Allemende

"La Furstemberg" Contredance (anon.) – Sarabande – "Assez de pleurs" (nach Lully's Bellerophon) Henry Purcell (1659-1695)** aus der Sammlung "Musick's Handmaid": Song Tune "Ah! how pleasant 'tis to love" – Rigadoon – March – The Queen's Dolour. A Farewell – Minuet – Minuet – Sefauchi's Farewell – "If Love's a Sweet Passion" (aus The Fairy Queen)
Robert de Visee Suite in a-moll: Prelude – "La Royalle" Allemande –
Gavotte – "La Mascarade" Rondeau – La petite Brunette – Chaconne Henry Purcell** Fairest Isle (aus King Arthur) – A New Irish Tune
"Lilliburlero" – Minuet – "Who Can Resist Such Mighty Charms" Minuet
(aus Timon of Athens) – "How blest are shepherds" (aus King Arthur)
Robert de Visee aus der G-Dur Suite: Chaconne

** Bearbeitet für Theorbe von Ophira Zakai

ישראלים עושים מוזיקה בברלין

לפגוש את אופירה זכאי בברלין היה בשבילי הפתעה מושלמת. מילא בכיתת אומן בסדנה למוזיקה עתיקה בירושלים אבל בברלין? הביצה הרנסנס-ברוקית בישראל היא כל-כך קטנה שכולם מכירים את כולם לפחות במראה. דומני כי המפגש הראשון שלי עם אופירה זכאי היה בירושלים בסדנא למוזיקה עתיקה שהתקיימה במרכז למוזיקה עתיקה בסביבות אמצע שנות ה-90. אז לא דיברנו.
הגעתי לרדיאלסיסטם 5 (www.radialsystem.de) לאירוע אחר. יובל רביעי לאיגוד התרבות עתיר היסטוריה (40 Jahre NGBK).  ה-NGBK הוא איגוד אמנים פוליטי ומעורב כמעט שריד אחרון ליוזמות התרבות-אמנות-פוליטיקה של שנות ה-60 הסוערות ומעוררות התקווה – המסיבה כבר הלכה יותר בתלם, היוזמות האבנגרדיות של צעירי שנות ה-60 שחיברו פוליטיקה ואמנות באופן כל כך אמיץ, בלתי מתפשר ורדיקאלי פינו את מקומם למסיבת ריקודים ברלינאית טיפוסית, והופעות של צעירים המחפשים במה בעיר התוססת (כדי לא לומר משפריצה) יצירתיות.

אולי בגלל הכפר הלוקאלי ממנו קורצנו, אולי התרבות והשפה – ראיתי את זכאי ותוכניותי השתנו. ולמעלה מוקף בצליל מינורי ומלנכולי (של הטאורבו עליהם נגנה זכאי) ידעתי שהאירוע למטה מבחינתי הוא פאסה ואת הדיווח על חיי התרבות בברלין יהיה על הרסיטל השקט והבטוח בעצמו של זכאי אשר שינה את מצב הרוח שלי לגמרי.

אם בגלל הקונטרסט למסיבה הרועשת שלמטה, אם בגלל המוזיקה המשובחת שבחרה זכאי והביצוע המדויק שלה, או שמה מפני שאומני עירך קודמים, אני מוצא לנכון (גם אחרי איחור בלתי נסבל) להשמיע הד ועדות על עשייה אמנותית קטנה ואיכותית שזכאי עושה בברלין, וזה רק פרוייקט אחד אליו היא מוזמנת, תוך כדי עשיית חייל אמנותי בעיר הגדולה והופעות עם הרכבים ותזמורת שכל נגן ברוק מקצועי בישראל יכול רק לחלום לנגן עליהם.

כך שלפגוש את זכאי בברלין היה בשבילי הפתעה מושלמת. זכאי מופיע ברדיאלסיסטם באופן קבוע בתוכנית של מוזיקה עתיקה בשעות המאוחרת של הלילה. היא מנגנת על לאוטה ועל טאורבו תוכניות סולו ומוזמנת לקחת חלק עם הרכבים ותזמורות ברוק הפועלות בבברלין – ונראה שהעיר עושה לה טוב. חיי המוזיקה הקלאסית של ברלין הם כל כך עשירים שכנראה לא חסר פרויקטים בהם מתבקשת נגנית הלאוטה לנגן בהם.
בקונצרט שהתקיים לפני כחודשים נגנה זכאי סולו במסגרת תוכנית קבועה של הראדיאלסיסטם Nachtmusik barock (מוזיקת ברוק לילית) במרכז התרבות הפעיל הזה עליו כבר כתבתי בעבר אשר ממוקם על גדת נהר השפרה על תחנת טיהור מים ישנה שהפסיקה את פעילותה זה שנים רבות ונשארה שוממה וחסרת מעשה ועניין.  
 
חודשיים בברלין זה זמן ארוך. ועל רקע מה שעברתי בחודשיים האחרונים נשאר לי רק להתנצל בפני נגנית הלאוטה על שלא כתבתי ישר אחר הקונצרט רשמים אותנטיים יותר אלא במרחק של זמן. ועם הייתי משבית את טלפון המצלמה שלי המרחק אולי היה גדול יותר, כך שגם אם אין ברשימה זו רשמים טריים לפחות התמונות אולי מפצות משהו – והקוראים מתבקשים להשלים את התמונה החסרה. 
בחלל המוקף באווירה קסומה המנותקת ממציאות רעש של העיר גדולה ושל המסיבה הרועשת שגועשת בקומה ראשונה של הקומפלקס התרבותי הפעיל הזה. אולם חשוך מלא במזרונים, בגופי תאורה מאורכים המפזרים אור לבן ורך על חלל קומת הסטודיו של קומה חמישית במרכז.
 


http://www.musikerportrait.de/ophira-zakai/ophirazakai.php

למוזיקה במצב מאונך

קונצרט באו זוגות יחידים וסה"כ אני מעריך היו באולם כ-100 אנשים, שחיפשו מפלט לשעה ומשהו מהמולת העיר אל צליל שקט של פריטת טאורבו (סוג של לאוטה ארוכת צואר). הם לוקחים מזרון, כרית, שמיכה מורדים את הנעלים ושוכבים בשקט בציפה נטולת לחץ של זמן ושעון מתקתק. שאלתי את עצמי אם האמנית ובעיקר המוזיקה שהיא בחרה לנגן זוכות לקשב וריכוז המגיעים להם, או שמה למוזיקה בשעה 22:10 על מזרונים במצב מאונך ישנה פונקציה של הרגעה או אווירה של עולם אחר. את כלי הנגינה של זכאי שמעו היטב והמרחק בין הקהל לאמנית עושה משהו אינטימי שכמעט אפשר לגעת במוזיקה ובמייתרים הרוטטים, מה שמביא רבים אחרי הקונצרט להודות לנגנית באופן אישי על מה שהעניקה להם. 

המוזיקה שזכאי נגינה באותו לילה מהברוק האנגלי והצרפתי המוקדם של שני מלחינים : הנרי פרסל, רוברט דה ויזה (Robert de Visee). המוזיקה של פרסל הם עיבודים של זכאי למוזיקה הסוחפת האופראית במהותה של המלחין האנגלי (בעיקר מהמוזיקה למלך ארתור וממלכת הפיות) של מי אשר אוהבי המוזיקה שלה פרסל מבכים את מותו בדמי ימיו (1659-1695). לעיתים העיבודים של פרסל נשמעו לי על גבול מניארה המוזיקאלית, לא בגלל הביצוע אלא כנראה בגלל חוסר האדקווטיות שיש בעיבוד הפנפריות וההוד (שבמוזיקה הדרמטית של פרסל) אל צליל שקט, אינטימי ושברירי שמאפיין את הלאוטה או הטאורבו. 
 

אהבתי במיוחד את הווריאציות מהשאקון הנפלא של דה ויזה (מתוך הסוויטה בסול מג'ור שלו). לו הדבר היה תלוי בי הייתי מבקש מנגנית הלאוטה לאלתר עוד וריאציה ועוד וריאציה כיד הדמיון הטובה עליה – אך לא, הקונצרט הענוג הזה נגמר עם הדרן מתחילת התוכנית.  ואולי באמת נגע יותר המוזיקה של דה ויזה אליה יכולתי להתמסר בעודי שוכב על מזרון וכרית, רפוי גוף ועם ריכוז מבודר. זו הייתה חוויה שונה מחוויה של קונצרט רגיל (חוויה אודיאלית אסתטית per se) – וכאן המיוחדות והייחוד של התוכנית הלילית של הראדיאלסיסטם: זהי למעשה חוזקה של התוכנית וגם חולשתה. יש משהו פוסט-מודרני בהפיכת אירוע מוזיקה לחוויה סנסואלית של מעבר לממד האודיאלי. אך גם אם אני רחוק מהלך רוח מסוג זה, ואולי בגלל מקדם ההיכרות איתו אני בא, החוויה היתה עבורי יותר נעימה ואני מעריך שיכולתי להישאר שם עוד ועוד.

סופו של הקונצרט העיר אותי אל עולם ממנו שמחתי להתנתק גם אם לשעה ומשהו של בריחה לעולם של צליל יחיד במינו של מייתרי לאוטה רוטטים. 

 

"Ophira Zakai erhielt ihren ersten Lautenunterricht bei Isidoro Roitman in ihrer Geburtsstadt Tel-Aviv, setzte ihre Ausbildung an der Universität der Künste Berlin im Fach historische Zupfinstrumente bei Nigel North und Elizabeth Kenny fort und beendete ihr Studium im Jahre 2001 mit Auszeichnung. Die Lautenistin arbeitet regelmäßig mit herausragenden Chören wie dem RIAS Kammerchor, Vocalconsort Berlin, Collegium Vocale Gent, der Capella Amsterdam und dem Kölner Kammerchor und tritt auch solistisch in Erscheinung. Ihrem Solodebüt im Jahre 2002 im Mendelssohnhaus Leipzig folgten zahlreiche Auftritte in ganz Deutschland.

Ophira Zakai war zu Gast bei den großen internationalen Musikfestivals – Utrecht Early Music Festival, Aldeburgh Music Festival, Rheingau Musik Festival, L'Harmonie des Nations, Festival van Vlaanderen – Brugge, Zeitfenster Biennale alter Musik und Prague International Music Festival. Im Bereich der Kammermusik arbeitet sie mit renommierten Sängern wie Deborah York, Stephen Varcoe und Marek Rzepka und Instrumentalisten wie Jay Bernfeld und Matthew Halls zusammen. Ebenso gastiert sie be bekannten Orchestern wie den Berliner Philharmoniker, der Akademie für Alte Musik Berlin, dem Ensemble Oriol, der Königliche Philharmonie Flandern, der New Dutch Academy, dem Elbipolis Barockorchester Hamburg, der Deutschen Kammerphilharmonie Bremen und wirkte bei zahlreichen Konzerten und Opernproduktionen unter der Leitung von Attilio Cremonesi, David Stern, Andrea Marcon, Peter Neuman, Marcus Creed, Anthony Rooley, Ludger Remy, Christopher Moulds, Alan Curtis, Giovanni Antonini, Nicholas Kok, Roy Goodman, Harry Christophers und Nicholas Kraemer mit."

http://www.musikerportrait.de/ophira-zakai/ophirazakai.php

 


 

יומן ברלין: "והכול זהב הכול זהב" רשימה מס. 1 Ein Berlinisches Tagebuch: Nr.

 

 

Il trionfo del tempo e del disinganno
Georg Friedrich Händel
 
Sopran Caroline Stein
& Meike Leluschko
Alt Ivonne Fuchs
Tenor Colin Balzer
Musikalische Leitung Georg Kallweit
& Jan Freiheit
 
Akademie für Alte Musik Berlin
2009

 

אורטוריה ברוקית המוקדמת

 "ניצחון הזמן וההתפקחות"

 גאורג פרידריך הנדל
האקדמיה למוזיקה עתיקה ברלין
ראדיאל סיסטם 5 ברלין

 

 

הזמן הוא יריבו המושבע של היופי

 

אולי לא רק גורל הוא שרצה ש"Il trionfo" יהיה הקונצרט הראשון עליו כתבתי את רשימת הביקורת הראשונה שלי בברלין.

ואולי אין זה גם מקרה שהאקדמיה המוזיקה עתיקה ברלין, מוסד מוכר ויקר לרבים מחובבי המוזיקה העתיקה (באמצעות עשרות הקלטות מופת בעיקר בחברת Harmonia Mundi – לה אני זוכר חסד נעורים), הוא ההרכב המבצע עליו אני שמח לכתוב את הרשימה הזו.  

Il trionfo del tempo e del disinganno היא גם האופרטוריה הראשונה שכתב הנדל עת עשה את דרכו בגיל 21 מהמבורג לאיטליה כדי לעשות קריירה וגם להשתלם בכתיבת מוזיקה אופראית על כל סוגיה; היינו, ללמוד את רזי האסתטיקה של המוזיקה הדרמטית האיטלקית. כמובן שהחשק הוא לפתוח באופן חיובי את הדיווח אל הטריטוריה החדשה הזו. אני מודה שההתחלה היא תמיד עם רוח אופטימית ומאוד חיובית, כך שאפשר לקחת בחשבון שהדברים שכתובים כאן בגוף המאמר טבולים במידה זו או אחרת של סוביקטיביות, וכנראה שעם הפרסום תבוא גם הרבה ביקורת הנוקבת יותר וגם זו שאינה ניהנת מחסד מיותר. יש לי כוונה שרשימה זו תהייה סנונית ראשונה לכתיבה מרוכזת וממוקדת על המטרופולין שוקק החיים הזה ועל היצירה האמנותית הגועשת בו – ונדמה לי שאין כאן מילה מליצית מיותרת אחת. ימים יגידו.

 

רשימת הביקורת הראשונה שלי על מוזיקה בברלין עושה לי את החיים לא קלים. הפעילות התרבותית שמתקיימת בעיר הזו מדי יום ביומו והיחס הטעון בקדושה של הקהל בגרמניה לאמנות, לתרבות ולמוזיקה בפרט, משרה עלי יחס מחייב ביושבי לעשות ביקורת אמנות ברוח זו.

 

אלא שמול הביצוע שופע הפשטות המאוזן ומלא טוב הטעם של האקדמיה למוזיקה עתיקה ברלין בראדיאל סיסטם 5 (RADIALSYSTEM V) לאליגוריה הברוקית המוקדמת של הנדל, Il trionfo del tempo e del disinganno ("ניצחון הזמן וההתפקחות") המשימה תהיה יותר פשוטה. הגורל רצה ש-Il trionfo הוא הקונצרט הראשון עליו אני כותב בברלין. החשק הוא לפתוח באופן חיובי את דיווח שלי הוא לפתוח ברוח אופטימית את הביקורות שבכוונתי להתמיד בפרסומן על המטרופולין שוקק החיים הזה ועל היצירה האמנותית הגועשת בו – ונדמה לי שאין כאן שמץ של מליצה.
 
הנדל וגם באך (ואם כבר בתוך סוגריים, אז ראוי להזכיר גם את דומיניקו סקארלטי) נולדו באותה שנה, 1685, אך התאפיינו בביוגרפיות חיים שונה מאוד זו מזו, גם הודות לעובדה כי באך לא יצא את גבולות נסיכויות גרמניה (גבולות גרמניה של היום), בזמן שהנדל יכול להיחשב למלחין הגדול הראשון שעשה קריירה בינלאומית מובהקת, בעיקר על רקע מסעותיו התכופים לערי אירופה השונות שהסתיימו בהתיישבות הקבע שלו באנגליה, שהפכה גם לביתו הקבוע. אך לפני שהשתקע באי הבריטי, בו גם סיים את חייו מלאי היצירה, יצא הנדל בשנת 1706 והוא בן 21 בלבד לאיטליה, למסע חניכה של רכישת כלים קומפוזיטורים וגילויים חדשים, למה שאולי היום היינו קוראים השתלמות מקצועית (1706-1709).
 
הנדל הגיע לאיטליה על פי הזמנה של משפחת מדיצ'י הוא לא נשאר זמן רב בצפון איטליה אלא עבר לרומא, שם נאסר אותה שעה להלחין אופרות על פי צו אפיפיורי, דבר שהוליד כמה מן היצירות הדתיות הגדולות של הנדל כמו ה-
Nisi Dominus ויצירות יפות אחרות. באביב 1707, עדיין ברומא, הלחין הנדל את האורטוריה הראשונה שלו לטקסט שכתב הקרדינאל בנדטו פמפילי. יש להניח כי הנדל רכש חיבה מיוחדת לאורטוריה הראשונה שהלחין, משום שהוא עיבד אותה עוד פעמיים: פעם ראשונה ב-1737 ופעם נוספת בשנת 1757 לפני האורטוריה יפתח הסוגרת את הקורפוס האורטורי של המלחין הגדול.
 
האקדמיה למוזיקה עתיקה ברלין בחרה לבצע את גרסת המקור משנת 1707 משום שהיא הגרסה הפחות אופראית מבחינת דיאלוגים, כתיבה למספר קולות בו-זמנית, העמדה סצנוגרפית, וכתיבת מקהלה. השנה היא שנת ה-250 למותו של המלחין וזוהי כביכול סיבה טובה (כאילו יצירתו האלמותית של הנדל זקוקה לאמתלה מסוג זה) להעלות יצירות נשכחות של הנדל וגם כאלו פחות פופולאריות. מספר ימים אחרי
Il trionfo צפיתי באופרה תזיאוס (Theseus) של הנדל שהועלתה ב-Komische Oper Berlin – עליה אני מתכוון לכתוב באחת הרשימות הבאות שלי. אבל אולי התייחסות משווה אחת: שפע הפירוטכניקה הויזואלית שמציפה את ההפקה של ה-Komische Oper מדחיקה לשוליים את המוזיקה של הנדל וכן את העלילה. עושר ויזואלי בלתי נספק זה,ף הופך את הסיפור המיתולוגי של תזיאוס למופע תיאטרוני, כמעט קרקסי, רב פעלולים, אשר עושה עם המוזיקה מאבק על הבכורה.

אם בתזיאוס נצחה העין את האוזן, הרי ב-Il trionfo ניצחה האוזן, ובגדול. הדבר המרענן כל כך באורטוריה האליגורית של הנדל היא הדמויות האידיאל טיפוסיות שהן דמויות אלגוריות המייצגות ארכיטיפ אידיאלי שיבוא בקונפליקט עם אידיאל אחר. מאבק ערכי על הטוב, היפה, האמת על פי האידיאלים המכוננים את הפילוסופיה עתיקה.

היופי (Bellezza), העונג (Piacere), הזמן (Tempo) וההתפקחות (Disinganno) הם ארבעת השחקנים שעושים את הדרמה הזו למשל פילוסופי מוסרני המצדד בהבלו של היופי, בצניעות, כיבוש היצר והתפקחות מאשליה. השחקן הרביעי, ההתפקחות תורגם לאנגלית כנאורות (או הארה). אך לטעמי ראוי לתרגמו כמשהו שבין מודעות עצמית רפלקסיבית לבין תובנה. אך רשאי גם רשאי מי שרוצה לראות ביצירתו הברקית של הנדל הדים לערכי תקופת הנאורות אשר מקבלים ביטוי ראשוני כבר בתחילת המאה ה-18 בעיקר ביצירה האומנותית, גם אם באופן בלתי בשל ומגובש לגמרי ביחס למה שיבוא מאוחר יותר עם היצירות הגדולות של עידן הנאורות; למשל, האופרות של מוצרט והיצירות הפרוגרמטיות של היידן, שלא להזכיר את אלו של בטהובן, אשר כבר נמצאות בתוך האור המסנוור של עידן האורות/נאורות. העונג מפלרטט עם היופי, הוא יודע היטב שהוא מה שהיופי בדיוק צריך כדי לתת ביטוי לקיומו ולחיוניותו, אך הזמן מצליח להעיר את תשומת הלב של היופי שהיופי הוא מכזב, בלתי אמין ובעיקר זמני, הוא רותם את ההתפקחות למסע שכנוע (דואט בין הזמן להתפקחות), וכך הם עושים יד אחת מול העונג, אשר מבין שיכולתו לזכות באמונה של היופי מוגבל, וכך הזוג המנצח: זמן והתפקחות חוגג את נצחונו; Il trionfo הושלם והיופי לקול מחאתו החלושה של העונג המושפל.
 
אם אצל פרויד המפגש הטרגי בין עיקרון המציאות לעיקרון העונג הוא שיוצר את הדרמה האנושית; ואילו אצל ניטשה העיקרון האפוליני נימצא בדיאלקטיקה תמידית עם העיקרון הדיוניסי; אנו מוצאים אצל הנדל ופמפילי (כותב הליברית שלו) קונפליקט קומפטטיבי וללא פשרות בין הדמויות על נפשה של היופי הנקרעת בין שלושת הכוחות התובעים לעצמם עליונות בנפשה הרכה. על רקע האמור עד כה, תבוסתו של העונג היא רק עניין של זמן.

כפי שהחיים מלמדים אותנו, גם במשל הפילוסופיה שרקחו נדל ופמפילי, הזמן הוא יריבו מושבע של היופי – זאת יודעת טוב כל מלכת יופי מתחילה. הזמן הוא הדמות הנוקשה בדרמה שלנו, איתו אין פשרות והוא אל-היסטורי ואולם בלתי מובס. עם הזמן ההתפקחות אינה מאחרת לבוא, וכך שני הגיבורים מכתירים את ניצחונם על היופי החולף, המוחצן, והשטחי. לעונג לא נשאר אלא לקבל את נחיתותו והוא נסוג בבושת פנים כאשר מתברר לו באופן סופי כי היופי מפנה לו את פניה לאחור בהתחברה אל הזמן וההתפקחות: כוחות האור והתבונה.

 

Il trionfo היא דרמה מוראליסטית ונאיבית לביטוי התנ"כי המוכר היטב במקורותינו: שקר החן והבל היופי. היופי הוא חולף ומתכלה, ומה שנשאר עם חלוף הזמן הוא הפנימי שבאדם. הזמן גם אינו מצליח להביס את היפה המוזיקלי, כי היפה במוזיקה אינו מכזב, ומוזיקה יפה נשארת יפה גם בחלוף 222 שנים, הרי הוא הפרמאטר המובהק ביותר לקלאסיות במעמדה כמוזיקה קנונית. יצירה תמימה זו, נשכחת למדי מהרפרטואר המוביל של אולמות הקונצרטים, היתה אחת האורטוריות החביבות על הנדל, ואולי משום שלא שכח לו את חסד נעוריה, גם בחלוף הזמן. וכך רצה המלחין, שזמן קצר לפני מותו זכתה Il trionfo לגרסה סופית באנגלית (היה זה כבר בזמן שהוא הפך את אנגליה לביתו החדש), כאילו רצה מלחין האורטוריות הגדול לסגור מעגל עם האורטוריה הראשונה פרי עטו ולומר לנו על נצחיותה של המוזיקה שלו, ומרכיב הזמן אשר אינו יכול לפגוע ביופייה האלמותי. 

 

 

הביצוע של האקדמיה למוזיקה עתיקה הוא ניצחון המוזיקה על הזמן וניצחונן של הצניעות והמידה הטובה

הדבר שמצא חן בעיני ביותר בהעמדה של האקדמיה למוזיקה עתיקה ברלין ל- Il trionfo הוא הפשטות נטולת כול מניארה מיותרת וכבוד העמוק שיש לתזמורת הזו למוזיקה, שעה שהיא קורנת ומפיצה אור ניצחון מול כל ביטוי תיאטרלי מוחצן. האפקט התיאטרלי היחיד אשר בצורה מושכלת וללא שימוש יתר בו, היה תאורת אור ממוקדת על דמויות הזמן וההתפקחות הקורנות אור מנצחים, עם סופה של היצירה. מרבית זמן היצירה ניצבים ארבעת הזמרים המצוינים, שני זוגות לפני התזמורת: ה"רעים" (היופי והעונג) מול ה"טובים" (הזמן וההתפקחות). ביניהם מובילים את ההרכב ברבעי מבט או תזוזת גוף מינורית נגן צ'לו הברוק הנהדר Jan Freiheit  אשר גם ביחד עם הכנר הראשון המצוין Georg Kallweit מובילים את התזמורת המצוינת הזו ליכולת הבעה נפלאה בעלת ניואנסים דקים ואקספרסיביות כמעט חסרת גבולות. כל התזמורת מצלצלת פשוט נפלא, ותמיד באופן אדקוואטי הנובע ישירות מהתכנים המוזיקאליים של היצירה. הצליל המאוזן בעל הברק והחספוס הברוקי המוכר שהוא כה כך יפה וחיוני למוזיקת הברוק המוקדמת הזו היא תוצר של האורגניות הנפלאה שהתזמורת הזו יודעת להוציא מעצמה, ללא מנצח אשר עומד מולה, אלא ממש תוך עצמם באופן הטבעי ביותר וללא יד חיצונית הנמצאת בין הקשת למיתר הכינור או בין אצבעות הצ'מבליסט לקלידי הכלי.
הזמרים לטעמי נפלו מההישג של התזמורת. את הקול של הסופרן
Meike Leluschko אהבתי פחות חבל שהיא ניסתה להעמיס מימיקת פנים מיותרת לביטוי הטקסט – בדרך כלל זה על חשבון המוזיקה, הרי המוזיקה צריכה "לעשות את העבודה". אולי בגלל התפקיד הקשה של היפה אותו היא ניסתה להביע בדרכה הלא ברורה, והוציאו ממנה נוכחות מעט מדי חזקה ולטעמי ללא ממד נכון של הבעה מוזיקאלית, ואולי בגלל שאני כל כך אוהב את האריה Lascia la spina (פנינה אשר הנדל שיבצה ביצירותיו האחרות) אותה כבר שמעתי ברינלדו במספר ביצועים הרבה יותר מרגשים. זמרת האלט Ivonne Fuchs (ההתפקחות) שרה נפלא, והיא מצליחה עם ריכוז מופלא להוציא מעצמה דיוק ומוזיקאליות רבה, תוך ביטוי מצוין של תכני המוזיקה ורגישות לניואנסים של האריות שלה. ביחד עם הטנור Colin Balzer היא שרה דואט מצוין, אשר גם בתפקיד הזמן השאיר אצלי חשק לעצור את הזמן ולהישאר בראדיאל סיסטם 5 (משכנה הקבוע של התזמורת הנפלאה הזו) לעוד איזה חמש שעות טובות של מוזיקה מרגשת, בסופם יוכתר באופן סופי ניצחונה של המוזיקה לא רק על הזמן אלא על כל מה שחולף. 
 

הביצוע של האקדמיה הברלינאית לא רק מכבד את המוזיקה שלך הנדל, הוא גם משאיר אותה להיות הגיבורה האמיתית של ההופעה המרגשת בתחנת הטיהור המחודשת על גדת נהר השפרה בברלין.

הבימוי היה מינימאלי וטוב שכך: תיאורה של ספוט אחד על הפנים, תזוזה של זמר או זמרת, יכולים לעשות את העבודה בהרבה יותר אפקטיביות מאשר כל פירוטכניקה אופראית מלאת התרחשות שמתחרות על החושים המותפים של הקהל.

בימוי מינימאלי בתנאי כמובן שהביצוע טוב: הוא היה מצויין. כל נגני התזמורת היו נפלאים, לא כך היו כל הזמרות (האלט והטנור, אגב היו טובים מאוד). האקספרסיביות של התזמורת הזו (כמו הצ'לן הנפלא), עושה אותה למשהו אחר – חוויה לאוזניים.

 

 

 

       

  

RADIALSYSTEM V Berlin 

[למטה] כך ניראת היתה תחנת טיהור המים שהוקמה במאה ה-19 על גדת נהר השפרה בברלין.

[למעלה] התחנה עברה הסבה לבית תרבות לאמנויות הבמה. כך עושים מאתר ראוי להריסה בית תרבות משגשג ומכניס הכנסות; מ"זבל" ל"זהב".

 

יומן ברלין: לזיכרו של Heinz-Klaus Metzger: רשימה מס. 5 Ein Berlinisches Tagebuch: Nr.


 

ביום שני האחרון (26 לאוקטובר) מת בברלין בגיל 77 היינץ-קלאוס מצגר (Heinz-Klaus Metzger) שהיה אחד המוזיקולוגים החשובים ביותר שפעלו בגרמניה ממחצית המאה השני של המאה הקודמת. כמו מיתר נמוך בכלי מיתר שמהדהד כל אימת שפורטים על המיתר הגבוה לידו. כך גם במקרה של מצגר. שמו מהזכר, כמו ברפלקס מותנה את שמו של האורים ותומים של מדע המוזיקה תיאודור אדורנו.

וזו באמת סיבה מספיק טובה להקדיש למצגר רשימת זיכרון מרחיבת התייחסות, לא מתוך נימוס אלא מתוך הוקרה והכרה בחשיבותו של אדם ובפועלו התרבותי למה שבאמת ראוי להיות חשוב בחיי אדם.

 יש נביא בעירו (או) כך יעשה למי שהחברה [בגרמניה] חפצה בייקרו

 
אני מעריך שלא בכול מקום הופך מותו של מבקר מוזיקה, איש תיאורה והגות סיבה לעצור את השעון ואת לוח השידורים המתוכנן כדי להקדיש מספר שעות לרעיונותיו הלא שגרתיים ולשרטט קווים לדמותו המרתקת.
אני גם מניח שבישראל לא שמעו לא על מצגר קל וחומר  על מותו – וזוהי כבר סיבה עבורי להשמיע מילה אחת או שתיים.
בברלין, העיתונים כתבו יום אחרי יום על האיש ועל הקשרים הקשורים לו. זהו אחריתו של מי שהחברה בגרמניה רוצה להנציח, לכבד את זכרו ולסמנו באופן סופי כאושיית תרבות שאנחנו מאמצים אל קירבנו, ואגב כך כמובן להתפאר בזכרו ולהראות יפה יותר מול המראה.
 
אבל גם בברלין אני מניח לא כל איש מן היישוב (על אחת כמה וכמה מהשכונה בה אני גר שמע את שמו של היינץ-קלאוס מצגר ומעטים אולי גם אינם יודעים מה טיבו של הצירוף מוזיקולוג (בגרמנית: "איש מדע המוזיקה"), וגם אם יכונה תיאורטיקן של מוזיקה זה לא יאמר הרבה לרבים בברלין. 
 
לשמוע את כל אותם התבטאויות של מוזיקאים ומלחינים חשובים על מבקר מוזיקה ותיאורטיקן בשבילי רגע של קורת רוח והתוודות לאיש מרתק ובעל מבע חד ועקבי. אדם שביקר באופן כל כך רדיקאלי, קיצוני ולעיתים פרובוקטיבי בכוונה תחילה זוכה לכבוד מנצחים. יפה. אלא שאת זה אפשר לעשות אחרי מותו של המבקר שמה יכעיסו אחד ושניים שהיו מטרה לחיציו של המבקר המושחז. נדמה לי שבישראל המקרה המובהק היה של יהושע ליבוביץ שהפך עם מותו לדמות נערצת עליה כותבים עוד ועוד ספרים ועושים ימי עיון לרוב – אך מעטים היו מוכנים לשמוע את דעתו ולהתמודד איתה כאשר עוד היה בחיים, ובכישרון מופלא שחט בלי חשבון עוד ועוד פרות קדושות. ואין כאן טענה כי ליבוביץ היה מוקצה חברתית או מנודה – לא אלו היו הדברים, אלא בדבר הטרנספורמציה שחלה במעמדו הציבורי של מבקר חברה עם מותו – ובדיוק בגלל מותו – כי אז הוא פחות מסוכן וכולם יכולים להרגיש מאוד סובלניים לסופר ליבראליים.
 
זה קרה בימים האחרונים במספר עיתונים מקומיים ובמספר ערוצי רדיו בברלין (אני נוהג לאזין לתחנת הרדיוKulturradio – rbb) לאחד מאושיות התרבות המוזיקאליות המוזיקה החשובות בגרמניה – על ידי רבים, המבקר בה' הידיעה. למושג ביקורת ולמוסד הביקורת בגרמניה יש מעמד מיוחד אשר ישראלים ביקורתיים יכולים רק לחלום עליו ולהסתפק בעיתון הליבראלי ההוא או בחידוש המנוי השנתי לכתב-העת "מטעם".
 

משהו על המוסד "ביקורת" (בגרמניה)

הזכרתי את כתב העת הביקורתי הזה אשר שבאופן פלא כמעט מסרב לגווע, אף על פי כל התחזיות שצפו שלו, בגרמניה יוצאים לאור עשרות עיתונים וכתבי עת שהמושג ביקורת (Kritik) נימצא אם בכותרת העיתון ואם בכותרת המשנה שלו. המילה "ביקורת" כאשר היא מופיע בכותר העיתון רומזת על תחכום, מורכבות, עיקשות, רפלקציה, התנגדות, ומניחה דעת מיעוט שראוי לבטאה.

העיקרון הביקורתי, אם אפשר להתבטא כך, הוא הודעה וגם הודאה כי החיים מכילים קונפליקטים מסוגים שונים שמבטאים מציאות בלתי הרמונית בעלת כוחות לא שווים ורצונות שאינם עולים בקנה אחד זה עם זה. אם לומר את זה באופן עקרוני יותר ומופשט: המציאות היא פרטיקולארית במהותה גם אם היומרה והאידיאולוגיה היא אוניברסאלית וככזו שואפת להתגבר על הפרטיקולריזם הרגרסיבי – הביקורת היא ביטוי לחשיבה הטרוגנית באופן מילולי ומנוסח היטב.

למוסד הביקורת בגרמניה יש עבר מפואר. תולדותיו מן מהרנסנס שערכיו התפשטו בכל אירופה; תכונה רפלקסית חדה של ביקורת עצמית וחברתית על רקע המצאת הדפוס וביקורת המקורות ההיסטוריים (שני הדוגמאות הקלאסיות הן לותר והביקורת על הקתוליות, ולפני כן מתת קונסטנטינוס). ליהודים היה מקום של כבוד ב"מוסד" זה לא בגלל איזה גנוס יהודי שעדיין לא נמצא, אלא בגלל מעמדם החברתי כקבוצת מיעוט הקוראת תיגר על הדת ההגמונית. מבקר החברה החשוב ביותר הוא כנראה עדיין קארל מרקס המסמן את המפץ הגדול. אנשי אסכולת פרנקפורט נולדו מהמסורת הזו ובמידה רבה נשענים על מספר הנחות יסוד חשובות, על סוג זה פוזיציה רדיקאלית בתוך החברה ויש אף דמיון באימפולס הביקורתי-רדיקאלי של אותם מבקרי חברה.

יהודים אחרים הלכו רחוק מאוד עם רעיונות חדשים ותרמו תרומות משמעותיות מאוד לתחומי התרבות, המדע והחברה (שלא זה המקום לפרט) – הביקורת, קריאת התיגר ועירעור על הקיים תמיד היו אלו שסללו את הדרך להמצאות חדשות, לשיפור החיים ולקידמה.
 
אם תופסים את החיים כהתמודדות מתמשכת על משאבים חומרים והשגת כוח חברתי, הרי אז עולם הרוח, האמונות, תפיסות החיים וערכים, נתפסים כסוג של הצבת אנטיתזה לאופן ההתנהלות השלטת בתהליך דיאלקטי וקונפליקטואלי במובהק. כל זה הופך את מבקר התרבות, האמנות והמוזיקה למוסד שהחברה מוקירה, משמרת, מעריכה וצריכה לשם האבולוציה של הדיאלקטיקה ההיסטורית. אז גם הופך מבקר החברה, גם אם הוא תיאורטיקן או פילוסוף המתעקש לפרש את הדברים באופן אחר לאושיית חברה ולדמות ציבורית מוערכת אליו מטים אוזן כדי להבין משהו נוסף על טבעם של דברים (פילוסוף), על מצב הדברים האקטואלי (סוציולוג או היסטוריון), על תרבות ואמנות (מבקר תרבות), וכל זה מניח תהליך דיאלקטי-היסטורי בלתי נתון לבחירה לשינוי וקידמה.
 
מדוע נזכרת חברה להוקיר כבוד ולהטות אוזן רק עם מותו של אדם? ובמקרה היותר טוב יהיה זה ב"יארצייט" שלו (שנת מותו) ובמקרה הפחות טוב הוא ישכח כליל ולא יוזכר; שאלה גדולה שעליה ראוי לענות באופן פחות אופטימי.
לעיתים, כל ששאר הוא לעשות את עבודת הזיכרון וההנצחה לבד. לא כדי להסתכן בהאדרה נטול מהות, שיכולה להגיע גם לפולחן לאישיות (אפרופו מושג הפטיש), אלא כדי להתחשבן נכון עם העבר ולחיות את העתיד נכון יותר – שוב, תמיד עבור העתיד!
 
אז מה עושה חברה כאשר איש חשוב מתוכה מת? אז כמובן עולה השאלה עבור מי חשוב?

לא כל אחד שמת יש לדבר נגיעה לחיי, או אפילו חשיבות עבורי – מוזר לומר זאת באופן הזה, אולי כי חנכו אותנו לכבד את המת באשר הוא מת. אולי כי הוא מת והוא מסכן ואת המסכנים לפחות מכבדים – אך האמת היא ארצית וערומה יותר: לא מול כל מודעת אבל ברחוב או בעיתון אנחנו מתאבלים. אחרת יאבד האדם את מידת היחסיות, וההבחנה בין חשוב וזניח / ראשוני ומשני – והיררכיה של חשיבויות הוא עיקרון בסיסי מאוד של חיים.

אז עד לפני מספר ימים לא ידעתי דבר על האיש. שמעתיו ברדיו מספר פעמים, ואולי משהו בקולו הנמוך והשקט עורר את העניין שלי בו. החלטתי לדעת יותר. אפשר ללכת לספריה שנמצאת 5 דקות ברגל, לפתוח ספר אחד או שניים. אם הנסיבות לא מאפשרות, אפשר גם לקרוא חומר עקיף יותר או פחות שנמצא על הרשת – אגב, הרשת בעברית לא מכירה את מצגר. ומי שחשוב לו, יכול גם לכתוב רשימת זיכרון בשפה אותה מצגר לא חלם להבין, לתייק אותה בקטגוריה הנכונה של האתר שלו, ולשלוח אותה לרשת ולקוות שהיא תגיע ליד הנכונה וליעד הנכון.  
 
 

לכתוב תיאודור אדורנו והיינץ-קלאוס מצגר באותו שוונג הקלדה

 

כפי שפתחתי, כמעט כל מי שדיבר או כתב על מצגר בימים האחרים היזכר את שמו של אדורנו. דיברו על אבדה גדולה שאבדה לעולם המוזיקה וכמעט תמיד בנשימה אחת עם אדורנו, שעדיין נחשב על ידי לאוטוריטה מספר אחת כתיאורטיקן של מוזיקה ואסתטיקה (אדורנו כמובן לא היה אוהב את הביטוי הזה). 
רשימת זיכרון זו כנראה תחרוג אל מעבר לדמותו של מצגר ותגע בסוגיות ודמיות שהעסיקו אותו ובהם השקיע את חייו – ראשון לפני כולם היה ת. אדורנו אשר מצגר ערך את המוזיקה שהלחין וגם פרסם מספר מאמרים שלו בכתב העת אותו ערך.
רשימת זיכרון זו אינה פוסחת על שמו של אדורנו וגם משום ששמו של בלוג זה הוא פרפראזה על כותרת המשנה של ספר המכתמים של אדורנו (מינימה מורליה: השתקפויות מחיים הרוסים), ואילו כותרת המשנה של בלוג זה מצטטת משפט אניגמאטי במיוחד על הדיאלקטיקה שבעשייה הביקורתית (מאותו הספר).
 
היזכורו של בחיר מבקרי המוזיקה בגרמניה עם שמו של מצגר היא תופעה מעניינת במיוחד הדורשת הסבר סוציולוגי ופסיכולוגי החורג הרבה מעבר להיקפה של רשימה זו. אם כן רק על קצה המזלג. כלל עבודתו האינטלקטואלית של מצגר היא כהתכתבות מתמשכת עם רעיונותיו של אדורנו. כמובן צריך להזכיר את תכתובת המכתבים הפורה שניהלו השניים ישר עם שובו של אדורנו לפרנקפורט. ואת המחלוקת בין השניים על טיבה של מוזיקת האוונגרד של אחרי מלחמת העולם השנייה.
בין מצגר לאדורנו הוצתה בעקבות מאמר פולמוסי במיוחד שכתב האחרון על "זיקנתה של המוזיקה החדשה" (Das Altern der neuen Musik),  אשר מצגר מצא את עצמו במחלוקת עקרונית עם מסקנתו הלא מעודדת ביחס לאוונגרד האירופי של שלהי מלחמת העולם השנייה. מצגר (שנולד בעיר קונסטאנץ שבגרמניה) חזר מפריז המהפכנית אל גרמניה ואל מעוז המוזיקה המודרנית. בעיר דרמשטדט האקספרימנטאלית בעלת האג'נדה האוונגרדיסטית והאימפולס המהפכני במחיצתם של קארל היינץ שטוקהאוזן וג'ון קייג' (שנחשבו עבור חוג סגור זה של קליקה יודעי דבר כמוזיקת העתיד של העידן של אחרי מלחמת העולם השנייה), הוא החל לנהל עם אדורנו שיחה ארוכה שהתפרסמה כספר חלופת המכתבים בין השניים (Briefe und Briefwechsel – Band 6: Theodor W. Adorno/Heinz-Klaus Metzger. Briefwechsel 1954–1967).
כך גם כותרת ספרו הקנוני של מצגר מדוע מוזיקה: כתיבה על תווים (Musik wozu. Literatur zu Noten, hrsg. v. Rainer Riehn, Frankfurt a. M., 1980) היא משחק מילים ומשמעות עם כותרת ספרו של אדורנו Noten zur Literatur. גם האנסמבל שיסד מצקר עם חברו ריינר רייהן (Riehn) בשנת 1969 Musica negative אשר יונק את שמו ואת הצדקת קיומו מרעיונותיו ומכותרת ספרו הלפני אחרון של אדורנו דיאלקטיקה נגטיבית. על כן כנראה שלא בכדי בחר אחד מהמספדים להכתיר את מצגר כ"אחרון הענקים", בהזכירו, שוב, את אדורנו ("הענק מכולם בעומק ידענותו ודעתנותו").  
הציטוט האחרון נלקח מן הרדיו ונאמר על ידי מי אשר בהגה האקדמי של מדעי התרבות מכונה "סוכני תרבות" (בורדייה מדבר במושגים כאלו). זוהי ללא ספק שעתם של הסוכנים למיניהם; יהיו אלו סוכני מכירות, סוכני ביטוח, או סוכני תרבות וכיד הטובה של השיטה הכלכלית הזו, המייצרת עוד ועוד סוכנים כדי למכור עוד ועוד סחורות.

במדיה האלקטרונית, תעשיית התקשורת ועיתונות (אדורנו אגב העדיף את הביטוי שאולי היום נשמע מעט זר או מיושן – חרושת התרבות) אשר מציע לנו עוד ועוד כבלים, והכוונה לכבלים של ממש, ואשר תוקפת אותנו בכל מקום ושעה, ריאיון הטלוויזיה או הרדיו צריך להיות קליט ובעיקר קצר ולעניין. לאינטלקטואלים מסוגו של מצגר אין היום סיכוי לחדור את בועת התקשרות הקפיטליסטית אם הם לא באים עם רקוד עשיר כמו שלו. התעשייה הזו די בזה לידענות, חוכמה, ואין הרבה ערך לאדם על פי עושר למדנותו ויכולתו לתרגם ידע לאמירה קוהרנטית ומקורית באמצעות כתיבת עוד ספר או מאמר למדני. צריך לתרגם את הופעתו של פלוני בתקשורת למונחים של רייטינג, גרפים של בעלי מניות ובסופו של דבר לאומדני כסף – ואז הכל בסדר, אפשר להיכנס לשידור. על רקע כל זאת, חוששני שגם היינץ-קלאוס מצגר היה מתקשה להיכנס לזמן שידור ארוך כל כך של רדיו התרבות בברלין (שלא בנסיבות אלו, אם מותר להוסיף). 

כמו אדורנו הניף מצגר בגאון וללא פשרות את לפיד המוזיקה כאמנות אוטונומית. שניים תפסו את המוזיקה והמוזיקה החדשה עד רבה ורבה כמהות ועשייה אמנציפטורית אשר מסמנת עולם אוטופי המתעקש על הבטחת אושר אנושי והגשמת מהותו האנושית של האדם. גם את לפיד המוזיקה האוטונומית בניסוחו הבהיר והדקדקני ביותר של אדורנו, הצית והפיץ מצגר וחוג המוזיקאים שקיבל את השראתו מההגות הפרנקפורטאית בעיקר ומהעבודות החשובות בתחום האסתטיקה וביקורת התרבות מבית מדרשם של האסכולה הפרנקפורטאית.

בדומה לאדורנו, גם מצגר שייך את עצמו למסורת ההגות של העידן הנאורות והמודרניזם. אפשר גם לומר כי את מצגר אפיין אימפולס פרוגרסיבי ומהפכני בזמן שאצל אדורנו אפשר למצוא יחס ספקני הרבה יותר אל המהפכה ויחס דיאלקטי לקידמה. מצגר היה חדור ברוח מהפכנית עלי קרב שצריך לקיימו "מחר", באומרו בתרגום חופשי: "השאלה אינה איזו מוזיקה היא מהפכנית אלא איזו מהפכה דרושה למוזיקה". אך שנייהם שייכים באופן מובהק למסורת המודרניסטית על האתוס הפרוגרסיבי שבבסיס מחשבה זו, שאפשר להצביע על ראשיתה המובהקת עם עידן הנאורות באירופה, ובאופן מובהק עם ההוגים כדוגמאת קאנט, שילר, גתה, היינה, הגל ומרקס. ואליהם אפשר להוסיף את הממשיכים של פרויקט הנאורות הבלתי נשלם הזה (במושגיו של האברמס), הוגי המכון לביקורת חברתית בפרנקפורט, ובפרט אדורנו, מקס הוקרהיימר, אריך פרום והרברט מרקוזה.

חברים אלו להגות ולעבודה אינטלקטואלית יחסו מקום מיוחד לאמנות והמוזיקה שנחשבה עבור כמה מהם לאמנות הנשגבת / גבוהה /מרוממת ביותר. כמובם גם מצקר "שמע" את שירת הסירנות ועשה רבות כדי לפתוח את אוזניו ותודעתו של עולם אטום לשירתן הקסומה של הסירנות; בבסיס הטענה שנמצאת המקום הסיפרו של אדורנו והורקהיימר דיאלקטיקת הנאורות, האדם נתון בתוך חברה מנוהלת (ובר) ועולם מחופצן וממוסחר (מרקס) עד צוואר, ממש כמו אודיסאוס (הומרוס) שבוחר להיות אדון ורב שליטה  – בעצמו, בטבע ובאחר – אך במחיר כבד של כבלים הכובלים אותו אל תורן הסירה ומרחיקים אותו מעצמו ומאנושיותו. 
מצגר נחשב לאחד האוטוריטות המובהקות במחשבה וההגות על מוזיקה וחברה. הוא כתב ספר אחד חשוב (Musik wozu: Literatur zu Noten) אך מעמדו בשדה העשייה וביקורת המוזיקה בגרמניה לא היה מוטל בספק, כנראה בזכות כתב העת שערך בו לא יכלו להתעלם. היכרותו עם אדורנו זיכתה אותו בקרדיט, כמי שזכה לחסות בצילו של ענק. הוא הרבה להתראיין ולשונו הייתה תמיד נוקבת ובלתי מתפשרת. הרטוריקה המתפלמסת שלו, לשונו החדה והפרובוקטיבית הפכה אותו לסוג של נביא המוכיח בשערה של חברה; חברה אשר איבדה את מצפנה התרבותי ואת מצפונה המוסרי. הוא עשה נפשות לאסתטיקה של "הנביא" הבלתי מעורער של מחצית הראשונה של המאה ה-20, ארנולד שנברג, ממנו למד שיעור או שניים על מעמדה של המוזיקה ומעמדו של האינטלקטואל מול חברה טועה ואטומה (האיקונה הפרוטגוניסטית של שנברג היא משה רבנו המוכיח את עמו אך לא זוכה להיכנס לארץ הקודש). 
 
 

היינץ-קלאוס מצגר (2009-1932)

 

מצגר רכש את המיומנויות המוזיקאליות בפריז תחת הוראתו של מקס דויטש (Max Deutsch), תלמידו של ארנולד שנברג, אך ידע לא רק לעשות מוזיקה אלא גם להבין היטב את הפוטנציאל הטמון במוזיקה כמהות אנושית משחררת. בראיון שנתן לפני מספר שנים, הוא התלונן כי הוא משמיע את ביקורתו על אוזניים כבויות, המפוצצות בטרטור של רעש אקוסטי מרמקולים ומסכים גדולים. הוא טען כי הרעש האקוסטי הזה נמצא בכול מקום: החל בסופרמרקט, דרך המסעדה וכלה בטלפון הצלילים המונוטוני והמטרטר (אלא אם אוסרים עליך באופן מפורש). סביבה רועשת זו, משאירה רק מעטים משוחררים מעריצות הצליל הטוטאליטארית של מוזיקה מתועשת, מנוכרת ומנכרת, של רעש מצטבר המשנה את הפרצפציה של האדם בימינו, והעושה שמות ביכולת הקשב שלו למוזיקה בלתי אינסטרומנטאלית, היינו מוזיקה האוטונומית.
באתרי האינטרנט בגרמנית כותבים כאלו אשר הכירו את ספרו הקנוני של מצגר משלבי החניכה של חייהם. הם מזכירים את הספר בעל הכריכה בצהוב-בז' שפתח להם את הראש, ואגב כך צוהר לעולם אחר שלא היה נגיש להם, בסביבה של חרושת תרבות ממוסחרת אשר מטבע בריאתה נמוכה ובלתי מאתגרת. אחד מהם, ארנו שמו,  סיים את רשימתו היפה והאישית באמירת "תודה" קצרה, תמימה ואומרת כל.
כארבע שנים פעל האנסמבל שהקים מצגר לביצוע מוזיקה מודרנית (מוזיקה נגטיבה), אחר כך פנה לתיאורה והגות (עם יוצא דופן אחד כאשר נענה לקבל את תפקיד הדרמטורג שאופרה של פרנקפורט הציע לו). שלושה עשורים (1973-2003) של כתיבה ועריכה ביחד עם חברו לחיים ריינר רייהן (Rainer Riehn) את אחד מכתבי העת החשובים ביותר בתחום המוזיקה שיצא לאור בגרמניה (Die Zeitschrift Musik-Konzepte von Heinz-Klaus Metzger und Rainer Riehn ). הם הפיקו כ-100 כרכים של Musik-Konzepte, שזכה להיחשב בקרב אנשי מקצוע פעילים ולאו דווקא בקרב אנשי אקדמיה, למי שקובע אג'נדה ומעורר את השאלות המציתות את הוויכוחים שנוקבים בין אנשי המקצוע, ותמיד בדעה מנומקת, בפרשנות, בשמירה על סטנדרטים אסתטיים ואתיים ובהתמדה עיקשת.  היה מי שתיאר בדמותו של כוהן דת אשר עושה את עבודת הקודש שלו בהתמדה וללא סייג במן כת נזירים ההולכת ומתמעטת השומרים בקנאות על דתם החילונית – היא המוזיקה – שמשמעותה היחידה היא אסתטיקה צרופה.
 
מצגר ליווה את חייהם של מוזיקאים מקצועיים רבים ונחשב לסמכות ולבר סמכה בתחום המוזיקה הרצינית, וכמי ששואלים את דעתו בסוגיה מוזיקלית כבדה או שבמחלוקת. הוא ביטא את עצמו באופן קיצוני וחריף, והתנהל בשדה המוזיקה כמי שלוקח לו את הזכות לקבוע מסמרות בענייני אסתטיקה, מוזיקה, אמנות וכיוצא בזה.
עם מותו של מצגר, נראה כמו כבה עוד לפיד של אור ונאורות והרעש אקוסטי הממוסחר המציף את האדם בסביבתו המודרנית ימשיך לחגוג את ניצחונו הטרגי באור מנצחים מסנוור ורועש. הוא היה בין אלו אשר התריע בכול הזדמנות שרק ניתנה לו על הנזק התרבותי שיש בהצפת צליל שמביאה לרדוקציה בערכה של המוזיקה, ובסופו של דבר לעיצובה של פרפוזיציה חסרת קשב ומתח הראוי להיות מושקע ביצירת אמנות, בגלל המציאות רווית הרעש ואינפלציה האודיאלית שמתקיפה אותנו בכול מקום כמעט ובכול שעה. באחד הראיונות האחרונים שנתן, מפרט מצגר אחד לאחד את כל אותם אתרים המציפים אותנו ברעש אקוסטי בלתי פוסק (המכונה גם מוזיקת מעליות /סופרמרקטים): החל מבית הקפה, אל המספרה ולפעמים גם בתערוכת האמנות אשר יש מי שחושב שצריך ללוות אותה ברעש רקע. 
 
אני מנחש כי מצגר היה רוצה שיזכרו אותו כאחד מנביאי המוזיקה המודרנית של מאותו דור נפילים הולך ונעלם של בני תרבות ואמנות עיקשים וחסרי פשרות. הוא ניחן בטמפרמנט עיקש ובלתי סבלני, ואף אודה כי פרובוקציה היא סוג של יחס אמנותי אל דברים, מה שגם גיבה עמדתו התקיפה ביחס לחוסר הפשרנות והטוטאליות שבמעשה האמנותי – עיקרון שהיה מרכזי בפועלו. אני יכול לדמיין לעצמי את מצגר כאביר מודרני בשירות האמנות הטהורה, אשר נלחם לשמר את המוזיקה כמעוז אחרון של עולם אחר, מושלם ומלא יופי, מול מציאות כעורה ועולם נעדר אסתטיקה. גם אם נודה כי המדינה אינה מכשיר אסתטי והמציאות החברתית כעורה, פגומה וחסרת צדק אנושי, רק מעטים יהיו מוכנים לאתגר את עצמם במחשבה בחשיבתו של אינטלקטואל הזה אשר ראה את המוזיקה האוטונומית אידיאל הומאני ואוטופי. לחוסר הסובלנות לאוטונומית של המוזיקה "אש מלחמה בוערת על כל מעוז של אוטונומיות על ידי הממסדים שכבר לא מתיימרים להיות סובלניים [לאוטונומיית האמנות]".
 אני עצמי לא זכיתי ללמוד מספרו הצהוב המצוטט בכל כך הרבה חום ואהבה., בלימודי המוזיקה בישראל עדיין שלטת המסורת השמרנית הרצל שמואלי (ראש החוג בו למדתי) ומיכל זמורה כהן שספרם מוסיקה: שליחות ובשורה, יכול לשמש כתב קטגוריה (מרושל למדי, ולטעמי בלתי משכנע) כנגד המוזיקה החדשה והמודרניזם של המאה ה-20 (כולל ארנולד שנברג וחוג תלמידיו: ברג וברן ואדורנו אשר בהגותו נגעו רק על קצה המזלג). השאלות הטהורות וכבדות המשקל שמוזיקאים צריכים לתת את דעתם להן העסיקו את מצגר כמו את סביבתו האינטלקטואלית לא מעט (כמו את שלושת המוזיקאים שהוזכרו קודם לכן). 

 

מארנולד שנברג כנביא עד מצגר כשליח

 

באופרה משה ואהרון של ארנולד שנברג לוקח משה את עם העבדים האבוד שאינו שומע (תרתי משמע) את בשורת החופש אלא נוהג מנהג קדם ועושה לו עגל זהב – במילים אחרות, עושה לו פטיש. שנברג ראה את עצמו בדמותו של משה הנביא וכשליחה של בשורה אנושית חדשה – השפה האטונאלית הדודקפונית שפיתח. מצגר היה אחד השליחים שעשו להפיצה.
משה ובן לוותו הנאמן אהרון מנסים לשדל את העם לאמץ את התורה החדשה ולהשתחרר מן השעבוד של העבר. אך האתגר הוא גדול מידותיו של העם. זה המתעקש להיאחז במוכר לו, בזה הנגיש, החומרי ובעל צבע הזהב הנוצץ. (פרשת עגל הזהב).
 
משה ואהרון היא האופרה אחרונה שכתב שנברג, המלחין הנערץ לא רק על מצגר אלא גם על אדורנו ועל כל התיאורטיקנים החשובים ביותר של המאה ה-20 והעידן המודרני. שנברג, כמו משה התנכי, לא זכה להגשים את משימת חייו, להיכנס לארץ חדשה בה מתקיימת אמנציפציית הצליל. שנברג (כמו מצגר) ביקש לגאול את המלחין (המוזיקה) מהכבלים של הטונאליות המשעבדת שהגיע למיצויה עם טונאלית המעורערת ואמציפציית הדיסוננס באופרות של וגנר ואחריהם (מחצית השנייה של מאה ה-19). הדור שלא ידע את משה, גם לא ידע את שנברג, ברג ואדורנו (תלמידו של ברג). זהו הדור שהפנה עורף למוזיקה החדשה, אשר מצגר קיווה כל כך שתצליח להתנחל בלבבות ההמונים.
היינץ קלאוס מצגר מת בביטחון עצמי שבשורת המוזיקה החדשה עוד עתידה להתגלות, ואף על פי שתתמהמה בו תבוא. לא רק היקלטותה של המוזיקה החדשה, אלא גם ערכים מופשטים יותר כמו האמנציפציה של המוזיקה, והאסתטיקה של האדם, החינוך והחברה – והדברים כאמור כרוכים זה בזה אליבא דמצגר. מצגר שייך למסורת מודרנית של תיאורטיקנים של תרבות, חברה, אמנות ואסתטיקה שיש לה מעט מאוד מקום בחיי הרוח בישראל, וגם בגרמניה צריך לחפשה בכתבי העת, תוכניות רדיו וקונצרטים שמתעקשים לטפח ערכים תרבותיים, פוליטיים ואסתטיים אלו. 

 

בשביל מה מוזיקה ? Musik wozu – רק בשביל המוזיקה עצמה!

 

כאשר מצגר בפרובוקטיביות האופיינית לו שאל את השאלה: בשביל מה מוזיקה? רבים ידעו רק לגרד בפדחת ולהשמיע קלישאה שחוקה או שתיים ולפתור אותם מהסוגייה הנכבדה.

והאמת תאמר כי שאלה זו כמעט אינה נשאלת גם במקומות שראוי להעלותה. מצגר חשב שזוהי שאלה קרדינאלית לחיי חברה ותרבות. אני מוכן להסתכן ולהעלות השערה כי מצגר היה מתחיל לענות את תשובתו הארוכה במשפט הצרפתי האלמותי "l'art pour l'art" (במקורו הוא לטינית: Ars gratia artis).

רוצה לומר, מוזיקה בשביל מוזיקה. אמנות ללא חפץ עניין (קאנט ומושג האמנות האוטונומית). עבורו ועבור כול תיאורטיקנים של האסתטיקה מאסכולת פרנקפורט זהו המשפט שראוי להגות בו יום-וליל. ראוי גם ראוי, עבור זה אשר המוזיקה היא לו סוג של "דת חילונית" ומי שרואה את קיומה הטהור ביותר של אמנות האוטונומית רק בחברה אוטופית בעלת תפיסת קידמה משוכללת, המכוונת ליצירתה של חברה צודקת בה יותר פועל אדם חופשי יותר, היוצר אמנות יפה ובעיקר מוזיקה רק בשביל המוזיקה עצמה!
 

 

                                                                              *

 

מספר ציטוטים מתוך מספר ראיונות עם מצגר בתרגום חופשי שלי מגרמנית

"אני זוכר היטב את הימים שבהם היה גוסטאב מאהלר מלחין מנודה. פתאום תוך שתיים הפך מאהלר למלחין מבוצע בכול תזמורת שמעריכה את עצמה. זה קרה בין 1960 (100 שנים להולדתו) ל-1961 (50 שנים למותו), עיתוי נפלא גם לספרו של אדורנו על מאהלר. אני צופה שהדבר יקרה גם לשנברג, לווארז ולאחרים. התהליך של הסטיגמה וההדרה של המוזיקה החדשה הסתיים ב-68 כאשר אנו הגינו את הביטוי 'אנו רק מיעוט רדיקאלי קטן' ועיתוני שפנגלר השתמשו בו כנגדנו".

                                                 *         *         *

"כוחה של המוזיקה לשנות את העולם נראה הרבה פחות מכוחו של העולם לשנות את המוזיקה. זוהי הכרה מזעזעת. המהפכה האטונאלית של האסכולה הוינאית השנייה השיגה את סופה של ההיררכיה הטונאלית, כי זה היה מבוסס לא רק על שוויון של טונים, אלא גם על שוויון של כל מערכות היחסים האפשריות. אלא שמבנה-על חדש זה נשאר תלוי באוויר. מהפכה בבסיס החברה לא התממשה. זו הסיבה שלמוזיקה החדשה עדיין אין בסיס חברתי".


                                                 *         *         *


"לעזאזל עם העידן הבורגני הארור ההוא. למעשה, היה אפשר לדלג ישירות ממארנציו וג'יזואלדו [עידן הרנסאנס] ישר אל תוך האטונליות [של העידן המודרני]. ואז שלוש מאות שנה של חברה ותרבות בורגנית היו נעדרים את מבנה העל שלהן. חופש ושוויון ישירות מעידן המדריגלים תוך דילוג על כל העידן הבורגני, ועם זאת אסור לנו לשכוח את הגדרתו של אדורנו כי חופש ושוויון הוא המצב שבו כל אחד ואחד יכול להיות שונה ללא פחד".
 

                                                 *         *         *

"המוזיקולוג קורט פון פישר דיווח על קונצרט מוזר של יוהן גוטליב נאפה, המורה של בטהובן בבון. הקונצרט הזה היה כסוג של הפתעה עבורו וכינה אותו 'ניסוי'. בקונצרט ההוא, היו למעשה רק יצירות של מלחינים שכבר מתו. אז נסגר הדיווח בהבעת תקווה כי קונצרטים מהסוג הזה לא יוכלו להתקיים לנצח. היום ההווה [של אמנות המוזיקה] נלמד מאוחר מדי".

 

                                                 *         *         * 

"בשאלת היסוד של ערכה של יצירת האמנות והקריטריונים להערכת איכות יצירת אמנות, לצערי אני עומד עם ידיים רייקות. אני מוכן רק לומר כך, .אם יצירת אמנות היא פשוטה ואני מבין אותה מיד, אז זה לא טוב. אם העניין בה נגמר והיא אינה ממשיכה להתפענח אנחנו מאבדים בה. יצירת אמנות צריכה להכיל בעיות אסתטיות וטכניות בדורשות פענוח ופתרון – ומול היופי הזה שטיבעו הוא שהוא בלתי ניתן להגדרה מילולית אנחנו עומדים המומים וחסרי מילים".

 

 

 

 

 

 

יומן ברלין: ברלין? [פרצוף עקום] כן, ברלין! [מבט בעיניים] רשימה מס. 4 .Ein Berlinisches Tagebuch: Nr

 

מה לברלין? כן, לברלין!  [שני מקרים פרדימטיים של חוסר שיחה על גרמניה ועל ברלין]
 
יש לי ידידה שספרתי לה על נסיעתי לברלין.
"ברלין?" – שאלה.
"כן! ברלין" – עניתי.
"יש לי בעיה עם גרמניה" – אמרה.
"את רוצה לדבר על זה" –שאלתי.
"אני מעדיפה שלא, אבל אני מבינה ישראלים שנוסעים או עוברים לגור בגרמניה" –אמרה.
"את רוצה לדבר על זה" –שאלתי.
"עזוב" –אמרה. שיחה טיפוסית שראוי להרחיב עליה את הדיבור בפעם אחרת.
 
היו שנים בישראל, הרבה שנים שחייה של מדינת ישראל שאמירה מסוג זה היתה נחשבת לכפירה בעיקר. כמעט מעשה פרברטי.
"לרדת / להגר / לעבור / לחיות בגרמניה?". מביטוי הסטיגמטי ביותר לנאטראלי יותר. על הוורינטים השונים של מה שהכי מאיים על המחשבה הציונית מאז ועוד גם היום. "מה לישראלי יש לעשות בברלין?"
 
ספרתי לידידה נוספת על דבר נסיעתי לגרמניה. הייתי בהלם מן התגובה.
זו אפילו סירבה לדבר איתי על כך:
"אני לא רוצה לדבר על זה, זה יותר מדי כואב לי", "איך ישראלי יכול לגור בגרמניה ועוד בברלין" –אמרה לי.
עניתי לה משהו, וכך סיימנו את האין-שיח ההוא – ומוטב לומר חוסר שיח על גרמניה שהישקאלים כל כך מטיבים בו – כמובן בזמן שהפיצויים משולמים ו"היחסים המיוחדים" עם גרמניה אינם עולים על שרטון, וממשלות גרמניה ממלאות את פיהם במים ושותקות תוך שהן מספקות לממשלת ישראל מטרייה דיפלומטית חסרת גבול ביחס לפוליטיקה הישראלית הבלתי לגיטימית של מלחמה אחרי מלחמה והמשך האלימות במזרח התיכון.
 
סליחה הסטייה לישראל ולפוליטיקה המלחמתית של  ישראל במזרח התיכון – ממש לא התכוונתי, אבל יצא לי.
על  כך פנים, לענות לאותו חברה (ולרבים אחרים) באמצעות רשימה זו יחרוג מעבר לכל מה שתכננתי.
יהיו רשימותיי מברלין סוג של תשובה ארוכה ובלתי ממוקדת למוח השטוף באידיאולוגיה של מנטליות גטו מסתגרת, פרובינציאליות אתנוצנטרית ולאולי גם לאלו שעשו את החרם על גרמניה מכשיר להצדקתה של הציונות וממשלות ישראל בעבר ובהווה.
 
 
יהיו רשימותיי מברלין כאשר הרקע המניח את קיומן הוא המשולש: ישראל – גרמניה – פלסטין, או אם רוצים: גרמנים – יהודים – מוסלמים, מענה מסוים על השאלה המאוד ישראלית הזו – לפחות כך הייתי רוצה להאמין.
 
יצא לי לשמוע בזמן האחרון על עיתונאים וכותבים (גם ישראלים) שיודעים ללקק איפה שצריך כדי לגרוף אתנן נאה בצד, תוך שהם שומרים על שקט תעשייתי כדי לא לעורר את הדובים משנתם; אבל את האינטגריטי שלהם ואת אמונותיהם הם זנחו מזמן. אולי זווית אחרת בלתי תלויה ומחויבת רק לעצמה ורק לאמת שלה,  יכולה לעורר ראויה חדשה להסתכלות על ברלין. אמת היא לה דבר יחסי שאפשר לספסר אותה. ראוי להשמיע אותה גם אם היא נעמה בעיני מישהו. הכתיבה על גרמניה ועל ברלין מלאה בהתחשבויות ופוליטיקה של מה לומר ומה לא לומר, וכבר ברשימה ראשונה אני מזכיר לעצמי: אף מורא מאף מוסד ומאף אינדיבידואל, ראוי לבקר ולומר את האמת וראוי לשמור על האינטגריטי של עצמי ועל דעה עצמאית גם כשאני זר ולכאורה חלש מבין המקום. אשמור על רפלקציה, ריחוק כי לא השארתי את הביקורתיות שלי בבית, גם אם שלמו לי את הכניסה לאופרה, למוזיאון או הכניסו אותי לפגישה בבונדסטאג או למשרד של עורך עיתון בברלין.
 
 
שאל אותי לפני שנסעתי לגרמניה אדם שאיני מכיר, באופן מעט מתריס משהו: "אז מה יש לעשות בברלין?".
אמרתי לו שאשלח לו חוברת ישנה של Zitty ואנסה לתרגם לו משהו מזה. אך את התשובה, אני מקווה אפשר יהיה לקבל עם פרסומן של הרשימות שהעיר הזו מעודדת ומעוררת אותי לכתוב!

כי משהו בעיר הזו מוציא אותי החוצה, מוציא אותי מהדיכאון. אל ספרות חדשות אל מחוץ לגבולות הגטו של מדינה מוקפת חומה ועם לבדד ישכון ופוליטיקה (ישראלית) של מלחמה ואימות אינסופי בתוך סביבה עוינת.

וכל זה לא חוכמה לומר לפני החורף הגדול, והארוך והקר – ואני מקווה שתרבות, אמנות חברים וחיי עיר רווים יהיו פיצויים מספיקים לשאת החורף הגדול (והכוונה לא לפיצויים ההם –Wiedergutmachung)

 

יומן ברלין: אשכול נבו ואסף גברון בערב ספרות ישראלית: רשימה מס. Ein Berlinisches Tagebuch: Nr. 3

תרבות יהודית היא חלק מהפסיפס התרבותי בברלין: ערב של ספרות עברית-ישראלית במוזיאון היהודי במסגרת "שבוע תרבות יהודי בברלין" (www.juedische-kulturtage.org)

 

 

 

אשכול נבו, אסף גברון והמנחה שלי קופפרברג (Juedische kulturtage)

 

צריך ישראלי להגיע עד לברלין, למוזיאון היהודי בעל המבנה וגג האינהוף המזוגזג ולשבוע התרבות היהודי, (www.juedische-kulturtage.org  – Juedische kulturtage) שהברלינאים מתברכים בו מדי שנה כדי להתוודע טוב יותר לשני סופרים ישראלים מצליחים ולספר תנין פיגוע של הסופר, אסף גברון (Assaf Gavron) שיצא בהוצאת זמורה ביתן ב-2006 (2006 ,CrocAttack).

הספר כבש קנה את עולמו לא רק בישראל, בגרמניה הוא יצא לאור באביב 2008 (בכותרת Ein Schones Attentat), בהולנד הוא יצא לאור ב-2009 ובחודשים הקרובים הוא גם אמור לצאת לאור באיטליה, צרפת, אנגליה, ארה"ב וקנדה – מפתיע כיצד ספר אחד מצליח לעניין כל כך הרבה קהל קוראים.
אכן הצלחה חסרת תקדים לאסף גברון – מה שגם עזר לו להגיע בתחילת השנה הקרובה למספר חודשים לברלין (במסגרת תוכנית המלגות האקדמית של DAAD, היא הנציבות הגרמנית להחלפת אקדמיים) לתקופת שבתון בה יוכל להתמסר לכתיבתו, ולו ברכה! תנין פיגוע גם נרכש כאופציה להפקת סרט על פיו על-ידי חברת ההפקות הברלינאית NEU filmroduktion, ואילו  ספרו האחרון הידרומניה בהוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008 (Hydromania) תורגם כבר לשפות רבות, בהן גם גרמנית (2009).
הידרומניה הוא ספר מוצף שבחים, הטובע ומטביע את עולמם של קוראיו במושגי אינסטלציה, צינורות מים ובעולם הידרומני דמיוני ואיפרראליסטי. המים הופכים אצל גברון  למטפורה מורכבת העוסקת בקיומם של הישראלים החיים מציאות גיאוגרפית בעלת משאבים מוגבלים והוויית חיים ולחוצה. והכול דרך עולמה הקלאוסטרופובי של מיה גיבורת הספר המכיל תכנים אקולוגיים, פוליטיים ובעיקר אנושיים סמויים ודורשים פענוח מצד הקורא.

 

 

הסופר השני שהשתתף באותו ערב שהכיל שיחה והקראה מתוך ספריי שני היוצרים, היה אשכול בנו (Eshkol Nevo) שפרסם בחייו כבר מספר ספרים (דומני ארבעה).

ספרו האחרון משאלה אחת ימינה (2007), ארבעה בתים וגעגוע (Homesick) שתורגם לשפות רבות, ארבעה בתים וגעגוע (2004)הואספרו השלישי של אשכול בנו המפרסם בהוצאת זמורה ביתן, לאחר צימר בגבעתיים (2001 Bed & Breakfast,) וספרו נפרדנו טראח (The Breaking Up Manual, 2002) שגם הוא יצא בהוצאת זמורה ביתן ומתאר את ההווי הישראלי של אמצע שנות ה-90, בה קיבלו הישראלים הלומי הלם התנקשות בראש ממשלה מכהן, ורחובות שטופים בדם של יהודים וערבים, פצצות אנושיות וסיקולים ממוקדים.
 
הכרתי את הסופרים על פי שמם וכמה משמות ספריהם, אך זו הפעם הראשונה שאני שומע את שניים מדברים וחולקים את עולמם עם קהל ועוד ברלין באנגלית עם מבטא ישראל מוכר. עזרה בידם המנחה שלי קופפרברג (Shelly Kupferberg) אשר עשתה את מלאכתה נאמנה ובמיומנות מפתיעה של מעבר מאנגלית, גרמנית (ואפילו שליטה בעברית כאשר אני בחרתי לשאול בעברית).
עם סיום כל שיחה עם, קרא כל סופר קטע קצר מספרו בעברית, בחירה שחוששני כי היתה יותר סימבולית וללא חשיבות שלעצמה עם יצירותיהם של השניים (מה גם שההקראה הקצרה הזו הוציאה עגלי זיעה ומתח מיותר על פניהם של השניים).

אח"כ קרא הקריין אוגוסט זירנר (August Zirner) במיומנות דרמטית מעודנת ובמבע מדויק ושליטה רבה בניואנס קולי  דרמטי מאופק, קטעים מתוך הרומנים של שני הסופרים, שישבו במרחק מה, משועשים משהו, ומנסים לעקוב אחרי השפה בה אינם שולטים, תוך שהם עוקבים אחר המקור אותו כתבו בשפת אימם.
 

אוגוסט זירנר (August Zirner)

חשבתי לעצמי, מה עובר עכשיו בראשם של אותם סופרים שאינם יכולים להוקיר ואולי גם להבין את מה שהם עצמם כתבו? מה עבר בראשם של אותם סופרים באותו ערב בברלין, ועוד במוזיאון היהודי, לא לגמרי ברור לי. כאשר השאלות עברו לקהל, ניסיתי לשאול את השניים, וגם עשיתי את זה בעברית. נדמה לי שהסופרים שמחו לדבר החוויה של להיות בברלין ולקרוא בעברית לקהל גרמני ולשמוע בגרמנית את הטקסט שהם כתבו מהדהד מחלל היפה הפנימי של מוזיאון היהודי בעל הארכיטקטורה יוצאת הדופן והזוויות המחודדות של כמו מגד דויד שבור.
 

 

 

אסף גברון טען כי בברלין הוא מרגיש בנוח, וכי בשבילו ברלין היא עיר חדשה שעברה שינוי. עוד אמר, כי הוא עצמו אינו ממשפחה שעברה את מאורעות השואה והייחס שלו לגרמניה הוא יותר ניטראלי (אם הבנתי נכון את דבריו). 
נדמה לי שנבו אעלה ספק מסויים והיה יותר מורכב בתשובתו (אולי אפילו יותר ישראלי-יהודי), וטען שהוא אינו מרגיש כי ברלין היא עוד מקום בו הוא נמצא בחו"ל. העיר מוציאה ממנו הרבה רגש, והוא עדיין עוד לא יודע מה זה יוליד. בתשובה לשאלת המנחה, ענה קודם לכן נבו כי שהוא מגיע למקום הוא אוסף רשימות וכותב לו רעיונות. הוא מסתכל על אנשים כמו בתצפית לימודים או מחקר, כדי ללמוד אותם ואולי להשתמש בחומירם אילו בכתיבתו.
 

 

האולם האינטרהוף של המוזיאון היהודי היה מלא כמחציתו. קיוויתי שיבואו עוד קהל. אך זה לא קרה. לדאבון הלב, הרבה פחות קהל מלא מאשר הערב הבא שהוקדש לשתי סופרות יהודיות מגרמניה Lily Brett  and Johanna Adorján (אותו לא יצא לי לראות מטעם סיבות טכניות) .

 

אירועים מסוג זה מפגישים ישראלים ויהודים החיים בברלין וזו תמיד הזדמנות להכיר עוד אנשים המתעניינים בתרבות אותה אתה מכיר כל כך טוב. צעירים ומבוגרים שמחפשים לשמוע עוד על ספרות ישראלית ולהכניס אותה אל תוך ארון הספרות היהודי המודרני – ובזה הערב כבר הרוויח את השקעתו. 

 נדמה שהקהל שהגיע לשבוע התרבות היהודי (www.juedische-kulturtage.org ) יהודי ולא יהודי (יש כאלו שמכנים אותם גויים) מחפש קולות חדשים של יהודים וישראלים. שני הסופרים הצעירים האלו הביאו איתם שפה אחרת מזו של עוז, יהושע או גרוסמן. עם כל הכבוד שיש כאן ל"שלושת הטנורים"(בשפתו של אסף גברון) של הספרות העברית המתחדשת, שאגב לאשכול נבו היה גם חשוב ולהכניס אותם אל ארון הספרים האישי שלו לשביעות הרצון הרבה של הקהל כולו. רשמים מערב יהודי-ישראלי בגרמנית (ואנגלית כאשר צריך לשאול את "הזרים" מספר שאלות מנומסות).
הקהל אגב, לא ביטא סקרנות גדולה וערנות באותו ערב של קריאה ושיחה נעימה באנגלית ובגרמנית לסירוגין (דבר שהקשה את הזרימה הטבעית של הערב ולא תרם ליתר סבלנות מצידי, ומצד היושבים לידי שביטאו חוסר סבלנות גרמני מנומס.
 
כאמור זהו הערב הראשון מבין שלושה ערבים הממוקדים בספרות יהודית. אשר על הערבים האחרים כמו הערבים הנוספים והאירועים של השבוע התרבות היהודי (Juedische kulturtage) ראו תוכנית למטה – "תפסו טיסה ובואו", יהיה לא מנומס לומר.

ישנם כאן גם סיורים בשמונה בתי הכנסת בעיר , גם הלילה הארוך של בתי הכנסת (במקום מוזיאונים) בהם מבקרים בשמונת בתי הכנסת שבעיר הפורחת בתרבות יהודית, מופעי מופיזקת פופ יהודי, מוזיקה קלאסית (בעיקר פליקס מנדלסון) וסיורים להיכרות עם הבאוהאס וה"ארכיטקטורה היהודית שפזורה בבלין במקומות שונים. הערב במוזיקה הגדול בפרנצלאוברג (ריקשטרסה) יתקיים מופע מקורי בשם המזודד "אוי-וי-ווי" (Oi Va Voi): מופע אליו הוזמנתי הערב על ידי משרד יחסי הציבור של הפסטיבל שעושה כדי להפיץ תרבות יהודית מודרנית במוזיאון היהודי של ברלין, בשמונה בתי הכנסת(!) הממוקמים בעיר ובמקומות התרבות האחרים הפתוחים לעולמם התרבותי של ישראלים ויהודים בברלין של אחרי מלחמת העולם השנייה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 Juedische kulturtage

שבוע תרבות יהודי (בברלין)

 Festival of Jewish Culture in Berlin 

 

 

Programme

 

 Saturday | 29 August 2009


Rykestraße Synagogue
9.00     Opening concert of the Festival of Jewish Culture
                  Pearls of Synagogue Music
                  KEDUSCHA Choir (members of the RIAS chamber choir)
                  Azi Schwartz, cantor; Raymond Goldstein, piano
                  Musical director: Ud Joffe
 
Sunday | 30 August 2009
New Synagogue Berlin – Centrum Judaicum Foundation
11 am        Vernissage ‘The artist Heinz Koppel (1919-1980)’
12.30 pm   Vernissage ‘Lotte Cohn – Architect in the land of Israel’

 

Fasanenstraße Jewish Community Centre
12 pm         Vernissage ‘Symbol of a new beginning – 50-year anniversary of the Jewish Community House’ In front of the Fasanenstraße Jewish Community Centre
12 – 6 pm  Shuk Ha’Carmel in Berlin Street festival and market by the Jewish community of Berlin
 
Rykestraße Synagogue

8 pm          Ann, Shaban & Cohen
                  Keren Ann featuring Shlomi Shaban and Avishai Cohen
 
3 pm           Meeting point: in front of the Centrum Judaicum | Oranienburger Straße 28-30
                  90 years of Bauhaus: Buildings of the city
                  Architectural guided tour with Jutta Sartory and Markus Hawlik (in German)
 
Monday | 31 August 2009
Bauhaus Archive / Museum of Design
7.30 pm     Focus on Mendelssohn
                  Michael Schiefel plays (with) Mendelssohn
                  Michael Schiefel, vocals; Carsten Daerr, piano and organ
 
Tuesday | 1 September 2009
Jewish Museum Berlin
7.30 pm     Focus on Jewish Literature
                  Special guests: Eshkol Nevo and Assaf Gavron
                  Shelly Kupferberg, moderation
                  August Zirner, reading (in German)
 
Wednesday | 2 September 2009
Jewish Museum Berlin
7.30 pm     Focus on Jewish Literature
                  Special guests: Lily Brett and Johanna Adorján
                  Shelly Kupferberg, moderation
                  Adriana Altaras, reading (in German)
 
Rykestraße Synagogue
8 pm          Yasmin Levy & Band | Mano Suave
 
 
Thursday | 3

September 2009
Bauhaus Archive / Museum of Design
7.30 pm     Focus on Mendelssohn
                  Rahel Rilling, violin; Dávid Adorján, violoncello; Paul Rivinius, piano
                  Felix Mendelssohn – Piano Trio in C minor
                  Joseph Haydn – Piano Trio in C major (Hob. XV:27)
                  Felix Mendelssohn – Piano Trio in D minor

  

 

Anne Frank Centre

Focus on Jewish Literature

7.30 pm     Viola Roggenkamp | Reading ‘Die Frau im Turm’ (The Woman in the Tower, in German

Rykestraße Synagogue

8 pm          Oi Va Voi | Travelling the Face of the Globe
 
Friday | 4 September 2009
Shabbat services

in Berlin’s synagogues

6 pm | Herbartstraße Synagogue
Herbartstraße 26 | 14057 Berlin (liberal)
7 pm | Oranienburger Straße Synagogue
Oranienburger Straße 29 | 10117 Berlin (egalitarian)
7 pm | Fraenkelufer Synagogue
Fraenkelufer 10–12 | 10999 Berlin (conservative)
7 pm | Rykestraße Synagogue
Rykestraße 53 | 10405 Berlin (liberal-conservative)
7.30 pm | Pestalozzistraße Synagogue
Pestalozzistraße

12–14 | 10625 Berlin (liberal)

7.30 pm | Joachimstaler Straße Synagogue
Joachimstaler Straße 13 | 10719 Berlin (Ashkenazic-orthodox)
7.30 pm | Tiferet Israel Synagogue
Passauer Straße 4 | 3. OG |10789 Berlin (Sephardic-orthodox)
7.30 pm | Sukkat Schalom Synagogue
Hüttenweg 46 | 14195 Berlin (reform-egalitarian)
 
Saturday | 5 September 2009
3 pm           Meeting point: in front of the Centrum Judaicum | Oranienburger Straße 28-30
90 years of Bauhaus: Housing developments and public parks of Berlin’s modernism
                  Architectural guided tour with Claudia Marc (in German)
 
Berlin’s synagogues
from 6pm  Long Night of the Synagogues
 
Rykestraße Synagogue
9 pm          Focus on Mendelssohn
                  Mendelssohn Kammerorchester Leipzig
                  Judith Ingolfsson, violin
                  Vladimir Stoupel, conductor

                  Felix Mendelssohn – Symphony No. 1 in C minor, Op. 11
                  Felix Mendelssohn – Violin Concerto in E minor, Op. 64
 
Sunday | 6 September 2009
3 pm           Meeting point: in front of the Centrum Judaicum | Oranienburger Straße 28-30
                  90 years of Bauhaus: Villas and country houses in Berlin’s south-west
                  Architectural guided tour with Dr Günter Schlusche (in German)
 
Rykestraße Synagogue
8 pm          Final concert
                  David Orlowsky, clarinet
                  Solistenensemble Kaleidoskop
                  Steve Reich – Triple Quartet, Osvaldo Golijov – ‘The Dreams and
                  Prayers of Isaac the Blind’, Jerzy Fitelberg – Concerto for String Orchestra
 
 
From 17 June 2009, the complete programme guide and all programme information is available at

 

 www.juedische-kulturtage.org

Services Festival of Jewish Culture  Event organiser
Jewish Community of Berlin | Festival of Jewish Culture Oranienburger Straße 28-30
10117 Berlin

Germany
Tel 030-88 02 82 54
Fax 030-88 02 82 59
organisation@jg-berlin.org
http://www.juedische-kulturtage.org
President: Lala Süsskind

 

 

Cultural director: Aharon Risto Tähtinen
Artistic director: Dr Hermann Simon Festival management: kulturdienst: GmbH