"מוזיקה" או "מוסיקה"? אינה עוד שאלה טרחנית של מורה משועמם לעברית

ברשימה קודמת שלי: מדוע עולם ללא מוזיקה הוא עולם פגום ונעדר נחמה אנושית? ניסיתי לענות על השאלה מדוע אנו אוהבים מוזיקה? אחת מהחברות שלחה לי תגובה אישית וגם שאלה: "מדוע מוזיקה ולא מוסיקה?".

 

שאלה ממש מצויינת! ואכן הבלבול הוא גדול, כפי שמעיד שמו של החוג למוסיקולוגיה בו למדתי והפך להיות חלק מתוך בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל-אביב. כך קבלנו חזרה את ה-"ז" בשמה המתחדש של האקדמיה למוסיקה ז"ל, אשר עלה בידה לגייס שני נדבנים (היום קוראים להם "ספונסרים") – אחד עתיר ממון והשני מנצח בעל שם ידוע.

 

גם סוגיה זו חוזרת לחווית ילדות. היה לי חבר בשם תיאודור הולדהיים שהיה חבר קיבוץ בית אלפא. הוא היה מוזיקאי מחונן ומלחין מקורי שיצירתו פסקאליה זכתה לשבחים וביצועים רבים – ובצדק. תיאודור היה איש אשכולות. הוא היה משורר, כוריאוגרף, יוצר, אינטלקטואל אמיתי, אך גם אדם שהיה קשוב באופן אמיתי לדור הצעיר (ולי באופן אישי!).

 

כשהייתי בן 16 בזמן לימודי בבית הספר תלמה ילין, הזמין אותי תיאודור לביתו בקיבוץ לפגישה שנחרתה בזיכרוני והטביע בי את רשמה לכל חיי – הוא חי בקרבי ומותו היה לי הלם של ממש. את תיאודור הולדהיים הכרתי בכנס של תנועת רעות (לימים רעות-סדאקה) בימיה הראשונים, כשעוד היתה יוזמה בחיתוליה של קבוצת נוער של"י. תיאודור היה עבורי מורה, מדריך, חבר-בוגר ואיש יקר. הוא נתן לי ספר מאת המוזיקאי (צ'מבאליסט ופסנתרן) פרנק פלג בשם "דע את המוסיקה" וחשב שספר זה יתרום לי ויעשער את עולמי.

אך ראשית מילה על הספר הנפלא הזה של פלג. זהו ספר הפותח פתח להכרות עם עולם המוזיקה כפי ששום ספר בשפה העברית לא עושה. פלג כביכול מדריך בחור צעיר – כנראה דמות פיקטיבית בשם שמעון כיצד לבנות לעצמו ספריית תקליטים – בעידן שלפני ה-MP3 ותקליטורים המודרני. פרנק מדריך את שמעון ומלמד אותו את כל רזי המוזיקה: התקופות השונות, הסגנויות, הצורות, התיווי של המוזיקה, המלחינים הגדולים ושאר נושאים חשובים ומרכזיים להכרות, הבנה והנאה מעולם הצלילים הקסום. לצערי כבר אי-אפשר לרכוש את הספר הזה שיצא לאור ב-1973. משום מה עורך הספר (אבנר בהט) תיעתק את כותרת הספר עם התעתיק "מוסיקה" – אך לאורכו של הספר כולו, המילה מוסיקה/מוזיקה מופיע עם התעתיק שפלג בחר להשתמש בו, היינו "מוזיקה" – וזה נושאה של רשימה זו.
 
 
אם כן מוזיקה או מוסיקה? זאת השאלה! בתקופת עבודתי כעורך עיתון אופרה ותוכניות האופרה הישראלית, קיימתי ויכוח עם העורך הקודם של עיתון זה, האם לשנות את התעתיק מוסיקה לתעתיק מוזיקה? החלטתי להשאיר את התעתיק הישן: מוסיקה ולא לשנות למוזיקה – מה שאומר שלמסורת והמשכיות חיים משל עצמם ומהפכות (גם אם הן באופן התעתיק הלשוני) לא תמיד קל לחולל. נאלצתי להתרגל לתעתיק חדש. ולהקליד שוב ושוב את המילה מוסיקה (במקום מוזיקה).  לא אהבתי את זה ולא התרגלתי לזה. הקלדת המילה מוסיקה לא היתה אותנטית, היא הפכה עבורי למכאנית ולזרה, ותחושה מוזרה של שקר וזיוף ליווה אותה. ומדוע אני מתעקש לכתוב מוזיקה עם האות "ז"? לדברים אלו משמעות משום שלעיתים יש לתעתיקי שפה חשיבות ביחס להבנת הנושא. במילים אחרות, המטען שמילה עוצרת בתוכה, על מקורה האטימולוגי הוא משמעותי להבנת העניין כולו וליחס המתלווה למושג, מילה או סוגיה נדונה – ולא רק לבלשנים ולעורכים לשוניים.

 

אם כן, במה הדברים אמורים?

המילה מוזיקה מקורה מהמילה ביוונית (עתיקה) מוזה, וכך גם נהוג בשפות לועזיות אחרות. קיימות תשע המוזות. אלו הן אלות השירה הלירית (המוזיקה והנגינה בחליל), שירה אפית, היסטוריה, שירת אהבה, טרגדיה, שירי תהילה לאלים,מחול, קומדיה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה. המוזה, כך נשאר לקוות, קיימת גם במילה מוזיאון (ולא מוסיאון כמובן) – מקדשם של תשע אלות המוזה. המוזיאון מניח קיומה של מוזה גם מצד המוען (היוצר, מוסר השדר האמנותי, וגם מצד הנמען (קולט השדר – לענייניו המאזין, הצופה והקורא).

 

 

 

 

 

 

המוזה אינה עשויה לא מכסף וגם לא מזהב. היא רוחנית, מלאת השראה וחיונית לעשייה האמנותית. המוזה אינה מצטלמת טוב!

 

 

תשע המוזות הונהגו על ידי אפולו, הוא אל האור, היופי והאמנויות, ויחדיו הם הנעימו את זמנם של האלים היווניים בנגינה, בזמרה ובריקודים. עיקר תפקידן של המוזות היה להעניק השראה ליוצרים השונים, בעיקר למשוררים, למוזיקאים ולפילוסופים. תשע המוזות היו בנותיהם של זאוס (אל האלים), ומנמוסינה (אלת הזיכרון). זאוס ביקר את מנמוסינה במשך תשעה לילות רצופים, ובכל לילה תינה עימה אהבים. זו התעברה, וכעבור כשנה ילדה לזאוס תשע בנות – הן תשע המוזות. מסורות אחרות מייחסות את המוזות לזמן קדום יותר. על פי אחת המסורות מוצאן של המוזות מהאלה גאיה (אלת האדמה וראשית הכל) והאל אורניוס (אל השמיים).
 
מוזה היא אותו אובייקט מעורר חוויה ובעל מהות מופשטת, חמקמקה ובלתי גשמית, הקשורה וחיונית כל-כך ליצירה ולחוויה היצירתית. מוזה מושג הקשור לעולם בני האדם – עד כמה שאני יגישים לעולמם של בעלי החיים – במובן זה מוזה שייכת לעולם הנפש, היצירה, הדמיון והמימדים שעושים אותנו לאנושיים יותר וייצריים פחות. על כן מוזה הוא אותו דבר אשר כה חשוב לחוויה המוזיקאלית ולביטוי של יצירה מוזיקאלית. המוזה חיונית ליצירה, ביצוע ואפילו ולהנאה מאובייקט מוזיקאלי – אשר הוא אובייקט אחר לגמרי מאובייקטים אחרים. זהו אובייקט לו אנחנו מוכנים להתמסר, לשקוע בו – עד כדי איבוד שליטה ואיבוד עצמי. במילים אחרות, האמנות צריכה את המוזה (גם מצד יוצר האמנות וגם מצד קולט היצירה האמנותית), והמוזה היא חלק מחווית ההתמסרות, אשר כה חיונית לשם הנאה אמנותית מלאה ושלמה.

 

 
ליצירת האמנות יש מעמד מיוחד כאובייקט אליו אנו מגיבים באופן מיוחד ויוצא דופן – במושגים פילוסופיים או. השפה מכילה יחס זה כמו ברוב השפות. אנו אומרים: "היצירה הזו עושה לי משהו!"; "היצירה הזו מסעירה אותי!"; היצירה הזו מרגשת אותי!".

מדוע אנו מדברים באופן כזה על אמנות? משום שבאמנות ורק באמנות יחסי אובייקט סובייקט משתנים. יחסי אובייקט-סובייקט נטולי חפץ עניין, שהיו פעם שייכים לחוויה הדתית ולאמנות (ראו את ציורי המערות של האדם הפרהיסטורי וכן פסלי האלים של היוונים העתיקים) נשאר, בעולם ללא אלוהים (במושגיו של פרידריך ניטשה), קיים עדיין בחוויה האמנויות ואין בילתה. אנחנו מתמסרים לאמנות ומוכנים ללכת שבי אחרי האובייקטים מקסימים אותנו. יתרה מזאת, גם אם האמנות כוזבת ומשלה (ואולי דווקא בגלל דבר זה) אנחנו מוכנים להתמסר לה, משום שהאמנות טומנת בחובה הבטחה לעולם טוב יותר, לעולם של הבטחת הטוב.

 

 

 

סירנה מן המאה ה- 4-5 לפני הספירה: הסירנות שרות כה יפה, אך זה גם מסוכן מאוד.

 

 

אנחנו מוקסמים כמו בסיפור ההומרי הנפלא והמחכים על אודיסאוס (מלך איתקה) ומפגשו עם הסירנות ששירתן משכרת ומענגת את אודיסיאוס עד שהוא צריך לאטום את אוזניו, פן יאבד את עצמיותו ויתמסר כולו לטבע המענג ולעולם שכולו טוב. איזוהי אמנות יותר ראויה ממוזיקה אשר מציעה לנו קומפוזיציה אחרת של חיים? במושגיו של תיאודור אדורנו המוזיקה היא האחר לחלוטין, ואם נרצה: חיים אוטופיים מלאי עונג צרוף. הפילוסופים הגרמנים עסקו בתזה זו (אגב, תזה ולא תסה!) באופן מעמיק ואינטנסיבי. הפילוסופים הגדולים של האסתטיקה, כמו הוגי דעות מן המאה ה-19 חיברו על תזת המוזיקה כביטוי האנושי הגבוה ביותר חיבורים נפלאים – שילר והיינה הם רק שני מייצגים מובהקים של תפיסה הומאנית זו. 
 
ניטשה ממשיך מסורת זו, ובכתביו הרבים הוא מקנה למוזיקה את הבכורה באמנויות, בעקבותיו אנשי אסכולת פרנקפורט פיתחו פילוסופיה אמנציפאטורית, בה האמנות היא הנחמה והגאולה בעולם פגום בו חיים בני אדם שחייהם ניזוקו. אגב, ראו את המוטו של בלוג זה: "רסיסי השתקפויות מחיים (שניזוקו)".
 
אפשר להתנחם באמנות; אפשר וראוי ליצור מוזיקה ובכך להרים ולהפוך אותנו ל"בני אדם בני-מינם" (מלאים ואנושיים) אשר אמנות (ומוזיקה בפרט) היא לחם חוקם לא פחות מלחם חיטה – מאכל לגופנו הגשמי.
 
 
 
 
 

 

אודיסאוס ומפגשו עם הסירנות: ציור רומי מהמאה הראשונה לספירה מהעיר פומפאי