בכמן מלינה Malina Ingeborg Bachmann

ששה מחברים רודפים אחרי מחברת אחת

בכמן מלינה וולקס-תיאטר

Malina Ingeborg Bachmann

Malina VOT

Volkstheater

Ingeborg Bachmann in einer Bühnenfassung von Claudia Bauer und Matthias Seier

שחקנים: Mit
EVI KEHRSTEPHAN
BETTINA LIEDER
NICK ROMEO REIMANN
UWE ROHBECK
CHRISTOPH SCHÜCHNER
SAMOUIL STOYANOV
FRIEDERIKE TIEFENBACHER

Live-Musik
IGOR GROSS
Live-Kamera
ULRIKE SCHILD

Regie
CLAUDIA BAUER

Bühne
PATRICIA TALACKO
Kostüm
ANDREAS AUERBACH
Gesangskompositionen, Soundscapes & Musikalische Leitung
PEER BAIERLEIN
Soundscapes
IGOR GROSS

Musikalische Einstudierung & Dirigat
ALEXANDER ZNAMENSKIY

"כמה שמחתי, מאושרת הייתי. והבטחתי לעצמי שלעולם לא אתלונן שוב או אאשים אף אחד אם אצליח להיות מאושרת רק פעם אחת. אבל עכשיו אני רוצה להרחיב את האושר הזה, אני רוצה אותו כמו כל מי שחווה אותו, את אושר הפרידה הזה שהגיע לו".

מלינה הוא רומן קרימינלי, סיפור אהבה, דרמה חברתית. קומדיה של נימוסים, מותחן פסיכולוגי, פאזל. תואר, אבל לא שם של אישה, לא, לא ממש, אפילו לא שם פרטי.
יצא לאור ב-1971 ככרך הראשון והיחיד של פרויקט הרומן בקנה מידה גדול TODESARTEN, שנוהל על ידי מבקרי ספרות ואחר כך שוקם: MALINA. הוא נחשב לבלתי ניתן לצלם, אבל צולם ב-1991. הוא פורש בכל הדרכים האפשריות והבלתי מתקבלות על הדעת, כעיבוד של העבר הנאצי. עבור אינגבורג בכמן זה אוטוביוגרפיה, חשבון נפש, ושוב ושוב כחזון פרידה נבואי לחייה שלה.

אינגבורג בכמן מתה ברומא שנתיים. לאחר שחרורו, היא רק בת 47, מותה יהיה בן 50 ב-2023. המשפט האחרון המפורסם: "זה היה רצח".

התפאורה לדרמה היא וינה, גם כגיהנום וגם כמחוז של ערגה.
איוון גר באונגרגאסה 9, מלינה והמספר גרים באונגרגאסה 6. ואביה חי בסיוטים הליליים שלה. סיפור אהבה בלתי אפשרי מתפתח בין איש העסקים הנשלט איוון לבין המספר חסר השם – מלא במסירות עיוורת ותיחום של ראיית הנולד.

ובהדרגה מופיעה שותפתה לחדר, ההיסטוריונית האילמת מלינה, אשר בתחילה מגינה עליה, אך לאחר מכן פורסת עליה צל מגונן. מציאות וחלום חום, בפנים ובחוץ, אני והוא הופכים מטושטשים יותר ויותר. מאבק על זהות, על טענה עצמית, על הרצונות של האדם עצמו. לשרוד בעולמו הגברי נראה בלתי אפשרי. אינגבורג בכמן עצמה כתבה על הרומן: "אישה בין שני גברים. תשוקה גדולה אחרונה. גופה שלא ניתן למצוא. מסלולים מטושטשים, צעדים. אז מישהו שעדיין הולך ועולה ומורד בדירה הזו במשך שעות: מלינה".

מלינה של אינגבורג בכמן פורסם לראשונה ב-1971, אין זה נרטיב אלא הרבה סיפורים, מופנמים עמוקות. יש את הסיפור הבלשי הקבור שנאבק על פני השטח; סיפור הסובייקטיביות והטראומה הנשית, ואלימות גברית; על סיוט המלחמה שקרע את המאה שלה (בכמן נולדה באוסטריה והייתה בתו של חבר מפלגה נאצית); של חוסר האפשרות של אהבה בין גבר לאישה; של התפוררות מילים ומשמעויות.

הכוונה הראשון היתה במהדורה של שלושה כרכים בשם "סגנונות מוות", מלינה היא מעל הכל "סיפור בתוך העצמי" – למרות שהעצמי הוא מושג יותר ויותר לא יציב ברומן הזה שבו שום דבר לא קבוע, הכל לא בטוח ורוח ניכור ואי וודאות נושף בטקסט.

אולי אין את הנוחות של נרטיב, אבל מבנה ברור מנסה להרחיק כאוס. מלינה מורכבת משלושה פרקים ארוכים. הראשון, שמח עם איוון, מעורר את מערכת היחסים האובססיבית של המספר עם גבר צעיר חסר תשומת לב, שמסתיר את עצמו ושהוא מתלהב ממנו. היא מחכה שהוא יופיע, מנסה להתקשר אליו בטלפונים שלפעמים מתים, מעשנת, שותה, מרגישה "תמיד בפאניקה", פיה מלא בצמר גפן וסימני מצערת על צווארה, המוות אורב בין הצללים. בינתיים מלינה, הגבר שאיתו היא חיה, מגלמת גבריות מרושעת יותר ויותר. הוא היסטוריון צבאי, איש מילואים וסדר, קריר, אניגמטי, ערני.

בפרק הפתיחה הזה יש זמן – "היום", מקום, רחוב בעל שם בווינה שבו חיות כל שלוש הדמויות. אבל עם הפרק השני, האדם השלישי, אנו נמצאים ב"חוסר זמן עלילתי", ברצף של סיוטים הזויים מהם סובלת המספרת. היא חולמת על אביה, הגבר השלישי האלים שרצח ואנס. אל תוך החלומות האכזריים הללו רוחשים זוועות המלחמה ותוצאותיה. הנה, במשפטים שנמשכים כל כך הרבה זמן שאתה רוצה לצרוח. הנה, סוף סוף, תאי הגזים עצמם. אין יותר מלחמה ושלום, "רק מלחמה", ו"את המלחמה", אומרת לה מלינה. "אתה בעצמך".

מלינה הוא הרומן היחיד של אינגבורג בכמן מורכב מחלומות בהקיץ והרהורים. שיחות טלפון. רסיסי דיאלוג. ליברית אופרה, מכתבים, תשובות לראיונות. פסוקים, הערות חלומות. בכמן מסרבת במיומנות לפרש הכל בצורה המתאימה לקהל הקורא שלה. אז מה אפשר לומר על היצירה האניגמטית והמרתקת הזו?

היא מתארת את המאבק הנוקשה של תודעה עם עצמה בשפה הזויה, נוצצת, נופלת בצורה אינטנסיבית יותר כמעט מכל יצירה אחרת בספרות האירופית.

פילוסוף השפה לודוויג ויטגנשטיין, שהיה מרכזי ביצירתה האמנותית של בכמן, תיאר את השפה כ"מבוך שבילים" יחיד. "אתה בא ממקום אחד, ויודע שזה לא הדרך שלך, שאין זו הדרך שלך יותר". מלינה זורקת אותנו מלאי שמחה לתוך המבוך הזה – רק שמבוך השבילים הזה מתחפש לווינה, לרחוב אונגרגאסה 6 ברובע השלישי בווינה. שם המספרת מתגוררת עם שותפתה לדירה מלינה. כאן גם מתפתחת דרמה קיצונית של תשוקה ושפה, מתפתלת תמיד בין הגלוי למודחק.

והמרוחק הוא הוא המספר. שנותר חסר שם, נמצא במשבר עמוק. רדוף טראומות העבר. היא מסוגלת להתמודד עם חיי היום-יום שלה רק בפחד מעופף ובחיפזון קיצוני. בקיומה המפוזר הכל חומק לה בין אצבעותיה, היא לא סומכת על האושר והעיסוק של בני האדם. השותקות מלינה – האם זו שותפה אמיתית לדירה? או סוג של צל גדול שמרחף מעליה? עם זאת, כל זה משתנה ברגע שהיא פוגשת בטעות את איוון – בעל חיים כריזמטי מהשכונה, אונגרגאסה 9. איבן מודלק באהבה מוגזמת למספרת, שלה על התרופה. כשהוא איתה, הוא נותן לה להיות שוב יצירתית, והוא מצחיק אותה.

מלינה, המשווקת לעתים קרובות כסיפור אהבה או אפילו רומנטיקה, היא לכל היותר רומן אהבה של הגנה עצמית, כפי שתיארה זאת הבמאית קלאודיה באואר במהלך החזרות. האהבה הופכת לעוד כלי עבור המספר בניסיונה לא ללכת לאיבוד עולם ובייאוש למצוא חיבור. כמו פאוסט נקבה, היא מחפשת באופן הרסני דרכים לחלץ מחדש משמעות ושמחה מהחיים. בכל שיחת טלפון, כל פגישה, כל מילה, איבן מזריק לה מנה חדשה של מציאות – אבל האפקטיביות של כל התמכרות נעלמת בהדרגה. כאשר מופיעים סדקים ראשונים בלתי ניתנים לתיקון במערכת היחסים שלה ושל איבן, מתחיל החלק השני של הסיפור. ברצף בלתי פוסק, המספר מתאר פנורמה של סיוטים ליליים. דמות אב אניגמטית מופיעה ב אותן שוב ושוב שעליהן המספר חושף, משפיל, מתעלל, רוצח, אין הכוונה לאב ביוגרפי, אלא לסמל של האלימות המבנית בחברה פוסט-פשיסטית, שבמעשיה הפרטיים ניבטים פשעים גדולים.

אלה משפטים מ-1971 מצמררים לא פחות מווינה של 1938 האנשלוס שהביא על אוסטריה את חורבה הפשסטי.

סוף דצמבר 2023 וולקס-תאטר (רגע לפני שנה חדשה).