Eduardo Galeano, A Lost and Found History of Lives and Dreams (Some Broken) | TomDispatch

http://www.tomdispatch.com/post/175882/tomgram:_eduardo_galeano,_a_lost_and_found_history_of_lives_and_dreams_(some_broken)/

מודעות פרסומת

משה צוקרמן בעקבות ספרו Der allgegenwärtige Antisemit oder Die Angst der Deutschen vor der Vergangenheit ("האנטישמי בכל מקום או פחד הגרמנים מן העבר") הרצאה שניתנה באורניה ברלין (Berliner URANIA)


noch nicht vollzogene Räumung des Beduinendorfes Khan-al-Ahmar. Hier erläutert Zuckermann die schwieriger werdenden Perspektiven der Zwei-Staatenlösung und unter welchen Bedingungen eine Ein-Staaten-Lösung völkerrechtlich legitimiert werden könnte

Der allgegenwärtige Antisemit oder Die Angst der Deutschen vor der Vergangenheit

("האנטישמי בכל מקום או פחד הגרמנים מן העבר") הרצאה שניתנה באורניה ברלין (Berliner URANIA)

ספרו של שלי פריד הושק הערב באוניברסיטת תל אביב

שלי.

התכנסנו כמאה וחמישים משתתפים ביניהם חברים ללימודים ובעיקר לפוליטיקה שהייתה בראש מעייניו של האיש היקר הזה. אדם אשר איבדנו לפני זה כבר שנים רבות.
מי ייתן והכנס הערב אשר נולד כהשקת הספר – שלדאבון הלב, שלי לא זכה לראות בדפוס אלא רק בדמיונו – יהיה ראש וראשון לימי עיון שנתיים אשר יוקדשו לנושא "הפליטות הפלסטינית". זו הייתה רק לא בראש מעייניו של האיש המוכשר-מיוחד הזה אלא של כולנו, חברים לדרך מהתא היהודי-ערבי של תא קמפו"ס התלאביבי.

יהי זכרו ברוך! להגיב

Deutsch-Israelisches Chorkonzert Deutsch-Israelisches Chorkonzert Chor: Sophienkirche Berlin

Deutsch-Israelisches Chorkonzert

Chor der Humboldt Universität: Leitung: Carsten Schultze

Eshkol-Chor: Leitung: David Morse

 Am Freitag, 29. April 2011 um 18 Uhr in der Sophienkirche Berlin-Mitte Große Hamburger Straße 29 Berlin

 

מודעה שחורה שנתלתה לפני כשבוע ימים ביציאה מכנסיית סופי (Sophienkirche Berlin-Mitte) הזמינה לקונצרט ווקאלי בכנסייה. את כנסיית סופי אני מכיר היטב. יום שישי 18:00 לפני כשעה וחצי התקיים בכנסייה המפגש השבועי הקבוע freitags um vier (ימי שישי ב-4) עם קנטור הכנסייה יונס זנדמאייר (Jonas Sandmeier). אלו מפגשים מלאי הומר ונגינה משובחת באווירה נעימה במיוחד, בהם מנגן הקנטור יונס זנדמאייר חצי שעת נגינת עוגב סביב נושא שמשמש לו מסגרת או נקודת התייחסות לתוכנית קצרה לקהל נאמן וקבוע ברובו המגיע די בקביעות לכנסייה הברוקית במרכז ברלין. רישמו: "יום שישי: שעה 16:00".

את כנסיית סופי ואת אורגן הברוק הנפלא שלה הכרתי בפעם הראשונה לפני כשנה וחצי משום שהכנסייה העתיקה ממוקמת ממש בגבול עם בית הספר התיכון היהודי בברלין בו עבדתי עד לפני זמן קצר. לאט יצא לי הכיר את הכנסייה יותר מקרוב, וכך גם זכיתי בזכות הגדולה לנגן על האורגן הנפלא באופן קבוע מספר פעמים בשבוע. את פועלה רב המעש של כנסיית סופי בעיקר בתחום המוזיקה והתרבות אני מכיר בקרוב, ללכן גם הפעם לא יכולתי שלסרב להזמנה לאירוע שמפגיש באופן כל כך חגיגי ישראלים וגרמנים לשר ביחד. אחרי המפגש של יונס נשארתי כמו ליום שישי ארוך לקבלת שבת אחרת בכנסייה הנוצרית שבברלין. קבלת שבת עם הרבה מוזיקה – מוזיקה של קודש וחול.

רק שבוע יום עבר מיום שישי הטוב. אז הכנסייה היתה בתפוסה כמעט מלאה. קהל רב משתתפים גדש את האולם הגדול שבא לחגוג את היום הקדוש (היום בו ישוע הועלה על הצלב) עם סיפור הפסיון מתוך הבשורה על פי יוהנס פסיון של באך עם קבוצת המוזיקאים נפלאה באמת: קונצ'רטו 14 +. את הפרוייקט שהוביל רפאל אלפרמן (Raphael Arpermann) ליוותי כשבוע ימים שלם ועל כך ראוי לכתוב ברשימה או שתיים נפרדות. "היהודים" ביוהנס פסיון הם הפרוטגוניסטים המובהקים ביותר לדמות ה"אנטיכריסט" שעברה מאז כמה גילגולים עבור יצירת ההנגדה הראויה בין הנוצרי הטוב לבין זה אשר לא מקבל את הבשורה של בן האלוהים (היהודים הוא הפרוטגורניסט המובהק לעמדה זו) שבא כדי לגאול את האנושות מסבלה ולכפר במותו הטרגי על חטאיהם של בני האדם שאר לא יכולים שלא לחטאות. על רקע זה קונצרט של יהודים ונוצרים – שבוע ימים בלבד אחרי אותו יום דמים נורא ואיום (בזמן זה של השנה בשנת 33 לספירת הנוצרים) אשר יעצב את עתיד יחסיהם של יהודים ונוצרים למשך מאות רבות של שנים – יש לו סימבוליקה חזקה במיוחד, וכמובן על רק "היחסים המיוחדים" של מדינת ישראל עם גרמניה פוסט מלחמת העולם השנייה.

האם המוזיקה היא העניין שמביא את קבוצת הישראלים הזו למפגש עם קבוצת הגרמנים? האם זו חדוות המוזיקה בצוותא? איך מוצאת את עצמה מקהלת סטודנטים מאוניברסיטת הומבולד שבברלין ביחסי אורחים ומארחים עם מקהלה של חובבי שירה מאזור מועצה מקומית אשכול שבדרום ישראל? ניתן לשער כי אם המקהלה הגרמנית היה מגיע לפסטיבל שירה בספרד או צילה לא היה עניין ליצור שיתוף פעולה ומחוייבות מסוג זה. האם גם מקהלה פלסטינית היתה זוכה ליחס ידידותי כל כך והיתה מוזמנת לגרמניה ולביקור גומלין בעזה? אפשר להניח שלא. שיתוף פעולה מוזיקלי פרקסלנס לא היה שם, פרט ליצירה אחת, Abendlied (שיר לילה) מאת יוסף גבריאל ריינברגר, בשלב החלפת המשמרות, כאשר המקהלה הישראלית החליפה את מקומה של המקהלה הגרמנית על במת הכנסייה. לסיפור המסגרת הזה אפשר היה לכתוב עוד כמה עמודים טובים של הגיגים. אבל אולי צריך גם לומר דבר מה על המוזיקה שנשמעה שם. הקונצרט התחיל עם יצירתו הנפלאה של Arvo Paert מגניפיקט. המקהלה הבלתי מקצועית הזו, הפיקה צליל נפלא, מהמוזיקה היפה של המלחין המודרני הזה. איזון נפלא, מצלולים מקסימים ומה לא, רק עבור היצירה הזו היה כדי להגיע לקונצרט המעורב הזה. המוטט של באך, נראה כיצירה שצריכה עוד עבודה והכנה והזמרים נראו צמודים לתווים פן יאבדו אותם. הקטעים של המקהלה הישראלית היו יותר שירים מאשר יצירות ווקאליות או ליטורגיות מוגמרות, וקשה להרחיב את הדיבור עלהם, קל וחומר על הביצוע שלהם. אולי ראוי לציין את השיר "ציפור שנייה" של מץ סגל למילים של נתן זך בעיבוד של המנצח דויד מורס. דויד מורס (David Morse) עשה לטעמי עבודה נאמנה ונדמה שאי פאשר לבוא בטענות המנצח שעשה דומני את המקסימום בנסיבות הקיימות. עיבודיו לשירי העם הישראלים מתאימים למקהלה. על הסולנים הישראלים מוטב שלא להרחיב את הדיבור – כנראה ש"כוכב נולד" חדש לא יוולד מהקונצרט הזה, ואולי גם לא איכויות ווקאליות ראויות לציין. זה היה זה קונצרט חביב, מנומס והיה בו אפילו רגע או שניים שיכולים היו לרגש מספר נשמות טובות שרואים בקונצרט היה סוג של כפרה ועשיית הטוב (Wiedergutmachung), כמו כאשר סיפור דוד מורס (המנצח הישראלי) על השיר ציפור שנייה אותו הוא רצה להקדיש לסבו (או לסב סבו, דומני שמו היה אוגו היימן) אשר חי בברלין לפני שנים רבות בשנים כאשר יהודים בנו ופעלו בעיר הגדולה הזו ותרמו לה ממייטב מרצם וכשרונם (היום הקהילה היהודית היא סיפור אחר לגמרי).

כאשר שאלתי כמה מהזמרים מן המקהלה הגרמנית עם ישנם יחסי קירבה בין החברים הישראלים לחברי המקהלה הגרמנית חשתי שלא היה להם הרבה מה להרחיב את הדיבור בעניין – מילים אחרות לומר: באו אורחים מישראל, שרנו יצירה אחת ביחד הופענו בשתי קונצרטים והיה נחמד. מקהלת אשכול הגיע מקיבוצים שקוראים להם ישובים עוטף עזה, עוד מושג נקי לתרבות ההפרדה, החומה והמצור. האם יהיה מישהו מישהו מן המקהלה הגרמנית שיעיז לצטט באוזני האורחים מישובי עוטף עזה את מילות ההללויה של סלומונה רוסי מתוך תהילים קמ"ו: "עושה משפט לעשוקים, נותן לחם לרעבים. יהוה, מתיר אסורים"? את המילים הללו הטעונות במסרים של גאולה ואמנציפציה אנושית, אולי צריך לשנן באוזני ישראלים החיים באזור עזה, ירושלים או המרכז ולקוות שלפני (או אחרי) שהולכים לעשות מוזיקה יפה (בבניין מועצה מקומית מהודר למשל) יחרצו משפט של חובת דין נוקבת על פועלה ומדיניותה האנטי אנושי של ממשלת ישראל כלפי מיליון בני אדם החיים באזור עזה בתנאי חיים עלובים ואנטי אנושיים (במתכוון), ואולי גם לעשות דין וחשבון עצמי לעצמנו, מה עשינו היום כדי לסיים את מצב הכיבוש הזה (מציאות אומללה המגדירה את מערכת היחסים שבין ישראלים לפלסטינים) שעה שהיחסים בין ישראלים לבין גרמנים פורחים ומייצרים מפגשי מקהלה, קונצרטים משותפים, ביקורים וכול מה שאנשים שרוצים פיוס של אמת, וגם חיים של כבוד זה עם זה יכולים לחלום עליהם – גם אם פעם השינאה והאיבה היו בנפשם על שני העמים בדם ובנפש.

Zeughauskino הוא לא עוד בית קולנוע הוא בית לסרטים נדירים ולחוויה תרבותית ואסתטית הולכת ונכחדת

לברלין אין סינמטק. די מפתיע. במיוחד כאשר יודעים את מקומו של הקולנוע בחיי התרבות של העיר. לא רק "הברלינאלה", פסטיבל הנושא את שם העיר עצמה, אלא כ-150 בתי קולנוע ובהערכה גסה ומבלי לספור אפשר להעריך כי בשבוע אחד מוצגים ברחבי העיר כ-500 סרטים שונים.
אני זוכר כי לפני הרבה שנים כאשר חיים בברלין היו עבורי בבחינת חלום עמום וחסר גוף, פנטסיה אסקפיסטית, אולי בבחינת מעוז של אוטופיה, הייתי פותח את עיתון ה-Zitty ונדהם שוב כל פעם מחדש, לגלות רשימה של מאות סרטים בסופו של הגילון מסודרים ABC, ולמלמל לעצמי: "ואוו! אפשר ליראות כאן הכול".
מאז, הספקתי לגלות כי בברלין ישנם גם דברים אחרים פחות מרנינים, בוודאי לא מעוז אוטופיה לכל אחד ואחת. צריך אולי להעביר חורף אחד לפחות בעיר הערפית הזו כדי לגלות גם את הצדדים הפחות מחמיאים של העיר הזו. לראות גם הכתמים האפורים של העיר הזו, והם לא רק ערפילים מכסי שמים אותם בעינים נוכחות ולא כמקום בו יש הכול. בכול האמור בקולנוע – המדיום המובהק ביותר של חרושת התרבות – נשארו מספר אתרים מעטים שמאפשרים חריגה אל מעבר להיגיון הכלכלי הצרוף של עשיית כסף וגריפת רווחים. וזה נמצא כבר במושג עצמו, "תעשיית הקולנוע", המושג הרווח יותר במדיומים התקשורתיים, שמוטב יותר לכנותו תעשיית התקשורת, הפורחת עם עוד ועוד ערוצי שידור רדיו וטלויזיה והרחבתו של העיתון הישן, לכדי אוסף מוספים ונוספים חדשות לבקרים.

גם אם נכניס את היצירה הקולנועית לקטגורית האמנות, אפשר לומר כי המדיום הקולנועי נולד על הטפר בין הפרדיגמה האמנותית לבין עשייה חרושתית כמובנה כיצירת תוצרי צריכה למכירה מקסימאלית – היינו ללא קרטריונים אמנותיים ו/או אימפוס אסתטי. ליצירה הקולנועית גם היסטוריה קצרה – קצת יותר מאשר מאה שנים: אמנות או אומנות צעירה עד מאוד.
גם ההיסטוריהשל ברלין היא היסטוריה קצרה למדי. ואולי מילה על זו. הפריצה הגדולה התרחשה במאה ה-18 ובעיקר המאה ה-19 ובעיקר המאה ה-20 היא הנסיקה של העיר למעמד של בכורה בספרה הגרמנית ומרכז הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של גרמניה אשר גם מתאחדת "בדם וברזל" על ידי איש פרוסיה חמור הסבר, אוטו פון ביסמרק, שהזניק את ברלין למעמדה כמטרופולין בכל מובן ששיכול להיות מיוחס לעיר גדולה, הוא גם הפכה מיני הווה, לבירתה של גרמניה המתעוררת רק ב-1870 אל השחר הלאומי שלה, זמן (יקר ומשמעותי) אחרי הלאומים אירופאים האחרים שיודעים ליצר את הנוסחה הלאומית לכול המאוחר מאז המהפכה הצרפתית הגדולה.

כל הסיפור הזה אינו בא כדי לספר את ההיסטוריה של גרמניה וגם לא לתאר תיאור היסטורי חטוף של ברלין, אלא כדי לספר דבר אחד או שניים על בית קולנוע מיוחד הממוקם במוזיאון להיסטוריה גרמנית (Deutsches Historisches Museum) השוכן בבניין מסיבי ורב ממדים באונטר דן לינדן (Unter den Linden) – "קולנוע מחסן הנשק" בשפת המקום Zeughauskino בשפה צה"לית היו כנראה קוראים לו "קולנוע הנשקייה", אבל כדי שנשקייה צה"לית תהפך לבית קולנוע צריך לקרות הרבה ונדמה לי שעבור המציאות המזרח תיכונית וישראל בפרט, עוד חזון למועד.
בית הקולנוע Zeughauskino שוכן באגף המזרחי של המוזיאון, הוא נולד מתוכו וממלא פונקציה חשובה בפעילותו של המוסד שמוסד מיסוד חדש אחרי איחוד ברלין (1990) ואחרי שיפוץ כללי אשר השבית את הבניין בין השנים 1995-1998 ושכוון כדי לחשוף את הבניה המקורית של המבנה הברוקי. את ההיסטוריה של הבניין הזה, שיסודותיו הוקמו ב-1706 ובנייתו הסתיימה בשנת 1730 בימי שלטונו של פרידריך השלישי ועבר מיד ליד של ארבע ארכיטקטים שונים.
מי היה חולם לתקוע בית קולנוע במרכז של המרכז של ברלין; על אונטר דר לינדן לצידי הדום שהיא הכנסיה הפרוטסטאנית הגדולה. על הדום היחס הוא מעורב. עדיין לא ברור עם אני אוהב את הבומבסטיות הפרוסית המעוגלת אך גם הזקורה כלפי מעלה שלו. קיום השייך למאה אחרת ולאמונות אחרות שהחזיקו את העיר הזו ביחד. במרחק מאה מטרים או יותר זקור מגדל הטלויזיה (Fernsehenturm) האומר זרות מסוג אחר. אך כנראה שלא מתכוון להסתלק מן המקום הזמן הקרוב. העדות הצעקנית ביותר של ברלין המזרח גרמנית שרירה וקיימת והקיום לשעבר של DDR מסרב להימחק מפני השטח של העיר שקיומה המתחדש מסתיר את הרבדים רבדים עליה היא בנויה. במרחק 200 מטר דרומית מן המוזיאון להיסטוריה גרמנית מגלות חפירות ארכיאולוגיות את ראשיתה של העיר כנראה ברחוב (scharren str.) וסביב השנה 1237. במושגים אירופאים שלא להזכיר מושגי זמן מזרח תיכוניים, ברלין היא עיר צעירה למדי אבל עם היסטוריה עשירה, מרתקת ומלאת תפניות ושינויים חריפים.
ולמעוניינים לראות במה הדברים אמורים, וגם לראות את ברלין במצלמת וידאו מגג המוזיאון בזמן אמת – לכוון שער ברנדנבורג ולכוון מגדל הטלוויזיה DHM Video Webcams
ואולי זוהי הסיבה הטובה ביותר שברלין בנתה לעצמה מוזיאון גדול ומפואר לספר את סיפורה של היסטוריה גרמנית. "דע את עצמך" כתוב בשעריה של העיר דלפי ביוון העתיקה ערש הציביליזציה המערבית, צו שלא מפסיק להדהד בנימי נפשו של כל אורגניזם, יחיד או ציבורי. זוהי לא רק חוויה נרקסיסטית לשים מול עצמך מראה גדולה מן העינים ולהסתכל על בבועתך שלך, זוהי גם חוויה רפלקטיבית, מנאירה ופוקחת עינים להתבונן בהשתקפותך שלך ו"לדעת את עצמיך" יותר ויותר (ואולי אין כל כך סתירה בין החוויה הנרקסיסטית לבין החוויה הרפלקטיבית – משמע, אתה אוהב את עצמך דרך ההבנה (הידיעה) ואתה מבין את עצמך דרך האהבה).
אני זוכר לפני הרבה שנים, כאשר אחד המרצים בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה בה למדתי הכניס לקוריקולום של החוג את הקולנוע כמדיום דרכו לומדים היסטוריה, חשבתי לעצמי כי המרצה הפופולארי ההוא אולי קונה בזול את אהבת תלמידיו – כי אחרי כול מה יותר כייפי כסטודנט של היסטוריה כללית מאשר לראות סרט קולנוע ולדבר מעט על היסטוריה. היום אני חושב שאפשר ללמוד הרבה מאוד מסרטים גם אם געתי על אותו מרצה לא השתנתה ביסודה.
בוודאי יש בכוחו של הקולנוע כדי לקרב את הבריות לאהבת הידיעה ההיסטורית וכדי לעורר את סקרנותם של אנשים צעירים שההיסטוריה היא לא תמיד בראש מעייניהם ("בראש שלכם").
וכל זה נכתב כדי לפרגן בדין ובצדק לבית תרבות מוזאלי זה אשר מקרין בקביעות וכל יום מחדש סרט או שניים שונים וגם מצליח ליצור מתוך עצמו תוכניות מרתקות חודש אחרי חודש על קולנוע ועל מה שמסביב לו. הביטוי "מה שמסביב לו" נראה הולם את העניין כאשר מדובר בקולנוע הנשען על תוכנית מרובעת או גם מחומשת נושאים. הסרטים ב- Zeughauskino כביכול הוא אינסטרומנטאלי ולעיתים משמש לעיבוי נושא שהוא באופן מובהק בלתי פילמגרפי והקולנוע משמש כמדיום נוסף בתוך המארג המוזיאלי ופעילות המוזיאון.
דבר נוסף הקיים ב- Zeughauskinoהיא ההרצאה המקדימה ולפעמים גם השיחה המסכמת אשר שני הדברים הופכים בבית הקולנוע הזה לחלק אינטגרלי מהקרנת סרטים. אפשר לראות את זה כחלק מתרבות השיחה והוורבאריות המפותחת ככול שאני עוסקים באמנות ותרבות. בתערוכות, בהצגות, קונצרטים, נדרשת המילה המדוברת כדי לגשר על הפער שנימצא תמיד בתווך בין חווית הרצפטורים לבית יצירת האמנות עצמה. בקולנוע הזה השיחה המקדימה היא חלק מאוד מרכזי מתוכנית בית הקולנוע. החוויה האסתטית לא נשארת ללא מילים וגם לא נמצאת באופן פרטי אצל כל צופה וצופה אלא מתווכת ומתחלקת בין הצופים לבין עצמם או בינם לבין מרצה הנמצא מתאים כדי לומר דברים בהקשרו של סרט זה או אחר.
החודש הזה למשל התוכנית מוקדשת להיסטוריה של הקולנוע המדע בדיוני, לקולנוע הפולני דרך סדרת המופת של קשישטוף קישלובסקי "הדקלוג" ("עשרת הדיברות" הוסיפו בישראל לכותר), סדר והשמדה (Ordnung und Vernichtung) שהוא גם הנושא של תערוכה שמוצגת בימים אלה במוזיאון עצמו על פושעי המלחמה הנאציים שפשעו נגד האנושות בתקופת הרייך השלישי, נושא נוסף הוא "דקומנטריזציה של האמנות – טיבט". ונושא נוסף הוא קיבוץ הסרטים של Wolfgang Kieling בחיר שחקניה של גרמניה המזרחית ואופני הקולנוע שלה DEFA.
באמצע חודש זה מתחילים כאן להקרין את עשרת הסרטים הנפלאים של קשישטוף קישלובסקי, אחד מבחירי הקולנועים של פולין של שלהי העידן הטוטאליטארי, לפני שעבר לצרפת ואיבד את האימפוס שדחף אותו לומר את דברו וליצור סרטים נפלאים בפולין הטוטאליטארית. את הדקלוג ראיתי בפעם הראשונה בישראל בפסטיבל ירושלים, ואחר כך בסינמטק התל אביבי. כנראה שזוהי המתכונת שאוהבי תרבות ויצירה קולנועית יכולים לצפות לצפות בסרטים נפלאים אלו . סרטים שרוצים לעשות היסטוריה או סרטים שמאתגרים את המושג המובהק ביותר של תרבות קלאסית: "העמידות בזמן".
העיקרון שעומד בבסיס המוסד המוזיאוני הוא כי לא כל החדש הוא ראוי לצריכה. טוב שישנם עוד בית קולנוע שלא זורקים את העבר לפח האשפה של ההיסטוריה כסחורה שפג תוקפה, אלא משמרים אותו לא רק כדוקומנט היסטורי אלא כיצירת אמנותית ראויה לא רק לשימור אלא גם לגרום הנאה תרבותית, אסתטית, איטלקטואלית, כל מה שקולנוע טוב יכול לתת לנו – ובית קולנוע טוב להעשיר את עולמנו בעוד תרבות, עוד אמנות, ועוד יצירה ומחשבה אנושית גבוהה.

יוצרי הצליל והרעש מיפן – מיפוי קצר יריעה של המוזיקה האבנגרדית ביפן בסרטם של Dupire ו- Kuentz במסגרת MaerzMusik

פרלוד כללי
העתיד שייך לעם הסיני – אומרים לנו.
בנתיים עד אשר מיליוני הסינים (על אפם וחמתם של טהרני הלאום והגזע) יציפו את העולם כולו ואת אירופה בפרט, אפשר לראות בכול פינה בברלין יפנים; קבוצת תיירים מיפן, עם מצלמה ביד ומבט מלא תימהון מול תמונות ציור ומוצגי מוזיאונים, שם אפשר לגלות את כוחו של הייאן היפני ואת יצר הסקרנות (והתיעוד יש להוסיף) של בני האי האסייתי ההוא המגיעים בהמוניהם לגרמניה ולמעשה לכול אירופה כולה – אבל כנראה שאין זה סוף הסיפור.

מה אנחנו יודעים על היפנים?
לא הרבה!
מעט כאשר ניחת על הארץ הזו אסון טבע, כמו זה לאחרונה – שהחדשות מודיעות היום כי גרולם של כ-10 אלפים יפנים עדיין אינו ידוע.
יותר מאשר אנחנו יודעים על היפנים, דומה כי היפנים יודעים עלינו!
וגם ה"עלינו" הזה עוד טעון בירור – על ישראל מעטים יודעים, אמריקה ואירופה, הם הסיפור האימיתי עבור יפנים, אשר מגיעים לברלין בהמוניהם עם מצלמותיהם המשוכללות (made in Japan) וכמעט תמיד בחבורות של אנשים קטני קומה בד"כ וגם מרכיבי משקפיים – ופה כבר נכנסתי לספרת הסטריוטיפים, אשר במידה זו או אחרת אין מהם מנוס, ועם זאת הם גם הסכנה הגדולה להתיחסות בלתי אנושית ומכלילה.
לפעמים גם אנו מוכנים להטות אוזן כדי להכיר את ה"אחר" הרחוק הזה ששוכן לו בצד השני של כדור הארץ. בדרשת יום ראשון במשודרת ברדיו הברלינאי, מקדישה הדרשנית מקום לדאגה על אותצם קורבנות אסון הצונאמי הנורא.
צונאמי, עוד מילה שנכנסה ללקסיקון המילים החדש שלנו. מי שמע על המילה הזו לפני 10 שנים?

פרלוד אישי
"ההכרות" הפרטית שלי עם יפן היה דרך הפרודוקטים שיוצרו באי המפותח טכנולוגית שהביא לנו את סוני, אייוה, וימאהה.
זה היה היפני שלי. אורגן יפני בעל שתי קומות, עם מקצבי תופים, רגיסטרים לבנים, אדומים וצהובים וגם מערכת פדאלים בתחתיתו.
זה היה האורגן הראשון שקיבלתי במתנה היה אחרי הסרוב העיקש שפיתחתי ללימודי פסנתר. פסנתר היה נראה לי מחוייבות גדולה מדי. בנימוס של ילד הרוצה עוד להישאר בעולם הקטנים וותרתי על פסנתר כבד ויקר וקיבלתי אורגן איטלקי משומש בעל קומה אחת בשם פרפיסה. אחרי כשנה אחרי שהוכחתי מספיק רצינות (להורי ולאחותי שהיתה מורתי הראשונה למוזיקה), רכשו לי על פי המלצה של יודע דבר, אורגן ימאהה – מלך האורגנים ללא עוררין.
הימים הם ימים של תחילתו של השוק האורגנים והמקלדות, משם הקונצרן הענק הזה, יתחיל ליצר פסנתרים, כינורות, מערכות סטריאו ורמקולים איכותיים, ואחר כך גם אופנועים, ומגרסות דשא ובעצם מה לא.
מעטים היום יודעים את הכסף הראשוני עשתה החברה המצליחה הזו ממוזיקה, ומאז חרושת התרבות פורחת, בתי ספר הנושאים את שם החברה ואת המתודה הפדגוגית המכוונת לרכישת כלי נגינה חדש, ואחריו כלי נגינה נוסף וכך הלאה והלאה והלאה.
ניגנתי על כלי הנגינה הללו ולא ידעתי דבר מאיפה הגיעו ומהיכן נולדו כלי הנגינה הללו. ידעתי כי יש לי כלי נגינה יפני, והאנשים הקטנים והמתוכחמים הללו החיים בצד השני של כדור הארץ מיצריים הכלי נגינה מצויינים. מעבר לכך מה האדם הממוצע בישראל ובאירופה יודע על יפן?

We Don’t Care About Music Anyway …
כל הפתיחה הלא שייכת למוזיקה פרסה, לא לסרט על המוזיקה, ולא ממש לתחום המוזיקה המודרנית ביפן היא פלטפורמה אישית כדי לנסות ולקפוץ לארץ כל כך רחוקה וגם כדי לומר משהו על סרט דקומנטארי על מצב הדברים של המוזיקה האבנגרדית ביפן בנקודת זמן זו. על רקע הידע המאוד מוגבל שלי בתרבות היפנית, וב"מוזיקה יפנית" בפרט, נכנסתי בשעת חצות מאוחרת לקולנוע באבלון (Babylon) לראות ובעיקר להאזין וגם ללמוד דבר או שניים על מוזיקה אבנגרדית היום ביפן.
סרטם של Cédric Dupire / Gaspard Kuentz "We Don’t Care About Music Anyway … " משנת 2009 הוא סרט צנוע מידות ובלתי יומרני, בדיוק כפי שהתוכניה הבטיחה לי ולעוד 25 צופים שישבו שותקים ומרוכזים מול הצלילים החדשים הללו והיוצרים הללו שמחפשים באופן נואש למדי ביטויי צליל חדשים, רעשים שיהיו בעיניהם יפים או מקוריים.
זוג הבמאים אספו כ-8 מוזיקאלים ויוצרי צליל מטוקיו ודרכם ניסו למפות את מצב הדברים בשטח המוזיקה המודרנית המאוד אבנגרדית בעיר הגדולה והמדרנית ההיא, אשר לפתע נראת כל כך רחוקה. בעזרת Otomo Yoshihide, Numb & Saidram ,Yamakawa Fuyuki / Kirihito / / Sakamoto Hiromichi / Umi no Yeah/ Goth-Trad / Hiko ואחד שקורא לעצמו L?K?O (?!) למדתי שגם יפן מצמיחה לעצמה את הביקורת על המינסטרים על חרושת התרבות ועל תרבות המוצרים המשוכפלים. גם ביפן מחפשים את הבריחה לביטויים אמנותיים אותנטיים ובאופן מובהק ומוקפד יותר: "אישיים". החיפוש אחר צליל חדש, רעש מקורי, היא תופעה הקיימת בכול העולם המתועש, והוא יכול להיחשב כביקורת על המודרנה אפשר עדיין נימצאת בתחום הפרדיגמה המודרניסטית. מותר להניח, כי רק בעולם שבעה, מתועש, אשר מייצר ללא גבול ומידה את השפע שיחוץ כדי קיים בסיסי (היינו, עולם שפתר זה מכבר את "המחסור הפודומנטאלי") של הדומה והמשוכפל, "יוולדו" אלו אשר ינסו לאתגר את עולם היצירה ולחפש בצורה קדחתנית למדי ביטוי אמנותי אותנטי, אישי, אמיתי, בעל ערך, חדש על באמת – ועל כך מגיע לאותם יפנים, וגם למי שניסו לתעד יוצרים יחודיים אלו – "שאפו" ובשפה שמית רווחת: "מאברוק".
מה צריך לעשות מבקר תרבות מול סרט בעל התכוונות דקומנטאריזציה-אבנגרדית על עולם של אלו ההולכים בראש המחנה ("אבנגרד") שכזה?
האם להתייחס לסרט עצמו? או שמה למושא הסרט עצמו?
ואולי לשני הדברים גם יחד – לסרט ולגיבוריו. דומני כי על סצנת המוזיקה המודרנית ביפן למדתי מן הסרט אך מעט – הסרט הוא קליל, וקצר למדי על מנת להכיל ביטוי מאמן של התופעה. אם זאת, למדתי כי תרבות האבנגרד האירופית שהתגלגה ברבות מן הימים לארה"ב' נשענה על מסורת המוזיקה הקלאסית – אולי פרט לפאזה שהתחוללה באמריקה עם השפעתו מרחיקת הלכת של ג'ון קייג (John Cage) שחיפש את הצליל הטהור, את השאלות העקרונית של רעש, צליל, תוך ניתוק מודע ובלתי מתפשר ממסורות מוזיקה קודמות, במובן של יחס משוחרר אל המוזיקה – טבולארסה צליל/רעש/מוזיקה.
נדמה לי שאת קררקעת הגידול של היפן אפשר להשוות במובנים רבים לקרקע הגידול של המוזיקה האבנגרדית באמריקה.
הסרט מציג את עולמו המבודד וחיפושיו של נגן הצלו Sakamoto Hiromichi לצליל חדש שהוא יכול לייצר מן הצלו שלו על רקע בית המלאכה שלו שאינו נראה כמו חדר מוזיקה טיפוסי וגם לא חדר עבודה או סלון בבית מן היישוב. פרט אליו מציג הסרט טיפוסים שונים של מוזיקאיים ואולי מוטב, יוצרי צליל ורעש שמגיעים מתרבות המועדונים של יפן, מסצנת האמנות של המולטימדייה והמייצגים שביפן. אחד מכניס לתוך גופו מקרופונים ומקיש על גופו באופנים שונים על מנת ליצר צליל חדש ומעניין. אחר מקיש על אביזרים שונים ובאופן נימרץ במיוחד על פטיפון הדי-ג'י שלו. ופרפומנטית, יפת גוף ולבוש סטרפטיזי שרה ורוקדת, ועושה כדי לבטא את עצמה דרך קול ותנועה.
ואולי "קול ותנועה" זהו בדיוק החיבור הישיר לפסטיבל מרצמוזיק (MaerzMusik) אשר השנה מוקדש ליחס של מוזיקה ודימוי בתנועה, ומכין לקהל האירוע הגדול הזה הרבה מאוד סרטים, קונצרטים, על הגבול שבין מוזיקה, צליל ורעש ועל הגבול עם מבעיי אמנות ממדיומים אחרים ושונים.

זהו סרט אשר ערוך מצויין, המכיל סטים נפלאים של טבע ובתי מלאכה. הצילומים ואיכות הצליל מוקפדים ואין בו רגעים של שעמום – רק חשק להיות שם בעולם האחר ההוא עם היוצרים המיוחדים הללו המחפשים באופן קדחתני למדי רעשים וצליל של עולמות אחרים – גם אם "לא מעניינת אותם בכלל המוזיקה" כותר הסרט עצמו, שהוא לא של ה"מוזיקאיים" עצמם! אלא של יוצרי הסרט אשר לקחו את המוזיקה כמדיום אשר חושף עולם אחר, בתוך יצירה אחרת, בתוך מחשבה אחרת על העולם ועל החיים בו בארץ מודרנית, מתועשת אשר חרושת התרבות מציפה אותה במוצרים אינסופיים שאינם מתאימים לצרכים האנושיים ממש של בני אנוש, גם ביפן השונה והרחוקה.

ואם פרנסי MaerzMusik ירצו בייקרי וגם ירצו בעוד פדבקים בעברית Willkommen!, גם אם הקהל שעשוי לקרוא רשימות אלו אינו מגיע לפסטיבל הזה כל שנה ולא בהמוניו – אם להגיד את זה לשון סגי נהור, אדווח לעצמי ולבלוג זה ואולי ליותר מזה – בנתיים נשאר לקנות כרטיס טיסה להיידה:
"ברלינה!".