Deutsch-Israelisches Chorkonzert Deutsch-Israelisches Chorkonzert Chor: Sophienkirche Berlin

Deutsch-Israelisches Chorkonzert

Chor der Humboldt Universität: Leitung: Carsten Schultze

Eshkol-Chor: Leitung: David Morse

 Am Freitag, 29. April 2011 um 18 Uhr in der Sophienkirche Berlin-Mitte Große Hamburger Straße 29 Berlin

 

מודעה שחורה שנתלתה לפני כשבוע ימים ביציאה מכנסיית סופי (Sophienkirche Berlin-Mitte) הזמינה לקונצרט ווקאלי בכנסייה. את כנסיית סופי אני מכיר היטב. יום שישי 18:00 לפני כשעה וחצי התקיים בכנסייה המפגש השבועי הקבוע freitags um vier (ימי שישי ב-4) עם קנטור הכנסייה יונס זנדמאייר (Jonas Sandmeier). אלו מפגשים מלאי הומר ונגינה משובחת באווירה נעימה במיוחד, בהם מנגן הקנטור יונס זנדמאייר חצי שעת נגינת עוגב סביב נושא שמשמש לו מסגרת או נקודת התייחסות לתוכנית קצרה לקהל נאמן וקבוע ברובו המגיע די בקביעות לכנסייה הברוקית במרכז ברלין. רישמו: "יום שישי: שעה 16:00".

את כנסיית סופי ואת אורגן הברוק הנפלא שלה הכרתי בפעם הראשונה לפני כשנה וחצי משום שהכנסייה העתיקה ממוקמת ממש בגבול עם בית הספר התיכון היהודי בברלין בו עבדתי עד לפני זמן קצר. לאט יצא לי הכיר את הכנסייה יותר מקרוב, וכך גם זכיתי בזכות הגדולה לנגן על האורגן הנפלא באופן קבוע מספר פעמים בשבוע. את פועלה רב המעש של כנסיית סופי בעיקר בתחום המוזיקה והתרבות אני מכיר בקרוב, ללכן גם הפעם לא יכולתי שלסרב להזמנה לאירוע שמפגיש באופן כל כך חגיגי ישראלים וגרמנים לשר ביחד. אחרי המפגש של יונס נשארתי כמו ליום שישי ארוך לקבלת שבת אחרת בכנסייה הנוצרית שבברלין. קבלת שבת עם הרבה מוזיקה – מוזיקה של קודש וחול.

רק שבוע יום עבר מיום שישי הטוב. אז הכנסייה היתה בתפוסה כמעט מלאה. קהל רב משתתפים גדש את האולם הגדול שבא לחגוג את היום הקדוש (היום בו ישוע הועלה על הצלב) עם סיפור הפסיון מתוך הבשורה על פי יוהנס פסיון של באך עם קבוצת המוזיקאים נפלאה באמת: קונצ'רטו 14 +. את הפרוייקט שהוביל רפאל אלפרמן (Raphael Arpermann) ליוותי כשבוע ימים שלם ועל כך ראוי לכתוב ברשימה או שתיים נפרדות. "היהודים" ביוהנס פסיון הם הפרוטגוניסטים המובהקים ביותר לדמות ה"אנטיכריסט" שעברה מאז כמה גילגולים עבור יצירת ההנגדה הראויה בין הנוצרי הטוב לבין זה אשר לא מקבל את הבשורה של בן האלוהים (היהודים הוא הפרוטגורניסט המובהק לעמדה זו) שבא כדי לגאול את האנושות מסבלה ולכפר במותו הטרגי על חטאיהם של בני האדם שאר לא יכולים שלא לחטאות. על רקע זה קונצרט של יהודים ונוצרים – שבוע ימים בלבד אחרי אותו יום דמים נורא ואיום (בזמן זה של השנה בשנת 33 לספירת הנוצרים) אשר יעצב את עתיד יחסיהם של יהודים ונוצרים למשך מאות רבות של שנים – יש לו סימבוליקה חזקה במיוחד, וכמובן על רק "היחסים המיוחדים" של מדינת ישראל עם גרמניה פוסט מלחמת העולם השנייה.

האם המוזיקה היא העניין שמביא את קבוצת הישראלים הזו למפגש עם קבוצת הגרמנים? האם זו חדוות המוזיקה בצוותא? איך מוצאת את עצמה מקהלת סטודנטים מאוניברסיטת הומבולד שבברלין ביחסי אורחים ומארחים עם מקהלה של חובבי שירה מאזור מועצה מקומית אשכול שבדרום ישראל? ניתן לשער כי אם המקהלה הגרמנית היה מגיע לפסטיבל שירה בספרד או צילה לא היה עניין ליצור שיתוף פעולה ומחוייבות מסוג זה. האם גם מקהלה פלסטינית היתה זוכה ליחס ידידותי כל כך והיתה מוזמנת לגרמניה ולביקור גומלין בעזה? אפשר להניח שלא. שיתוף פעולה מוזיקלי פרקסלנס לא היה שם, פרט ליצירה אחת, Abendlied (שיר לילה) מאת יוסף גבריאל ריינברגר, בשלב החלפת המשמרות, כאשר המקהלה הישראלית החליפה את מקומה של המקהלה הגרמנית על במת הכנסייה. לסיפור המסגרת הזה אפשר היה לכתוב עוד כמה עמודים טובים של הגיגים. אבל אולי צריך גם לומר דבר מה על המוזיקה שנשמעה שם. הקונצרט התחיל עם יצירתו הנפלאה של Arvo Paert מגניפיקט. המקהלה הבלתי מקצועית הזו, הפיקה צליל נפלא, מהמוזיקה היפה של המלחין המודרני הזה. איזון נפלא, מצלולים מקסימים ומה לא, רק עבור היצירה הזו היה כדי להגיע לקונצרט המעורב הזה. המוטט של באך, נראה כיצירה שצריכה עוד עבודה והכנה והזמרים נראו צמודים לתווים פן יאבדו אותם. הקטעים של המקהלה הישראלית היו יותר שירים מאשר יצירות ווקאליות או ליטורגיות מוגמרות, וקשה להרחיב את הדיבור עלהם, קל וחומר על הביצוע שלהם. אולי ראוי לציין את השיר "ציפור שנייה" של מץ סגל למילים של נתן זך בעיבוד של המנצח דויד מורס. דויד מורס (David Morse) עשה לטעמי עבודה נאמנה ונדמה שאי פאשר לבוא בטענות המנצח שעשה דומני את המקסימום בנסיבות הקיימות. עיבודיו לשירי העם הישראלים מתאימים למקהלה. על הסולנים הישראלים מוטב שלא להרחיב את הדיבור – כנראה ש"כוכב נולד" חדש לא יוולד מהקונצרט הזה, ואולי גם לא איכויות ווקאליות ראויות לציין. זה היה זה קונצרט חביב, מנומס והיה בו אפילו רגע או שניים שיכולים היו לרגש מספר נשמות טובות שרואים בקונצרט היה סוג של כפרה ועשיית הטוב (Wiedergutmachung), כמו כאשר סיפור דוד מורס (המנצח הישראלי) על השיר ציפור שנייה אותו הוא רצה להקדיש לסבו (או לסב סבו, דומני שמו היה אוגו היימן) אשר חי בברלין לפני שנים רבות בשנים כאשר יהודים בנו ופעלו בעיר הגדולה הזו ותרמו לה ממייטב מרצם וכשרונם (היום הקהילה היהודית היא סיפור אחר לגמרי).

כאשר שאלתי כמה מהזמרים מן המקהלה הגרמנית עם ישנם יחסי קירבה בין החברים הישראלים לחברי המקהלה הגרמנית חשתי שלא היה להם הרבה מה להרחיב את הדיבור בעניין – מילים אחרות לומר: באו אורחים מישראל, שרנו יצירה אחת ביחד הופענו בשתי קונצרטים והיה נחמד. מקהלת אשכול הגיע מקיבוצים שקוראים להם ישובים עוטף עזה, עוד מושג נקי לתרבות ההפרדה, החומה והמצור. האם יהיה מישהו מישהו מן המקהלה הגרמנית שיעיז לצטט באוזני האורחים מישובי עוטף עזה את מילות ההללויה של סלומונה רוסי מתוך תהילים קמ"ו: "עושה משפט לעשוקים, נותן לחם לרעבים. יהוה, מתיר אסורים"? את המילים הללו הטעונות במסרים של גאולה ואמנציפציה אנושית, אולי צריך לשנן באוזני ישראלים החיים באזור עזה, ירושלים או המרכז ולקוות שלפני (או אחרי) שהולכים לעשות מוזיקה יפה (בבניין מועצה מקומית מהודר למשל) יחרצו משפט של חובת דין נוקבת על פועלה ומדיניותה האנטי אנושי של ממשלת ישראל כלפי מיליון בני אדם החיים באזור עזה בתנאי חיים עלובים ואנטי אנושיים (במתכוון), ואולי גם לעשות דין וחשבון עצמי לעצמנו, מה עשינו היום כדי לסיים את מצב הכיבוש הזה (מציאות אומללה המגדירה את מערכת היחסים שבין ישראלים לפלסטינים) שעה שהיחסים בין ישראלים לבין גרמנים פורחים ומייצרים מפגשי מקהלה, קונצרטים משותפים, ביקורים וכול מה שאנשים שרוצים פיוס של אמת, וגם חיים של כבוד זה עם זה יכולים לחלום עליהם – גם אם פעם השינאה והאיבה היו בנפשם על שני העמים בדם ובנפש.

Zeughauskino הוא לא עוד בית קולנוע הוא בית לסרטים נדירים ולחוויה תרבותית ואסתטית הולכת ונכחדת

לברלין אין סינמטק. די מפתיע. במיוחד כאשר יודעים את מקומו של הקולנוע בחיי התרבות של העיר. לא רק "הברלינאלה", פסטיבל הנושא את שם העיר עצמה, אלא כ-150 בתי קולנוע ובהערכה גסה ומבלי לספור אפשר להעריך כי בשבוע אחד מוצגים ברחבי העיר כ-500 סרטים שונים.
אני זוכר כי לפני הרבה שנים כאשר חיים בברלין היו עבורי בבחינת חלום עמום וחסר גוף, פנטסיה אסקפיסטית, אולי בבחינת מעוז של אוטופיה, הייתי פותח את עיתון ה-Zitty ונדהם שוב כל פעם מחדש, לגלות רשימה של מאות סרטים בסופו של הגילון מסודרים ABC, ולמלמל לעצמי: "ואוו! אפשר ליראות כאן הכול".
מאז, הספקתי לגלות כי בברלין ישנם גם דברים אחרים פחות מרנינים, בוודאי לא מעוז אוטופיה לכל אחד ואחת. צריך אולי להעביר חורף אחד לפחות בעיר הערפית הזו כדי לגלות גם את הצדדים הפחות מחמיאים של העיר הזו. לראות גם הכתמים האפורים של העיר הזו, והם לא רק ערפילים מכסי שמים אותם בעינים נוכחות ולא כמקום בו יש הכול. בכול האמור בקולנוע – המדיום המובהק ביותר של חרושת התרבות – נשארו מספר אתרים מעטים שמאפשרים חריגה אל מעבר להיגיון הכלכלי הצרוף של עשיית כסף וגריפת רווחים. וזה נמצא כבר במושג עצמו, "תעשיית הקולנוע", המושג הרווח יותר במדיומים התקשורתיים, שמוטב יותר לכנותו תעשיית התקשורת, הפורחת עם עוד ועוד ערוצי שידור רדיו וטלויזיה והרחבתו של העיתון הישן, לכדי אוסף מוספים ונוספים חדשות לבקרים.

גם אם נכניס את היצירה הקולנועית לקטגורית האמנות, אפשר לומר כי המדיום הקולנועי נולד על הטפר בין הפרדיגמה האמנותית לבין עשייה חרושתית כמובנה כיצירת תוצרי צריכה למכירה מקסימאלית – היינו ללא קרטריונים אמנותיים ו/או אימפוס אסתטי. ליצירה הקולנועית גם היסטוריה קצרה – קצת יותר מאשר מאה שנים: אמנות או אומנות צעירה עד מאוד.
גם ההיסטוריהשל ברלין היא היסטוריה קצרה למדי. ואולי מילה על זו. הפריצה הגדולה התרחשה במאה ה-18 ובעיקר המאה ה-19 ובעיקר המאה ה-20 היא הנסיקה של העיר למעמד של בכורה בספרה הגרמנית ומרכז הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של גרמניה אשר גם מתאחדת "בדם וברזל" על ידי איש פרוסיה חמור הסבר, אוטו פון ביסמרק, שהזניק את ברלין למעמדה כמטרופולין בכל מובן ששיכול להיות מיוחס לעיר גדולה, הוא גם הפכה מיני הווה, לבירתה של גרמניה המתעוררת רק ב-1870 אל השחר הלאומי שלה, זמן (יקר ומשמעותי) אחרי הלאומים אירופאים האחרים שיודעים ליצר את הנוסחה הלאומית לכול המאוחר מאז המהפכה הצרפתית הגדולה.

כל הסיפור הזה אינו בא כדי לספר את ההיסטוריה של גרמניה וגם לא לתאר תיאור היסטורי חטוף של ברלין, אלא כדי לספר דבר אחד או שניים על בית קולנוע מיוחד הממוקם במוזיאון להיסטוריה גרמנית (Deutsches Historisches Museum) השוכן בבניין מסיבי ורב ממדים באונטר דן לינדן (Unter den Linden) – "קולנוע מחסן הנשק" בשפת המקום Zeughauskino בשפה צה"לית היו כנראה קוראים לו "קולנוע הנשקייה", אבל כדי שנשקייה צה"לית תהפך לבית קולנוע צריך לקרות הרבה ונדמה לי שעבור המציאות המזרח תיכונית וישראל בפרט, עוד חזון למועד.
בית הקולנוע Zeughauskino שוכן באגף המזרחי של המוזיאון, הוא נולד מתוכו וממלא פונקציה חשובה בפעילותו של המוסד שמוסד מיסוד חדש אחרי איחוד ברלין (1990) ואחרי שיפוץ כללי אשר השבית את הבניין בין השנים 1995-1998 ושכוון כדי לחשוף את הבניה המקורית של המבנה הברוקי. את ההיסטוריה של הבניין הזה, שיסודותיו הוקמו ב-1706 ובנייתו הסתיימה בשנת 1730 בימי שלטונו של פרידריך השלישי ועבר מיד ליד של ארבע ארכיטקטים שונים.
מי היה חולם לתקוע בית קולנוע במרכז של המרכז של ברלין; על אונטר דר לינדן לצידי הדום שהיא הכנסיה הפרוטסטאנית הגדולה. על הדום היחס הוא מעורב. עדיין לא ברור עם אני אוהב את הבומבסטיות הפרוסית המעוגלת אך גם הזקורה כלפי מעלה שלו. קיום השייך למאה אחרת ולאמונות אחרות שהחזיקו את העיר הזו ביחד. במרחק מאה מטרים או יותר זקור מגדל הטלויזיה (Fernsehenturm) האומר זרות מסוג אחר. אך כנראה שלא מתכוון להסתלק מן המקום הזמן הקרוב. העדות הצעקנית ביותר של ברלין המזרח גרמנית שרירה וקיימת והקיום לשעבר של DDR מסרב להימחק מפני השטח של העיר שקיומה המתחדש מסתיר את הרבדים רבדים עליה היא בנויה. במרחק 200 מטר דרומית מן המוזיאון להיסטוריה גרמנית מגלות חפירות ארכיאולוגיות את ראשיתה של העיר כנראה ברחוב (scharren str.) וסביב השנה 1237. במושגים אירופאים שלא להזכיר מושגי זמן מזרח תיכוניים, ברלין היא עיר צעירה למדי אבל עם היסטוריה עשירה, מרתקת ומלאת תפניות ושינויים חריפים.
ולמעוניינים לראות במה הדברים אמורים, וגם לראות את ברלין במצלמת וידאו מגג המוזיאון בזמן אמת – לכוון שער ברנדנבורג ולכוון מגדל הטלוויזיה DHM Video Webcams
ואולי זוהי הסיבה הטובה ביותר שברלין בנתה לעצמה מוזיאון גדול ומפואר לספר את סיפורה של היסטוריה גרמנית. "דע את עצמך" כתוב בשעריה של העיר דלפי ביוון העתיקה ערש הציביליזציה המערבית, צו שלא מפסיק להדהד בנימי נפשו של כל אורגניזם, יחיד או ציבורי. זוהי לא רק חוויה נרקסיסטית לשים מול עצמך מראה גדולה מן העינים ולהסתכל על בבועתך שלך, זוהי גם חוויה רפלקטיבית, מנאירה ופוקחת עינים להתבונן בהשתקפותך שלך ו"לדעת את עצמיך" יותר ויותר (ואולי אין כל כך סתירה בין החוויה הנרקסיסטית לבין החוויה הרפלקטיבית – משמע, אתה אוהב את עצמך דרך ההבנה (הידיעה) ואתה מבין את עצמך דרך האהבה).
אני זוכר לפני הרבה שנים, כאשר אחד המרצים בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה בה למדתי הכניס לקוריקולום של החוג את הקולנוע כמדיום דרכו לומדים היסטוריה, חשבתי לעצמי כי המרצה הפופולארי ההוא אולי קונה בזול את אהבת תלמידיו – כי אחרי כול מה יותר כייפי כסטודנט של היסטוריה כללית מאשר לראות סרט קולנוע ולדבר מעט על היסטוריה. היום אני חושב שאפשר ללמוד הרבה מאוד מסרטים גם אם געתי על אותו מרצה לא השתנתה ביסודה.
בוודאי יש בכוחו של הקולנוע כדי לקרב את הבריות לאהבת הידיעה ההיסטורית וכדי לעורר את סקרנותם של אנשים צעירים שההיסטוריה היא לא תמיד בראש מעייניהם ("בראש שלכם").
וכל זה נכתב כדי לפרגן בדין ובצדק לבית תרבות מוזאלי זה אשר מקרין בקביעות וכל יום מחדש סרט או שניים שונים וגם מצליח ליצור מתוך עצמו תוכניות מרתקות חודש אחרי חודש על קולנוע ועל מה שמסביב לו. הביטוי "מה שמסביב לו" נראה הולם את העניין כאשר מדובר בקולנוע הנשען על תוכנית מרובעת או גם מחומשת נושאים. הסרטים ב- Zeughauskino כביכול הוא אינסטרומנטאלי ולעיתים משמש לעיבוי נושא שהוא באופן מובהק בלתי פילמגרפי והקולנוע משמש כמדיום נוסף בתוך המארג המוזיאלי ופעילות המוזיאון.
דבר נוסף הקיים ב- Zeughauskinoהיא ההרצאה המקדימה ולפעמים גם השיחה המסכמת אשר שני הדברים הופכים בבית הקולנוע הזה לחלק אינטגרלי מהקרנת סרטים. אפשר לראות את זה כחלק מתרבות השיחה והוורבאריות המפותחת ככול שאני עוסקים באמנות ותרבות. בתערוכות, בהצגות, קונצרטים, נדרשת המילה המדוברת כדי לגשר על הפער שנימצא תמיד בתווך בין חווית הרצפטורים לבית יצירת האמנות עצמה. בקולנוע הזה השיחה המקדימה היא חלק מאוד מרכזי מתוכנית בית הקולנוע. החוויה האסתטית לא נשארת ללא מילים וגם לא נמצאת באופן פרטי אצל כל צופה וצופה אלא מתווכת ומתחלקת בין הצופים לבין עצמם או בינם לבין מרצה הנמצא מתאים כדי לומר דברים בהקשרו של סרט זה או אחר.
החודש הזה למשל התוכנית מוקדשת להיסטוריה של הקולנוע המדע בדיוני, לקולנוע הפולני דרך סדרת המופת של קשישטוף קישלובסקי "הדקלוג" ("עשרת הדיברות" הוסיפו בישראל לכותר), סדר והשמדה (Ordnung und Vernichtung) שהוא גם הנושא של תערוכה שמוצגת בימים אלה במוזיאון עצמו על פושעי המלחמה הנאציים שפשעו נגד האנושות בתקופת הרייך השלישי, נושא נוסף הוא "דקומנטריזציה של האמנות – טיבט". ונושא נוסף הוא קיבוץ הסרטים של Wolfgang Kieling בחיר שחקניה של גרמניה המזרחית ואופני הקולנוע שלה DEFA.
באמצע חודש זה מתחילים כאן להקרין את עשרת הסרטים הנפלאים של קשישטוף קישלובסקי, אחד מבחירי הקולנועים של פולין של שלהי העידן הטוטאליטארי, לפני שעבר לצרפת ואיבד את האימפוס שדחף אותו לומר את דברו וליצור סרטים נפלאים בפולין הטוטאליטארית. את הדקלוג ראיתי בפעם הראשונה בישראל בפסטיבל ירושלים, ואחר כך בסינמטק התל אביבי. כנראה שזוהי המתכונת שאוהבי תרבות ויצירה קולנועית יכולים לצפות לצפות בסרטים נפלאים אלו . סרטים שרוצים לעשות היסטוריה או סרטים שמאתגרים את המושג המובהק ביותר של תרבות קלאסית: "העמידות בזמן".
העיקרון שעומד בבסיס המוסד המוזיאוני הוא כי לא כל החדש הוא ראוי לצריכה. טוב שישנם עוד בית קולנוע שלא זורקים את העבר לפח האשפה של ההיסטוריה כסחורה שפג תוקפה, אלא משמרים אותו לא רק כדוקומנט היסטורי אלא כיצירת אמנותית ראויה לא רק לשימור אלא גם לגרום הנאה תרבותית, אסתטית, איטלקטואלית, כל מה שקולנוע טוב יכול לתת לנו – ובית קולנוע טוב להעשיר את עולמנו בעוד תרבות, עוד אמנות, ועוד יצירה ומחשבה אנושית גבוהה.

יוצרי הצליל והרעש מיפן – מיפוי קצר יריעה של המוזיקה האבנגרדית ביפן בסרטם של Dupire ו- Kuentz במסגרת MaerzMusik

פרלוד כללי
העתיד שייך לעם הסיני – אומרים לנו.
בנתיים עד אשר מיליוני הסינים (על אפם וחמתם של טהרני הלאום והגזע) יציפו את העולם כולו ואת אירופה בפרט, אפשר לראות בכול פינה בברלין יפנים; קבוצת תיירים מיפן, עם מצלמה ביד ומבט מלא תימהון מול תמונות ציור ומוצגי מוזיאונים, שם אפשר לגלות את כוחו של הייאן היפני ואת יצר הסקרנות (והתיעוד יש להוסיף) של בני האי האסייתי ההוא המגיעים בהמוניהם לגרמניה ולמעשה לכול אירופה כולה – אבל כנראה שאין זה סוף הסיפור.

מה אנחנו יודעים על היפנים?
לא הרבה!
מעט כאשר ניחת על הארץ הזו אסון טבע, כמו זה לאחרונה – שהחדשות מודיעות היום כי גרולם של כ-10 אלפים יפנים עדיין אינו ידוע.
יותר מאשר אנחנו יודעים על היפנים, דומה כי היפנים יודעים עלינו!
וגם ה"עלינו" הזה עוד טעון בירור – על ישראל מעטים יודעים, אמריקה ואירופה, הם הסיפור האימיתי עבור יפנים, אשר מגיעים לברלין בהמוניהם עם מצלמותיהם המשוכללות (made in Japan) וכמעט תמיד בחבורות של אנשים קטני קומה בד"כ וגם מרכיבי משקפיים – ופה כבר נכנסתי לספרת הסטריוטיפים, אשר במידה זו או אחרת אין מהם מנוס, ועם זאת הם גם הסכנה הגדולה להתיחסות בלתי אנושית ומכלילה.
לפעמים גם אנו מוכנים להטות אוזן כדי להכיר את ה"אחר" הרחוק הזה ששוכן לו בצד השני של כדור הארץ. בדרשת יום ראשון במשודרת ברדיו הברלינאי, מקדישה הדרשנית מקום לדאגה על אותצם קורבנות אסון הצונאמי הנורא.
צונאמי, עוד מילה שנכנסה ללקסיקון המילים החדש שלנו. מי שמע על המילה הזו לפני 10 שנים?

פרלוד אישי
"ההכרות" הפרטית שלי עם יפן היה דרך הפרודוקטים שיוצרו באי המפותח טכנולוגית שהביא לנו את סוני, אייוה, וימאהה.
זה היה היפני שלי. אורגן יפני בעל שתי קומות, עם מקצבי תופים, רגיסטרים לבנים, אדומים וצהובים וגם מערכת פדאלים בתחתיתו.
זה היה האורגן הראשון שקיבלתי במתנה היה אחרי הסרוב העיקש שפיתחתי ללימודי פסנתר. פסנתר היה נראה לי מחוייבות גדולה מדי. בנימוס של ילד הרוצה עוד להישאר בעולם הקטנים וותרתי על פסנתר כבד ויקר וקיבלתי אורגן איטלקי משומש בעל קומה אחת בשם פרפיסה. אחרי כשנה אחרי שהוכחתי מספיק רצינות (להורי ולאחותי שהיתה מורתי הראשונה למוזיקה), רכשו לי על פי המלצה של יודע דבר, אורגן ימאהה – מלך האורגנים ללא עוררין.
הימים הם ימים של תחילתו של השוק האורגנים והמקלדות, משם הקונצרן הענק הזה, יתחיל ליצר פסנתרים, כינורות, מערכות סטריאו ורמקולים איכותיים, ואחר כך גם אופנועים, ומגרסות דשא ובעצם מה לא.
מעטים היום יודעים את הכסף הראשוני עשתה החברה המצליחה הזו ממוזיקה, ומאז חרושת התרבות פורחת, בתי ספר הנושאים את שם החברה ואת המתודה הפדגוגית המכוונת לרכישת כלי נגינה חדש, ואחריו כלי נגינה נוסף וכך הלאה והלאה והלאה.
ניגנתי על כלי הנגינה הללו ולא ידעתי דבר מאיפה הגיעו ומהיכן נולדו כלי הנגינה הללו. ידעתי כי יש לי כלי נגינה יפני, והאנשים הקטנים והמתוכחמים הללו החיים בצד השני של כדור הארץ מיצריים הכלי נגינה מצויינים. מעבר לכך מה האדם הממוצע בישראל ובאירופה יודע על יפן?

We Don’t Care About Music Anyway …
כל הפתיחה הלא שייכת למוזיקה פרסה, לא לסרט על המוזיקה, ולא ממש לתחום המוזיקה המודרנית ביפן היא פלטפורמה אישית כדי לנסות ולקפוץ לארץ כל כך רחוקה וגם כדי לומר משהו על סרט דקומנטארי על מצב הדברים של המוזיקה האבנגרדית ביפן בנקודת זמן זו. על רקע הידע המאוד מוגבל שלי בתרבות היפנית, וב"מוזיקה יפנית" בפרט, נכנסתי בשעת חצות מאוחרת לקולנוע באבלון (Babylon) לראות ובעיקר להאזין וגם ללמוד דבר או שניים על מוזיקה אבנגרדית היום ביפן.
סרטם של Cédric Dupire / Gaspard Kuentz "We Don’t Care About Music Anyway … " משנת 2009 הוא סרט צנוע מידות ובלתי יומרני, בדיוק כפי שהתוכניה הבטיחה לי ולעוד 25 צופים שישבו שותקים ומרוכזים מול הצלילים החדשים הללו והיוצרים הללו שמחפשים באופן נואש למדי ביטויי צליל חדשים, רעשים שיהיו בעיניהם יפים או מקוריים.
זוג הבמאים אספו כ-8 מוזיקאלים ויוצרי צליל מטוקיו ודרכם ניסו למפות את מצב הדברים בשטח המוזיקה המודרנית המאוד אבנגרדית בעיר הגדולה והמדרנית ההיא, אשר לפתע נראת כל כך רחוקה. בעזרת Otomo Yoshihide, Numb & Saidram ,Yamakawa Fuyuki / Kirihito / / Sakamoto Hiromichi / Umi no Yeah/ Goth-Trad / Hiko ואחד שקורא לעצמו L?K?O (?!) למדתי שגם יפן מצמיחה לעצמה את הביקורת על המינסטרים על חרושת התרבות ועל תרבות המוצרים המשוכפלים. גם ביפן מחפשים את הבריחה לביטויים אמנותיים אותנטיים ובאופן מובהק ומוקפד יותר: "אישיים". החיפוש אחר צליל חדש, רעש מקורי, היא תופעה הקיימת בכול העולם המתועש, והוא יכול להיחשב כביקורת על המודרנה אפשר עדיין נימצאת בתחום הפרדיגמה המודרניסטית. מותר להניח, כי רק בעולם שבעה, מתועש, אשר מייצר ללא גבול ומידה את השפע שיחוץ כדי קיים בסיסי (היינו, עולם שפתר זה מכבר את "המחסור הפודומנטאלי") של הדומה והמשוכפל, "יוולדו" אלו אשר ינסו לאתגר את עולם היצירה ולחפש בצורה קדחתנית למדי ביטוי אמנותי אותנטי, אישי, אמיתי, בעל ערך, חדש על באמת – ועל כך מגיע לאותם יפנים, וגם למי שניסו לתעד יוצרים יחודיים אלו – "שאפו" ובשפה שמית רווחת: "מאברוק".
מה צריך לעשות מבקר תרבות מול סרט בעל התכוונות דקומנטאריזציה-אבנגרדית על עולם של אלו ההולכים בראש המחנה ("אבנגרד") שכזה?
האם להתייחס לסרט עצמו? או שמה למושא הסרט עצמו?
ואולי לשני הדברים גם יחד – לסרט ולגיבוריו. דומני כי על סצנת המוזיקה המודרנית ביפן למדתי מן הסרט אך מעט – הסרט הוא קליל, וקצר למדי על מנת להכיל ביטוי מאמן של התופעה. אם זאת, למדתי כי תרבות האבנגרד האירופית שהתגלגה ברבות מן הימים לארה"ב' נשענה על מסורת המוזיקה הקלאסית – אולי פרט לפאזה שהתחוללה באמריקה עם השפעתו מרחיקת הלכת של ג'ון קייג (John Cage) שחיפש את הצליל הטהור, את השאלות העקרונית של רעש, צליל, תוך ניתוק מודע ובלתי מתפשר ממסורות מוזיקה קודמות, במובן של יחס משוחרר אל המוזיקה – טבולארסה צליל/רעש/מוזיקה.
נדמה לי שאת קררקעת הגידול של היפן אפשר להשוות במובנים רבים לקרקע הגידול של המוזיקה האבנגרדית באמריקה.
הסרט מציג את עולמו המבודד וחיפושיו של נגן הצלו Sakamoto Hiromichi לצליל חדש שהוא יכול לייצר מן הצלו שלו על רקע בית המלאכה שלו שאינו נראה כמו חדר מוזיקה טיפוסי וגם לא חדר עבודה או סלון בבית מן היישוב. פרט אליו מציג הסרט טיפוסים שונים של מוזיקאיים ואולי מוטב, יוצרי צליל ורעש שמגיעים מתרבות המועדונים של יפן, מסצנת האמנות של המולטימדייה והמייצגים שביפן. אחד מכניס לתוך גופו מקרופונים ומקיש על גופו באופנים שונים על מנת ליצר צליל חדש ומעניין. אחר מקיש על אביזרים שונים ובאופן נימרץ במיוחד על פטיפון הדי-ג'י שלו. ופרפומנטית, יפת גוף ולבוש סטרפטיזי שרה ורוקדת, ועושה כדי לבטא את עצמה דרך קול ותנועה.
ואולי "קול ותנועה" זהו בדיוק החיבור הישיר לפסטיבל מרצמוזיק (MaerzMusik) אשר השנה מוקדש ליחס של מוזיקה ודימוי בתנועה, ומכין לקהל האירוע הגדול הזה הרבה מאוד סרטים, קונצרטים, על הגבול שבין מוזיקה, צליל ורעש ועל הגבול עם מבעיי אמנות ממדיומים אחרים ושונים.

זהו סרט אשר ערוך מצויין, המכיל סטים נפלאים של טבע ובתי מלאכה. הצילומים ואיכות הצליל מוקפדים ואין בו רגעים של שעמום – רק חשק להיות שם בעולם האחר ההוא עם היוצרים המיוחדים הללו המחפשים באופן קדחתני למדי רעשים וצליל של עולמות אחרים – גם אם "לא מעניינת אותם בכלל המוזיקה" כותר הסרט עצמו, שהוא לא של ה"מוזיקאיים" עצמם! אלא של יוצרי הסרט אשר לקחו את המוזיקה כמדיום אשר חושף עולם אחר, בתוך יצירה אחרת, בתוך מחשבה אחרת על העולם ועל החיים בו בארץ מודרנית, מתועשת אשר חרושת התרבות מציפה אותה במוצרים אינסופיים שאינם מתאימים לצרכים האנושיים ממש של בני אנוש, גם ביפן השונה והרחוקה.

ואם פרנסי MaerzMusik ירצו בייקרי וגם ירצו בעוד פדבקים בעברית Willkommen!, גם אם הקהל שעשוי לקרוא רשימות אלו אינו מגיע לפסטיבל הזה כל שנה ולא בהמוניו – אם להגיד את זה לשון סגי נהור, אדווח לעצמי ולבלוג זה ואולי ליותר מזה – בנתיים נשאר לקנות כרטיס טיסה להיידה:
"ברלינה!".

27-18 במרץ 2011 "MaerzMusik" – פריביו במקום "דבר המפרסם" וקדימה לברלין!

לפני כשבוע צפיתי באופרה ליידי מקבת ממצנסק של דימיטרי שוסטקוביץ, אופרה מודרנית בעלת עלילה מיושנת, ומשמעמת למדי, שעדיין רצה באופרה הישראלית. ליבריט משעממת אינה סיבה לחרוץ אופרה לחובה, אנו יודעים טוב למדי כי עלילות האופרה מסתכמות ב4 אולי 5 סיפורים בסיסיים אשר מקבלים וריינטים, תוספות ועדכונים, כבייכול של הזמן והמקום. דווקא, העלילות שכביכול חוזרות על עצמם, ומנעד הסיפורים הקטן והחוזר על עצמו, כאשר המוטו התמטי "אהבה" עובר כחוט השני לאורכו של הז'אנר כולו משווה למדיום האופראי את כוחו ואת נצחיותו בזמן.
העובדה שגם היום 500 שנה אחרי הבלחתו של מדיום אומנותי חדש, מאות שנים של תרבות, יצירה ושינויי חברה ותרבות, אחרי פריחתה של האופרה של מונטיברדי וממשכי דרכו באיטליה ומחוזה לה, אנו מוטרדים פחות או יותר מאותם בעיות, אותם סיפורי תרבות וציביליזציה של המיתולוגיות הגדולות, והיוונית היא בהחלט ערש הציביליזציה המערבית, אומר לנו דבר אחד פשוט וגם מסובך: האדם, בקדמת דינה, במקומות שונים תחת השמש ובזמנים ושנים עוסק באותם שאלות בסיסיות של חיים: אהבה, נאמנות, גורל, תשוקה, חמדנות – ואת כול אלו אפשר להכניס לתוך מטריצות עלילתיות אותם נישאר לשכפל, להשמיט דבר מה, להוסיף מוטיב ואולי ממד נוסף, אך האופרה בבסיסה מספרת את אותו הסיפור בבחינת: אין חדש תחת השמש" ו/גם " אותו הגברת השינוי אדרת.
כל הפתיחה הזו נאמרת לא כדי לומר משהו על הפקת האופרה המשמימה הזו. וגם לא לומר דבר ביקורת על התוצרים הדומים/משוכפלים שעולים חדשים לבקרים באופרה הישראלית, שתמיד נראים לי "עוד מאותו דבר" – מן הפקות דומות ומשוכפלות על פי תו תקן של גראנד אופרה (גם אם לא באאידה וגם לא בטרויאנים מדובר). עבדתי באופרה הישראלית תקופה לא קצרה, "ואכלתי" את התבשלים הממוחזרים הללו – כך שזכות הוציאת הקיטור הוא המינימום שהמוסד העייף ההוא צריך לקבל בהבלגה.

MaerzMusik במרץ 2011
למעשה כל הפתיחה הזו היא כדי לומר דבר אחר, וכדי לקוות למשהו "אחר", ולספר על ה-MaerzMusik המתחיל בעוד כיומיים ויתחיל כאן אירועי מוזיקה מודרנית, סרטים עם מוזיקה (ועל מוזיקה), הרצאות ואירועים מודרניסטיים אחרים הנוגעים במוזיקה חדישה ומה שמסביבה; ביטוי למצב הדברים בתחום היצירה אחר, בחיבור שבין צליל ודימוי –באירוע שימשך כעשרה ימים בפסטיבל המרצמוזיק (MaerzMusik: שעוסק השנה באופן איטנסיבי ומובהק במיוחד בצליל ודימוי בתנועה (sounds and images in movement). מאז ריכארד ואגנר ועיקר "יצירת האמנות הכוללת" אותו הגה (Gesamtkunstwerk), מים רבים זרמו בשפרה ובנהר הריין – אלא שאותן שאלות של עירוב המדיומים, חיפוש מבעיי יצירה חדשים והשקה של שפות מדיומאליות (אשר כמו מגרדות זו את שפתה של זו) יוצרים בתחומים שונים מחפשים את הביטוי הנכון, והעדות לכך, יתכן מאוד תנתן במופעים הרבים המוקדשים לשאלה (אחרים רואים בה "בעיה") קרדינאלית זו הטורדת את היצירה האמנותית מקדמה דנה, ובמדיום המוזיקאלי באופן מובהק.

ה-MaerzMusik הוא5 מפעל אמנותית נוסף תחת הגג של ה-Berliner Festspiele. ברשימה הקודמת שלי דיווחתי על סקירה כללית שלי מביקור ב-18 קונצרטים במוזיקפסט ברלין (musikfest berlin) שנערך לפני כחצי שנה בספטמבר אשתקד. ה-Berliner Festspiele אחראי לכמה מהאירועים החשובים ביותר שמתקיימים בברלין מידי שנה ובקביעות ובתוכם: heatertreffen, musikfest berlin, international literature festival berlin, spielzeit’europa, JazzFest – בתחילת אביב בפתח, חודש מרץ כבר באמצעו ועוד יומיים יתחיל כאן בברלין ה"מרצמוזיק" MaerzMusik. 2011).
ה- MaerzMusik למשל, מפוזר באולמות שונים בעיר, וגם במספר בתי קולנוע בעיר (כגון בבלון וארסנל) וזו הזדמנות להכיר מקומות חדשים שלא תמיד מגיעים אליהם באופן עצמאי. התאוששנו כבר מכמויות השלג הגדולות שירדו בעיר הלבנה הזו, בחודשי החורף הארוכים – אותם הייתי צריך לקצר עם "חופשת מולדת" ארוכה ומפשירת קור. היום אנחנו כבר באביב וה-MaerzMusik כבר בפתח. מרצמוזיק הוא האירוע המציין את תחילת עונת אביב בברלין – עיר נעדרת שמש, אך מפצה את עצמה בגודש תרבותי המפתיע שוב ושוב מחדש.

וכשתושבי העיר כבר יודעים כי החורף מאחוריהם, זו סיבה לתחילת עונת הפסטיבלים – זו סיבה להתחיל לצאת החוצה ולהפשיר את הקרח, על כל המשמעויות הנלוות של ביטוי זה. הפסטיבל הראשון הוא מרצמוזיק, המתחיל בעוד כיומיים, והיום תתקיים מסיבת עיתונאים.

על הפסטיבל כולו ברשימות הקרובות – או קדימה ברלינה!!

http://www.berlinerfestspiele.de/en/aktuell/festivals/02_maerzmusik/mm_start.php

על פסטיבל המוזיקה ברלין musikfest berlin 10 שנולד מתוך ה-Berliner Festspiele ממעוף הציפור

פרלוד

ברלין עיר גדולה. עיר הקודחת תרבות, אמנות, יצירתיות, וחיפוש קדחתני אחר האורגנאלי. צריך כנראה להיות בן המקום, לחיות בברלין זמן ארוך מספיק, או אולי לפעול בזיקת קשר לאמנויות הבמה כדי להכיר את המפעל הנקרא Berliner Festspiele ואולי ניתן לתרגום כ"פסטיבלי ברלין". ה-Berliner Festspiele אחראי לכמה מהאירועים החשובים ביותר שמתקיימים בברלין מידי שנה בקביעות ובראשם ה-10. internationalen literaturfestival berlin שהתקיים השנה במקביל ל-Berliner Festspiele. (ה"ברלינר פאסטשפיילע") ביתר פירוט ה-Berliner Festspiele הוא קונגלומרנט של מספר פרוייקטים המתקיימים באופן קבועה בבירה הגרמנית בתחומי האמנות והתרבות: Theatertreffen, musikfest berlin, international literature festival berlin, spielzeit’europa, JazzFest
ובתחילת האביב, חודש מרץת מרצמוזיק MaerzMusik. 2011).

ה- Berliner Festspiele מתקיים תחת גגו של מוסד הפילהרמוני המוזהב אשר ליד פוטצדמרפלץ. אבל ה- MaerzMusik למשל, מפוזר באולמות שונים בעיר, וגם במספר בתי קולנוע בעיר (כגון בבלון וארסנל) וזו הזדמנות להכיר מקומות חדשים שלא תמיד מגיעים אליהם באופן עצמאי. אך על על פסטיבל מרצמוזיק שמתחיל באמצע מרץ 2011 ברשימה אחרת.

ברשימה זו אסכם באופן לבתי פרטני, כמו ממעוץ ציפור, סיכום אישי, מאוחר בזמן את אירועי המוזיקה של קיץ 2010, ואת 18 הקונצרטים שביקרתי ב- musikfest berlin 10 ובעברית "פסטיבל [חגיגת] המוזיקה העשירי ברלין". גם אירוע מתמשך זה נולד מתוך ה- Berliner Festspiele (ברלינר פאסטשפיילע). ה- Berliner Festspiele הוא מוסד תרבות הבמה הגדול ביותר בברלין והפועל תחת תקציבי ענק של המדינה . ה- Berliner Festspiele הוא פרוייקט גרנדיוזי שמאורגן על ידי Berliner Festspiele ביחד עם ה-Stiftung Philharmoniker, והוא מתקיים ברובו תחת קורת הגג של אולמות הפילהרמוני אשר ביחד עם הקונצרטהאווס בג'רדרמהפלץ מהווים את שני המרכזים הפעילים והחשובים ביותר בחיי המוזיקה הקלאסית של ברלין.

יותר משבועיים של אירועים יומיומיים (מ-2 עד 21 בספטמבר). 24 קונצרטים (כ-20 קונצרטים שונים: רובם תזמורתיים ומקצתם קאמריים). מעל 60 יצירות שונות של כ-25 מלחינים.37 סולנים בעלי שם עולמי. 27 מקהלות. הרכבים ותזמורות החשובים ביותר שפועלים גרמניה ולמעשה באירפוה כולה (נתזמורת הסימפונית של לונדון והקונצרחבאו הם רק שתי דוגמאות להמחשת העניין). זוהי בערך הסקירה הסטטיסטית היבשה של מה שראוים להיות "פסטיבל" ממסדי ןרב המצאים של עיר גדולה כמו ברלין. ואם מזכירים את ברלין במרכז של תרבות ויצירה אירופית, אודה שוב ושוב, כי כאשר אני קורא באקראי בעיתון Zitty (שהוא התנ"ך של אירועי התרבות בברלין) על 20 קונצרטים קלאסיים שמתקיימים בברלין ביום אחד. כאשר אני כרגע מנסה לסכם את פסטיבל המוזיקה שבו נכחתי בשבועות האחרונים. שוב אפשר לממצוא שוב את הירידה לפרטים ואת הדקדקנות שאינה מחמיצה שום פרט ויותר מכול את המשאבים שעשייה אמנותית עשויים לתבוע מהעושים במלאכת הפקת יצירת אמנות ואת ההשקעה החברתית שכרוחה בפרוייקטים מסוג פסטיבל הספרות או המוזיקה, ואת המוכנות לשאת העול ההוצאות על מנת לסבסד תרבות ולקיים את הצריך בתרבות, לא רק כסחורה שצריכה לממן את עצמה על פי דפוסים של הצע וביקוש ותנאי מכירת כרטיסים של שוק מוצרי תרבות ואמנות.

פסטיבל המוזיקה הוא פרוייקט גרנדיוזי שמאורגן על ידי Berliner Festspiele ביחד עם ה-Stiftung Philharmoniker. הוא מתקיים ברובו תחת קורת הגג של הפילהרמוני שאר ביחד עם הקונצרטהאווס בג'רדרמהפלץ הפועל כאחד המרכזים הפעילים והחשובים של חייו המוזיקה הקלאסית בבברלין. לפלהרמוני אני קורא "בית המקדש של המוזיקה", (או "בית המקדש המוזהב בברלין") ומי שלא ראה (ובעיקר שמע) את המקום המיוחד הזה, עדיין לא נחשף לפוטנציאל של המוזיקה הקלאסית שיש בעיר הזו. האקוסטיקה שם היא יוצאת דופן. אפשר ליהנות כמעט בכול מקום שיושבים בו. שומעים נקי ומספיק נוכחות צליל – איכויות הצליל נשארות גם מהגובה של הקומה השלישית. הישיבה היא מאוד מאוד נוחה. ושם לא משתעלים – וזה גם מוסבר יפה למה בתוכניה. ואכן, ראו זה פלא אין שיעולים. אין רעש מיותר. התוכניה של מרשרשת ומעילים ותוקים רובם במלתחה מה שמשאיר מקום רב לרגלים ולידיים למצוא להם מקום. מחוץ לאולם, על יד עובדי המלתחה הרבים (בערך 20 עובדי מלתחה וסדרנות) מחלקים סוכריות רילקה או מנטה, ומי שאינו יכול להתאפק פשוט יוצא את האולם – ולזה הייתי עד בעצמי. ואני גם עד לכך שזה עדיף על חירחורים, וגירגורים ושיעולים טורדניים.

הרבה Pierre Boulez וגם לא מעט Luciano Berio
לברלין מומלץ להגיע בספטמבר כדי להעריך נכונה את כמות התרבות שהעיר הזו מכילה בתוכה בדרך כלל מייצרת בתוכה. חודשי הקייץ הם אולי זמן להכיר משהו מהתרבות המסיבות והריקודים שליש בעיר הזו, אז זה לא זמן כדי לראות את התחום של המוזיקה הקלאסית. מה שתיירים נוטים לשכוח הוא שגם ברלין היא עיר בפגרה בחודשי הקיץ: התזמורות, בתי האופרה (שלוש!) מתחילים את עונת ההופעות רק בספמבר. רבים מתייחסים לפסטיבל המוזיקה הוא כמו חימום לקראת תחילת העונה – חוזרים לשיגרה.

הפסטיבל השנה הוקדש השנה לשתי דמויות שהשפיעו במובנים רבים על אופיה של המוזיקה המודרנית של העידן שלאחר מלחמת העולם השניה: למלחין ממוצא איטלקי (אם כי בעל קשרים מעניינים ומפתיעים לישראל וליהדות), לוצ'יאנו בריו (Luciano Berio), ובעיקר יש להוסיף לבר הפלוגתא שלו פייר בולז (Pierre Boulez) דמות מרכזית בתחום ההפקה והניצוח וגם מלחין ואיש הגות בתחומי המוזיקה השונים. שני המלחינים נולדו באותו שנה (1925); בריו הלך לעולמו בשנת 1993 ושנייהם שמרו על ידידות רבה זה עם זה.

בישראל מעיטים מכירים את פועלו של פייר בולז ויש לומר כי בגרמניה זכה בולז בעיקר בקרב חובבי המוזיקה המודרנית (אחרים מכנים אותו כמו בגרמנית – מוזיקה חדשה) תמיד לשבחים רבים. בולז היה אחד התלמידים המבריקים של אוליוויה מסיאן, אשר כבר בתקופת לימודיו בקונסרבטוריון של פאריז גילה את הנטיות הבלתי קונפורנימסטיות ואפילו מרדניות של תלמידו הטמפרמנטי.

בולז נולד למשפחה בורגנית של תעשיינים. אביו ניסה להניע את בנו לפנות לקריירה עסקית ולוותר את חלומו להיות מלחין, אך ללא הועיל. בולז מספר שהוא הגיע להחלטה להשקיע את עצמו במוזיקה בהיותו בן 17 אחרי שהוא שמע את יצירתו של סטרווינסקי שירת הזמיר (La Rossignol). מצד אחד ניכרת השפעתו של מורו מסיאן על יצירתו המוקדמת (החל להלחין ולפרסם את יצירותיו בגיל 20) ומצד שני ניכרת ללא ספק השפעתה של הסכולה הוינאית השנייה ויצירתו הסריאלית של שנברג ווברן. בולז הוא סינטזה של השפעות שונות ומגוונות שרחשו בספרה התרבותית של מחצית ראשונה של המאה ה-20. מצד אחד מסיאן ופתיחותו אל תרבויות העולם במובן האנטרופולוגי (לוי שטראוס מבחינה תיאורטית וכן נגישות קלה אחרי מלחמת העולם השנייה לתרבותיות אסייתיות, דרום אמריקאיות ושל ארצות אקזוטיות אחרות). גם השפעות דאדאסטיות (cummings ist der dichter, 1968). ההשפעה הדאדאיסטית הישירה על בולז היתה מצד רנה לייבוביץ (Ren'e Leibowitz) שהשפיע אל בולז במוזיק הווקאלית שלו, בה הוא פירוק את הטקסט להברות, תוך שהוא מסיר את המובן המילולי של המילים. בהקשר זה אפשר גם להזכיר את השפעתו של פייר שאפר שיצר את הדוגמאות הראשונות של מוזיקה קונקרטית שהבשילו מאוחר יותר (האסכולה שפעלה במכון למוזיקה חדשה בדארמשדט ומלחינים כמו שטוקהאוזאן וג'ון קייג' על מנת לא להעמיס בשמות פחות מוכרים).

אפשר לומר על בולז כי הוא מלחין "בלתי מסופק". אפשר להוסיף ולומר כי הוא אדם ספקן. הוא היה עובד על יצירתיו בהמשכים, ללא הפסקה וללא נקודת סיום החותמת את סופה. עבודה מתמשכת על יצירותיו במשך עשרות שנים התאימה לו כאדם סקרן וספקן, אדם פתוח להשפעות ודינמי ושינויים. חזרתו לעבוד על יצירתיו איפשרה לו ביתר קלות להחיל בתוכו השפעה חדשה, לבחון טכניקה חדשה או רעיון חדש. המגמה שאפשר לראות אותה ביצירתיו המאוחרות של בולז היא של זניחת פרמטר גובה הצליל, והשקעה גוברת של הפרמטר הקצבי, הדינמי (חוזק הצליל) וגוון הצליל (הכנסת כלי נגינה חדשים ובחינתם של הרכבים מוזיקאליים בלתי שגרתיים. הוא החל להתרחק יותר ויותר מההשפעה של המוזיקה האירופאית (וואגנר, ש ללא הפסקה בזמן עבודתו עם והכבר בתקופת אהנה לנו בן צרפת אמיתי הקושר את גורלו עם גרמניה שאחרי למלחמות העולם ובמובנים רבים קשר את תולדותיה של המוזיקה האמנותית בצרפת וזו אשר בגרמניה, לכדי יצירה על-לאומית או לפחות אינטגרציה אירופאית של סגנון מסונתז (סינתזה) היונקת ממסורות גרמניות (שנברג, ואגנר ווברן) וצרפתיות (מסיאן, ווארז, דביוסי, ראוול) ביחד עם השפעה ניכרת של יוצרים רוסיים (סטרווינסקי ופרוקופייב) וכמובן של ברטוק, אותו הרבה לבצע בתזמורות שונות.

בולז הוא אכן מוזיקאי רב הפעלים. לא מכבר הוא חגג את יום הולדתו ה-85 ובגרמניה יודעת להעריך דמות, יש לומר, עיקשת בהתמדתה המודרנית. לכאורה הפסטיבל העשירי של המוזיקפסט היא דרך ראויה במיוחד להוקיר תודה והערכה על פועלו רב התחומים של יוצר חשוב ופורה.

אודה כי שכאשר שמעתי את הצהרת הכוונות של מנהל הפסטיבל במסיבת העיתוניים לפני תחילת הפסטיבל הייתי לגמרי מופתע. בולז? בריו? נזכר בבדיחה של אחד ממורי באקדמיה: "שטוקאהוזן בעברית יוצא 'משתיק אוזניים', ובולז, פירשו 'בולעץ' ". הרבה פתיחות למוזיקה מודרנית לא היתה באקדמיה למוזיקה התל אביבית בה למדתי. עדות אקטואלית הוא סיפרה של מיכל זמורה-כהן והרצל שמואלי – ראש החוג למוזיקולוגיה בזמן תחילת לימודי – "המוזיקה: שליחות ובשורה": שהוא בבחינת כתב אשמה, רדוד למדי ומוטב השתלחות שמרנית של מוזיקולוגית אשר נתקעה עם גוסטאב מאהלר (הגדול כשלעצמו), ומכריזה חדשות לבקרים על בגידתה של המוזיקה המודרנית ב"שליחותה של המוזיקה", במושגי עולמה השמרני. בולז או בריו? הס מלהזכיר, עבורה שנברג ולתמידיו הם התפוחים הרקובים שבשק, שיצרו שפה מוזיקאלית מלכותית ומנותקת ממסורות העבר. עד כאן "שליחותה של זמורה-כהן" אל עולם העבר, בגרמנית מכנים את זה: "Die gute alte Zeit" – אלא שגם אז לא היה כל כך טוב, אם תשמע את העדויות באוזן בלתי משוחדת.

ישבתי בכנס העיתונות שלmusikfest berlin 10 ותהיתי עם עצמי, בולז? פסטיבל שלם המוקדש למלחין כל כך קונטרוורסאלי ומעורר מחלוקת (לא רק על פי סיפרה של גב' זמורה-כהן הנכבדה)? מי יבוא לשמוע מוזיקה של בולז ושל בריו? הכרתי את ההקלטות של בולז כמנצח וגם שמעתי הקלטות של המוזיקה שלו . אבל חשבתי לעצמי. וואו, זהו באמת סיכון אמיתי. עבדתי במשכן לאמנויות הבמה בתלאביב כעורך פרסומים, ולא יכולתי לדמיין אפילו קונצרט אחד המוקדש לאחד המלחינים הללו, מקסימום, אולי, יצירה ראשונה בתוכנית יוצאת דופן של מוזיקה מודרנית. חשבתי לעצמי כי רק במרכז מוזיקה ופסטיבל שהולך עם החלטה אמנותית עד הסוף יכול לקיחת סיכון אמיתי להפוך את בולז ואת המוזיקה שקשורה איתו למרכז הפסטיבל שלו.
שאלתי את אחת המנהלים האמנותיים, מי יגיע למוזיקה כל כך מודרנית? מי יגיע לאולם הגדול של הפילהרמוני לשמוע מוזיקה כל כך לא שגורה ומוכרת? אחר כך שאלתי גם את גברת פטריציה הופמן (P. Hofmann) העובדת החביבה והמסורה של מחלקת יחסי הציבור של הפסטיבל.
וכאן המקום אולי למילת פרגון, מדוע לא?
מחלקת יחסי ציבור היא מחלקה שברבים מן המקרים משפיעה באופן קטגורי על הצלחה של פרוייקט אמנותי. איתה צריך מבקר מוזיקה, צריך להיות תמיד ביחסים טובים – וזו הזדמנות טובה להודות גם למי שעושה את העבודה מאחורי הקלעים: אשר סייעו לרבים כמותי לאורך כל אותם כמעט 3 שבועות ו-18 קונצרטים בהם נכחתי, בהפקידה בידי בסליל כרטיסים כתום וארוך, וכן סט תוכניות כבד ורב תוכן, אשר צריך עכשיו למצוא את מקומו הנכון על מדף הספרים המוגבל שלי בברלין).

גם מאותה עובדת חרוצה וגם ממקומות שונים (כבר במסיבת העיתונאים שהציגה את הפסטיבל לפני יותר מחודש) כבר שמעתי כי מכירת הכרטיסים אינה מצליחה לפרוץ את גבול חובבי המוזיקה המודרנית. לא הבטחתי שאכתוב על כל קונצרט אבל הבטחתי לכתוב סיכום והרי התוצאה בתמונות. שחיה איחלתי להם בהצלחה וחיכיתי לראות איך יראו אולמות הקונצרטים. העניין הוא שאולם כמו הפלהרמוני הוא אולם כל כך גדול וכדי להפעיל אותו ואת כל מה שמסביבו צריך למלאו – אחרת צוברים הפסדים גדולים – והפלהרמוני הוא אינו מוסד שיכול להרשות עצמו הפסדים גדולים ואולמות חצי מלאים.

לכן כתיבה על הפסטיבל רב חיים זה היא הדבר הקטן שאדם כמוני יכול לעשות כדי להשמיע את קולו של הפסטיבל גם למחוזות רחוקים שאינם יכולים להגיע ולחגוג את תחילת עונת הקונצרטים שעומדת בפיתחה בהתקף של 20 קונצרטים ביום אחרי יום של סולנים, מקהלות ותזמורות ששומעים אותם בדרך כלל מעל גלי האתר של rbb או Kultur radio.

הפסטיבל העשירי עומד בסימנה של יצירתו ופועלו של פייר בולז. בולז אחת הדמויות המרכזיות שפעלו ממחצית השניה של המאה ה-20 בתחום המוזיקה המודרנית (ביצוע ויצירה מקורית). הרעיון שהנחה את העורכים האמנותיים הוא כי מיוצר אחד אפשר להוציא עולם שלם ולפחות להמציא פסטיבל ראוי לשמו. הרעיון המרכזי הוא לשמור על הומוגניות ועל זיקה בין התוכניות השונות – אך ישנו גם רעיון הומאני בדבר, והוא אומר כי האדם הוא במרכז וממנו יוצאים כל הדברים האחרים. היוצר הוא עמוד התווך עליו עומדים הדברים האחרים, ממנו יוצאים הדברים ומתחברים לכדי פסיפס רב צבעיים הקשור בקומפוזציה אחת קוהרנטית ושלמה.

הרציונאל של בניית תוכנית של יותר מ-20 קונצרטים על רקע דמות של אמן-יוצר-מלחין-מבצע אחד היא הכרעה מעניינת. בבסיסה של אסטרטגיה עריכתית זו ההיגיון כי דמות אחת מכילה בתוכה עולם ומלאו. מדמות אחת אפשר לצאת לעולמות שונים ומרוחקים ועדיים להישאר קוהרנטים ומחוברים לעשייה אחת (במקרה זו זהו בניית תוכנית פסטיבל שלמה.

אפשר להעריך ולשער שיום הולדתו ה-85 של המלחין רב הפעלים שיחק תפקיד ברציונאל העריכתי שהופך את פייר בולז לעמוד תווך של הפסטיבל כולו. גם מעמדו של בולז כדמות מרכזית בחיי המוזיקה של ברלין למעשה משנות ה-60 של המאה ה-20. ברלין הפכה עם השנים למקום קבוע בו בולז ביקר והפיק את הפרוייקטים המוזיקאלים איתם היה קשור ובדרך כלל הוא זה שניהל אותם. הפקת הומג' כה עשיר באמצעים היא מחווה יוצאת דופן והכרת תודה שרק מעטים יכולים לזכות בו ממוסד כמו התזמורות הפלהרמונית הברלינאית איתה עשה בולז עשרות פרוייקטים משותפים. יפה עשתה התזמורת הפלהרמונית ומוסד הפילהרמוני (שזה אינו אותו דבר) בזוכרו לבולז את חסד נעוריו, משום שעוד כאשר החומה עמדה על טילה עשה בלוז (כמלחין ויוצר מרכזי של המוזיקה החדשה) את ברלין לביתו השני.

יש דבר נוסף שבולז אולי מסמל עבור הגרמנים. בולז הוא מלחין שיונק מן המסורת של המוזיקה הגרמנית ומן המסורת הצרפתית, מן המסורת האירופית ומן התרבות החוץ אירופית– כמבצע וכמלחין. היתרון של אימוץ מלחין שיכול לקחת חלק פעיל בפסטיבל עצמו (במילים גסות – מלחין שעדיין בחיים) היא גם כן סיבה טובה לעורכי הפסטיבל להחליט על ציר מרכזי שכזה לפסטיבל כולו. ציר מרכזי, או אם רוצים, חוט שני ששוזר את הקונצרטים כולם בקשר ארוך וסבוך של חוט מקשר. מלחין עשיר בפעילות ויצירה, ממנו אפשר לצאת לעולמות שונות ורחוקים.

בעריכת תוכנית פסטיבל מאין זו, תמיד יהיה מה או מי שישלם את החשבון. כל החלטה תהייה על חשבון החלטה אחרת. לפעמים החיבור הוא כפוי ובלתי טבעי ולפעמים הוא נובע באופן ישיר מהקונצפט הכללי של העורך האומנותי. כמו אומן יוצר אשר צריך לפעול במיני תנאים שהוא צריך לעבוד בתוכם. אפשר גם לומר כי דווקא כאשר האמן הוא "כבול" בתנאים מגבילים יותר, כך הוא צריך לאמץ את יכולתו היצירתית כדי להתגבר על מגבלות של אמצעי ביטוי מוגבלים כדי לייצר משהו בתוך גבולות של פורמט, זמן, ובעיקר חומרי הגלם האמנותיים (ואין זה משנה אם זה צלילים והרמוניות, כלי נגינה או צורה מוזיקאלית או גודל פורמט הציור, צבעי העבודה, נושאה וכולי וכולי).
אז הינה יחס קונצטרפונקטי או אולי דיאלקטי אל תוכנית הפסטיבל: מצד אחד, יש משהו מאולץ בהיצמדות הקונספטואלית אל בולז ואל לבריו, כאשר לא היצירות מצדיקות את הכללתן בתוכנית הפסטיבל. להיות קוהרנטי זה אולי נקודה חשובה, אבל לא על חשבון תכנים מוזיקאליים ועל חשבון תוכנית שפותחת לקהל את עולם המוזיקה האמנותית החדשה. המטרה יפה וראויה, להכין לבולז הומאג' ולהוקיר לו תודה והרבה הערכה – אלא שאת זה אפשר להשיג גם באמצעות עריכת תוכנית פחות רדיקאלית, אשר מקצה לבולז (ולבריו במידה פחותה) שני שליש מכלל היצירות שבוצעו בפסטיבל.

מצד שני, ההחלטה לקחת את בולז כמרכז קונצפטואלי לפסטיבל היא החלטה אמיצה של עורך העובד על בסיס עקרונות של אמן, שתמיד מוגבל מבחינת החומרים והצורה ויצירה היא תוצאה כל מאמץ עיקש להתגבר על גבולות החומר והצורה, ואת כול זאת אני מעריך ניסה לעשות, לא מן הבמה כאומן מן השורה, אלא משולחן העריכה כעורך הפסטיבל Dr. Winrich Hopp.

מה בין פייר בולז ליוהן סבסטיאן באך
ישנה ציטטה אחת שאני מאוד אוהב. ארנולד שנברג, ביעינ המלחין החשוב ביותר למוזיקה אמנותית החדשה של המאה ה-20, נשאל פעם: מאיפה הוא יונק את ההשראה למוזיקה החדשה שלו? או באופן יותר מורחב: מה הם המקורות המוזיקאליים מהם נולד הסגנון החדש והשיטה הדודקפונית שהוא פיתח והפיץ במלאכה מיסיונארית כמבשרה של בשורת דת חדשה?
שנברג ענה ללא שהות: "את הכול למדתי ממוצרט!". אני זוכר שהציטוט הזה היכה אותי בהלם. לכאורה זהו ציטוט אשר נראה כמו פרובוקציה או התרסה כלפי אלו אשר גינו אותו כשרלטן או משהו ממין זה. אלא שמי שמכיר טוב את תולדות המוזיקה יכול אולי לעשות מאמץ לרדת לסוף דעתו של המלחין שראה את עצמו כנביא, משה מודרני. לא בכדי יצירתו האופראית האחרונה של שנברג, אותה לא לגמרי גמר (עובדה סמלית בפני עצמה, בבחינת פרוייקט שלא הושלם) היא משה ואהרון.

בולז וגם בריו כתבו על באך כבעל מלאכה וגם על יצירתו האלמותיתאמנות הפוגה. אל הגיגיהם אין סיבה מספיק טובה לאכנס (זה נמצא בתוכניה וגם ברשת מי שרוצה לקרוא).
האם העובדה ששני המלחינים (בריו ובולז) לא התעלמו מבאך ומיצירתו הגדולה אשר כל מלחין מוזיקה אמנותית (כן, יש בעיה עם שם התואר של התחום הזה המקרה "מוזיקה חדשה" או " מוזיקה מודרנית") לומד באיזה שהוא שלב מחייו להכיר אותה, יכולה להוות סיב מספקת (שלא לומר תריגר) כדי להכיל את אמנות הפוגה בתוכנית כולה ויתרה מזאת, לשמה כקונצרט פותח של הפסטיבל כולו?
יש אולי מי אשר ירימו גבה או יביעו פליאה או אפילו תרעומת. אולי הם גם ימשיכו להקשות ולשאול, האם אמנות הפוגה לא הוכנסה לתוכנית כדי לתת לפסטיבל חזות של קלאסיקה מסורתית כדי לזכות במקובלות ולגיטימציה ציבורית, בעיני גם אילו אשר אינם חסידים גדולים של המוזיקה המודרנית?
אך מדוע להיות חשדנים ומדוע לעורר ספק קנתרני? נותנים לכם את באך? תקחו! נותנים לכם את אמנות הפוגה – תקחו ותשתקו!

אמנות הפוגה "שלי"
יום חמישי, 16:00 כמו כל שבוע. יורד מאוטובוס קו 55 בתחנה שליד הסופר, זו שאחרי יהושע בן נון שלמה המלך. לפני ארבע ארצות אני כבר מכיר את הקיצור. בחצר ליד המספרה אני פונה ימינה עוד קצת ימינה ואז פנייה חדה שמאלה ואני כבר בחצר של רחוב אמשטרדם 4. קומת קרקע. דירה שמאלית. כמה מדרגות ואני בביתו של עידו אברבאיה מורי לעוגב. אני בן 16 ועידו הוא חוכמולוג לא קטן אבל מבצע לא גדול. אבל את הסקרנות שלי הוא ידע לפטם בספרים וסיפורים ואני כנראה הייתי התלמיד הסקרן שפותחים בפניו עולם חדש.

שם גיליתי את באך של אלברט שויצר וגיליתי גם כי אי אפשר להשיג ספר זה. לא אצל פולק המיתולוגי (באבן גבירול – כאשר הוא עוד היה קטן ומאוד מאובק) אלא רק לחפשו בספריות. ושם גורלו של "באך" היה פרוץ בפני כל מי שיצרו החמדני לא עמד בפיתוי (וזאת מבלי להרחיב את הדיבור על כיצד ואיך מצא "באך" – חלק ב' בלבד, את דרכו אל מדף ספריי).
בספרו של שוויצר קראתי בעיניים מבריקות על ימיו האחרונים של באך. ואין זה אומר שאנחנו יודעים יותר מדי על בעל מלאכה זה. אמרתי בעל מלאכה וזוהי גם הסיבה שעד לעידן הקלאסי-רומנטי (בטהובן הוא בהחלט דמות מפתח בהקשר זה) שהמציא את דמות האומן (והגאון) לא ידוע לנו הרבה על המלחינים או הציירים או הסופרים הגדולים. כמובן שנשארו בידינו היצירות עצמם, ומשם יוצא שוויצר ומנסה להכיל את הקורפוס היצירתי אל סיפור החיים של אדם יחיד במינו שהיה גם איש מאמים מאוד. הוא מקדיש פרק שלם לאמנות הפוגה, היא יצירתו האחרונה של באך אותה הוא לא סיימה. התיאור הרומנטי הוא באך הוא אדם עיוור, לצד מיטת חוליו יושב בנו קארל פיליפ עמנואל באך וכותב את אשר מכתיב לו אביו. ואז היצירה לא מסתיימת וכיתוב כנראה של עמנואל באך שאומר כי עם חתימת שמו החזיק היוצר (באך) את נפשו לבוראו.

בפרק האחרון של היצירה, הקנון מספר 14 (Canon alla Duodecima in Contrapuncto alla Quinta – Contrapunctus XIV) אנחנו מוצאים את חתימת שמו של באך בתווי המוזיקה (B-a-c-h = סי-לה-דו-סי במול [תעתיק גרמני]). כאמור גיליתי את הדבר בגיל ההתבגרות שלי, ואני זוכר שזה השאיר עלי רושם כביר, אשר לא מוגזם יהיה לכנות את זה "רושם בל ימחה".
"התגלית" המרעישה הובילה אותי עד מהרה אל הספריה המוזיקאלית רחוב ביאליק 26 בתל אביב אל דרורה. דרורה היתה הספרנית המיתולוגית של הספריה המיוחדת הזו, שהיתה כמו אי אחר בתוך החמסינים של ישראל-פלסטין. ביקשתי בעדינות וכמעט מתנצל תמיד מאותו דרורה (שהיתה תמיד כועסת וחסרת סבלנות) להוציא עבורי את אמנות הפוגה. היא נתנה לי את הכרך לשבועיים, מה שהוביל אותי להיכרות עם הביצוע האלמותי של גלן גולד לאמנות הפוגה חלק ראשון על עוגב(!) אותו הקלטתי על קסטה שאני חושב שנמצאת עצמי עד היום. ביצוע מצחיק למדי. ארטיקולציה נונ-לגטית חריפה ומדוייקת ללאשום רובטו או פיסוק ברור ורגיסטרציה אחידה. האם זה תרגיל / שעשוע עבור גולד עצמו או עבור המאזין לאוזניים. אני מעריך שגולד סבר שבאך "שמע" את היצירה בקולות העוגב. היום אנו יודעים שבאך לא כתב את אמנות המוזיקה עבור כלי מסויים. זוהי הייתה העבודה התיאורטית האחרונה של חייו איתה נפרד מן החיים, עבודה שלדעתי שלי החזיקה אותו בחיים עוד זמן מה לפני "שהמלחין החזיר את נפשו לבוראו" – כפי שכתב על הפרטיטורה בנו ק. פ. ע. באך.
אני מעריך שבסביבות הזמן הזה התחברה אצלי הדעה שבאך הוא המלחין שאין שווה לו, אין דומה לו, ואין מלחין חשוב ממנו – דעה שלא השתנתה עד היום הזה, אלא התחזקה. ואם כבר כתיבה בסופרלטיבים מאין אלו; ראוי להזכיר גדולים ממני שאמרו בשפה אחרת את אותו הדבר; דומני שהיה זה בטהובן, מלחין טרום רומנטי (עוד לפני שפליקס מנדלסון "גאל" את המוזיקה של באך מתהום השיכחה) שאמר, בציטוט מאוד חופשי: מפלג המים (פלג מים בגרמנית = Bach) הזה כולנו חוזרים לשתות.

אני זוכר שלקחתי את הספר עם הכריכה הקשה, כמדומני, בהוצאת פטרס הסמכותנית, ונתתני לאבי לצלם בעבודה את הספר כולו עם צילום הכריכה. שמתי בפלסטיק והנחתי על המדף, כמו אומר: טוב שיהיה בבית". לעיתים מאוד רחוקות פתחתי את הפלסטיק ועשיתי איזשהו שימוש בצילום הזה. וכמובן שהיה זה לא עבור ביצוי אלא לעקוב אחרי הקלטות של מבצעים. גלן גולד היה אחד, מוזיקה אנטיקה קאלן החזיקו בביצוע שהיה לביצוע מופת מוכר על רבים, גוסטאב לאונהארדט על הצ'מבלו והיו גם אחרים. לימים עבר הצילום של אמנות הפוגה אל הבויידם של הורי ושם הוא נתקע שנים רבות, מבלי שיזרק ומבלי שמישהו יעשה בו שימוש. הצילום של אמנות הפוגה לא זכה שיגאל מחוסר חיוניותו. לפני מספר שנים נפגשתי עם הצילום שהצהיב והפך להרמת ניירות ישנה ושאלתי את עצמי שוב: לזרוק, או לא לזרוק? לא החלטתי. זאת אומרת, החלטתי לשומרו. מי יעשה שימוש בצילום צהוב על נייר צילום (כמו של פעם) של יצירה מופת נדירה גם אם היא נחשבת בצדק להישג אמנותי יחיד במינו של רב אומן? יצירה אשר כבר עם בריאתה הפכה לפאסה, ליצירה שאף אחד לא התעניין בה, וגם אף אחד לא ביצע אותה. אפשר להעריך שבאך לא שמע את אמנות הפוגה בשלמותה, בטרם מותו, אלא בראשו בלבד. ואולי גם אפשר להניח שזה לא היה עבורו מאמץ מיותר ועבודה חסרת תכלית.

לצד עשרות הפרלוד כורלים של באך לעוגב אשר רק את חלקם הקטן הכרתי שאותם שנים, וגם את המתאוס פסיון (פסגת המוזיקה הליטורגית של המוזיקה המערבית – עליה תמיד דיברו בנשימה אחת עם באך ואלברט שוויצר מדגיש את גדולתה של היצירה המונומנטאלית הזו) היתה זה אמנות הפוגה שהבהירה לי יותר מכול כי הכתיבה הקונטרפונקטית וצורה הפוגה המזוהה עם הטקסטורה הפוליפונית, מצב אחד, ובאופן משלים יצירתו של באך הן אחד השיאים של היצירה האנושית כולה, ולטעמי פסגת המוזיקה והיצירה הפוליפונית. את אמנות הפוגה כמו את הפסיונים של באך שאפתי לנכס לעצמי מנערותי להפוך אותם לחלק מעולמי התרבותי והאמנותי – ובזה נדמה לי שאמרתי על עצמי די הרבה.

מאז לימודי העוגב וההישקעות אל תוך אמנות ומוזיקה קלאסית המשיך "הרומן" שלי עם באך עד היום. וכאשר קראתי כי אמנות הפוגה היא היצירה הפותחת את פסטיבל המוזיקה בברלין השנה, שמחתי מאוד וחשבתי לעצמי אלו עוד פנינים מחכים לי. בתוכנייה המאוד מהודרת לא מצאתי עוד מוזיקה ברוקית. מצאתי חצרונית מתקופת הרנסאנס, רביעיה אחת של מוצרט, יצירה אחת של ריכארד שטראוס (מטמורפוזות), מוואגנר יצירה אחת שהיא עיבוד של מלחין לנושא מתוך האופרה זיגפריד (יצירה נעדרת תוכן אמנותי מספק לעמוד בפני עצמה), ברטוק אחת, דביוסי, ברליוז, הרבה סטרוינסקי הרבה מוזיקה מודרנית בעיקר של בריו ושל בולז (הפסטיבל הקיף את כל הקורפוס היצירות הגדולות של ברליוז – הומאג' של ממש).

ואז הספק החל לקונן והביקורת התעוררה לחיים, ושאלתי את עצמי מספר שאלות: מה עושה באך בתוכניה הזה וכקונצרט פותח? האם יש לכך כיסוי, האם התוכנית המבוססת על בולז מצדיקה את השימוש (אם רוצים יותר חריף את האינסטרומנטליזציה) ביצירתו הקנונית של באך ("קנונית" אכן ביטוי מתאים מאוד)? האם לא נעשתה ביצירת המופת האלמותית של באך שימוש כוזב ולפחות בלתי הולם למען הכשרתה של היצירה המודרנית והיצירה של בולז בפרט? עד עכשיו הספק עדיין עומד בעינו, אבל לא אני יגיד מילה רעה על הכנסת אמנות הפוגה אל תוכנית קונצרטים של פסטיבל המוזיקה ברלין.

את הווכוח על המוזיקה החדשה אין בכוונתי לפתוח כאן, אלא רק להעיר כי המוזיקה האמנותית המודרנית (בגרמניתצ מכנים זאת "מוזיקה חדשה") הדעות חלוקות גם בעיני מוזיקולוגים ובעלי מקצוע התחום האמנות, התרבות והמוזיקה האמנותית. ובהקשר הישראלי, אזכיר רק את סיפרה החדש יחסית של מיכל זמורה-כהן (שליחות ובשורה) אשר יוצא חוצץ נגד המוזיקה החדשה, באופן שהוא לטעמי נעדר ארגומנטציה רצינית. כן, עדיין נסוב הווכוח על המוזיקה שנפרדה לתמיד מן הטונאלית, וגם פילוסופיים רציניים של אמנות, עדיין מתקשים לפצח את האגוז הקשה שנקרא: מוזיקה מודרנית, ומגדירים את הסוגייה כבעיה קשה וסבוכה. – ואכן כך.
חבר שעוסק בתיאורה של האמנות וביקורת האמנות הקשה עלי פעם את הקושייה אשר עדיין מחפשת מענה הולם: "מדוע רק המדיום המוזיקאלי המודרני זוכה לכל כך הרבה תגובות של איבה וסלידה קיצונית, יותר מאשר כל מדיום אמנותית אחר. ציור מודרני, שירה וספרות מודרנית, פיסול מודרני וכול הולך, הכול סביל, ורק המוזיקה המודרנית מוציאה את האנשים מדעתם". קושייה מעניינת שעדיין פתוחה וממענת להענות. ובנתיים דרושה גם הכרעה ערכית, אנחנו בעד ביטויים של מוזיקה מודרנית או שאנחנו נעצרים עם מאהלר וסטרוינסקי לכול היותר? ואולי אשר לדידי, מוזיקה האמנותית החדשה היא תחום של יצירה אמנותית שאני קודם כל קשוב ופתוח אליה. לפעמים גם אוהב ומעריך. אני מוצא את עצמי שוב ושוב קשוב ליצירות חדשות ולמלחינים מודרניים.

לפני כמה חודשים נקלעתי די במקרה לתחנת הרכבת הראשית בברלין ואני מוצא שם פסטיבל של מוזיקה מודרנית, כאירוע של 5 ימים בתחנה עצמה עם כל הרעש וההמולה שמסביב. לקחתי כמה תמונות ויצא לי גם לשוחח עם המארגנים, שאלתי, האם אתם אומרים לבאים והולכים בתחנה הגדולה הזו: "אם אתם לא תבואו למוזיקה המודרנית, אנחנו כבר נבוא אליכם!". התשובה הייתה: "כן זה נכון, אבל אולי באופן פחות אנטגוניסטי מכפי שאתה מציג את הדברים". אין ספק שלאמנות מודרנית הוא ידע ויכולת תרבותית שצריך לרכוש ודאבון הלב רק למעטים יש את ההון התרבותי להכיל את היצירה שהיא כלל אינה קלה להתמודדות ולעיקול.

את ספרו של לוצ'אניו בריו (כמו את שפתח לי צוער אמיתי אל המוזיקה המודרנית: מהי מוזיקה: שיחות על מוזיקה שתורגם על ידי אשתו הישראלית לעברית בתחילת שנות השמונים אני מכיר היטב. זהו ספר שפתח עבורי צוער אמיתי אל המוזיקה המודרנית בגיל צעיר. הייתי לוקח את הספר הזה למקום שונים בצעירותי. קורא בו בטיולים, בצבא וכדומה ומתבסם בשפה חדשה על מוזיקה שלא הכרתי – שפה מודרנית אחרת. את הספר הירקרק של בריו אשר נכנס בקלות גם לכיס המכנסיים של מכנסי א' צבאיות, אני מכיר טוב דיו. הייתי מרפרף, בטקסטים המפולפלים של בריו וממען להבין, רק נהנה למשמש את כריכת הספר תוך שאני תוחב אותו לכיס מכנסי במאמץ פטאטי לשמור על קשר עם העולם השפוי שנמצא מעבר לביתו של הצנחן. כן! גם בעולם הסוריאליסטי של צבא – חוויה בלתי אסתטית בעליל – בריו ליווה אותי ואת שפיותי. אך את המוזיקה של בריו הכרתי בעיקר מקונצרטים ומלימודים אקדמים פורמליים, מספר שנים אחר כך. אני זוכר הסקוונצה לויולה , ואת שירי העם שלו שבוצעו על ידי הפילהרמונית הישראלית. כי בריו הוא מלחין שזכה להכרה בישראל. אולי הזיקה שלו ליהודים וליהדות, אולי השימוש שהוא עשה בעברית ובתרבות היהודית, ואולי הסיבה היא פרוזאית יותר וקשורה לתחום האישי האינטימי של החיים, כי עובדה ידועה היא כי רעייתו השנייה של המלחין חייה ודומני כי גם נולדה בישראל. היא כרנאה גם זו אשר אחראית לאותו ספר מוזיקולוגי מסוג אחר, אותו היא תרגמה מאיטלקית לעברית. גם אם עובדה זו תרמה לכניסתו של בריו לקורפוס המלחינים המבוצעים בישראל, בריו הוא בהחלט מלחין ביצירתו בוצעה ומבוצעת עדיין בכול העולם?

מאחד המרצים בהרצאות שלפני הקונצרט, נאמר לי שאלמנתו של בריו נמצאת בברלין, ויש מי שאומר כי היא תשמח מאוד לדבר עם עיתונים על בעלה המנוח. חשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות טובה לשוחח על מוזיקה ולהכיר ממד על בריו (זכרתי כמובן שהיא זו אשר תרגמה את אותו ספרון לעברית), גם חשבתי כי הגברת תשמח לדבר בעברית על מי שאותו היא מכירה היכרות קרובה. יתכן ראיון בבלוג אינטרנטי. לטעמה אינטרנט, ושיחה עם בלוגר אינו המדיום אשר מתאים לה לספר על עצמה ועל חיי בעלה. באותו רגע, חשתי נבוך. כמו איזה עיתונאי פפרצי המנסה לכתוב על איזו פרימה דונה (או על איזו דיווה בלתי מושגת). כאילו שיש לי עניין לשים את ידי על ידיעה רכילותית שתמצא את עצמה בטבלואיד רכיתותי וזול.

נפגשנו מאחרי הבמה ואשת יחסי הציבור של הפסטיבל ניסתה להביא אותנו לכדי מפגש – מה שמזמין כתיבה עיתונאית. רציתי לשמוע מעט על היחס של בריו לישראל; לשאול, מדוע לדעתה הלחין בריו יצירה שלמה על זוג המילים הפותח את ההימנון הלאומי של ישראל ("כל עוד"). אך התגובה היתה מוזרה למדי. "שאלה די מיותרת. הוא הרי התחתן איתי – ודאי שדבר זה אומר הרבה". זה היה אחרי הקונצרט וחשבתי שנמצא לנו פינה שקטה למספר שאלות אותן הכנתי מראש. אך נכונה לי הפתעה. אלמנת המלחין הסבירה לי כי אין לה עניין להתראיין לבלוג אינטרנטי, וגם הוסיפה כי אין זה אומר שאינה מכבדת כתיבה של בלוגרים, אך אם היא כבר מתראיינת למדייה בעברית, היתה מוכנה להתראיין עבור עיתון הארץ למשל (לידיעת מערכת העיתון). אמרתי, "בהצלחה!", הוספתי שלום ויצאתי החוצה אל הפואייה של מקדש המוזיקה, אופניים והביתה.

את המוזיקה של פייר בולז הכרתי רק חלקית ומקטעים קצרים ששמעתי לעיתים רחוקות בתקליטים. בתזמורת הפילהרמונית לא זכור לי שהאזנתי לאחת מיצירותיו. ובמסגרת ההרכבים של המוזיקה המודרנית (אנסמבל המאה ועשרים אחת למשל) דומני כי גם שם לא שמעתי ביצוע של יצירתו (ואם שמעתי הרי ששכחתי. בברלין הכרתי את אלכנדרה (Alexandre) חובב מוזיקה מברזיל, שנפגשתי שוב ושבו באותם קונצרטים עד אשר התחלנו לדבר בהפסקות ולהיות מיודדים. הוא אשר לי כי ברשותו אוסף גדול של מוזיקה מודרנית וגם הקלטות לא מעטות של בולז. וכאשר שאלתי אם הוא מקשיב למוזיקה זו. הוא ענה לי שלא. בעצם מדוע לא? שאלתי. תשובה מספקת לא קיבלתי, והסוגיה שהיא, דומני, חורגת מעבר לאופן שבו אלכנדרה נוהג, ונותר לי להשאיר שאלה זו לעת עתה כחומר למחשבה.

על כל פנים, פסטיבל הוא הזדמנות נדירה להתוודה גם הכרות מאוחרת למוזיקה נשכחת – והמוזיקה של בולז נופלת אצלי לקטגוריה זו. עניין של טעם, של מצב רוח אחרי יותר רע, עייפות – מוזיקה מודרנית, כמו שפה חדשה וקשה לעיכול היא חשופה לכול המשתנים הללו. על האמת יש להאמר – האהבתי רק מעט מן היצירות של בולז. כאשר נהנתי היתה זו הנאה חלקית ובלתי שלמה. הייתי קשוב לסוגי כלי הנגינה, מההרכבים המיוחדים, מהפריסה של הביצוע על הבמה (אולם קהל), לקשב של הנגנים זה לזה, לדינמיקה והאקספרסיביות – כמו שחוויתי בריטואל לברונו מדרנה (אותה אהבתי במיוחד). דומני כי הייתי פתוח וקשוב ליצירתו של בולז. ואפשר להניח כי השפה תתחיל להיותמוכרת יותר ומובנת כי הפסטיבל הציג כמעט את כל קורפוס יצירתו התזמורתית (כולל אנסמבלים גדולים) של בולז. אלא שההנאה היתה קטנה או אולי מוטב לומר כי היתה לחלקי זמן קצרים. ולעיתים מדי, מוטב להודות, הייתי חסר סבלנות וגם היו ביצועים שבהם איבדתי עניין עוד לפני מחציתה של היצירה. חוויה אחת קשה במיוחד היתה עבורי עם יצירתו הארוכה של בולז אשר נחשבת לאחת מפסגת יצירתו: Pli selon pli. הגעתי לקונצרט עייף, בלתי מרוכז, חש בראשי, ואחרי שינה קצרה מאוד בלילה. התוצאה היא לא מאוד לא נעימה. מאמץ לצלוח אותה עד לסופה, איבוד הסבלנות, וציפיה שתגמר ומהר. אודה על האמת כי להגיע לקונצרט תובעני של מוזיקה של בולז, בעלת יצירה אחת ארוכה במיוחד אטונאלית ובלתי קומוניקטיבית, וכול זה במצב סוביקטיבי של כאב ראש, עייפות וחוסר ריכוז, יוצר שילוב מאוד לא מוצלח שלא לומר קטלאני מבחינת חווית ההנאה – ומאחר שמדובר ביצירה אמנותית מודרנית ולבלתי מוכרת של מלחין תובעני במיוחד אני מעיד על עצמי כבלתי כשיר לעדות ומוכן ללקחת בחדווה ובהשלמה מלאה את האחריות לחוסר ההנאה שחוויתי באותו ערב בלתי נשכח.

אז הרי המלצה לעניין זה. למוזיקה אמנותית מודרנית, מוזיקה חדשה, סריאלית, דודקפונית, קאקופונית, קונספטואלית, קונקרטית, מינימאליסטית וכיוצא בזה, היינו מוזיקה שהיא לא טואלית או אטונאלית כמו כמו במקרה הנדון (של מלחינים כמו בולז, לוטוסלאבסקי (W. Lutoslawski) קסנקיס (I. Xenakis) של Henri Pousseur ואחרים שהופעו בפסטיבל) מומלץ להיכנס לאולם לא ברגע האחרון ולהצטייד בהרבה אורך רוח וסבלנות. לא מומלץ להגיע לקונצרט רעבים, או סובלים מכאב ראש או עייפות גדולה, או טירדה מטרידה מאוד (נאמר למשל, ארנק שאבד מספר שעות לפני תחילת הקונצרט, או משורה מאוד לא נעימה) ופה הווריאנטים יכולים להיות מגוונים ומאוד סובייקטיבים. במקרה שלי עם ה- Pli selon pli של בולז, יצירה , אטונאלית, ארוכה למדי (בסביבות שעה) ומאוד לא שיגרתית לקשה לעיקול או פיענוח.

MaerzMusik
מאז התאוששנו. הרבה שלג ירד בעיר הלבנה הזו. היום אנחנו כבר באביב וה-MaerzMusik כבר בפתח. מרצמוזיק הוא האירוע המציין את תחילת עונת האביב בעיר הקרה הזו אשר מפשירה לאט מעוד חורף טיפוסי קר ונעדר שמש. השלג שנערם ברחובות העיר עדיין לא הופשר באופן סופי, אך גם אם במרץ בברלין עדיין לא מרגישים את האביב ופריחת פרחי הגן, קרני שמש קורנות כבר מספר ימים גם עם עדיין מאוד קר. ואולי זה יותר עניין אשר בתודעה. תושבי העיר כבר יודעים כי החורף כבר מאחוריהם, וזו סיבה לתחילת עונת הפסטיבלים. הראשון הוא מרצמוזיק, המתחיל בעוד כשבועיים וימשך כעשרה ימים המלאים באירועי מוזיקה מודרנית, סרטים עם מוזיקה (ועל מוזיקה), הרצאות ואירועים מודרניסטיים אחרים הנוגעים במוזיקה חדישה ומה שמסביבה ( 27-18 במרץ 2011: MaerzMusik).

musikfest berlin 10 | Programm

2.September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

Keller Quartett
Johann Sebastian Bach [1685–1750]
Die Kunst der Fuge BWV 1080 [1745–50]

Contrapunctus I – Contrapunctus II – Contrapunctus III – Contrapunctus IV –
Contrapunctus V – Contrapunctus VI, a 4, in Stylo Francese –
Contrapunctus VII, a 4, per Augmentationem et Diminutionem –
Contrapunctus VIII, a 3 – Contrapunctus IX, a 4, alla Duodecima –
Contrapunctus X, a 4, alla Decima – Contrapunctus XI, a 4 –
Contrapunctus XII, a 4, rectus / inversus –
Contrapunctus XIII, a 3, rectus / inversus –
Canon per Augmentationem in Contrario Motu – Canon alla Ottava –
Canon alla Decima in Contrapuncto alla Terza –
Canon alla Duodecima in Contrapuncto alla Quinta – Contrapunctus XIV, Quadrupelfuge (fragment)

Keller Quartett
András Keller violin
Zsófia Környei violin
Zoltán Gál viola
Judit Szabó violoncello

3.September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

LONDON SYMPHONY ORCHESTRA / DANIEL HARDING
ERÖFFNUNGSKONZERT
FOLKSONGS I

Luciano Berio [1925–2003]
Folk Songs
für Mezzosopran und sieben Instrumente [1964]

Luciano Berio
Sinfonia
für 8 Singstimmen und Orchester
in 5 Sätzen [1968]

Hector Berlioz [1803–1869]
Harold en Italie
Symphonie in vier Teilen mit Solo-Bratsche op. 16 [1834]

London Symphony Orchestra
Synergy Vocals
Kelley O’Connor Mezzosopran
Tabea Zimmermann Viola
Daniel Harding Leitung

4. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

SWR SINFONIEORCHESTER BADEN-BADEN UND FREIBURG / SUSANNA MÄLKKI
PIERRE BOULEZ & RENÉ CHAR

Pierre Boulez [geb. 1925]
Le Soleil des eaux
Text von René Char
Fassung für Sopran, vierstimmigen gemischten Chor und Orchester [1948-65]
I: Complainte du lézard amoureux – II: La Sorgue. Chanson pour Yvonne

Alban Berg [1885–1935]
Kammerkonzert
für Klavier und Geige mit 13 Bläsern [1923–25]

Pierre Boulez
Première Sonate
für Klavier [1946]

Pierre Boulez
Le Visage nuptial
Text von René Char.
Fassung für Sopran, Mezzosopran, Frauenchor und Orchester [1946-89]
I: Conduite – II: Gravité. L’emmur – III: Le Visage nuptial – IV: Évadné – V: Post-Scriptum

SWR Sinfonieorchester Baden Baden und Freiburg
SWR Vokalensemble Stuttgart
Damen des RIAS Kammerchor und NDR Chor
Bernhard Epstein Einstudierung der Chöre
Laura Aikin Sopran
Lani Poulson Mezzosopran
Pierre-Laurent Aimard Klavier
Thomas Zehetmair Violine
Susanna Mälkki Leitung

5. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

KONINKLIJK CONCERTGEBOUWORKEST AMSTERDAM / MARISS JANSONS

Igor Strawinsky [1882–1971]
Symphonies d`instruments à vent [1920, rev. 47]
à la memoire de Claude Achille Debussy

Béla Bartók [1881–1945]
Musik für Saiteninstrumente, Schlagzeug und Celesta [1936]

Luciano Berio [1925–2003]
Quatre dédicaces für Orchester
Fanfara [1982] – Entrata [1980] – Festum [1989] – Encore [1978/1981]
Deutsche Erstaufführung

Igor Strawinsky
Der Feuervogel
Ballett-Suite für Orchester [1909/10, rev. 1945]

Koninklijk Concertgebouworkest Amsterdam
Mariss Jansons Leitung

6. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

LONDON PHILHARMONIC ORCHESTRA / VLADIMIR JUROWSKI

Anton Webern [1883–1945]
Passacaglia
für Orchester op. 1 [1908]

Luciano Berio [1925–2003]
Stanze
für Bariton, 3 Männerchöre und Orchester [2003]
auf Gedichte von Edoardo Sanguinetti, Dan Pagis, Paul Celan, Giorgio Caproni und Alfred Brendel
Deutsche Erstaufführung

Sergej Prokofjew [1891–1953]
Symphonie Nr. 3 c-Moll op. 44 [1928]

London Philharmonic Orchestra
Herren des SWR Vokalensemble Stuttgart
des RIAS Kammerchor und des NDR Chor
Bernhard Epstein, Florian Helgath Einstudierung
Dietrich Henschel Bariton
Vladimir Jurowski Leitung

7.September 2010 | 20.00 Uhr | Kammermusiksaal der Philharmonie

ENSEMBLE MODERN / BEAT FURRER
PIERRE BOULEZ & E.E. CUMMINGS

Igor Strawinsky [1882–1971]
Élégie
für Viola solo [1944]

Igor Strawinsky
In memoriam Dylan Thomas
Dirge-Canons and Song auf eine Threnodie von Dylan Thomas
für Tenor, Streichquartett und vier Posaunen [1954]

Pierre Boulez [geb. 1925]
Cummings ist der Dichter
für 16 Solostimmen und Orchester auf ein Gedicht Edward Estlin Cummings [1970/86]

Beat Furrer [geb. 1954]
Begehren
Musiktheater nach Texten von Cesare Pavese, Günter Eich, Ovid und Vergil
für Sopran, Sprecher, gemischten Chor und Orchester [2001]
konzertante Aufführung

Ensemble Modern
Schola Heidelberg
Walter Nußbaum Einstudierung
Megumi Kasakawa Viola
Petra Hoffmann-Petersen Sopran
Jonathan Boyd Tenor
Johann Leutgeb Sprecher
Beat Furrer Leitung

8. September 2010 | 20.00 Uhr | Gethsemanekirche

GRAINDELAVOIX
CODEX CHANTILLY

Musik des späten 14. Jahrhunderts: Schüler und Nachfolger
von Guillaume de Machaut, Meister der Ars subtilior

Kompositionen von Solage, Johannes Simonis Hasprois,
Matheus de Sancto Johanne, Baude Cordier und anderen

Weltpremiere des neuen graindelavoix-Programms

graindelavoix

Olalla Alemán Superius
Patrizia Hardt Superius
Marius Peterson Contratenor
Yves Van Handenhove Contratenor
Lieven Gouwy Tenor
Thomas Vanlede Tenor
Tomàs Maxé Bassus
Antoni Fajardo Bassus

Björn Schmelzer Künstlerische Leitung

9. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

RUNDFUNK-SINFONIEORCHESTER BERLIN / MAREK JANOWSKI
FOLKSONGS II

Igor Strawinsky [1882–1971]
Agon
handlungsloses Ballett für 12 Tänzer und Orchester [1954–57]
konzertante Aufführung

Luciano Berio [1925–2003]
Voci (Folk Songs II)
für Viola und zwei Instrumentalgruppen [1984]

Richard Strauss [1864–1949]
Der Bürger als Edelmann
Suite für Orchester op. 60 [1917/18]

Rundfunk-Sinfonieorchester Berlin
Antoine Tamestit Viola
Marek Janowski Leitung

Eine Veranstaltung des RSB
in Kooperation mit dem musikfest berlin | Berliner Festspiele

10. & 11. & 12. September 2010 | jeweils 20.00 Uhr | Philharmonie

BERLINER PHILHARMONIKER / SIR SIMON RATTLE
FOLKSONGS III

Luciano Berio [1925–2003]
Coro
für 40 Stimmen und Instrumente [1975/76, rev. 77]
u.a. mit Liedtexten der Sioux, Navajo, Zuni, aus Polynesien, Peru, Kroatien, Venedig, dem Piemont, aus Chile und mit Versen von Pablo Neruda

Igor Strawinsky [1882–1971]
Pulcinella
Tanzkomödie für Pantomimen und Sänger mit Orchester [1919/20]
nach Musik- und Gesangsstücken von Giovanni Battista Pergolesi nach einem Commedia dell’Arte-Libretto
konzertante Aufführung

Berliner Philharmoniker
Rundfunkchor Berlin
James Wood Einstudierung
Stella Doufexis Mezzosopran
Burkhard Ulrich Tenor
Ildebrando d’Arcangelo Bass
Sir Simon Rattle Leitung

Eine Veranstaltung der Stiftung Berliner Philharmoniker
in Kooperation mit dem musikfest berlin | Berliner Festspiele

11. September 2010 | 20.00 Uhr | Parochialkirche
Duke Quartet
SONGLINES

Kevin Volans [geb. 1949]
Hunting: Gathering
Streichquartett Nr. 2 [1987]

Kevin Volans
The Songlines
Streichquartett Nr. 3 [1988, rev. 1993]

Kevin Volans
Shiva Dances
Streichquartett Nr. 9 [2004]

Duke Quartet

Luisa Fuller Violine
Rick Koster Violine
John Metcalfe Viola
Sophie Harris Violoncello

12. September 2010 | 11.00 Uhr | Kammermusiksaal der Philharmonie

BENEFIZKONZERT
30 Jahre Alternativer Nobelpreis – Projekte der Hoffnung
Benefizkonzert zugunsten des Right Livelihood Award
Begrüßung durch Jakob von Uexküll

Igor Strawinsky [1882–1971]
Trois pièces
für Streichquartett [1914]

Wolfgang Amadeus Mozart [1756–1791]
Streichquartett B-Dur KV 458 Jagdquartett [1785]

Claude Debussy [1862-1918]
Streichquartett g-Moll op. 10 [1893]

Philharmonia Quartett Berlin
Daniel Stabrawa Violine
Christian Stadelmann Violine
Neithard Resa Viola
Dietmar Schwalke Violoncello

Empfang nach dem Konzert im Foyer des Kammermusiksaals mit Gelegenheit zu Gesprächen mit dem Gründer des Alternativen Nobelpreises Jakob von Uexküll
Moderation: Helge Grünewald (Stiftung Berliner Philharmoniker)

Eine gemeinsame Veranstaltung von IPPNW-Concerts,
dem musikfest berlin | Berliner Festspiele und der Stiftung Berliner Philharmoniker

13. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie
MUSIKFABRIK / PETER EÖTVÖS
FOLKSONGS IV: LE CRU ET LE CUIT

Luciano Berio [1925–2003]
Naturale (su melodie siciliane)
für Viola, Perkussion und »voce registrata« [1985]
Gesang des sizilianischen Volkssängers/Cuntista Peppino Guiseppe Celano

Iannis Xenakis [1922–2001]
N’Shima
für zwei Mezzosoprane, zwei Hörner, zwei Tenorposaunen und Violoncello auf Phoneme und hebräische Worte [1975]

Peter Eötvös [geb. 1944]
Steine
für Ensemble [1985–90]

Henri Pousseur [1929–2009]
La Seconde Apothéose de Rameau
für 21 Instrumente [1981]

Luciano Berio
Kol od – Chemin VI
für Trompete solo und Kammerorchester [1996]

musikFabrik
Olivia Vermeulen Mezzosopran
Vanessa Barkowski Mezzosopran
Axel Porath Viola
Dirk Rothbrust Schlagzeug
Marco Blaauw Trompete
Peter Eötvös Leitung

14. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

BAYERISCHES STAATSORCHESTER / KENT NAGANO

Luciano Berio [1925–2003]
Concerto
für 2 Klaviere und Orchester [1972/73]

Richard Strauss [1864–1949]
Metamorphosen
Studie für 23 Solostreicher op. 142 [1945]

Igor Strawinsky [1882–1971]
Petruschka
Burleske Szenen in vier Bildern [1910/11, rev. 1947]
I. Jahrmarkt in der Fastnachtswoche – II. Bei Petruschka
III. Beim Mohren – IV. Jahrmarkt in der Fastnachtswoche
Konzertante Aufführung

Bayerisches Staatsorchester
Andreas Grau Klavier
Götz Schumacher Klavier
Kent Nagano Leitung

15. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

DEUTSCHES SYMPHONIE-ORCHESTER BERLIN / DAVID ROBERTSON

Béla Bartók [1881–1945]
Divertimento
für Streichorchester [1939]

Pierre Boulez [geb. 1925]
Figures – Doubles – Prismes
für großes Orchester [1963, erweitert 1968]

Maurice Ravel [1875–1937]
Daphnis et Chloé
Ballett in einem Akt [1909–1912]
konzertante Aufführung

Deutsches Symphonie-Orchester Berlin
Cantus Domus | Ralf Sochaczewsky Einstudierung
Ensemberlino Vocale | Matthias Stoffels Einstudierung
David Robertson Leitung

Eine Veranstaltung des DSO Berlin
in Kooperation mit dem musikfest berlin | Berliner Festspiele

16. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

KONZERTHAUSORCHESTER BERLIN / LOTHAR ZAGROSEK

Luciano Berio [1925–2003]
Sequenza II
für Harfe [1963]

Luciano Berio
Chemins I
für Harfe und Orchester (su Sequenza II für Harfe) [1965]

Witold Lutoslawski [1913–1994]
Doppelkonzert für Oboe, Harfe und Streichorchester [1979–80]

Claude Debussy [1862–1918] / Hans Zender
Cinq Préludes aus den Préludes für Klavier [1909–1913]
für Orchester instrumentiert von Hans Zender [1991]

Pierre Boulez [geb. 1925]
Rituel in memoriam Bruno Maderna
für Orchester in 8 Gruppen [1974/75]

Konzerthausorchester Berlin
Frédérique Cambreling Harfe
Alexei Ogrintchouk Oboe
Lothar Zagrosek Leitung

Eine Veranstaltung des musikfest berlin | Berliner Festspiele
in Kooperation mit dem Konzerthaus Berlin

17. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie

BERLINER PHILHARMONIKER / PIERRE BOULEZ

Pierre Boulez [geb. 1925]
…explosante-fixe …
für Flöte mit Live-Elektronik, 2 Flöten und Ensemble [1991/93]

Igor Strawinsky [1882–1971]
Le Rossignol
Ein musikalisches Märchen in drei Aufzügen [1908/14, rev. 62]
Libretto vom Komponisten und von Stjepan Mitussow
nach einer Erzählung von Hans Christian Andersen

Berliner Philharmoniker
Rundfunkchor Berlin
Simon Halsey Einstudierung
Barbara Hannigan Sopran
Stephanie Weiss Mezzosopran
Julia Faylenbogen Alt
Ian Bostridge Tenor
Roman Trekel Bariton
Georg Zeppenfeld Bass
Peter Rose Bass
Jan Remmers Tenor (aus dem Chor)
Wolfram Tessmer Bass (aus dem Chor)
Emmanuel Pahud Flöte, auch MIDI-Flöte
Marion Ralincourt Flöte
Sophie Cherrier Flöte
IRCAM Paris Klangregie
Pierre Boulez Leitung

18. September 2010 | 17.00 Uhr | Kammermusiksaal der Philharmonie

ENSEMBLE INTERCONTEMPORAIN / SUSANNA MÄLKKI

Pierre Boulez [geb. 1925]
Incises
für Klavier [1994/2001]

Pierre Boulez
Structures pour deux pianos
Deuxième livre [1956/61]

Pierre Boulez
Sur Incises
für 3 Flügel, 3 Harfen, 3 Schlagzeuger [1996/1998]

Ensemble intercontemporain
Hidéki Nagano Klavier (Incises, Structures, Sur Incises)
Sébastien Vichard Klavier (Structures, Sur Incises)
Dmitri Vassilakis Klavier (Sur Incises)
Sandrine Chatron, Ségolène Brutin, Marianne Le Mentec Harfe
Gilles Durot, Samuel Favre, Michel Cerutti Schlagzeug
Susanna Mälkki Leitung

19. September 2010 | 11.00 Uhr | Kammermusiksaal der Philharmonie
ENSEMBLE INTERCONTEMPORAIN / FRANÇOIS-XAVIER ROTH

Pierre Boulez [geb. 1925]
Deuxième Sonate
für Klavier [1946/48]

Pierre Boulez
Le Marteau sans maître
für Altstimme und sechs Instrumente [1953/55; rev. 57]
auf Gedichte von René Char

1. Avant l’Artisanat furieux. Rapide – 2. Commentaire I: de Bourreaux de solitude. Lent
3. L’Artisanat furieux. Modéré sans rigueur – 4. Commentaire II: de Bourreaux de solitude. Rapide
5. Bel édifice et les pressentiments / version première – 6. Bourreaux de solitude. Assez lent
7. Après l’Artisanat furieux. Rapide – 8. Commentaire III: de Bourreaux de solitude. Assez lent
9. Bel édifice et les pressentiments / double. Tempo libre de récit.

Ensemble intercontemporain
Dmitri Vassilakis Klavier
Margriet van Reisen Alt
François-Xavier Roth Leitung

19. September 2010 | 20.00 Uhr | Philharmonie
BAMBERGER SYMPHONIKER / JONATHAN NOTT
PIERRE BOULEZ & STÉPHANE MALLARMÉ

Richard Wagner [1813–1883]
Siegfried Idyll
für Orchester [1870]

Pierre Boulez [geb. 1925]
Pli selon pli
Portrait de Mallarmé
auf Gedichte von Stéphane Mallarmé
für Sopran und Orchester [1957/89]

I Don [du poème]
«Je t’apporte l’enfant d’une nuit d’Idumée!»
II Improvisation I sur Mallarmé
«Le vierge, le vivace et le bel aujourd’hui»
III Improvisation II sur Mallarmé
«Une dentelle s’abolit»
IV Improvisation III sur Mallarmé
«A la nue accablante tu»
V Tombeau
«Un peu profond ruisseau calomnié la mort»

Bamberger Symphoniker
Yeree Suh Sopran
Jonathan Nott Leitung

ששת הקונצרטים הברנדנבורגים של באך עם האקדמיה למוזיקה עתיקה ברלין

כל ששת הקונצרטים הברנדנבורגים של באך עם האקדמיה למוזיקה עתיקה ברלין צלצלו בקונצרט של צהרי יום שישי נפלא. 

הדיוק והמידה הטובה מתכון לביצוע הצועד על דרך המלך, חשפו גם רגעים של מכונה משומנת ולא נגנים עם דחפים אמנותיים של רגע הביצוע עצמו המחפש את האקספרסיביות הברוקית – וזה הדבר שיכול לרגש על אמת! אלא שבחשבון שני, הקולקטיב נותן את הטון והאינדיבידום (שיכול להיות אקספרסיבי וגם דיוניסי מעט יותר) משלם את החשבון, במשהו שהוא נעדר ריגוש ואותנטיות.

Brandenburg Concertos Nos. 1 – 6 
(BWV 1046-1051)

Johann Sebastian Bach

Akademie für Alte Musik Berlin

Georg Kallweit  Violine and Direction
Raphael Alpermann  Harpsichord
Wolfgang Gaisböck  Trumpet
Christoph Huntgeburth  Transvers Flute
Xenia Löffler  Blockflöte Recorder
Clemens-Maria Nuszbaumer  Viola
Sabine Fehlandt  Viola

  

Sun.  10. October 2010  4 pm

Chamber Music Hall Philharmonie: Berlin
 

 

 

מילה אחת טובה על ששה קונצרטים נפלאים: על הקונצרטים הברנדנבורגים של י. ס. באך

איך לעשות צדק עם הברנדנבורגים של באך? מה אפשר לומר שלא נאמר? ואולי צריך לומר את מה שנאמר כבר על ידי חכמים וידעים גדולים ממני. אני זוכר את אלבום המשולש חברת טלפונקן של הברנדנבורגים אשר רכשתי בחנות אלגרו 2 ברחוב אלנבי הזכורה לטוב, גם אם רוב חסכונותי ירדו לטמיון (כדי למלא את אוסף התקליטיה החדש לי ב"מציאות" ומן הצד השני כדי שחנות התקליטים הגדולה הזו (באותם שנים) תוכל להיפטר מסטוקים של תקליטים אנלוגיים רגע לפני שהדיסק מחסל לגמרי את ההמצאה המופלאה הזו שגם העמידה בסימן שאלה את מוסד הקונצרט החי. אז נקולאוס הרנונקור עם הקנצרטוס מוזיקוס שהקים בוינה היה האורים התומים בשטח הביצוע האורגינאלי של מוזיקת הברוק, והוא גם מילא את מדף התקליטים שלי וישב עיתים קרובות על פלטת הטלפון הישן. לימים רכשתי את הביצוע הקנוני של מוזיקה אנטיקה קלן עם ביצוע קאמרי גם כן, בניצוח ראיינר גיבל – ביצוע מופת שנשאר לטעמי מן הטובים שאני מכיר, גם אחרי שנים רבות וביצועיים אינספור של הברנדנבורגים אשר כל תזמורת (גם הזוטרא ביותר) חפצה להתבסם בהם.
הברנדנבורגים של באך הם בהחלט מפסגות המוזיקה התזמורתית, חילונית (קאמרית אפשר בוודאי להוסיף) של תקופת הברוק, רגע לפני שהסולן משתלט על ז'אנר הקונצ'רטו, והקונצ'רטו הסולני הקלאסי מתפשט לכול עיר מובילה באירופה (היידן ומוצרט הם רק הפרוטגוניסטים המובהקים אשר הובילו את הסגנון החדש).

 באיזה סופרלאטיב ראוי להשתמש ביחסנו אל הקונצרטים הברנדנבורגים הללו? יש שאוהבים את הביטוי הפוזיסיבי (רכושני), "נכסי צון ברזל של המוזיקה המערבית". לכתוב את זה במאמר ביקורת מצלצל לי פומפוזי, ןקלישאי. ביטוי שלטעמי מחמיץ את היופי, הרב הגווניות, העושר הרב, כושר ההמצאה המופלא, ושוב השונות הרבה שיש בשישת הקונצרטים עבור הרכבי כלי שונים – אשר כמו פנינים בצבעים וגדלים שונים שזורים במחרוזת ענק. כן, המטאפורה של פנינים מתאימה כאן יותר. פנינים מושלמים של המוזיקה החילונית להרכבים שונים ומגוונים שהלחין באך, בראשית דרכו המקצועית שעה שניסה להפיץ את אמנותו ואת כישוריו, לא רק כנגן עוגב וכקאנטור בכנסיה אלא גם כקאפלמייסטר וכמי שבקי ברזיי המוזיקה החילונית אשר הרוח החדשה שלה מגיעה מעיר צפון איטליה המפותחות, בשירותו של של דוכס או נסיך, אשר יכול להיות לו לפטרון והוא למלחין החצר העובד בשירותו של המגנט.

הקונצרטים מוקדשים לנסיך מברנדנבורג, והם כרוכים כאוסף אחד של שישה קונצרטים ובצירוף הקדשה של באך לאותו נסיך  בשפה הצרפתית – שפת המעמד הארסטוקרטי גם בגרמניה. בדומה להקדשה שכתב באך למלך פרדריך הגדול (המנחה המוזיקאלית) אני זוכר שקראתי פעם את ההקדשה המצורפת אל הקונצרטים הללו, והיום קשה איך אדם כל כך גדול ומוכשר אשר גם מודע היטב לכישוריו ולגדולתו יכול הרעיף דברי חנופה והתבטלות עצמית ופחיתות כבוד מול אדון רב ממון והשפעה.
זוהי מוזיקה קליטה ומתוחכמת כאחד. מוזיקה כבייכול קלילה ומוטב לומר קליטה אך גם מאתגרת לא רק את הנגן אלא גם את המאזין לה. מוזיקה שאפשר לחזור אליה שוב ושוב, ולהמשיך ליהנות ממנה ללא שיעמום עוד ועוד, ולגלות עוד קול נסתר או  רעיון חדש שלא ידעת לפני – מעיין של מים חיים, אליו חוזרים שוב ושוב ואף פעם לא רווים מספיק לרוויה.
שישה קונצרטים. עולם ומלואו. שום קונצרטו אינו דומה לקודמו. באך נחשף ליצירתם של המאסטרים הגדולים של הכינור האיטלקי, של הקונצ'רטי גרוסי שכובש לו עוד ועוד חסידים באירופה המאמצים את הג'אנר החדש. היצירות של המלחינים האיטלקיים בעיקר הקונצ'רטי לכינור (ומספר כינורות) הגיעו גם לנסיכויות גרמניה כמו סקסוניה ותרינגיה, בהם חי באך את רוב שונות חייו. באך למד אותם היטב ועיבד אותם לצ'מבלו (צ'מבלו אחד עד ארבעה צ'מבלי) וגם לעוגב סולו. וכך הוא הפנים אל תוך יצירתו את הסגנון החדש, כבר בתחילת חייו המקצועיים בעיר קתן (לפני התמקמותו רבת השנים בלייפציג מספר שנים אחר כך. והקונצרטים לכינור של ויואלדי היו היהלומים שבכתר אותם מנכס באך לעצמו ומרחיב את יכולת ההבעה שלו באופנים אחרים אשר הכיר במחוזות חייו הקרובים.

התוצאה היא שישה קונצרטי גרוסי, שהם סינתזה בין הסגנון האיטלקי בעל הרטוריקה הורטואוזית סולנית, ובין הפוליפוניה וההרמוניה הסבוכה של המלחנים הגרמנים אשר גם אהבו להכניס כלי נגינה נוספים (בעיקר כלי נשיפה וגם ויולה דה גמבה) אל תוך התזמורת. כאמור, המודל הוא קונצ'רטו הגרוסו האיטלקי (סולי מול טוטי, ריטורנאלו, כינור ככלי סולני ראשון במעלה ולפעמים גם כלי סולו אחרים וכמובן ורטואוזיות מוחצנת ולאפילו ראוותנית במושגי האסתטיקה של באך) של הספרה החילונית בערי צפון איטליה העשירות, שם פעלו מלחנים כמו קורלי, טרטאלי, אלבינוני וכאמור אותו כומר הג'ינג'י מנהל בית היתומות בוונציה – אנטוניו ויואלדי.
אלא שאלו יותר מאשר קונצרטי גרוסי איטלקיים טיפוסיים – ולא כולם נכנסים היטב לתוך ההגדרה המגבילה, קודם כל משום שהם כל כך שונים זה מזה. קונצרטים שונים זה מזה, בהרכב הכלים, באופי המוזיקה, בצורות המוזיקאליות שישה קונצרטים שאומרים ביחד אטרוגניות וגיוון. לא אוכל לפתח במסגרת זו את תזת האטרוגניות, ולסקור אחד לאחד את כל הקונצרטים היפים הללו – מה שכתבתי בפעמים האחרות כאשר ביקרתי וכתבתי על הקונצרטים הללו נימצא ברשת ואפשר לקרוא ברשימות האחרות שלי למשל על הברנדנבורגי החמישי (קונצרטו הראשון לצ'מבלו – רמת קושי ותחכום בשיאם) וגם אחרים.
 
אז ככה מתגלגליות המילים לדבר על הקונצרטים עצמם, בזמן שבאתי לדווח על קונצרט צהרים גדוש של כל הקונצרטים – אבל אך אפשר לעמוד בפיתוי ולא לומר מילה או שתיים על יצירה המלווה אותי משנות נעוריי, יצירה שהיתה לחלק מנוף התרבות והמוזיקה של נעוריי, של חיי.

 

על האקדמיה למוזיקה העתיקה ברלין  עם הברנדנבורגים (10 באוקטובר 2010, 16:00 אולם הקאמרי בפילהרמוני בברלין)


ובכול זאת רשימת ביקורת על קונצרט נפלא של תזמורת לא צנוע מאוד בגודלה, אבל ענקית בנגינת  מוזיקה, בצליל ובטעם טוב: האקדמיה למוזיקה עתיקה ברלין (המכונה כאן בברלין גם Akamus). ששה הקונצ'רטי בקונצרט אחד, באולם הקאמרי של הפילהרמוני הברלינאי. ששה קונצ'רטי עם 20 נגנים אשר כל אחד מהם הוא סולן בפני עצמו ואת כולם אפשר לשמוע אם רק מנסים – וזה בדוק. בזמנו היתה רק האקדמיה למוזיקה עתיקה של המנצח האנגלי כריסטופר הוגווד הזכורה מאוד לטוב. מקומה של התזמורת ההיא בעיני עדיין קיים, ולהוגווד יש זכויות רבות בביצועים המודרנים של מוזיקת הברוק. והאמת שלא כל ההרכבים המובילים היום בעולם בתחום ביצוע מוזיקת הברוק מגיעים לברלין (ואני שואל את עצמי מדוע למשל אנסמבל 405 לא מגיע ואל גורדינו הרמוניקו וגם הקוויקנים עם הפטיט באנד לא משמיעים את צליליהם המענגים באולמות ברלין הגדולים – ואולי בעובדה זו יש חלק מהתשובה.
על גלי ההצלחה של הקבוצה האנגלית נוסדה הקבוצה הברלינאית ודווקא במזרח ברלין ומאז הרבה צלילים הידהדו בברלין ומחוצה לה. לפני שנתיים הופיע האקדמיה למוזיקה העתיקה ברלין במשכן לאמנויות הבמה עם דידו ואינאס של פרסל וכמובן קצרה רק שבחים (נדמה לי שהיה זה עם להקת הריקוד של סשה וולט). בנתיים, על פי הנאמר לי אין לתזמורת תוכניות להגיע לישראל להופעות בזמן הקרוב – מה יהיה על חסידיה בישראל; צריך להגיע לברלין…
האקדמיה למוזיקה העתיקה ברלין נוסדה עוד במזרחה של העיר בשנת 1982, והיא תזמורת של נגנים סולנים ברובם המנגנים על כלי נגינה ברוקיים אוטנטיים וכן בעלי גישה מוזיקאלית פרשנית אשר צומחת מן האסתטיקה של תקופת הברוק והקלאסיקה המוקדמת. כלים אוטנטיים היא אולי עובדה שלא צריך היום כלל לציין – זוהי שיגרה מובנת מאליה. בבחינת נורמה מתבקשת מאליה בשדה הביצוע של מוזיקת ברוק. ואולי הדברים נאמרים עם תחושה של כעס וגם עלבון על רקע ביצועים לא הולמים (בלשון עדינה) ביצועים חסרי טעם אשר לפעמים יוצא לי לשמוע בעיקר בתקליטים ותוכניות רדיו של המוזיקה קלאסית ותזמורות בעלות רפרטואר שליט רומנטי; לידיעת המנהלים האמנותיים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית ודומיה, אשר כל ביצוע של מוזיקה של באך וגם היידן והייתי מוסיף מוצרט הוא בושה למה שכבר למדנו די והותר עם הזרם האוטנטי אשר בפרפרזה לאמרתו של בטהובן על באך, "אין זה זרם (פלג מים =
Bach) זהו ים שלם.
באקדמיה למוזיקה העתיקה ברלין אין "נגני תזמורת" ומולם "סולנים" – כפי שאנו מכירים בתזמורות מן המניין (גם הקאמריות כמו הקמראטה ירושלים או הקמארית הישראלית). כאן כולם סולנים. וגם אם שומרים על יחסי סולי הטוטי (סולנים מול תזמורת) הולמים זהו חלק מהתכנים המוזיקאליים של המוזיקה עצמה ולא חלק מונה בסוציולוגיה של מנצח, תזמורת וסולנים אורחים. משום שהיחס אל מוזיקת הברוק ביסודה הוא כאל מוזיקה קאמרית ולא תזמורתית במושגים קלאסיים-רומנטיים. לא סולנים מול תזמורת על פי מתכונת של קונצרטי קלאסי-רומנטי שגורה, אלא מספר נגנים, כמספר התפקידים המוזיקאליים – לא יותר וגם כמובן לא פחות! וזה עובד על פי מוגל קאמרי: כינור ראשון – נגן אחד, צ'לו אחד ולא צ'לי (רבים). ההבדל בין הסולי לטוטי הוא לא במספר הנגנים ולא במסת הצליל, אלא בטיב התפקיד המוזיקאלי של הכלי המנגן: אם הוא סולי או שייך לשאר התזמורת, הטוטי.
בביצוע ששמעתי לפני מספר ימים, כמעט כל כלי הנגינה מקבלים להיות סולנים. למשל הקונצ'רטו השישי הוא עם תפקיד סולי של שתי וויולות וכיוצא בזה, חצוצרות, קרנות, חליל, צ'מבלו – בקונצ'רטו החמישי, צ'לו, ויולה דה גמבה וכמובן כינור. אמרנו מוזיקה קאמרית ולא מוזיקה תזמורתית? אך הרי לימדו אותנו תמיד שהקונצרטים הברנדנבורגים הם המוזיקה התזמורתית של באך בה' הידיעה – בדומה לארבעת הסויטות לתזמורת הנפלאות שלו.
אלא שתזמורת תקופת הברוק לא הייתה כל כך גדולה ורק עם אסכולת מאנהיים המהפכנית הסמפוניות וגם הקונצרטים של היידן ומוצרט קיבלנו תזמורות גדולות מאוד, גם יקרות מאוד לתחזק, וסגנון פוליפוני ובעל האפקט הברוקי הסוגסטיבי המוכר (תורת האפקטים התפתחה במיוחד באותה תקופה, כמו המושג ברוק עצמו אצל מעיד על האפקט הפתייני של ברק הפנינה – אולי גם בעברית השתמר אותו מימד של אפקט המרכזי בתפיסת האמנות והאסתטיקה של המאות 17 ועד למחצית הראשונה של המאה ה-18: ברק – ברוק) אלא גלנטית, אלגנטית, זורמת וכאידיאל אסתטי קלילות ופשטות.
וכל הדברים הללו פחות חשובים. כי מה שחשוב הוא המוזיקה הנפלאה שבאך הלחין ולעיניינו כאן הביצוע של התזמורת המצויינת הזו. המימוש של הדברים שניסיתי להביא כאן בתימצות גדול הוא היחס הקאמרי של חברי הקבוצה, כבר המכוון את הביצוע אל ביצוע וירטואוזי בבסיסו, מהיר או איטי במיוחד, דיאלוגי מאוד בין הסולנים בתוך עצמם לבין תפקידי הסולו (סולי) לתפקידי שאר התזמורת (טוטי).


 

מה עושים כאשר אתה מגלה שהתיישבת בקונצרט ברוקי ליד "משאבה אנושית" ללא סויטש כיבוי?

האולם היה מלא לגמרי – מנהל התזמורת אמר לי שכל הכרטיסים נמכרו – אבל הוא הוציא עוד כרטיס ומהרתי אל האולם "הקטן" של הפלהרמוני, לו אני קורא המקדש הקטן של המוזיקה בברלין. נכנסתי ב-5 דקות איחור מלמעלה. כבר התחלתי לדאוג שאשאר למעלה ללא מקום ישיבה, ורחוק מן הקסם הסונארי של הקבוצה האינטימית שראיתי על הבמה (סך הכול 7 נגנים בעמידה קרובה ומרוכזת זה בזו. הקהל הגדול יום שישי שעה 16:00 מילא את אולם הקאמרי של הפלהרמוני אשר נראה שיכול להכיל את מוזיקה המעודנת וגם הוירטואוזית מאוד (באך נגן כנראה את תפקידי הכינור, הצ'מבלו והויולה – כך שרמת הקושי הטכני היא  גבוהה למדי).

 האולם "הקטן" הזה נקרא קאמרי אך הוא די גדול וגבוה, אך שומעים בו מצויין – אלא שמוזיקת ברוק ומוזיקה קאמרית בפרט צריך לשמוע קרוב וברור ולא מרחוק
באולם הקטן של הפילהרמוני שומעים הכל. בתוכניה זה כתוב, שחור על גבי לבן ומסבירים לקהל את ההאקוסטיקה הייחודית, יוצאת מן הכלל שהצליחו ליצור באולמות הפילהרמוני, וגם הוסיפו בקשה שנשמעת יותר כמו אזהרה ("אנא לא להשתעל בזמן הקונצרט", ונדמה לי שהקהל מקבל את רוע הגזרה בהנאה, ואפילו גם הדודה עם תיק מלא סוכריות המנטה העטופות בנייר צילופן שומרת את דבר המציצה להפסקה – והלוואי שזה ייגע יום אחרון לתזמורת הפילהרמונית הישראלית.

הרעש היחיד ש"הפריע" לי היה רעש המכניקה של הצ'מבלו אותי שמעתי די ברור, וחוץ מהרעש שכבייכול לוואי זה עד המחציתו של הקונצרט, שמעתי רק מוזיקה אבל זה השתנה!

בהפסקה עברתי מקום ועשיתי טעות. עברתי לשבת יותר קרוב ועזבתי מקום ישיבה מצויין עם המון מקום לרגלים ולגמרי לא רחוק מהצלילים. ואז שומו שמיים, מצאתי את עצמי יושב ליד, אולי חובב אמיתי של הברנדנבורגים, אך גם אדם הסובל מנשימות כבדות במיוחד ונסיתי להקשיב למוזיקה עם תוספת צליל קבוע של נשימות פנימה והחוצה. ואז אני מוצא את עצמי מקלל, את האיש עצמו, ואת חווית הקונצרט עצמה, ולמה הייתי צריך לעבור ממקום טוב למדי כדי לשבת מול התזמורת ולראות אותה מקדימה לא מאחור. אלו מסוג הרגעים שבא לך להרוג את את מי שמתנשף לך באוזן ומפריע לך את ההנאה, את השקט שהמוזיקה הזו באמת ראויה לו.

אתה מסתכל עליו והוא לא שועה. אתה מזז בחוסר נוחות ונראה שהוא נמצא במקום אחר – לא שם אליך. אני זוכר אותו היטב עם החליפתו הנאה והעניבה המיושנת ועם משקל עודף מיותר. אני מנסה לסגור אוזן אחת – ולסמן לנשפן שאולי יחריש את נשמתו, אך דבר לא עוזר – האיש כנראה סובל מבעיית נשימה כבדה והאופציה להפסיק לנשום היא לא אופציה ראלית בשלב זה של דברים.
האמת שזה יכול לבוא לך בצורות שונות. ואני מכיר כמה אנשים שמוכנים לרצוח מישהו שמזמזם או משחק עם הצלופן של סוכריות הסבתא האמתניות. הוריאנטים יכולים להיות שונים: רעש דיפדוף התוכניה, תיק פלסטיק מרשרש, שיעולים, חירחורים, דיבורים, והנורא במכולם הוא הזמזום. אז באמת בא לך להרוג מישהו. למה הוא חושב שאני צריך לשמוע את הזמזום שלו – הרי לכך באתי עד הלום. ולמה הוא חייבים להשתעל כל כך הרבה? וכהנה וכהנה הפרעות אשר אתה חושף את עצמך אליהם בביקורך באולם הקונצרטים שכיח.

בגרמניה, יש לומר, הדברים לא יוצאים מתוך שליטה, ואפילו הרבה יותר מעודדים בעניין זה. לא משתעלים כאן כל כך בקונצרטים – ואם מישהו נכנס להתקף שיעול הוא קם מהמושב ויוצא את האולם. אולי הסוכריות אשר מחליקים חופשי ביציאה מן האולם תורמים במשהו. אולי הבקשות המפורשות המופיעות בתוכניות הקונצרטים המבקשות מן הקהל לעשות מאמץ גדול כדי להימנע מרעשים אנטי-מוזיקאלים עוזרות גם כן. וכשאתה שם ושומע את הקולות (ולא רק את צלילי המוזיקה) שוב אתה  – זאת אומרת אני, מקלל את המיטרד וחושב לעצמי פעם נוספת, האם שווה להטריח את עצמי גם בפעם הבאה ולספוג שוב מנה נוספת של מיטרד אנושי ולא מוזיקה טהורה, נטו – מוזיקה. עד לכאן תלונות וקיטורים.

הקונצרט היה מצויין. יצאתי עם טעם טוב ונזכרתי לעצמי במוזיקה בצליל הרך כל כך של הפרק השני של הקונצרטו הראשון – יוצא מן הכלל, ובמוזיקה המעודנת של הקונצרטים היפים הללו. ביצוע של שעתיים + של כל השישה אשר אינו דבר אשר נופל עליך כל יום. לסכם את תרומת של העושים במלאכה לא אוכל, אלא לומר כי הסולנים, כולם, היו ללא רבב. אפילו נגני הקרן כמעט שלא פספסו. נגן הצ'מבלו (Raphael Alpermann) בפרק אינטרלודי נפלא ורגיש של הצ'מבלו בקונצרט השלישי בו אין פרק שני איטי העומד בפני עצמו, והקונצרטמייסטאר (Georg Kallweit) שהוא כנר ראשון ומוביל מנגן נהדר, גם כסולן, היו מצויינים. לתזמורת אין מנצח חיצוני, בדומה למצב הדברים בתקופת הברוק כאשר המנצח היה אחד מהנגנים מקבוצת הנגנים (ובדרך כלל נגן הצ'מבלו או כנר ראשון) וקונצרטמייסטר עושה את עבודת המוביל.
ומילת ביקורת. אולי כבר התרגלתי מדי לתזמורת הזו והיא נשמעת לי דומה מדי לעצמה. נקייה ובעלת צליל עגול ומאודן מאוד. ספק מחלחל לו אם הביצוע של הקבוצה הברלינאית מעביר את התחושה שדבר מאוד מרגש קורה על הבמה והנגנים מוכנים לצאת מתוך עצמם כדי להוציא את האמת הזו של המוזיקה אל אויר העולם. דווקא את תחושת הריגוש אני מכיר מהקובצה הזו כבר מזמן. זו תחושה שמוכרת לי היטב מהקונצרטים הקודמים של הקבוצה וגם כתבתי על כך (כמו באופרה המוקדת של הנדל אותה הם ביצועו ברדיאל סיסטם). אני זוכר שפעם באתי תלונה לעורך תוכנית של הפלהרמונית הישראלית (בזמן שעבדתי שם ככתוב מאמרים) כי הקונצרטים של התזמורת הזו אינם מחפשים לרגש את הקהל והם שוב אותה שיגרה של בינוניות ואפרוריות. מוזיקה חייבת לחפש כדי לרגש את מאזיניה, אחרת היא מאבדת את זכות הקיום שלה ואת זכות הקיום של קונצרטים (ואני משאיר כרגע את השאלה העקרונית: מדוע להמשיך לקיים את המוסד הקרוי קונצרט חי? וזאת אני אומר בהמשך לקיטורים הקודמים שלי בדבר אותן "הפרעות" לחווית הקונצרט, אשר "אתה לא יודע מה לעשות עם זה, חוץ מאשר להתפוצץ"). נדמה לי שאת חווית הריגוש לא הרגשתי עם כל הקונצרטים. האחרון למשל בעל המנעד הנמוך חסר התקדים של שתי ויולות וסולי וללא כינורות או כלי נוסף גבוה, לא עורר אצלי חוויה מיוחדת. לא ריגש אותי. נהפוכו, חשתי כי הריגוש הוא אפילו מעט מלאכותי. כמו גם החינחונים המיותרים של זוג נגני הויולה (
C. + M. Nuszbaumer בעל ואשה בחייהם הפרטיים) אשר היא מתמוגגת מעונג והוא מעט נבוך, אך עדיין מתחנחן כנגדה. נגן החליל (Christoph Huntgeburth) יכול לצאת הרבה יותר חזק ברביעי ומשום מה נשאר מאחור וחיוור.
הייתי רוצה לשמוע יותר סולנים 
אקספרסיביים ונגנים בעלי ביטוי אישי מוחצן יותר:ל משיכות קשת ברוקיות יותר אקספרסיביות ונגינת חליל יותר דומיננטית. התוצאה של הביצוע המאוזן באופן קיצוני, היא אחדות והומוגניות על חשבון מבע מוזיקאלי יותר חזק וביטוי חריף ומרגש של החומרים המוזיקאליים. ההרמוניה מצויינת בן הנגנים ואף אחד לא יוצא מן השורה. התזמורת מתפקדת כיחידה אחת מאוזנת ושקולה (אולי כזכרון למשטר האוטוריטארי אנטי אינדיבידואלי שאפיין את מזרח גרמניה – הרי עוד בזמנה נוסדה הקבוצה וכמובן עם נגנים מזרח גרמניים; כנראה זו ספקולציה מרחיקת לכת). כמו מכונה משומנת שאינה טועה וגם אינה חורגת מהשיגרה. מה זה? אולי חשש להתבלט ולגנוב את תשומת הלב של המאזין, או אולי ללכת על בטוח ולא לקחת סיכונים. חבל משום שחלק מהקונצרטים לא זכו לביצוע עם הברק הברוקי הראוי, ולניצנוץ של הפנינה (ברוקו), משמה ומתכונותיה של הפנינה, שואב הסגנון הברוקי את שמו עד היום.
עורמת ההיסטוריה היא כי ששת הקונצרטים הברנדנבורגים הללו אשר באך כתב בין השנים 1717-1721 בזמן שהותו של באך בעיר קותן והוקדשו לנסיך מברנדנבורג (אשר כידוע היה חובב גדול של מוזיקה ואף ניגן על חליל צד), הפכו הן את הנסיך עצמו ואולי אפילו את המחוז עליו שלט, ברנדנבורג למושג השגור אצל כל כך רבים שנים רבות אחרי חייו של באך של אותו נסיך חובב מוזיקה. מי היום היה זוכר את השם הארוך מחוץ לגבולות גרמניה או אירופה? ברנדנבורג זכתה לתהילת עולם, גם בזכות הקונצרטים הללו והודות לבאך, אשר לא זכה ליחס אליו קיווה מאותו נסיך בן תרבות, שעה שעשה כדי למצוא פטרון וחסות תחתם יוכל לחיות וליצור עבורם את אמנותו. לעיתים קרבות זה מעורר אצלי חיוך ציני כאשר אני חושב לעצמי, מה נשאר בסופו של דבר כתהילת עולם או כמורשת אנושית לא בת חלוף, והתשובה נדמה לי לא קשה עבור חובב של מוזיקה של באך, או עבור בן תרבות מצוי לא רק "כאן" אלא גם "שם".
 
 

 

 

 

.Iftach Starik – eng

Born in Raman Gan – Tel Aviv – Israel

Today: Active in different projects in Germany in areas concerning relations between Palestinians & Israelis for promoting alternative, different politics in Israel & Palestine for New Horizon in the Middle East by social activities, funds resources, fundraising projects and organizations strive for peace and social justice of Palestinians & Israelis.

Free Journalist: publish Reviews and Articles in Hair Weekly Tel Aviv Newpaper among others like for example Haaretz

Music Teacher for piano and organ, from classical to contemporary popular music, experience in teaching children, teenagers and adults among other Subjects

Teaching Hebrew among others Subjects in the Jewish High School Berlin

Teaching History and Theory of Music at the Conservatory Quiriat Ono (Israel) and private since 1990 (Critical Theory, Adorno and beyond)

Teaching History and other subjects at Gordon school (Tel Aviv, Israel)

Published above 100 articles on music and culture in the program notes of the Philharmonic Orchestra of Israel and Israeli Opera, Haaretz, Hair and other Israeli media

Lectures on music theory and critique, as well as politics and culture in Israel

Establishing of the music department at Begin High School in Rosh Ha’ain

Teacher Diploma at the Seminar-ha-Kibbuzim for History and Hebrew in Israeli Intermediate Schools

Editor of “Opera”, quarterly magazine of the Israeli Opera, Tel Aviv

Program notes of the Performing Arts Center (Israeli Opera), Tel Aviv

Scholarship by the Austrian Exchange Service / Israeli Foreign Office (ÖAD) for studying music and contemporary history at Musikhochschule Innsbruck  and Leopold-Franzens-Universität in Innsbruck (Austria),

B.A.  in Musicology and History, Tel Aviv University

 

.Iftach Starik – Deu

                
 
  Geboren in Ramat Gan – Tel Aviv – Israel

Frei Journalist, Hair (Tel Aviv Weekend Newpaper [kein On Line])und anderen israelischen Medien: z. B. Haaretz
Musiklehrer für Klavier und Orgel, von Klassik bis zeitgenössischer Unterhaltungsmusik, Hebräisch und Geschichte. Erfahrung im Unterricht mit Kindern, Jugendlichen und Erwachsenen seit 1990

Unterricht in Hebräisch und anderen am Jüdiche Ober Schule, Berlin

Unterricht in Musikgeschichte und Musiktheorie (ausgehend von Kritischer Theorie und Adorno) am Konservatorium Quiriat Ono (Israel) und privat

Unterricht Geschichte und anderen Fächern in Gordon school (Tel Aviv, Israel)
Blog „Gedanken und Kritik zur Kunst und Leben in Berlin: Das Leben ausserhalb der Burg"

Veröffentlichung von ca. 100 Texten zu Musik und Kultur in den Programmheften des Philharmonischen Orchesters Israel und der Israelische Oper , Haaretz, Hair und anderen israelischen Medien seit 1994
Vorträge zur Geschichte und Theorie der Musik sowie zur Politik und Kultur in Israel

Aufbau der Musikabteilung an der Begin High School in Rosh Ha’ain,
Lehrerdiplom am Seminar ha Kibbuzim für Geschichte und Hebräisch für israelische Mittelschulen,

Redakteur von „Opera“, Vierteljahreszeitschrift der Israelischen Oper, Tel Aviv

Redakteur der Programmtexte für das Performing Arts Centre (Israelische Oper), Tel Aviv

Stipendium des Österreichischen Austauschdienstes / Israelischen Außenministeriums für einen Studienaufenthalt in Leopold-Franzens-

Universität Innsbruck (Österreich) und in Musikhochschule Innsbruck für Musikwissenschaft und Zeitgeschichte, Innsbruck
Bachelor of Arts in Musikwissenschaften und Geschichte, Tel Aviv University

 

 

יומן ברלין: ישראלי בברלין: סדרת רשימות על ברלין – רשימה מס. Ein Berlinisches Tagebuch: Nr. 1

לא תייר ולא למהגר – ישראלי שחי בברלין

ברלין? כן, ברלין!  

google.com/maps
ברלין.
קרויצברג.
גרפשטרסה  קומה שנייה.
בניין ברלינאי ישן בעל 5 קומות.
בניין אלבאו (Artbau) משופץ
מעלית חדשה.
דירה מרווחת.
קירות גבוהים.
דירה מסוידת בשפריץ המסתיר משהו אך חושף את שנותיו האמיתיות של הסיוד ואולי אפילו של השפריץ שעשו פה לפני אי-אלו שנים טובות.
דלת כניסה ענקית וכבדה.
בדומה לה, דלתות לבנות משוחות צבע שמן לבן פנינה נקי ובוהק, עליהן ידיות דלת מוזהבות הדורשות לחיצה כבדה כדי לפותחן.
חלונות כפולים וגבוהים במיוחד.
תקרות גבוהות ורצפה מעץ.
חצר האחורית (הינטרהוף) מלאה באופניים.
כיוונן שני פונה לחזית, לרחוב גרפהשטרשה.
גרפהשטרשה בחלקו זה הוא מישמש (סלנג גרמני פעיל) של זהויות ותרבויות: "תורכים", "ערבים", "גרמנים" (מעט ברלינאים) והרבה זרים חדשים (כמוני וכמו השכנה שמעלי).
 
ממול לגרפהשטרסה 36 ממוקם ה"גטו" המושבה (Werner-Düttmann-Siedlung) שתכנן ורנר דוטמן וקרויה על שמו + כיכר קטנה בתוכה על שמו של איש הסנאט לשעבר (לא משהו שיש להתגאות  בו כלל ועיקר).
 
למושבה הזו קרואים "הבלוק", "הכלוב" (Käfig) אבל תושביו נוהגים לקרוא לו "הגטו".
"גטו"? בתחילת המאה ה-21 ועוד בגרמניה?
[שווה בירור לרשימה נפרדת!]
 
שוב. קרויצברג. מול "הגטו" התורכי-ערבי בצומת הרחובות גרפהשטסה ואורבנשטרסה
אני יושב במרפסת הקטנה של דירתי.
המרפסת פונה אל החזית של אחד מן בבנייני ה"גטו".
מסקרן אותי מה קורה בתוככי ה"גטו", עברתי בו לפני מספר ימים, והרגשתי מוזר.
מסתכלים אלי. בוחנים, מי אני?
לקחתי תמונות בחשש שמה חדרתי לטריטוריה לא שלי.
עם הזמן אולי ארגיש יותר בנוח במקום הזר /שונה / מסוגר זה.
הבטחתי לעצמי להקדיש רשימה שלמה עם תמונות ואולי מספר ראיונות עם דיירי המתחם – ימים יגידו.
 

כל בוקר, מעט אחרי השעה 9:00 אני צופה לי בהנאה בפעילות הקדחתנית של המשפחה התורכית שמפעילה את חנות היד שנייה ואת חברת חיסולי הדירות (Wohnungaufloesung) שמתפקדת גם כמשרד, כחנות יד שנייה וכמתחם חנייה למשאיות של החברה.  ומגלה מחדש את בעלי החנות בקומת הקרקע פורקים משאית מלאה ב"יד שנייה" (Second Hand), תחום משגשג ותמיד מעורר עניין, משווקים הפשפשים הנפלאים של העיר הזו ועד חנות היד השנייה מן הפשוטות ועד המיוחדות-סטייליסטיות, בהם אפשר לבזבז עוד ועוד כסף מבלי להרגיש (דווקא בזכות המשומשות של המציאות של שנות ה-60 או ה-70 מלאות הנוסטלגיה וקסם העבר.
 
לספר את הסיפור של ברלין. מוטב את הסיפורים של העיר הגדולה הזו; מתריסר נקודות מבט, אשכול של צבעים וזהויות דרך הפריזמה שלי – הצבע והזהות הפרטית של אדם אחד שאוהב לחיים בברלין. אדם שרוצה להרגיש את הדופק של ברלין, לשים את היד שלי על פולסים הפועמים בחוזקה בעורקי העיר העשירה בכול טוב חומרי ורוחני. תוססת ומלאת חיים.
כתושב חדש בברלין, התחושה היא מעורבת של שייך, איך באותו הזמן גם לא שייך – אולי משהו מהתחושה הכללית שחשים אותו יהודים בברלין השומרים על תרבותם וזהותם הפרטיקולארית לפעמים בקנאות מופלגת.
ועדיין כמו כתב זר, או מהגר חדש העומד נפעם מול העיר הגדול ומלאת האפשריות. מהגר או עיתונאי סקרן שרוצה להרגיש קרוב את הוות החיים של עיר גדולה, המחפש את ההתרגשות אל מות הפעילות החיונית של אחת הערים הפעילות ביותר (במובנים רבים הפעילה והתוססת ביותר) מבחינה תרבותית וכלכלית היום באירופה. ומול התסיסה הקדחתנית הזו, מרגש אותי להרגיש את הזרם שעובר בעיר הזו, ולדעת שוב ושוב כי זה נמצא בברלין; זה מעורר וזה מסקרן וזה מה שאני מחפש בעיר הזו.
 
הייתי יכול להתחיל את הרשימה הראשונה שלי מברלין ועל ברלין עם google.com/maps ותמונות מאוד מצודדות וברלין היא עיר מאוד פוטוגנית – יש להודות. משהו המזכיר מגזין או צבעוני אשר פעם הייתי אפילו עורכו של אחד כזה. מן רשימה קצרה שהיתה מזכירה, לפחות בעין בלתי מזוינת, מאמר בג'ורנאל כמו נאשיונאל גאוגרפיק או GEO אחיו הגרמני.
 
חשבתי להתחיל את הרשימה הראשונה שלי מהיומן ב
רלין שלי באופן המזכיר משהו מתסריט לסרט. דימויי קולנוע מוכרים.
תמונה פרוזאית: רחוב אפור, דלת כבדה, חלונות גבוהים. ממש פרוזאיות יומיומית של עיר אפורה בעלת מזג אויר אנושי ואקולוגי משתנה. אולי יותר כמו כתבה (רפרוטזה) טלוויזיונית מעט פולשנית שלוכדת מציאות שבין הפוליטי לאישי. תנועת מצלמה ועריכת מחשב מדויקת: רקיע שמים ברלינאי כחול נקי ((Zoom in – ברלין.
שכונת קרויצברג (רחוב) גרפה שטרשה, דלת כניסה, חלונות כפולים.
ומכאן (ב-Zoom out ארוך) אל האישי והפרטי אל הציבורי, תרבותי ופוליטי – שלי, שלה, שלהם.

אז התחלתי לכתוב!!!
 
 

רשימה ראשונה – סוג של הגדרת הפורמט והפלטפורמה של סדרת הרשימות על ברלין (על מה, ולמה?)

"האישי הוא הפוליטי", לימדו אותי פעם בחוג למרקסיזם ו"יש להפוך את האישי לפוליטי ואת הפוליטי לאישי", טענו מורדי שנות ה-60 בברלין ובפריז. זה יוכל להיות המוטו של הרשימות שלי על ברלין וכנראה שאחזור לסוגיה זו בהמשך כי הרשימות שלי על ברלין יהיו גישור בין האישי לפוליטי; בין הציבורי לאישי לפוליטי של חיי בברלין.  
 
רשימות הנמצאות בטווח שבין האישי לפוליטי.
רשימות שמכילות חומרים של יומן אישי וחומרים של יומן אינטלקטואלי-פוליטי. זהו אינו יומן אינטלקטואלי מובהק, וגם לא יומן פרטי. אולי משהו שביניהם, על פי מה שמעניין אותי ונובע מתוך הצרכים של עצמי לכתוב, לספר, לתעד להביא מציאות פרטית ופוליטית לתוך מילים, מושגים, רעיונות, דעות, שאולי יהיו בהן מבט, השקפה, דעה שונה על ברלין, על גרמניה על החיים בה, על התרבות והפוליטיקה במקום מלא מטענים ומשמעויות בו בחרתי לחיות לתקופה בלתי מוגבלת, ולעתיד פתוח.
 
רשימות שידלגו בין מחשבות אישיות ומחשבות סובייקטיביות על "החיים" נטו ומשמעותם, על חיים בברלין בפרט שהם באיזה שהו מקום סוג מסוים של תוצר לוואי של בחירה בחיים שלא בישראל, וזה תהיה גם דרך לעיסוק בכתיבה ביקורתית על תרבות ופוליטיקה, אמנות וחיים כפי שאני עד להם בברלין.
אני כבר יושב בברלין כמעט חודש וחושב על כתיבה על ברלין.
חשבתי הרבה על הרשימה הזו אשר תציג את הפורמט הכללי של הסדרה ברלינאית שלי. רשימה שתפתח עבורי נכון ומדויק את הכתיבה שלי על ברלין ומה שקורה בה.
לא כתבתי מזמן לבלוג שלי הרבה זמן, וההרגשה כעת שזה הזמן המתאים להתחיל ולכתוב על עולם אחר, על חיים אחרים, על עולם שלא מוכר די צורכו לי עצמי, וכנראה גם שלא לקרואי בלוג זה. ואם הצלחתי לומר משהו מקורי או משהו חדש אבוא על שכרי. אני כותב בסגנון ז'ורנליסטי, פובליציסטי (Feuilleton), מיושן משהו, ועם זאת אני כותב בעיקר לעצמי ובשבילי: להכיר – ללמוד – לשאול – להבין – לחקור – להסתקרן עוד ועוד.
 
כתיבה יומיומית הופכת להיות כתיבה שהיא גם צורך קיומי. סוג של דין וחשבון על מאורעות היום. אני אוהב לדמות את זה לניהול של פרוטוקול בסיומה של ישיבה או במהלכה.
פרוטוקול על חיים ואולי סוג של דין וחשבון על היום שעבר – לא יותר. לשטוח את חוויות החיים עם מילים ואולי לתת לזה ציבוריות. זה בעצם מה שקרוי קורא יומן אישי. יש בזה גם משהו מהסוג של הז'אנר של היומן אינטלקטואלי, המספר את הסיפור הציבורי, העקרוני, הפילוסופי-תרבותי-פוליטי, שהוא יותר מאשר הסיפור המאוד אישי שלי.
וראוי גם לומר את האמת (כאילו שיש בזה איזשהו וידוי או חשיפה גדולה), נעים לנו לחשוב ולדעת שמה שאנו כותבים מעניין עוד קורא אחד או שניים: העונג שבחשיפה. וגם נעים לי לחיות בברלין עם חברים שאני אוהב ועולם גדול לגלות.
 
בשלב זה של כתיבה, אין לי שום עניין לתחום כעת את תחומי הכתיבה שלי על ברלין. אם לומר את זה קצר כמו שאוהב לעשות את זה ברחוב הברלינאי – אני כותב על מה שמעניין אותי!
 
 
על היומיומי ועל הנשגב, על הגבוהה והנמוך – כל נושא ראוי לכתיבה ביקורתית: מהטאסה בביתי ועד אנגלה מרקל (רק שלא תבוא לביקור).
 
מה שמרגש אותי ומה שמעניין אותי ראוי לכתוב עליו, יצירתי מאוד או מקורי פחות.
אני כותב על כל מה שמעניין אותי: מהטעם ׁ("הטעים") הפשוט לכאורה, אינני כפוף לתכתיבים ולא לעורך תכנים. אין עלישיקולי מוסד זה או אחר, אין עלי היגיון של הגדלת רווחים או יצירת תדמית זו או אחרת (שם כבר הייתי: "אופרה"), בקיצור, אין מצנזרים את כתיבתי (די לי בצנזורה האישית שאני מפעיל על עצמי!).
לדידי כתיבה אוטונומית (ופה ישנה הערכה גדולה למושג זה) היא הכרחית לחוויה של כתיבה אותנטית הנובעת מעצם העיסוק האינטלקטואלי הראויים לביטויים אלו (כתבתי על כך כבר בהזדמנויות אחרות בבלוג).
לתחום את הנושאים שרשימותיי על ברלין יקיפו יהיה לתחום את גבולות הדיון של הבלוג ואת פרויקט הכתיבה הזה כולו – ובזה אין לי עניין. בשלב זה של כתיבה ראשונית על ברלין יהיה לטעמי מצנזר, מגביל וקוטע מחשבה חופשית. גבולות היצירה והמחשבה מתעדכנים ונפרצים בהתאם לצרכי החיים הרוחניים ולדינמיקת החיים הספונטאניים-אותנטיים (ואין שום בעיה מלהשתמש במושגים כבדי משקל אלו). 
 

גופי במערב וליבי בסוף מזרח: קוראים לזה "רלוקישן" (נדמה לי)

ככול שחיי בברלין יאפשרו לי אני מתכוון לכתוב מברלין ובעיקר על ברלין. ימים ורשימות יספרו את הסיפור.

בעולם שוק העבודה מכנים מהלך זה: "רלוקישן. מן שפה פוסט מודרנית / פוסט קפיטאליסטית שכזו.
בשפה פחות מיובאת ומנוכרת, אפשר לומר הבלוג שלי עובר הסבה גיאוגרפית לברלין.
 
רשימותיי הקרובות יכתבו מברלין ועליה ועל המפגש שלי עם ברלין (החיים שלי, החיים של אחרים ומה שמסביב להם – כאן, בברלין).
אומנם הסבה גיאוגרפית למרכזה של אירופה, אך עם עין לציון צופיה, לא בערגה רומנטית מאוסה, אלא בעין ביקורתית ללא מורא כמו שניסיתי לעשות עד עכשיו הן בבלוג זה והן בחיי הפוליטיים בישראל (שדעכו ביחד עם היעלמותה של תנועות השלום בישראל, במידה שהיתה כזו).
במילים אחרות, אני רוצה להמשיך לפרסם רשימות העוסקות רק בישראל. ישראל מעניינת אותי וגם חשובה לי, דווקא כי אני לא צופה עתיד ורוד לאזור הזה בעתיד הקרוב (עד כמה שאני יכול לצפות רחוק בזמן) וזה עשה אותי, ועושה אותי, עצוב מאוד.
אומר באופן הכי מקוצר: לבחירה שלי בחיים בברלין יש רלבנטיות למה שקורה היום בישראל (אתמול ומחר), וכמובן היא מאוד רלבנטית לחיים הפרטיים שלי עצמם ועל זה אין לי עניין לכתוב כאן כרגע.
יתכן שמבט מרוחק על ישראל ממרכזה של אירופה, מאותה עיר גדולה מערבית-מזרחית אשר הופכת להיות המרכז הפוליטי, התרבותי והכלכלי של היבשת האירופית (כאן אוהבים לומר "בירת אירופה החדשה" [אמירה יומרנית משהו המחייבת לכול הדעות הוכחות משכנעות למדי]) יאפשר לי מבט מחודש ומרענן על ישראל, ואולי אפילו ינבטו להן תובנה אחת או מבט חדש על המקום עליו כבר כתבתי אי אילו רשימות ואותו בחרתי לעזוב – גם אם הוא עדיין לא עזב אותי. 
 
 

אתמול: נמל התעופה טמפלהוף ותנועת המחאה נגד סגירתו

דוגמא אקראית. אתמול 28.07.09, שעה 20:30, ליד הכניסה לנמל התעופה הסגור טמפלהוף (Tempelhof). עברתי לתומי לגמרי במקרה ופגשתי בהפגנה של כ-100 ברלינאים זועמים ומרוגשים מרימים שלטים ומחלקים כרוזים קטנים לעוברים והשבים, ולנהגי המכוניות נגד סגירתו והריסתו הצפויה של נמל התעופה ההיסטורי טמפלהוף, שהוא, ראוי לציין על רקע המאבק הצודק, נמל התעופה הראשון בעולם (1923) עוד לפני המשטר ההיטלראי והריסתו תיצור בעיות אינספור שאין זה המקום מלפרטן.
 
על רקע דוגמא מקרית זו, ההבדל הראשון שראוי לעמוד עליו פעם ביתר פירוט בין ישראל לברלין, הוא שברלינאים (גרמנים ואירופאים בכלל) מוטרדים ומתארגנים להגן על זכויותיהם גם ברמת השכונה או הרובע. בעיות שהם אולי בשביל ישראלים לוקסוס אחד גדול פה מצליחים להוציא ציבור שלם מן הבית, כאשר שתי מלחמות מיותרות, הרוגים ופצועים ישראלים, פלסטיניאים ולבנונים לא הצליחו להוריד ממשלה כושלת מן השלטון רק העלו את אשף הרטוריקה והכזב הימיני פופוליסטי (ב. נתניהו) ועוזרו הפרוטו-פשיסטי ולאומני (אט. ליברמן). מול העולם הראשון ואירופה בפרט, דומה כי ישראלים (כפריפריה של העולם הראשון) ערבים ופלסטינים בפרט (החיים במציאות של עולם שלישי) עוד חיים בעידן הפרה מודרני של מלחמות דת ולאומיות קנאית ומלחמה ארוכה רבת שנים, עם מערכות רוויות סבל וקורבנות כל מספר שנים, ללא שום אופק של פיוס נראה לעין. לצאת בישראל ולגלות מציאות אחרת בעלת בעיות וסוגיות חיים אחרות יכול לשים את העולם שלך בפרופורציה ראויה ולהיווכח בין שאתה לא מרכז העולם – גם אם העם היהודי עם סגורה הנבחר שנתן לעולם את ספר הספרים ואת מורשת הנביאים, וכן-הלאה רטוריקה דתית-לאומנית נבובה. כך שאין לי אשליות גדולות מדי ביחס לברלין, שכאן אגלה כן את ירושלים השמימית (אפרופו "טמפלהוף" בגרמנית), וגם לפעמים אני מתבטא באופן שנראה שהתאהבתי כלות בעיר הזו, ואילו הרמתי יותר מדי את "האף" של ברלין (כפרסונה),  ראוי לומר כי יש לי ביקורות נוקבות על מה שקרוה ברלין בתחומים שונים. ואני גם לא לגמרי תמים לראות את מה שמסתירים אלו שמנסים ולהציג מראית עין מכזבת ביחס למציאות ההרמונית והחביבה והנעימה (Gemutlichkeit).  
 

תל אביב מול ברלין

ומול גמוטלישקאיט הכל כך האהוב על גרמנים, לטעמי פחות על ברלינאית, אז ראוי גם מעט פאתוס רטורי – דווקא את זה אפשר למצוא בשפע כאן, בעיקר באזור מיטה ופוטסדאמרפלאץ, אך גם בקרוייצברג ופרנצלאורברג.
אני נהנה להיות בברלין. בשבילי זוהי הנאה צרופה להיות עד ולפעמים חלק בהתרחשות רבת פעילות ותוססת, יוצרת ומלאת האנרגיה שאני חש שיש בברלין.
לא הוגן לעשות השוואה בין ברלין לת"א ("עיר קטנה ללא הפסקה" – כמאמר התדמית הכוזבת של העיר, ואני מקווה שלא העלבתי אף אחד).
גם אם אזכיר את ת"א אל מול ברלין (ואין כאן שום מקום להשוואה) אין לי עניין להשמיץ וגם לא לירוק אל תוך הבאר ממנה שתיתי- בבחינת כור מחצבתי. מן עובדת חיים שכזו. ההתייחסות לת"א תוך כדי השוואה לברלין תהייה אולי נוכחת (סמויה או גלויה יותר) בכתיבה שלי על ברלין – לא כדי לרומם אחת ולהשפיל אחרת, אלא מן הטעם הפשוט כי את ת"א אני מכיר ואני גם מתאר לי שרוב קוראי בלוג זה. זהו הרפרנס העיקרי שלי בכותבי על ברלין, פלוס כל היתר.
 
לתחום את הנושאים שרשימותיי על ברלין יקיפו יהיה לתחום את גבולות הדיון של הבלוג ואת פרויקט הכתיבה שלי על ברלין – ובזה אין לי עניין. בשלב זה של כתיבה ראשונית על ברלין יהיה לטעמי מצנזר, מגביל וקוטע מחשבה חופשית. גבולות היצירה והמחשבה מתעדכנים ונפרצים בהתאם לצרכים ולדנמיקת החיים הספונטאניים-אותנטיים, ואין לי מורא מלהשתמש במושג כבד משקל זה.
 
בגרמניה, לטעמי לעיתים קרובות מדי, ישנה ציפייה להגדרה עצמית סגורה של מי אתה, מה שאתה עושה כאן, או במה אתה מתעסק? תרבות השוליים (סאב-תרבות) היא תגובת נגד לזה. בגרמניה בכלל וברלין בפרט מפותחת מאוד בזרמי תרבות תת קרקעיים, אוטונומיים וכאילו שמנסים להישאר פתוחים ודינאמיים. הגבול הוא מושג מאוד מפותח בתרבות האירופית וגם הגרמנית חדורה בו הרבה (הישראלים לטעמי פיתחו את המושג הזה באופן הלאומיני, מסוגר וגטו ואם נחוצה למישהו כותרת נושאית בשתי מילים: תהייה זו כתיבה ביקורתית על תרבות ופוליטיקה מברלין ובעברית (אגב, פה ושם אשלב ציטטות או קטעים מתורגמים לגרמנית). שתי קטגוריות מחשבה שיכולות להכיל את מה שמעניין אותי, מה שחשוב בעיני ומה שגורם לי לפתוח את הראש ולהסתקרן עוד ועוד ואל הדבר הבא, יהיה זה מהספרה הפוליטית על התשתית הכלכלית-חברתית והמסד החומרי של הוות החיים מטריאליסטית (פוליטיקה), ויהיה זה מספרת התרבות ואמנות (עממית, גבוהה, מהגרים, שוליים, תרבות חיים, תרבות שפה וכו' וכו').
 

ברלין והאופק האוטופי

 הבלוג שלי עבר דירה והוא מכוון לטריטוריה אחרת תמיד עם אופק אחר אל המקום הטוב ההוא. כוון העדשה הוא אחר, הבלוג לטעמי לא יעבור שנוי קונספטואלי או הסבה תכנית. אני כותב על מה שמעורר אותי לכתוב ועל המסקרן אותי.
יכולה להיווצר ההרגשה כי בעיני ברלין היא התגשמותו של האופק האוטופי. אז ככה, אין מקום לטעות גם אם ברלין נוחה לי וטובה לי לחיות בה מאשר ת"א, ונדמה לי שאין צורך כשלב זה להרחיב את הנקודה. לא חסר לי מושאי כתיבה לביקורת וגם לא ביקורת עצמה – דווקא זה ישנו בשפע, גם פה. על גרמניה וברלין בפרט יש גם הרבה מה לכתוב ולבקר. בעיות, עוולות, תרבות קלוקלת שאר רעות הם נושאים שבעיני רעויים לביקורת על מה שקורה בברלין. ברלין מלאה בדפקטים ובעוולות ואני רוצה לכתוב על כך, אלא שבברלין ובגרמניה כולה יש דבר אחד טוב, ישנה מודעות וישנם המאבקים כנגד העיוותים והפגיעות בזכויות אדם, מה שהופך את ברלין לחברה דמוקרטית, פעילה והמנהלת דיאלוג מתמיד בינה לבין עצמה.
 
על רקע זה, אפשר להבין ששמו של הבלוג הזה לא הולך להשתנות בימים הקרובים – אולי בעתיד יהיה עוד בלוג.
ובשפה מעט יותר גבוהה: האופק האוטופי הוא מתווה אוטופי לאוטופיה רגולטיבית שהאופק הבלתי ממומש הוא הקוטב שאני מציע לבחון את הדברים ולהתכוון אליהם ואם בבחינת אידיאה רגולטובית. אז בקצרה יש לומר כי ברלין אינה אוטופיה, גם אם אפשר למצוא בה טריטוריות בהן היא מאפשרת מחשבה יותר משוחרת מכובלים רעיוניים על אופקים אוטופיים של אמנציפציה אנושית.
אך אם בכול זאת אם להתייחס לשמו של בלוג זה (האופק האוטופי), ולפרויקט האישי-פוליטי שנפתח עם רשימה זו יש להקדים ולומר כי ברלין – עד כמה שאפשר לדבר על עיר כאל פרסונה פרטית – לעולם לא ראתה את עצמה כאוטופיה וגם לא כאופק שראוי לערוג אליו ולקבל אותו ככזה.
ברלין, ואולי מוטב לומר ברלינאים, היו תמיד עם שני הרגלים של הקרקע; מאוד יעילים, פרקטיים, רציונאליים, ישירים ולפעמים חצופים. אולי בזה יש לראות את כוחה של העיר הגדולה זו. אפשר לדבר על איזושהי ריאליות מחודדת שהעיר הזו קורנת בה, והחיבור הישיר אל הוות חיים נטולת רומנטיקה ושמאלץ מיותר – כי, שמאלץ (אותו שומן חיה מיותר נוטף מיותרות) הוא באמת ביטוי מתאים בהקשר זה.
 
כך שראשית יש לומר, אין לי ציפיות שבברלין אמצא התממשותה של אוטופיה וגם לא גילוייה של ממלכת חרות בזעיר אנפין. אבל אופק חדש להסתכלות על טבעם של דברים אולי כן; ראייה חדשה של דברים מזווית מבט חדשה, ופסיפס תרבותי שמחפש את השונה ונותן ערך ומשקל סגולי לאחר – אופקים כאילו אפשר למצוא בברלין. המפארים כנראה יאמרו, כי בברלין אפשר למצוא הכול והאמת תאמר כי בברלין אפשר למצוא הרבה. הדימוי השלט בקרב הצעירים והזרים הרבים שמציפים את העיר, היא כי בברלין היום הוא הבירה של ה"מולטי-קולטי" (רב התרבותיות), ומה שאפשר לתרגם כתרבות שוליים פעילה ותוססת subkultur)). זה מבחינתי עוד טעון הוכחה. אם כי נראה שברלין הוא מקום שראוי לחפש את האלטרנטיבי וחדש; את אותם זרמי שוליים של יצירה ומחשבה אחרת – על מנת שלא להתיימר מדי ולומר: יצירה אחרת, מחשבה חופשית ואלטרנטיבות של חיים ותרבות אחרים.
עד כאן באשר לאופק האוטופי אשר אינו מחכה בברלין לאף אחד מעבר לגדר (גם אם החומה בה נפלה זה כבר לפני 20 שנים והפכה זה מכבר לאתר הנצחה ותיירות משגשג). 
 

צניעות: גם ברלין ראויה לצניעות מסוימת

אולי יהיה בפרויקט התיעוד שלי את החיים בברלין תרומה למישהו, אולי סתם עניין בעלמא. ואם הפלטפורמה הזו תתמיד וותתבסס, יתכן שעשיתי מעשה חשוב לישראלים ולגרמנים, שלא לומר חלוצי כדי להישאר עדיין בגבולות הצנועות הראויים.

יתכן כי כתיבתי על ברלין תגרה כותבים נוספים מישראל ומברלין (התנועה מישראל לברלין היא כבר עובדה אשר אינה מוטלת עוד בספק), לתעד ולכתוב על העיר הגדולה הזו. 
ויתכן גם שמי שכבר כותב על ברלין ועל גרמניה במדיה השונה (עיתונות, ספרות, תקשורת אלקטרונית אינטרנט וכו') יתעודד לכתוב על ברלין באופן יותר רענן, אמין, ופחות קלישאי וצפוי מזה אשר מוכר לי בכתיבה בעברית על בעיר הזו.
כי אחרי הכול, נדמה לי שרק בכתיבה משוחרת מנטל אידיאולוגי של לאומית מסוגרת (אשר הישראלים כה מולעטים ומורגלים בה), יש טעם והצדקת קיום, ואני מקווה שרשימותיי יחרגו ממה שמפורסם על גרמניה-ברלין בעברית ובישראל בפרט, ויחרגו אל מעבר  שיכפול או כתיבה השגורה בעיתונות היומית בעיקר וכן ברשתות הטלוויזיה והרדיו המדווחות על ברלין בישראל.
 
 
אני מקווה שיהיה ביומן ברלין הזה, זוויות ראייה רעננות על ברלין. ראיה חדשה מזו הלעוסה באותן קלישאות ודעות מוקדמות על ברלין. הסתכלות מעט מקורית ושנה מזו השגורה אצל כותבי ידיעות אחרונות, הארץ, העיר או עיתון מעריב ואני לא מתכוון לעליב אף אחד שעושה לפרנסתו מה שדורש ממנו עורכו. חרושת התיקשורת עובדת על פי היגיון שאני מכיר היטב כי ערכתי בחיי עיתון מסחרי ולא עוד! כי חרושת החדשות והעיתונים מלאים בחומרים לעוסים אשר מוגשים לציבור באופן רדוד, מקוצר ובלתי מעניין או אישי לקוראים חומרים חסרי עניין וצפויים מראש. משום שכתבות העיתונים המסחריים, המחוברים למוסדות ולכסף החזקים, יוצרים רק עוד חומרים אשר יש בהם רק כדי לשכפל תודעה ולמחזר דעות, אך לא כדי לעורר למחשבה חדשה, בוודאי לא כדי לשבור את התדמות הקבועה שיש יש לישראלים על ברלין ועל גרמנים. אותי פשוט זה לא מעניין, לכן אני לא שם אלא כותב לעצמי ולעוד שניים, שלושה חברים טובים ולא עבור שכר, חוץ מאשר מאמרים שאני מצליח להכניס לעיתון העיר אשר רק לעיתים מפרסם את רשימותיי בעיתון, אז בנתיים אני כותב לעצמי לעוד 2 חברים טובים. למי שעוד רוצה לקרוא מוזמן
 
 ואם לומר את זה שוב באופן הכי מקוצר ובלתי הצהרתי:
היום אני גר בברלין.
עזבתי את ישראל ועברתי לחיות בברלין לתקופת חיים בלתי מוגבלת, עם עניין לחיות בה ולהיות בה עד לחיים של עיר תוססת, יצירתית ומרגשת – ואולי הוויברציה שעוברת על העיר הזו תעבור  גם לרשימותיי ואולי גם לקורא אחד או שניים.

 

 

 

 

 

 

 

 

לא להיבהל!

 

בצידי הרשימות יופיעו לפעמים ציטטות בגרמנית מן המאמר עצמו – אז באמת לא להיבהל!
עבור גרמנים אשר טרם רכשו את העברית על בוריה (או שמה אין נפשם עורגת אל שפת הקודש המתחדשת בציון).
חשוב לי לתת בידי קוראי הגרמנית לפחות מושג קלוש על מה שכותבים על ברלין במדיה הישראלית. ישראל וישראלים הם סוגיה מאוד מאוד טעונה ורגישה בגרמניה ולא הפתעתי אף אחד, רק לאמר כי לגרמנים חשוב מאוד לדעת מה מתפרסם בישראל והם מאוד רגישים מאוד למתפרסם במדינת היהודים.
עבור חברים או עבור מושאי כתיבתי בברלין שרוצים לקרוא מעט (ואח"כ לתרגם את הרשימה כולה) מה כותבים עליהם בעברית וישראלי שחי בקירבם.